בפני כבוד הרה"ג כבוד הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א אבה"ד, הגר"מ טופיק שליט"א, והגר"ש בן שמעון שליט"א, נשמע ערעורה של האשה על החלטתו של ביה"ד האזורי בת"א מיום ו' בתמוז תש"ס, לעכב את פסק דינו מיום י"ב בכסלו תש"ס, בו הבעל פלוני חוייב לתת ג"פ כדמו"י לאשתו פלונית, והוסיף ביה"ד שממועד מתן החלטה זו, לא מוטל על הבעל חיוב לגרש את האשה.

מדובר בצדדים שנשאו זל"ז כדמו"י לפני כ-26 שנה, והם פרודים זמ"ז כ-20 שנה. במשך כל שנות הפרוד ביניהם התנהלו דיונים ממושכים ומאבקים משפטיים, בפני ביה"ד הרבני בנושא תביעת גירושין של הבעל, ומאוחר יותר תביעת גירושין של האשה, וכן בנושא הסדרי ראיית הילדים, ובפני ביהמ"ש בתביעות האשה למזונותיה ומזונות הילדים, ותביעה לפרוק שיתוף. בכל הנושאים ניתנו פס"ד, הן בביה"ד, והן בביהמ"ש. בענין תביעות הגירושין נתן ביה"ד פס"ד בי"ב בכסלו תש"ס לחיוב הבעל בג"פ, וביהמ"ש פסק וחייב הבעל במזונות הילדים וכן פסק פירוק שיתוף בדירה משותפת. במשך כל השנים גבתה האשה את חיובי מזונות הילדים באמצעות הבטוח לאומי, ועדיין הבעל נשאר חייב לאשה סכומים נכבדים שהצטברו במשך השנים וכן נשארו לבעל, חובות לבטוח הלאומי. למעשה מבקשת האשה לגבות את חובות הבעל ממחצית חלקו בדירה, כך שבפועל לא יישאר בידו כספים מחלקו.

לאחר מתן פסה"ד שחייב את הבעל בגט, הבעל לא גירש את האשה, והאשה תבעה שביה"ד יטיל על הבעל סנקציות ע"פ ההלכה, כמופיע בחוק, ע"מ לכפות עליו לתת ג"פ.

הבעל טען בפני ביה"ד שהוא מוכן לתת ג"פ כדמו"י לאשתו, אלא שתובע שכל נושא הרכוש, הכספים, וחיובי מזונות בעבר ובהוה, יועברו בהסכמת הצדדים לסמכותו של ביה"ד הרבני, וביה"ד הוא שיחליט ויפסוק בכל עניני הרכוש והכספים שביניהם, מיד לאחר ביצוע הגט. ולאור זאת טוען הבעל שאין להטיל עליו סנקציות בחיוב הגט, כל עוד שהאשה לא מעבירה לביה"ד הרבני לדיון בחיובי מזונות העבר. ב"כ האשה הודיע לביה"ד שהוא מוכן שביה"ד ידון בחובות שעדין לא נגבו ונמצאים בהוצל"פ, אולם האשה מתנגדת להעביר לסמכותו של ביה"ד לדון בכספי המזונות שנפסקו לאשה ע"י ביהמ"ש והיא גבתה אותם באמצעות המוסד לבטוח לאומי.

בהחלטת ביה"ד נשואת הערעור מקבל ביה"ד את טענת הבעל וכותב:

"צודק הבעל בטענתו, דהיינו: אף שהבעל חייב לתת גט לאשתו [ע"פ המובא ברבינו ירוחם וכפי שכתבנו בפסה"ד (מיום י"ב כסלו תש"ס), אין לחייבו בגט, כל זמן שהאשה מעכבת כספים שאינם שייכים לה ע"פ דין תורה, וזכותו של הבעל לתבוע שביה"ד הוא זה שידון בנושא הכספים והרכוש, ואין הבעל נחשב כמעגן את האשה, אלא האשה היא זאת שמעגנת את עצמה בסרבה לדון על פי דין תורה.

"וכבר כתב בית דיננו בהרחבה בנושא זה, פסק דין נתנאל נגד נתנאל, תיק מס' 612 נ"ה, והדברים הודפסו שם בפסה"ד שהוכחנו מהפוסקים, כי היות וכל חיוב הגט נובע מזה שזכותה של האשה לא להיות מעוגנת, ולכן במקום שהבעל טוען שמוכן לתת גט ע"פ דין תורה והאשה מסרבת אין נחשב הבעל כמעגן את האשה וטענתו צודקת, אלא אדרבא היא זאת שמעגנת את עצמה, בסרבה לדון על פי דין תורה, וברצונה להחזיק כספים שאינם מגיעים לה, וכתוצאה מכך אין לחייבו בגט.

ה"ה במקרה שלפנינו, שהבעל מוכן לתת גט באופן מיידי, ומתנה ודורש שהאשה תקבל את סמכותו של ביה"ד, שלאחר סדור הגט, ידון ביה"ד בכל נושא הרכוש והכספים והמזונות על פי דין תורה, והאשה איננה מסכימה, אין לראות את הבעל כמעגן את אשתו, אלא אדרבא, היא זאת שמעגנת את עצמה, ולכן אין לחייבו בגט ואין לראות את האשה מעוכבת מחמתו. ביה"ד מבהיר בזה כי באם על אף החלטת ביה"ד נתנו לאשה מזונות של מעוכבת, ע"י ערכאה אחרת, דבר זה עלול ליצור חששות בגט, כשביה"ד לא יוכל בכל מקרה לאפשר ביצוע גט בין הצדדים.

לאור כל הנ"ל מחליט ביה"ד כדלהלן: "מעכבים את החלטת ביה"ד מיום י"ב בכסלו תש"ס (21.11.99) והחל מהיום לא מוטל על הבעל חיוב לגרש את האשה...".

כבוד הרכב ביה"ד הגדול הנזכר, לאחר עיון ושמיעת הערעור יצאה החלטה מלפניו כדלהלן:

"כבוד אבה"ד, הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א במסקנת החלטתו לאחר נמוקיו קבע "... מי שחייב ליתן גט יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו, על כן יש לקבל הערעור ולדון להחזיר חיוב הגט, ואח"כ לידון בשאלות הנלוות".

כבוד הגר"מ טופיק שליט"א החליט, שיש לדחות את ערעורה של האשה מנמוקים שכתב ביה"ד האזורי. כבוד הגר"ש בן שמעון החליט שיש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי ע"מ שישקול שוב את החלטתו לעיכוב החלטת ביה"ד מיום י"ח בכסלו תש"ס, וזאת לאור העובדה ששני הצדדים חיים בנפרד משנת 1981 והדבר גורם למכשולים רבים.

מאחר וביה"ד בהרכב זה לא הגיע להכרעת הדין, צירף כבוד נשיא ביה"ד הגדול הרה"ר הגרי"מ לאו שליט"א שני דיינים נוספים - את כבוד הגרז"נ גולדברג שליט"א, ואותי, וזאת ע"מ שיוכרע הדין בערעורה של האשה להחלטת ביה"ד האזורי.

נערך דיון נוסף בערעורה של האשה בפני ההרכב המורחב, והצדדים חזרו והשמיעו את עיקרי טענותיהם, הן בענין חיוב הגט, שנבע מהפרוד הממושך בין בני הזוג, כ-20 שנה, כתוצאה מעזיבתו והעלמותו של הבעל, וכן בתביעתו של המשיב שכל עניני חיובי המזונות האשה והילדים ונשואי הרכוש שנדונו ונפסקו בביהמ"ש, ידונו מחדש ע"י ביה"ד בדין תורה בלבד, וזאת באופן שהאשה תקבל על עצמה סמכותו של ביה"ד האזורי שידון בכל הכספים מחיובי מזונות האשה ובעיקר של מזונות הילדים שהאשה גבתה בעבר, וכן בחובות המרובים שנצטברו כנגד הבעל במוסד לבטוח לאומי והוצל"פ, במשך השנים הרבות. מדובר בחובות שהצטברו לסכומים של מאות אלפי שקלים.

הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן ליתן את הגט לאלתר, וכל תביעותיו הממוניות רכושית כנגד האשה יידונו לאחר בצוע הגט, בביה"ד הרבני, ועל פי דין תורה בלבד.

ב"כ המערערת טוען בערעורו כנגד פסיקתו של ביה"ד האזורי, בה קיבל את טענות הבעל שיש לעכב את חיוב הגט שהוטל עליו, ואין להטיל עליו סנקציות ע"מ לבצע הגט, עד שתסכים האשה לפתוח מחדש את הדיון בכספים שנגבו בעבר ע"י ביהמ"ש, בביה"ד הרבני ע"פ דין תורה. כן טען ב"כ המערערת, שביה"ד האזורי שגה בזה שכתוצאה מסרובה של האשה לדון בעניני הרכוש עפ"י דין תורה, היא מעגנת את עצמה, והוסיף שבזה שביה"ד מתנה את חיוב המשיב בגט בויתורה של האשה על פסקי הדין של ביהמ"ש, יש בכך פגיעה של ביה"ד קמא בעקרון הכיבוד והכבוד ההדדיים שעל בתי המשפט ובתי הדין הרבניים לנהוג אלו באלו. בהשלמת טענותיו לערעור הוסיף כי המערערת מתנגדת כדין, ובדין, שביה"ד הרבני ידון ויפסוק בכל הענינים שנדונו הוכרעו ונפסקו בביהמ"ש המחוזי או בבית המשפט לעניני משפחה.

ב"כ המערערת, בבקשה לצרף מסמכים, צרף כתב תביעה של המשיב, שמלמדת שבאותו זמן שהמשיב תובע שכל עניני הממון שנפסקו ונדונו בביהמ"ש ידונו בביה"ד ע"פ דין תורה, הוא פונה במקביל בתביעה לביהמ"ש לעניני משפחה שידון בתביעתו לחייב את האשה בתשלום דמי שימוש ראויים, שהשתמשה בחלקו בדירה. סכום התביעה מגיע ל-101,808 ש"ח. יש לציין שבתביעה זו כותב הבעל בסעיף 8 שהוא הסכים לפירוק השיתוף והוא אף הסכים לוותר על זכויותיו בדירת המגורים לטובת הנתבעת כנגד מחיקת חוב המזונות. ובסעיף 14 לתביעתו כותב הבעל (המשיב): "לבית משפט הנכבד זה קנויה הסמכות הענינית לדון בתובענה זו בהיותה תביעה רכושית בין בני זוג נשואים ואף סמכות מקומית בהיות מקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים בעיר בת ים". לסכום ב"כ המערערת רואה בפסק הדין של ביה"ד האזורי כניעה לסחטנות של הבעל בזה שמתנה את מתן הגט בדרישה מהאשה שתעביר את תביעותיה לביה"ד הרבני לדון בכל תביעות כספיות של מזונות העבר מחדש.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בסכומי טענות הצדדים, ולאחר העיון בנמוקים ההלכתיים לפסה"ד נשוא הערעור, ששלח לביה"ד אבה"ד כבוד הגר"נ פרובר שליט"א, אני מצטרף לדעתו של כבוד הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א שיש לקבל את הערעור ולהחזיר חיוב הגט על המשיב, ובמדה שלא יתן ג"פ למערערת יש לדון בבקשת האשה להטיל סנקציות על המערער שממשיך לעגן את האשה שנים רבות כ"כ.

ביה"ד האזורי השתית את פסק דינו על הטענה ההלכתית, שבמקום שחיוב הגט נובע מקביעתו של רבינו ירוחם, שכאשר שני הצדדים חפצים בגירושין והבעל מסרב לגרש את האשה, ובזה משאיר אותה עגונה, מחייבים וכופין אותו לגרשה משום עיגונא, אבל בנדון דנן שהבעל מוכן לגרש את האשה אלא שתובע תביעה צודקת, שהאשה מעכבת כספים שזכתה בהם בבתי המשפט האזרחיים ותובע שהאשה תעביר את נושא כספי מזונותיה ובעיקר מזונות הילדים שזכתה בהם בעבר, לסמכותו של ביה"ד הרבני שידון בהם מחדש ויקבע על פי דין תורה, אם האשה זכתה בהם כדין, והאשה מסרבת וטוענת שכל הכספים, מזונותיה ומזונות הילדים זכתה בהם כחוק וכדין, שכן לטענת ב"כ, גם ביהמ"ש דן בתביעות מזונות ע"פ משפט התורה - עכוב בצוע הגט והמשך עגינותה של האשה נובע מסרובה והיא מעגנת עצמה.

והוסיף ביה"ד וכתב בנמוקיו ההלכתיים לפסה"ד:

"לא נחשבת האשה כלל כמעוגנת, אלא נחשבת שהיא כמעגנת את עצמה, וכן מוטל על האשה, שביה"ד הוא זה שידון בכל מכלול התביעות ההדדיות שביניהם ולכן אם האשה מסרבת לעשות את המוטל עליה אין לראותה כאשה עגונה .... וממילא נפלה כל סיבת חיובו של הבעל בגט, ואי לזאת יש לעכב את חיובו של הבעל בגט, ונביא ראיות מפורשות שבמקום שחיובו של הבעל בגט נובע מעיגון האשה ויש לו תביעה ממונית כנגד האשה והאשה מסרבת, זה מעכב את חיובו בגט ולדברינו הבנת הדברים, היות והאשה לא נחשבת כמעוגנת אלא מעגנת את עצמה ולכן כל סיבת חיוב הגט נופלת".

ראיותיו של ביה"ד הם דברי המהריק שורש ק"ב שדן בענין כפיית יבם לחלוץ ליבמה וכתב שם:

"... כל שכן וכ"ש הכא דכולהו איתנה בה. שאין יכולה להבעל לו כלל, ואין לכך עיגון גדול מזה דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טע' ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו, אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמיה ... מכל מקום אין כח בידינו להפקיע מירושתו ולכן נהגו לעשות פשרה. ומאחר שמן הדין כופין לחליצה דשאין לא לעגנה כדפי' אלא שהוא בא מחמת טענת ממון, וכדפ' אם כן כי נסתלקה טענת הממון תבנא לדינא וכופין אותו לחלוץ". [דברי המהרי"ק הנ"ל הם ציטוט של דברי הרבנים פרץ בהגהות לסמ"ק מצות יבום (לא מצאתי במקור, א.ש.)].

וכן הביא שם ביה"ד בפסה"ד, את דברי השו"ת שיבת ציון שאלה צ"ו שכתב לענין כפית חליצה בזה"ל:

"... מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית לד"ת ולקבל על עצמו כ"מ שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית לד"ת איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית ד"ת עמו וכו' בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני בי"ד לציית עמו דין ופן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה"...

וכן הביא את שמובא בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס' ובשו"ת אגרות משה אה"ע סי' קי"א שכאשר האשה מסרבת לדון בתביעות הממון של היבם כדין תורה "הוי העיכוב מצידה".

והוסיף ביה"ד לבסוס פסיקתו, והביא את דברי המהרשד"ם (בשו"ת המהרשד"ם ח' אבן העזר, סי' מ"א) שיש בהם תוספת חידוש על דברי המהרי"ק, השו"ת שיבת ציון המהרש"ם, ובאג"מ הנ"ל. המהרשד"ם כתב שם וז"ל:

"... ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' אותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו כופין מוכה שחין וכו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט בזה, ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין תנאי, מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שינתן בתנאי שכזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי, זה אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי עכ"ל. ראיתי ושמחי ליבי, שהרי כל המעיין יראה, שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת "זה", והיה ראוי שיאמר רק תנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים, הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, היא תנאי שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, וכו' וא"כ הנראה לענ"ד שאין ראוי לכופו, אפי' להתרחק ממנו, אם ירצה לחלוץ ע"ד הנזכר. בוחן כליות ולב יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש".

תוספת החידוש שמוצא ביה"ד בדברי המהרשד"ם, דהמהרי"ק ושאר הפוסקים הנ"ל פסקו שכאשר תביעתו צודקת כלפי האשה, על כן כשהיא מסרבת לקיים את תביעתו היא מעגנת עצמה ואין להחשיבה כעגונה לכפות על הבעל ליתן לה גט. והוסיף וחדש המהרשד"ם שאף דבר שהאשה לא חייבת ע"פ דין אבל היות ובנקל יכולה לקיים את תביעתו של הבעל גם בזה לא נחשבת כמעוגנת אלא כמעגנת עצמה, שבנקל יכולה לקיים את התנאי ולפתור את בעית עגינותה, ולכן סבר המהרשד"ם שבדיעבד אם כפו ללא קיום התנאי ע"י האשה, הגט לא גט, ובנים ממזרים, וכתב שם ביה"ד, בנדון דנן, שאין אף לעשות הרחקות דר"ת היות וכל סיבת חיוב הגט נובעת מחמת עגינות שאינה קיימת.

ביה"ד הביא שם דבשו"ת התשב"ץ חלק רביעי בחוט המשולש טור ראשון שאלה ו' אות ב'-ג', חולק על המהרשד"ם, וכותב שם בזה"ל:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין, מכל הטעמים הנזכרים, אינו יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי, אלא ברצונה. כיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין".

וכן הביא את הב"י באהע"ז סימן קמ"ג, שכתב שם הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רנ"ו): "כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני וכתב שם, בבאור שיטות התשב"ץ והב"י בשם הרשב"א הנ"ל, וז"ל:

"והנה על אף שדברי בדק הבית בשם הרשב"א חולקים להדיא על המהרשד"ם, דהמהרשד"ם איירי ג"כ בתנאי שע"מ שלא תנשאי לפלוני, יעוין שם בגוף התשובה [ספר בדק הבית נדפס כמה שנים לאחר פטירת המהרשד"ם וכנראה לא ראה אותו], אולם מדקדוק לשון הרשב"א משמע שרק בתנאי זה שע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו יכול להתנות אבל בתנאי בעלמא יכול להתנות, וצריך לומר דבדק הבית בשם הרשב"א סובר דאף תנאי שע"מ שלא תנשאי לפלוני הוי הגבלה בחירות האשה ונחשב למעגנה, ולכן לא יוכל להתנות, משא"כ בתנאי בעלמא יכול להתנות. ואולם אף שבסוף שו"ת התשב"ץ הנ"ל חולק הוא על חידושו של המהרשד"ם נראה מדבריו שנאמרו אך ורק כשהבעל תובע תביעה שלא מגיעה לו ע"פ דין אבל במקום שתביעתו היא על פי דין והאשה מסרבת, נראה בפשטות שאף בטור האחרון שבתשב"ץ, יודה שלא תחשב האשה מעוגנת אלא כמעגנת את עצמה ולכן יבוטל חיוב הגט היות ונפלה סיבת חיוב הגט".

מעיון בדברי המהרי"ק המהרשד"ם השו"ת שיבת ציון המהרש"ם והאג"מ נראה ברור, שפסיקתם בנדון שהיה בפניהם, אינה יכולה להיות בסיס לפסוק את אותה פסיקה בנדון שבפנינו, ולענ"ד גם הם לא היו פוסקים שכל עוד שהאשה מעכבת כספים ולא מסכימה לדון עליהם על פי דין תורה, שהיא נחשבת שמעגנת עצמה, ולא הבעל בסרובו לבצע הגט כל עוד לא תמלא האשה את התנאים שלו להסכמתו לבצע את הגט.

קביעתו של המהרי"ק שם, שגם כאשר חל חיוב על היבם לחלוץ ע"מ שלא יעגננה, במקום שיש לו תביעת ממון כנגדה והיא מעכבת מלדון בתביעת הממון, שהיא נחשבת המעגנת עצמה ולא היבם, מתבססת על דברי הרבינו פרץ בהגהותיו לסמ"ק כפי שכתב שם בתשובתו ובזה"ל:

"ועוד שהרי מתוך דברי רבי פרץ, אשר פרץ בארץ וידוע הוא כי אזן וחקר דעת ראשונים אשר היו לפניו, משמע דפשיטא ליה דמן הדין יש לכוף לחליצה אם לא מחמת חלוקת הממון שביניהם כמו שאפרש, שהרי הגי"ה בסמ"ק במצות יבום וז"ל, ולענין כפיה אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ ואם היא עשירה נוהגים לעשות פשרה מן הממון ע"כל. ולפי דרכינו למדנו דלדברי רבינו פרץ דדייק טובא, ובתראה הוא, וידע במילי דקמאי, שיש לכוף ליבם לחלוץ על פי מנהג המקום בענין הממון מאחר שאין מעכב הכפיה כי אם הממון"...

עיון בדברי הרבינו פרץ מלמדינו שלא רק עצם תביעת הממון הצודקת בדין, של היבם, שאינה מתקיימת ע"י היבמה, קובעת ומעכבת את הכפיה לחליצה, לדעת הרבינו פרץ יש צורך שליבמה יש את היכולת לקיים לבצע ולתת את ממון וכאשר אין הוא ביכולתה לקיים את הדין שוב חוזר המצב שבפועל, לא היה המעגנת את עצמה, וחזר הדין שאי החליצה של היבם היא המעגנת אותה, ולכן יש לכפות. דבר זה נלמד מדבריו המפורשים של הרבינו פרץ, כפי שצטט לשונו המהריק:

"ולענין כפיה אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ ואם היא עשירה נוהגים לעשות פשרה מן הממון".

גם המהרי"ק נזהר לדייק כך בלשון הרבינו פרץ וכתב שם (בציטוט דבריו שהובא ע"י ביה"ד בפסקו):

"כל שכן וכ"ש הכא דכולהו איתניה בה שאין יכולה להבעל לו כלל ואין לך עגון גדול מזה דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טענ' ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידינו לסלקו מירושת אחיו ממילא נפלה קמיה"... (עיין בב"ש אה"ע ס' ק"ס ס"ק י"א).

על פי דברים אלו ניתן לקבוע דהרבינו פרץ והמהרי"ק פסקו שאין כופין את היבם לחלוץ רק כאשר טענת הממון שלו מבוססת על הדין בלבד. אלא בעיקר כאשר היבמה יכולה לפועל לבצע את שנקבע בדין בתביעת הממון והיכא דהיא עשירה כלשון הרבינו פרץ. לא עצם תביעת ממון צודקת בדין, מהוה עילה ליבם שלא לחלוץ ליבמה, ולשחררה מעגינותה, רק יכולתה של היבמה לקיים את שהדין מצוה אותה והיא נמנעת מזה הופכת אותה למעגנת את עצמה ולכן אין לכפות על היבם לחלוץ דכפיה בחליצה קיימת רק כאשר היבם הוא המעגן את האשה ובשעה שלאשה אין יכולת לקיים את הדין בענין הממון, וכלשון הרבינו פרץ, "אין ליבמה כל בבית", והסברא נותנת שבמצב זה שמצבה כגרים, והיא אנוסה חוזר להיות הדין שאם לא יחלץ אותה היא נשארת עגונה שלא תוכל להנשא על כן חוזר הדין שכופין אותו לחלוץ.

לאור זאת בנדון דנן שתביעתו הממונית של הבעל (המשיב) כוללת את נושא הרכוש, הכספים ומזונות האשה בעבר ובהוה ומזונות הילדים בעבר, שיועברו ע"י האשה (המערערת), ובהסכמת הבעל, לסמכותו של ביה"ד הרבני שידון בהם מחדש על פי דין תורה, אף אם נקבע שעקרונית מבחינה הלכתית יש בסיס לתביעתו של הבעל, בפועל כשמדובר בתביעות כספיות שמגיעות ס"ה למאות אלפי שקלים, ע"פ הודאת הבעל מדובר בסה"כ כ-750,000 ש"ח, בעיקר כשמדובר על מזונות העבר של האשה והילדים שנתנו ונאכלו ע"י במשך כ-18 שנה, אין כלל באפשרותה של האשה להסכים לקבל סמכות ביה"ד ולהיכנס לסיכון בחיובי החזר ממון בסכומים גבוהים כ"כ שאין בידה להחזיר שכן לא מדובר באשה "עתירת נכסים". יש לציין שסכומי מזונות העבר של האשה, ובעיקר של הילדים שולמו ע"י המל"ל ומגיעים למאות אלפי שקלים, כך שבפועל הבעל הוא שחייב לשלם כספים אלו, והבעל בתביעתו מבקש להטיל את חובות המל"ל על האשה. גם הבעל וגם ביה"ד האזורי יודעים שהאשה אינה מסוגלת לא בפועל ולא משפטית להיכנס לסיכון חמור כ"כ שסכומי עתק אלו היא תהיה משועבדת לפורעם, בלא יכולת לבצע שעבוד זה.

דברי השיבת ציון, שצוטטו ע"י ביה"ד האזורי בזה"ל -

"מ"מ כיון שהיבם זועק ככרוכיא ורצה לציית לד"ת ולקבל ע"ע כ"מ שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל והיא מסרבת לציית לד"ת אין יעלה על הדעת לומר שהוא מחויב לחלוץ, כ"ז שהיבמה מסרבת לציית לד"ת... בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני ביה"ד לציית עמו דין פן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה" -

נאמרו ג"כ רק בנסיבות שבידה של האשה לקיים את פסה"ד, כפי שכתב שם בתשובה: "... משא"כ בנ"ד שהוא ידוע שיש ביניהם סכסוכים בעסק חלק בית אשר היבמה רוצה להחזיק בו, ולהיבם יש ערעורים על חזקה זו, בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו בפני בי"ד לדיין עמו". הרי שאין מתשובת השיבת ציון כל ראיה לנדון שבפנינו שהתביעה הממונית "מרקיעת שחקים" בסכומי עתק שאין ביכולתה של האשה לעמוד בדין מחדש ולהסתכן בכניסה לחובות כבדים כל כך.

גם מדברי המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס') שהובאו ע"י ביה"ד בראיה לנדון שבפנינו אין כל ראיה, שכן בשאלה שהיתה בפניו מדובר באשה שנתגרשה מבעלה כדמו"י לאחר שנתפס למלכות ונאסר ל-15 שנה, והבעל הסכים לגרשה והתנה זאת, באופן שהאשה תחזיר לאביו כל חפצים שלה ותביא אשור נוטריון שהאב קבל החפצים וכן שתתן לו מאה ר"כ ותאשר ע"י נוטריון שהשלישה הכסף. והבעל נתן את הגט ע"ד כן. לאחר נתינת הגט נישאה האשה לבעל אחר וילדה ממנו בן, ונודע לבי"ד שהאשורים בנוטריות שהוצגו לבעלה הראשון היו מזויפים והאשה לא מסרה את החפצים לאביו לא שלמה את המאה ר"כ, ולכן מבקש הבעל הראשון לבטל הגט כי היה בטעות. כפי שכתב הרב מאוברטין רצתה האשה ליתן לאביו החפצים ולא רצה לקבלם ולכן עשתה את הערמה הנ"ל. ועל זה השיב המהרש"ם בתוך תשובתו וכתב וז"ל:

"... עוד העיר מעכת"ה דלפמ"ש בתשו' הרא"ש מובא בטור שו"ע סי' קנ"ד דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש, א"כ בנ"ד כיון שכופין אותו לגרש א"כ אף שלא נתרצה רק באופן שתחזיר החפצים מ"מ הוי גט, ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו והדין עמו בזה בודאי אין בידינו לכופו".

ביה"ד האזורי לא שם ליבו להמשך דברי המהרש"ם שם, שכתב בהמשך לדברים שצוטטו בזה"ל:

"רק דמ"מ בנד"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, א"כ אין בידה לקיים התנאי א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו, ושני הצדדים יוצאים מפורש מדברי ס"ה בשם חוזה התנופה שהביא הב"י באה"ע סי' קמ"ג שכתב וז"ל, אע"פ שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שנותן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי שא"א שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובני' ממזרים ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרשה ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ועי' בשו"ת מהרשד"ם ח"א ע' סוסי' מ"א בזה, וע' מל"מ פ"ח מגרושין, שלא ראה ד' רשד"ם ומבואר דהיכי שרוצה דוקא לגרש בתנאי שיש בידה לקיימו אין כופין אותו לגרש, רק היכי דאין בידה לקיים אזי כופין אותו לגרש בלא תנאי ומעתה לפ"ז בנ"ד שלא רצה האב לקבל והויא "אנוסה" שוב כופין אותו לגרש בלא תנאי, אבל ממ"ש בבדה"ב שם בשם רשב"א דהיכי דכופין להוציא אין לו להתנות שלא תנשא לפלוני, מוכח דבכל גווני אין בידו להתנות ואף שהיה אביו מרוצה לקבל החפצים באופן שתתן לו ס"ב רב, כיון דאינה חייבת בזה הוי אנוסה וכהא דאמרו בגיטין ל' ע"א מידי תרונבא דדונראה בעי למיטב לה ומוקרי אונס ועי' ביו"ד סי' רל"ב ובאה"ע סי' נ' מדברי הרשב"א ז"ל".

המהרש"ם כותב מפורש בנדון שבפניו, שרק כאשר בידה של האשה לקיים את תנאי החזרת החפצים, שאין בידינו לכופו, אבל כיון שכפי עדות הרב, שהאב לא רצה לקבל את החפצים בשום אופן, ואין בידה לקיים התנאי, שבידינו לכופו ובסוף דבריו הנ"ל כתב שאף שהיה אביו מרוצה לקבל החפצים אבל הבעל מבקש שתתן לו סך רב דאינה חייבת דבזה ג"כ הוי כאנוסה. הרי דהמהרש"ם פוסק ברור כפי שהוכחנו מדברי הרבינו פרץ והמהרי"ק, דכאשר אין ביד האשה לבצע את התנאי שהעלה הבעל, ע"מ ליתן את הגט, אין לראות בה כמעכבת את הגט, אלא חוזר הדין שבמקום חיוב וכפיה דאז כופין אותו לגרש, במקום חיוב וכפיה. א"כ גם בנדון דידן, שגובה סכום הממון, בתביעתו של הבעל (המשיב) הוא רב מאוד (כמה מאות אלפי שקלים) שאין ביכולתה של האשה המערערת לקיים מה גם שחלק גדול בתביעה נאכל ע"י האשה והילדים, וכן עצם תביעתו של הבעל שכל עניני הממון ובעקר החזר חיובי מזונות האשה, האשה תבטל את שזכתה ע"י בית המשפט האזרחיים ותעביר את סמכות הדין לביה"ד הרבני שידון מחדש ע"פ דין תורה בתביעות אלו, ודאי שאין בכוחה של האשה להסכים להעברת הסמכות בביהמ"ש לביה"ד הרבני דבר הכרוך בשנוי הסמכות של ביהמ"ש לביה"ד הרבני שידון בענינים ממוניים אלו רק ע"פ דין תורה (ולהלן נרחיב בבאור בחלק זה של תנאי הבעל), קובע ופוסק המהרש"ם שלא האשה היא שמעגנת עצמה, שכן אין ביכולתה לקיים את שמתנה הבעל לבצוע הגט, וחוזר הדין שיש לחייב ולכפות הבעל ליתן ג"פ לאשה.

לאור זאת אין לקבל את קביעתו של כבוד אבה"ד הגר"נ פרובר שליט"א בפסק דינו שמובא במאסף תורני דברי משפט ח"ב, בנושא "בעל המחויב לתת גט האם יכול לעכבו בתביעה כספית", עמוד קנ"ה, לאחר שהביא קטע מדברי המהרש"ם הנ"ל כתב: "חזינן להדיא שדעת מהרש"ם שאף בנידון שכופין בעל לגרש את אשתו אך תובע אותה תביעה כספית צודקת אין לכופו לגרשה". וכאמור לא רק צידקת תביעתו בדין, קובעת שאין לכופו לגרש את האשה, אלא ובעיקר יכולתה של האשה בפועל לקיים תביעתו כפי שהובאו לעיל דברי המהרש"ם עצמו.

בפסה"ד של ביה"ד האזורי הוא מחזק את פסיקתו, שיש לקבל את תנאיו של הבעל שהאשה תעביר את עניני הממון ומזונות העבר לסמכותו של ביה"ד האזורי ותבטל את זכויותיה הממוניות הנ"ל שקבלה מביהמ"ש, וכל עוד שלא תמלא אחר תנאים אלו אין לחייבו ולכפות עליו ליתן לה ג"פ, בדברי המהרשד"ם (בשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' מ"א). המהרשד"ם כתב שם:

"ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה פ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא עתה לא מצאתי מקום לתלות, ובחפשי בדין תנאי, מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג... מצאתי בס"ה, דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי ושמח לבי שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת 'זה' והיה ראוי שיאמר רק תנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים, הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזריים ... וא"כ הנ' לע"ד שאין ראוי לכופו אפי' להתרחק ממנו, כנז"ל אם יר' לחלוץ ע"ד הנזכר, בוחן לבות וכליות. דע כי דברים אלו אצלי כנתינתם מסיני אין בהם נפתל עיקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה"...

מדברי מהרשד"ם אלו הסיק ביה"ד: א. שגם במקרים שהדין לכוף את הבעל בגט יכול הוא לעשות איזה תנאי בגט. ב. אם אין האשה מוכנה לתנאי, לא רק שאין לכוף את הבעל בגט אלא אין גם לחייבו, דהא כתב דגם אין להתרחק מהבעל היינו הרחקה דר"ת שנאמרה במקום חיוב גט. ג. דאם כפו את הבעל ללא תנאי גם בדיעבד אם ניתן הגט יש לחשוש לו דהא כתב שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים. על בסיס מסקנות אלו קבע ביה"ד גם בנדון דנן, שיש לקבל את תנאיו של הבעל ואין לחייבו בגט כל עוד שהאשה מסרבת לקיים את תנאיו, וודאי שאין לכופו. עיון בדברי המהרשד"ם מלמדינו שגם דברי המהרשד"ם אין להשען עליהם לנדון דנן ולקבוע שיש לקבל את תנאיו של הבעל (המשיב) לאשה שהגט ינתן רק לאחר שהאשה תעביר לסמכות ביה"ד הרבני לדון בנושאי הממון, מזונות העבר לאשה והילדים שנשתלמו לה, אדרבא מדברי המהרשד"ם יש ראיה לסתור את מסקנת פסה"ד של ביה"ד האזורי. המהרשד"ם כתב מפורש בדיוק שדייק בלשון ספר חזה התנופה שדוקא התנאי שלא תלכי לבית אביך, "שאין לשום אדם להשתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי זה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע". ודייק המהרשד"ם וכתב:

"ראיתי ושמח ליבי שהרי כל המעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו שהנה כתב שני פעמים מלת זה והיה ראוי שיאמר רק תנאי ותו לא אלא ודאי דוקא תנאי שכמעט נמנע מלהתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים".

הרי שכתב שרק תנאי שנקל לקיימו יכול הבעל המגרש להתנות לפי"ז בנדון דינן האם שייך כלל לומר שתנאי זה שדורש הבעל (המשיב) שהאשה תוותר על זכאות מזונותיה ומזונות הילדים שזכתה ע"י ביהמ"ש, ומסתכמות במאות אלפי שקלים, יכולה האשה לקיים, אם יש לראותו כתנאי שנקל לקיימו? האם האשה יכולה להיכנס לסיכון גדול, שבזה שתעביר לביה"ד הרבני שידון בממון זה ע"פ דין תורה, שבזה עלולה להיהפך לבעלת חוב גדולה מאוד הן לבעל, ובעיקר למוסד לבל"ל, וזאת בסכומים של עשרות אלפי שקלים. אין ספק דהמהרשד"ם לא יחלוק על דברי המהרי"ק, כפי שדייקנו בדבריו, שגם בחיוב שכבר חל על האשה ע"פ דין אם אין היא יכולה לקיימו בפועל לא מתקבל התנאי שמעלה הבעל, שיתן את הגט שהוא חייב ליתן לאשתו כל עוד שלא מקיימת אותו, ק"ו שתנאי נוסף שמעלה הבעל, שבזה דיבר המהרשד"ם שאין לקבלו כאשר אין התנאי ניתן לבצוע ע"י האשה וממילא אין לראות באשה כמעגנת עצמה אלא שהבעל הוא שמעגנה שאינו נותן לה גט שחויב בו. התנאים שנדונים בפנינו ניתן לדמותם לתנאי שהובא בספר "חזה התנופה" על מנת שלא תלכי לבית אביך, שאין ספק שלא יתקיים שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה. ויש ולהרחיב ולבאר דברים אלו.

שני חלקים יש בתנאים שהעלה הבעל המשיב בפני ביה"ד האזורי, ושניהם נתקבלו ע"י כתנאי לבצוע הגט. במישור העקרוני, שהאשה תעביר לביה"ד הרבני את הסמכות שידון בכל עניני הממון ומזונות העבר שנדונו ונקבעו בביהמ"ש, וביה"ד הרבני יקבע את זכויות הממון ומזונות העבר מחדש ע"פ דין תורה. כאשר התוצאה המעשית עלולה להיות שחלק מאותם סכומים גדולים של מאות אלפי שקלים ששולמו לה ע"פ חוק במשך שנים רבות ישתנו ויוטל עליה חוב גדול להחזירם לבעל או למל"ל, כפי שהרחבנו לבאר לעיל שהתוצאה המעשית מתנאי הבעל, אין ביכולתה של האשה לשאת בתוצאות ממוניות קשות אלו, ולכן אין לקבל את תנאי הבעל, בזה שהאשה אינה יכולה לקיימו, וממילא באי קיומו על ידי האשה אין לראותה כמעכבת ומעגנת עצמה והבעל בהעלותו תנאים אלו, הוא הממשיך ומעגן את האשה ויש לחייבו ואף לפעול פעולות שיכפו עליו ליתן את הגט.

גם במישור העקרוני, עצם דרישתו של הבעל שהאשה תוותר על כל אותו ממון שזכתה בו ע"פ חוק ותכפיף עצמה לקבל סמכות ביה"ד שיקבע את זכויותיה אצל הבעל בעניני מזונות העבר וממון אחר ע"פ דין תורה בלבד, אין ספק שאין האשה יכולה - גם הכרתית וגם נפשית - להסכים להעביר את הסמכות המשפטית ממערכת המשפט האזרחית, למערכת המשפט התורה. יש לזכור שמדובר בבני זוג שאינם שומרי תורה ומצות, כאשר האשה במשך כל השנים גדלה ונתחנכה בהכרה שהחוקים האזרחיים הם שיקבעו את זכויותיה בתחום מזונותיה ומזונות ילדיה, וכך היא פעלה בתביעותיה בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש לעניני משפחה, במשך כעשרים שנה ומימשה את זכויות ממון אלו שהעניק לה החוק. גם הבעל מתחילת הדיונים בתביעותיה הממוניות בביהמ"ש לא העלה כל טענה כנגד האשה שמפנה תביעותיה לביהמ"ש, ולא מקבלת על עצמה כיהודיה את סמכות ביה"ד שיקבע את זכויותיה הממוניות ע"פ דין התורה. יתרה מזו, בשעה שהבעל מעלה את תנאו לבצוע הגט, בזה שהאשה תבטל את כל זכויותיה שזכה ע"פ החוק ותעביר לביה"ד הרבני הסכמות לדון ע"פ דין תורה, בו בזמן, בצביעות רבה, הוא ממשיך ומעלה תביעה ממונית מביהמ"ש וקושר אותה גם לעניני תביעות המזונות העבר של האשה. מהאשה הוא מתנה ותובע שתותר על זכויותיה שנתנו לה ע"פ חוק, ואילו הוא עצמו ממשיך ונותן לביהמ"ש את הכח שיקבע לו זכיות ממוניות.

ואמנם המערערת (האשה) סרבה לקבל את תנאיו של הבעל (המשיב), וטען ב"כ האשה שהאשה זכתה בביהמ"ש במזונותיה ובמזונות הילדים גם כחוק וגם כדין, לדעתו גם ביהמ"ש דן בדין האישי בדיני משפחה ע"פ דין תורה. האשה וב"כ טענו שהם יפעלו בכל כוחם החוקי והמשפטי להגן על כל אותם זכויות ממוניות שזכתה האשה בעבר ע"פ חוק. לאור האמור יש לראות תנאי זה של הבעל (המשיב) להעברת הסמכות, שאין ספק, שלא יוכל להתקיים ע"י האשה (המערערת), למרות שעל פי העקרון ההלכתי של דיני תורה כל אדם מישראל מקבל את זכויותיו הממוניות רק ע"פ דין תורה בלבד, ועל האשה כיהודיה היה לקבל עקרון זה, אולם כאשר גם האשה וגם בעלה לא גדלו ונתחנכו וחיו כל ימיהם ע"פ עקרון זה אין לראות בה כמזידה בזה שמסרבת לתנאי, אלא כ"אנוסה", כפי שנפסקה ההלכה ברמב"ם הל' ממרים פ"ג, לגבי תינוק יהודי שנשבה בין הגוים ובגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס, וכן כתב הרמב"ם ביחס לקראים וז"ל:

"אבל בני אותן הטועים ובני בניהם שהביאו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו הרי זה כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם".

אמנם מרן הב"י ביו"ד סי' קנ"ט ד"ה לענין הקראים הביא דברי הנמוקי יוסף (בב"מ על הרי"ף עמוד מ"ב) דלא יהבינן דין תינוק שנשבה, אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם. אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של גוים, מן המורידים הוא, אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם ומותר להלוותם ריבית. כלומר דהנמו"י אינו הולך בשיטת הרמב"ם, וסבור שידיעה הופכת את "התינוק שנשבה" למזיד. א"כ גם בנדון דנן היה מקום לומר אליבא דהנמו"י, יש לראות את האשה כמזידה בסרובה לקבל סמכות ביה"ד לדון בעניני ממון שלה ע"פ משפט התורה. אלא דהב"י שם הכריע בין הרמב"ם לנמו"י וכתב "לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי הנמוקי יוסף".

מרן החזון איש בח' יו"ד הל' שחיטה סימן א' אות ו' כתב וז"ל:

"ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת, שהוא בחזקת שאם יודיעוה וישתדלו עמו כשעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב, לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב, דינו כמומר. ושעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע רוח קדשם בהכרעת דינו. ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים או חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם ובאמת צריך לדון כל איש ואיש בפרט ... וכמו כן אותו שאבותיו פרשו מדרכי הצבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן ליה כאנוס זוכין עירוב עבורו". עכ"ל.

הרי דהחזו"א הכריע דעצם הידיעה עדין לא הופכת את התינוק שנשבה למזיד. והדבר מסור להתבוננות הדיינים להכריע בזה, כל איש ואיש בפרט. לפי"ז גם בנדון דנן, אם המערערת (האשה) יודעת את ענין שעל פי ההלכה ומשפט התורה, מערכת משפטי וחוקי התורה היא שקובעת בזכויות הממון של כל אחד מישראל, עדין אין ידיעה זו הופכת אותה למזידה, כך שבסרובה יש לראות אותה כמעגנת את עצמה. ודאי ע"פ התבוננות במציאות החברתית חנוכית שגדלה בה האשה שרואה עצמה כאזרחית של המדינה, ומערכת המשפט הכללית, היא שקובעת ע"פ חוקיה, את זכויות הממון שיש לכל אחד ואחד, אין לראות בה כמזידה, בסרובה להכפיף עצמה לסמכות ביה"ד הרבני שידון ע"פ משפטי וחוקי התורה. "אנוסה היא שכך גדלוה ע"פ טעותם", על כן אין לראותה כמעגנת את עצמה.

הרי שרקע של מסגרת חברתית וחינוך קובעים בליבו של אדם הכרה והרגשה שכמעט שלא ניתן בידו לשנותם. כך גם בנדון דנן שהמערערת (האשה) נמצאת במסגרת חברתית אזרחית שקובעת את התנהגותה המשפטית והכרתה שמערכת המשפט האזרחית היא שקובעת ונותנת לה זכיות, בכל הנוגע להיותה אשה נשואה, זכויות למזונותיה ומזונות הילדים מבעלה, כאשר מסרב ליתן את שהחוק מחייבו. על כן אין ספק שתנאי זה של הבעל אינו יכול להתקיים ע"י, והיא אנוסה בסרובה. גם הבעל וגם ביה"ד יודעים ברור שדרישה מהאשה להסכים להעברת הסמכות לביה"ד ובטול זכויותיה שזכתה בביהמ"ש היא דרישה שאינה נתנת לישום ע"י האשה, גם הכרתית ונפשית. אע"פ שמבחינה טכנית הדבר ניתן לבצוע. בזה דומים תנאי הבעל בנדון דנן, לתנאי שהובא בספרו של הרא"ש חזה התנופה והביאו המהרשד"ם. התנאי שלא תלכי לבית אביו ניתן לבצוע מבחינה טכנית בכ"ז קובע הרא"ש שם שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת בית אביה כלומר שזהו תנאי שנפשית ורגשית, האשה לא תהיה מסוגלת לקיימו אע"פ שטכנית היא יכולה שלא ללכת לבית אביה, ובזה גם המהרשד"ם מסכים וכותב שתנאי זה שכמעט נמנע מלהתקיים. אם כן גם בנדון שלנו יסבור המהרשד"ם שתנאיו של הבעל להעברת הסמכות כמעט אין כל אפשרות שהאשה ביכולתה לקיימו.

על כן בסרובה של האשה לקבל תנאיו של הבעל לבצוע הגט אין היא מעכבת ומעגנת עצמה, שכן "אנוסה היא" ע"פ נפשה ורגשותיה מלקיימו, וממילא בעצם העלאת תנאים כאלו ע"י הבעל לבצוע הגט הוא שמעגן אותה. וזאת גם כאשר מבחינה מעשית האשה ביכולתה הכלכלית לעמוד בתוצאות הממונית.

לסכום הדברים י"ל בנד"ד האשה אינה יכולה לקיים את תנאי הבעל משני טעמים:

א. חוסר היכולת מבחינה מעשית ממונית להפסיד זכויות ממון שמסתכמות במאות אלפי שקלים ולהיהפך לבעלת חוב בסכומי עתק אלו.

ב. בחוסר יכולת הכרתית ורגשית, להפסיד ממון שעל פי דעתה והכרתה זכתה בו כאזרחית ביושר ע"פ חוק, ולהכפיף עצמה לסמכותו של בית דין שדן ע"פ דין תורה אע"פ שע"פ העקרון של משפטי התורה כל אדם ישראל כפוף להלכה ומשפט התורה.

לאור דברים אלו, לא נראים לי כלל הדברים שכתב ביה"ד בפסה"ד נשוא הערעור: "שהיות ומוטל על האשה לציית לדין תורה, על כן לא נחשבת מעוגנת אלא כמעגנת את עצמה או לפי חידושו הנוסף של המהרשד"ם שהיות ונקל לה לקיים את התנאי על כן לא תחשב מעוגנת, אם כן אין הבדל אם אותו בעל שתובע שהאשה תעביר את כל הסמכות מביהמ"ש לבית דין הוא דתי או חילוני, ורצונו אכן דין תורה, או אף אם הוא חילוני ורצונו לנצל את מערכת השפוט של ביה"ד לטובתו, שהרי כל סיבת חיובו של הבעל בגט נובעת מעיגונה של האשה ובמקרה הנ"ל שאנחנו מחשיבים את האשה כמעגנת את עצמה, אין הבדל בין אם תביעת הבעל נובעת מרצונו שיקוים דין תורה ובין אם רצונו להיטיב עם עצמו דרך ביה"ד. בכל מקרה סיבת החיוב אינה קיימת שהרי בפועל נחשבת כמעוגנת ולכן נופל חיובו של הבעל בגט". אמנם גם אם מבחינת משפטי התורה עקרונית מוטל על האשה לציית לדין תורה, אולם כאשר האשה מכח הנסיבות החברתיות והחינוכיות "אנוסה" על פי נסיבות אלו ואינה מציית לדין תורה ואין יכולה להסכים לכפוף את כל זכויותיה הממוניות שיקבעו ע"י דין תורה, אין לראות בה כמעגנת את עצמה, אף אם נאמר שכלפי הבעל ביה"ד יכול לדון עקרונית בתביעתו ובתנאיו אלו ואין הבדל אם הוא דתי או חילוני. ביחס לאשה (המערערת) ענין היותה דתית, שרואה במערכת משפטי התורה כקובעת בעניני הממון שלה, או חילונית, שרואה את מערכת המשפט האזרחית כקובעת בעניני הממון שלה, יש משקל מכריע לשאלה, האם יש לקבל את תנאיו של הבעל שהאשה תקבל את גטה רק אם תקבל ע"ע את סמכות ביה"ד לדון ע"פ דין תורה בלבד.

פעמים רבות בתיקים בהם בעל שמעגן את אשתו מליתן לה גט, שחויב ליתן ע"פ דין, וטוען בפני ביה"ד שמוכן ליתן גט בתנאי שהאשה תעביר את הילדים למשמורתו והאשה מסרבת לנתק עצמה מילדיה אף שיתכן שמדובר בבנים שהגיעו לחנוך וללמוד תורה והבנים כלעצמם לא יפגעו משנוי המשמורת, אין לקבל את תנאי של הבעל, ובזה שהאשה מסרבת יש לראותה כמעכבת ומעגנת עצמה, שכן מאחר שנפשה קשורה בילדיה אנוסה היא ע"פ רגשותיה. ואין הבעל יכול לתלות בצוע הגט ולהמשיך עגינותה של האשה באי קיום התנאי ע"י האשה. על כן נשאר הוא בחיוב הגט וניתן אף להטיל עליו סנקציות והרחקות כר"ת, ע"מ שיבצע את הגט ויתיר האשה מעגינותה.

יש להוסיף להעיר בנמוקי פסה"ד נשוא הערעור, בדברים שכתב לבאר דברי ספר התשב"ץ חלק רביעי בחוט המשולש הטור הראשון שאלה ו' שכתב שם באות ב' וג', לחלוק על המהרשד"ם הנ"ל וכתב וז"ל:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין, מכל הטעמים הנזכרים, אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא מרצונה, דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחנה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין".

וכתב ביה"ד על דברים אלו:

"שאף שבשו"ת התשב"ץ הנ"ל חולק על חידושו של המהרשד"ם, נראה שדבריו נאמרו אך ורק כשהבעל תובע תביעה שלא מגיעה לו ע"פ דין, אבל במקום שתביעתו היא על פי דין והאשה מסרבת נראה בפשטות שאף בטור האחרון שבתשב"ץ יודה שלא תחשב האשה כמעוגנת אלא כמעגנת עצמה, ולכן יבוטל חיוב הגט היות ונפלה סיבת חיוב הגט".

מעיון בשאלה ו', ותשובות התשב"ץ שם, לא ניתן כלל להגיע למסקנה שהתשב"ץ יסכים, כשאשר יש חיוב גט על הבעל והוא יתנה בצוע הגט בקיום תביעה מהאשה שהיא על פי דין, שהוא רשאי להתנותה, ובאם האשה לא תקיים ותסרב נופל גם החיוב לגט. אדרבא מפשטות לשון התשב"ץ נראה שאת קביעתו, שאחר אשר האיש הזה חייב להוציאה לאשה זאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכרים אינו יכול להתנות עליה גרושיה בשום תנאי, שאין הבדל אם התנאי הוא בדבר שיש עליה חיוב מן הדין, או תנאי נוסף בדבר שלא חל עליה חיוב. שכן בשאלה שנשאל התשב"ץ מדובר שהבעל פנה לביה"ד ובקשו שידון בתביעות ממון שיש לו כנגד האשה, לענין מזונות האשה, משעה שהוא נטש אותה שלדעתו ביה"ד פסק יותר מידי וכן על מסירת נכסיו לידי האשה מלבד מה שהביאה מבית אביה וכן בענין זכויותיה בכסות ובתכשיטים שהיו תחת ידה ועוד כלים ששיכים לו, שלטענתו האשה אבדה אותם. ועל כל שאלות אלו הן בענין הגירושין והן בענין הממון משיב שם התשב"ץ הנ"ל, אחר שמנה את כל העילות ההלכתיות שבגינם יש לחייב את הבעל בגירושין וכותב, שהבעל אינו יכול להתנות עליה בגרושיה, בשום תנאי ... דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחנה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר, ויגרש כפי דין וקרוב לודאי שבלשונו "שום תנאי", מונחת הקביעה שגם עניני הממון הנ"ל שבקש הבעל שביה"ד ידון, אינם יכולים להיות תנאי לעצם חיוב הגט, והסיבה שהוא מחויב ליתן את הגט הם כל הטעמים והעילות שמחייבות אותו לגט. אמנם בשאלה נזכר, שהבעל ביקש לאסור את האשה על קצת אנשים שלא תנשא להם ויתכן שדברי התשב"ץ "שום תנאי" התיחסה לתנאי הזה, אולם כאמור מפשיטות לשונו משמע שכאשר יש עילות שבגינם מחייבים גט, הצדדים אינם יכולים להעלות תנאים שיעכבו את בצוע הגט כפי שכתב שם לנמק את קביעתו, שלא ניתן להתנות, "דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחנה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין, כ"ש שיש פנים שסבורני לומר אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל בתנאי. בי דינא לא שבקינן ליה למעבד תנאה, שכ"כ, א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל:

"וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה, שא"כ מה הואילו חכמים בתקנתם, לא יקיימו התנאי ויבטל הגט עכ"ל ז"ל, ובנ"ד אחר מהטעמים שהזכרנו שהוא מחויב מצדו לגרש הוא דשוויא אנפשי חתיכה דאיסורא, וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד, אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר, דא"כ מה כח בי"ד יפה ומה הואילו חכמים בתקנתם".

מדברים אלו נראה ברור שהתשב"ץ חלוק הן על המהרשד"ם והן על המהרי"ק, שכאשר יש חיוב גט גם תנאי שהבעל מעלה בדבר שבדין יש מקום לחיוב האשה, אין לתלות בו את בצוע הגט שחויב עליו. אבה"ד הגר"נ פרובר שליט"א במאמרו בקובץ דברי משפט ח"ב בנושא "בעל המחויב לתת גט ומעכבו בגלל תביעה כספית", עמוד קנ"ז, בקש להוכיח מדברי התשב"ץ הנ"ל, שם בסוף התשובה אות י"א, שבמקום שצודק הבעל בתביעתו משמע שיכול לעכב, היינו שיכול להתנות בצוע הגט, בדיון של בי"ד בתביעתו הכספית, אלא שעיון בתשובה זו, אות י"א, שהשיב לאותו בי"ד שפנה אליו, מלמדנו שאין כל קשר בין קביעתו העקרונית שאין הבעל יכול להתנות שום תנאי לבצוע גט שחויב בו מן הדין, לתשובה השיב לאותו בי"ד, שביקש חוו"ד בתביעת הבעל וטענתו כלפי האשה שאבדה את כל נכסיו שנמצאו אתה בבית. לא מצינו בשאלה שהפנו ביה"ד לתשב"ץ, שהבעל קשר את בצוע הגט במתן פס"ד בתביעותיו הממוניות, והתשובה אות י"א מתיחסת רק לעצם התביעה על נכסי הבעל שאיבדה אותם האשה. והתשב"ץ כותב שם לאחר שחיווה דעתו בתשובה "ואתם חברים חקרו הדין וקחו מועד לשפוט מישרים".

ענין אחר יש מקום ללמוד מדברי התשב"ץ הנ"ל לנדון דנן. בפס"ד נשוא הערעור קבע ביה"ד שסיבת חיוב הגט היחידה, שבגינה היה מקום לחייב את הבעל הם דברי הרבינו ירוחם שבמקום שהאשה איננה חפצה בבעל, וכן הבעל אינו חפץ באשה יש לחייב ואף לכפות את הבעל שמונע בצוע הגט, ומעגן את האשה, וקביעה זו עומדת בבסיס פסה"ד שמאחר שכל יסוד החיוב הוא טענת העגינות והאשה לדעת ביה"ד היא שמעגנת עקב סרובה למלא אחר תנאיו של הבעל, ממילא גם חיוב אין וכ"ש כפיה. בערעור שבפנינו העלה ב"כ האשה את הטענה שיש עילות אחרות שבגינם יש לחייב את הבעל בגט. ביניהם, טוען ב"כ האשה, שהבעל טוען לאורך כל הדרך שהאשה בגדה בו עם אחר והיא נאסרה עליו מדין שוויא אנפיה חתיכא דאיסורא. ומצב זה מהוה עילה לחייב הבעל בגט. ואמנם התשב"ץ שם בתשובתו אות ב' כותב וז"ל:

"גם מטעם אחר חייב הבעל הנזכר להוציא האשה הנז' במה שראינו מכתביו וטענותיו, במה שהוא חושדה בדברים אחרי' והוא מאמת את הדברים ולפי דבריו שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, כי דבריו לא מראש בסתר, וא"כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה, וחייב הוא להוציאה, אחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר ... אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי...".

ובנד"ד אחד מהטעמים שהזכרנו שהוא מחוייב מצדו לגרש הוא דשוויא אנפשיא חתיכה דאיסור, וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר," דא"כ מה כח בי"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתם".

הרי שהתשב"ץ כותב שבמקום שעילת החיוב היא מצב של שוויא הנפשיא חתיכה דאיסורא שהאשה נאסרה עליו מכח טענותיו כלפיה שבגדה בו "אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר". א"כ בנדונינו שקיימת אותה עילת חיוב גט מדין שוויא אנפשיה שטוען כנגד אשתו בודאות שזינתה תחתיו ועל ביה"ד היה לחייבו בגט לאלתר ולא להניח לו ובודאי שלא לקבל את תנאיו לבצוע הגט. ובזה גם ביה"ד עצמו מודה ומקבל את שיטת התשב"ץ. וכן כתב אבה"ד הגר"נ פרובר שליט"א במאמרו בקובץ דברי משפט הנ"ל, עמוד קנ"ז, וז"ל:

"ולכן כתב התשב"ץ כלפי הדין מחוייב הבעל לגרש וא"כ פשיט"א שאין לו לבעל כל זכות להתנות כל תנאי בגט שהרי החיוב בגט לא נובע מעיגון האשה גרידא אלא החיוב נובע מהתנאי שנכתב בכתובה וא"כ מהיכי תיתו יוכל להתנות"...

אמנם הגר"נ פרובר שליט"א מתיחס לעילת חיוב הגט על הבעל מזה שנשא אשה שניה על פני אשתו, אך על פי דברי התשב"ץ הנ"ל, גם בעילת חיוב גט מכח שוויא אנפשיה אין להתנות שום תנאי ועל הבעל ליתן גט כריתות לאלתר.

לסכום הדברים, יש לקבל את ערעורה של האשה, והבעל חייב ליתן ג"פ לאשתו בלי כל תנאי.

להעביר התיק לביה"ד האזורי להפנות הצדדים לביה"ד לגיטין ע"מ שהבעל ימלא את חיובו לגרש האשה. במדה והבעל ימשיך לעגן את האשה ויסרב ליתן הגט לאשתו ידון ביה"ד האזורי בבקשת האשה להטלת סנקציות על הבעל כדין.

(-) אברהם שרמן

בנידון השאלה במי שחייבו אותו בי"ד לגרש ואמר אני מוכן לגרש אבל בתנאי שהאשה תוותר על מה שפסקו לה בית המשפט במשך שנים למזונותיה, ומזונות ילדים, ותסכים להעביר כל התביעות לבית דין רבני ומוכן לגרש אם האשה תתחייב לקיים תנאי זה. והנה בעצם החיוב לגרש לא היה ערעור, ולכן לא אתייחס לזה וגם לא הגיע לידי טעמים לחיוב. וראיתי ועיינתי מש"כ הדיין הגר"א שרמן שליט"א, והוא האריך במה שסובר המהרשד"ם שמי שחייב לגרש בדין יכול לגרש בתנאי והעלה שכל זה בתנאי שניתן לקיים התנאי אבל תנאי שכמעט אי אפשר לקיימו אין אפשרות להתניה ובנידון דידן קשה מאד לקיים התנאי.

ולענ"ד, עצם דברי המהרשד"ם יש להביא מתוס' כתובות שחולק על דבריו בדף ע"ז א' ד"ה כופין אותו להוציא, נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה, אע"פ שמגרשה בע"כ וכו', ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה. (ובאמת שבכל המשניות שבפרק המדיר כתוב יוציא ויתן כתובה במדיר את אשתו מליהנות לו וכן במדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה שנים יוציא ויתן כתובה וכנראה שהתוס' באו להוכיח שגם במקום שלא בא באשמתו החיוב אלא נולדו בו מומין שגם בזה צריך ליתן כתובה). ובתוס' שם ד"ה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל קצת תימא דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שנאמר איני יכול לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה עכ"ל, ועתה אם איתא להמהרשד"ם לא קשה קושית התוס' יגרשנה ע"מ שתמחול לו הכתובה, וא"כ לעולם יפסיד לה כתובה ועוד יותר יגרשנה ע"מ שהיא תתן לו כתובה, אלא ע"כ שתוס' לא ס"ל כמהרשד"ם.

אכן כל זה במתנה הבעל תנאי שהיא תמחול או שתעשה דבר זה או שלא תנשא לפלוני וכדומה אבל באם הבעל מבקש שתחזיר לו מה שגזלה ממנו, לכאורה מסתבר שיכול לעכב הגט עד שתחזיר לו, וז"ל הר"ן שבועות כד ב.: "לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפילו ידעינן בודאי דאיכא בידו של המלוה המשכון אעפ"כ חייב ליה לפרוע העודף שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה דהיינו אותו עודף ואע"פ שאפשר שאין בי"ד נזקקין לכוף הלוה כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו. באומר סוכה איני עושה אבל אין הלוה נפטר בכך מחיובו וחייב לצאת ידי שמים כדי לפרוע את העודף" וכו' עכ"ל, ונידון דידן דומה ג"כ למה שכתב הר"ן.

אכן נראה שבנידון דידן שהבעל עצמו פנה לבית המשפט בעניני רכוש, וגם כל הזמן שעבר לא שמעו מהבעל שרוצה להתדיין בדין תורה, יש לומר לפי מה שכתב הנתיבות בסימן כ"ו על מה שפסק שם הרמ"א מי שהלך בערכאות של עכו"ם שנתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו וי"א דנזקקין לו, והסברה הראשונה עיקר שם סק"ב כתב שיש בזה שני טעמים: א. דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול, וטעם ב' משום קנס וכו' עיי"ש, וא"כ יש מקום לומר שכל שהסכים לילך לערכאות ובפרט שגם הוא הלך, אפשר שיש בזה ג"כ הסברה שקיבל עליו בית משפט. אמנם אין זה דומה לגמרי לנתיבות שבנתיבות באותו דבר עצמו הוא תבע בבית המשפט משא"כ בנידון דידן שתבע ענין אחר אף שזה גם כן ברכוש, וגם זה שכל השנים לא גילה דעתו שאין רצונו במשפט ערכאות, יש מקום לדמות לנתיבות ובפרט שהר"ן שהבאנו לא אמר הדברים רק בדרך אפשר. לכן נראה שיש להעביר התיק בחזרה לבית הדין האזורי, ואם כפי שיודעים כל הפרטים ידונו שיש לנו אומדנא שהסכים להתדיין בערכאות, אכן גם אז יש לפטור הבעל חלק ממה שהוא חייב. כן נראה לענ"ד.

(-) זלמן נחמיה גולדברג

לאחר שראיתי מה שכתב הגר"א שרמן שליט"א, שאין לראות את האשה כמעגנת את עצמה, משום שאינה יכולה להחזיר כספים לבעל, נראה שיש להחזיר התיק לביה"ד האזורי שיזמן הצדדים ויבדוק את אפשרויות האשה, איזה סכומים ביכולתה להחזיר לו, אם בסופו של דבר יפסוק שאכן עליה להחזיר, אם יקבלו הצדדים סמכותו לדון בעניני הממון לאחר הגט, או שינסו להביא הצדדים להסכם פשרה שתשלם האשה לבעל סכום חד פעמי עבור תביעתו, ואף שבעבר לא הסכימו לכך, יתכן ועתה יגיעו למסקנא שלטובת שניהם כדאי לגמור, כי אף אם בסופו של דבר יוטלו סנקציות על הבעל, עדיין האשה לא בטוחה שימהר לתת לה גט, והסכם פשרה עדיף לשניהם, ובזה אני מצטרף לדעתם של הגר"ש בן שמעון והגרז"נ גולדברג שליט"א להחזיר התיק לביה"ד האזורי.

(-) משה טופיק

אני עדין עומד בדעתי להחזיר את התיק לביה"ד האזורי, מצטרף לדעתם הר"מ טופיק והרז"נ גולדברג.

(-) שלמה בן שמעון

לאחר הדיון המחודש, מתחזקת דעתי, והחלטתי הקודמת בעינה עומדת.

(-) אליהו בקשי דורון

לאור האמור לעיל, מחליטים ברוב דעות:

מחזירים התיק לביה"ד האזורי לדיון נוסף, לבירור כנ"ל, או להביאם להסכם.

ניתן ביום י"ח בסיון תשס"ב (29.5.2002).

(-) אליהו בקשי דורון          (-) משה טופיק          (-) זלמן נחמיה גולדברג         (-) שלמה בן שמעון        (-) אברהם שרמן