א. ביום 14.09.2009 הגישה האשה תביעת גירושין כנגד בעלה עקב העובדה שהוא לא זן ולא מפרנס אותה ואת שני ילדיה הקטינים, בשל כך היא מואסת בו ומבקשת לחייבו בגט מהטעם שאשה לחיים ניתנה ולא לצער וכן מפני ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".

ביום י"ב באייר התש"ע, 26.04.2010 הופיעו הצדדים לדיון בו אמרה האשה כי מה שמפריע לה אצל בעלה זה שהוא אינו זן ומפרנס אותה ואת ילדיה, וכי במעט הכסף שיש לו, הוא בוחר להמר בסוגי הימורים שונים (לוטו, טוטו, ווינר וכיו"ב).

מאידך גיסא, טען הבעל כי הוא עבר תאונה קשה ולכן קשה לו לעבוד וכי הוא אוהב את אשתו ומעוניין להשתנות כפי יכולתו.

בתגובה אמרה האשה, כי הסיבה היחידה לכך שהבעל אינו עובד היא עצלות גרידא.

בינתיים ילדה האשה ילד שלישי.

הבעל הגיש כתב הגנה באמצעות ב"כ עו"ד..., בו חזר ביתר שאת על טענותיו ואמר כי הוא משתדל להעניק לאשתו ולילדיו מה שיכולתו, אולם בשל מוגבלותו הפיזית, הנובעת ממחלת הנפילה ממנה סובל, ומתאונה קשה שעבר, הוא אינו יכול לפרנס את בני המשפחה בכבוד.

האשה הוציאה כנגד הבעל צו הרחקה מן הבית באמצעות ביהמ"ש עקב אלימות שהפעיל כנגדה בהיותה בחודש הרביעי להריונה עם בנם השלישי.

בדיונים שהתקיימו אחר כך בבית הדין שבה האשה על טענותיה ואמרה כי הבעל אינו עובד אך מפני היותו עצל. האשה הכחישה את טענת הבעל אודות היותו חולה במחלת הנפילה והוכחתה לכך היא היותו נוהג ברכב כאחד האדם, ולטענתה מחולה במחלת הנפילה נשללת האפשרות להחזיק ברישיון נהיגה.

לעומתה, אמר הבעל כי המחלה תוקפת אותו רק בלילה אך ביום הוא כשיר לנהיגה.

בדיונים הללו הסביר ביה"ד לבעל את חובתו לעבוד ולפרנס את האשה והילדים כפי צרכם. ביה"ד הבהיר אז לבעל שאם ישתנה באופן משמעותי, יתכן כי האשה תרצה לחזור אליו.

בדיונים האחרונים הוסיפה האשה שמלבד עניין המזונות היא אינה מעוניינת בבעל גם בגלל בעיות בתקשורת עמו וכן בשל אופיו. "אין בינינו כלום, שום קשר, שום הבנה, עשרים שנה של ויכוחים ואי-הבנה. גם יחסי אישות לא היה". עוד טענה כלפיו כי "הוא לחוץ, הוא טיפוס חם מזג, מתפרץ". (יצוין כי גם הבעל הודה על מקרה של אלימות שהפגין כלפי רעייתו בכך ששבר כלים בחמתו).

עוד אמרה האשה כי היא מואסת בבעלה, נגעלת ממנו ואינה מסוגלת להתקרב אליו. לשאלת ביה"ד, אם היא יכולה לחיות עמו חיי אישות, השיבה: "אני אומרת שאפילו אני לא יכולה להיות לידו". "אני הרגשתי גועל, כשהייתי חייבת עשיתי בעל כורחי, אני מרגישה גועל, יש ויכוחים וצעקות". "אני לא הגעתי לסיפוק ממנו ביחסי האישות, הייתה לו בעיה פיזיולוגית". בתשובה לשאלת ביה"ד אם יחסי האישות התקיימו בצורה תקינה, השיבה האשה: "חמש דקות וזהו. פעם בחודש-חודשיים שהיה יחסי אישות, כי עד שהיו יחסים עמד ונגמר וזהו ואני נשארתי עם עצמי, שום הנאה ושום כלום". עוד הוסיפה שביקשה ממנו לטפל בעניין, אך הבעל אמר שאין לו כסף והעניין לא התפתח בגלל חוסר תקשורת ובגלל שלא נמשכה אליו.

ביה"ד חקר את האשה, האם הייתה יוצאת לעבוד כפי שעבדה עד היום בעבודה מכובדת. בתחילה השיבה שאכן כך, אולם בהמשך הדיונים אמרה שעבדה גם בעבודות של משק בית ולו היה הבעל משתכר, ברור שלא הייתה יוצאת לעבודה זו. עוד קבלה על כך שהיא נזקקת לקחת בגדים יד שנייה מגמ"חים עבור הילדים.

עוד קבלה האשה על כך שהיא זו העובדת קשה לפרנסת הבית ואחראית על כל ענייני הבית, ואילו הבעל חי לו חיי מותרות נטולי דאגות ומחזיק ברכב לשימושו האישי. כתוצאה מכך היא מרגישה כשפחה.

במהלך הדיונים האחרונים אמר הבעל כי הוא מוכן להתגרש בתנאי שהילדים יהיו במשמורתו.

ב. והנה בנידוננו מדובר בזוג שכבר לא חיים יחד זה כארבע שנים, ואין כל סיכוי שהצדדים יחזרו לחיות בשלום. ונראה בבירור כי האשה מאסה בבעלה כבר במהלך חייהם המשותפים. על כן יש לפסוק על הצדדים להתגרש זמ"ז מפני הטענות הללו.

והנה – בחלק מבתי הדין נהגו לחייב גט במאיס עלי עכ"פ מדינא דמתיבתא המובא ברמ"א אבהע"ז ע"ז, ג' (ויש לדון שיש לפסוק כך רק לאשכנזים שכן המחבר לא הביא את דינא דמתיבתא). ובהרבה בתי דין פוסקים בטענת מאיס עלי באמתלה מבוררת כי על הצדדים להתגרש זה מזה.

ויעוין בזה באורך בשו"ת יביע אומר ח"ג חלק אבהע"ז סי' י"ח, ויע"ש אות י"ג שאפילו לפוסקים דס"ל שאין כופין במאיס עלי בכה"ג הרי שמצווה מוטלת על הבעל לגרשה ומכ"ש כשיש חשש שע"י שהייתו תצא האשה לתרבות רעה.

ועוד כתב שם וז"ל-

"וגם אני בעוניי אומר, דבזה"ז שאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה ורבתה החוצפה בעולם והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי ואשתהויי אשתהו מבלי לפוטרם בגט הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו ומרבין ממזרים בעולם ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן דמ"ש הרמב"ן (כתובות ס"ג:) "וח"ו לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתם אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן שכבר בטלה מפני פריצות הדור" ע"כ, היינו בזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט כאשר עלתה בימינו בעוה"ר. אבל בעקבתא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאוד בתקנת הגאונים ומכ"ש שהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מה שיסמוך שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה והכל לפי העת והזמן..." (וע"ע בשו"ת היכל יצחק חלק אבהע"ז סימנים ב',ג',ד' ובמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' כ"א וח"ה סי' כו' וע"ע במ"ש בשו"ת שמע שלמה ח"ג סי' י"ט)."

ויעוין בזאת בפד"ר כרך כ' בפס"ד של הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"מ טופיק והגר"ש דייכובסקי שליט"א (עמ' 197–203) שדי בכך שביה"ד השתכנע שמאיסותה של האשה כנה ואמתית ושאיננה נותנת עיניה באחר וא"צ בירור גמור שדבריה נכונים וזאת ע"פ דברי התוס' רי"ד בכתובות ס"ד "דכיוון דבעלה מאוס בעיניה – אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן ואפילו אשה כשרה אי אפשר לה להיבעל לשנאוי לה ואע"פ שאין שום מום ניכר בו הרבה פעמים אשה מואסת בבעל וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל ששנאוי לו ונתעב אליו."

ובנידון דידן נראה לביה"ד שהאשה מואסת בבעלה באופן כן ואמתי לאור מכלול הטענות שהעלתה כנגדו כפי שהוזכר לעיל ולאור התנהגותו והתנהלותו במהלך חיי הנישואין בכל הנוגע לחיי האישות ואופן מילוי חובותיו כלפי רעייתו וילדיו.

וע"ע בחזו"א אבהע"ז ס"י ס"ט ס"ק ט"ז דהכול תלי לפי ראות עיני הדיינים ואכמ"ל.

ויש לצרף את מ"ש בשו"ת חיים ושלום להגר"ח פאלאגי ח"ב סי' קי"ב, שכאשר בני זוג רבים ביניהם ולביה"ד נראה כי אין תקנה לשלום ביניהם יפרידו ביניהם כדי שלא יגיעו לחטאים. (ויעוין בזה ביביע אומר ח"ג הנ"ל מ"ש בזה). ובנידוננו שהצדדים כבר כארבע שנים בנפרד ממש נראה כי גם מטעם זה יש מצווה על הבעל לגרש את אשתו כאשר שני בני הזוג חיים בנפרד ללא בן זוג, דבר שאינו ראוי.

וכן מצינו בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ט"ו שכתב בזה"ל:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

ג. אולם מצד מאיסות האשה בבעל גרידא, יש מקום לדון באמור אם יש לפסוק על הבעל חיוב גט וכן בכה"ג אין עליו חיוב כתובה.

אלא שהאשה הוסיפה בדיונים האחרונים שהבעל לא תפקד כדבעי בחיי אישות ופירטה את טענותיה בעניין כדלהלן:

א. אם התקיימו יחסי אישות הם נתקיימו, אחת לחודש וחצי בערך. ואם כבר היה, הראש שלו לא היה בזה, אלא בווינר ובהימורים.

ב. כאשר כבר היו יחסי אישות הוא לא תפקד, לא עמד לו. לא הייתה לו זקפה ממש... התפקוד שלו נורא, גם כאשר הייתה זקפה קלה היו פליטות תוך שניות. הצעתי לו ללכת לרופא והוא לא רצה. הוא אמר שאני צריכה לטפל בעצמי. גם כשהסכים בסוף ללכת לטיפול רופא הוא אמר שעלי לשלם. בהמשך חזרה על הדברים ואמרה "גם כשהיו יחסי אישות, זה נגמר בדיוק שניה, כשהוא זז נגעלתי, עצמתי את העיניים, היצרים שלי עלו."

הבעל הכחיש את טענותיה של האשה בנידון, אולם הודה בכך שהם לא חיו בצורה סדירה, ולטענתו משום היותה של האשה "קרה" כהגדרתו.

ד. והנה טענותיה של האשה כלפי בעלה בנוגע לתפקודו הכללי בדברים שבינו לבינה הן טענות קשות, שאם אכן הן נכונות יש מקום לדון בחיובו ואף בכפייתו של הבעל למתן גט, וזאת הן מפני שהבעל הנהיג יחסי אישות לעתים רחוקות בניגוד להלכה הפסוקה בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ו ביחס לחיוב הבעל בעונת אשתו. עיין בתשובות הרשב"א ח"א סי' תרצ"ג, ותשב"ץ ח"ב סי' רנ"ט. והן מפאת תפקודו הלקוי של הבעל בזמן שכבר קיים יחסי אישות. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קי"ח. ועיין בפד"ר י"ב עמ' 100 מש"כ בזה הגרח"ג צימבליסט. ושם בעמ' 115 מש"כ בזה הגר"י קוליץ ובעמ' 118 במש"כ הגרא"י וולדנברג והסכים עמו הגר"ע יוסף עיין שם בעמ' 122.

ביחס לטענת האשה אודות מרידתו של הבעל בכך שהנהיג יחסי אישות רק לעתים רחוקות מאוד בניגוד להלכה, טען הבעל כי האשה היא האשמה בזה, וכן גם האשה עצמה הודתה שבפועל לא חשקה בבעל ולא רצתה לחיות עמו. הנה גם אם נניח כדברי האשה שהבעל מרד בה ללא הסכמתה, הרי שיש להתרות בו בבית דין ורק אם ממשיך בהנהגה זו גם לאחר מכן, יש לחייבו בגט – דבר שלא התבצע בנדון דנן. אלא שעדיין יש לדון בזאת מצד טענת האשה על עצם תפקודו הלקוי של הבעל בזמן שכבר כן קיים יחסי אישות, וכאמור לעיל הבעל מכחיש את טענתה זו.

והנה, במרבית המקרים בדין ודברים שבינו לבינה, כאשר הבעל אומר דבר אחד ולעומתו האשה אומרת דבר אחר, קשה להוכיח את אמיתות הטענות והעובדות (לכן פסק הרמ"א באהע"ז סי' ע"ד ס"י "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהן עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה". היינו, אף שאין להם נאמנות מדין עדות שהרי על פי ד"ת אשה אינה נאמנת כעד, מ"מ נהגו כך מחוסר ברירה מפאת הקושי בהבאת הראיות) אך מכל מקום מצינו לגבי טענות מסוימות שאשה נאמנת לטעון כלפי בעלה אף שלא הוכיחה את טענותיה כפי שנפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סי' י"ז ס"ב: "אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה". וכן נפסק גם בסי' ק' ס"י. ומטעם החזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ד ס"ז ש"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד... אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים". ואף שכתב הרמ"א בסי' י"ז שם "וי"א דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח) " וכן כתב בסי' קנ"ד שם "וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין) ". הרי כתב בהמשך שם "ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב)...". א"כ נראה כי יש מקום לדון בנאמנות האשה כי הבעל סובל מאימפוטנציה (עכ"פ חלקית) אף ללא הוכחות מוצקות כעדים מכיוון שיש קצת רגלים לדבר לדבריה שהרי בני הזוג קיימו יחסי אישות לעתים רחוקות וגם הבעל הודה בכך כפי שאמר באחד הדיונים האחרונים "יחסי אישות היו פה ושם קשיים מצידה, לא הכול מושלם בחיים, לפי המצב רוח. היא לא בדיוק מנעה, זה אופי". "אולי זה היה פעם בשבועיים". מה גם שהרבה פוסקים דנו להאמין לאשה גם בדורות האחרונים. עיין בשו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' ק"ב, מהרלב"ח סי' ל"ג, ש"ך בגבורת אנשים סי' ס"ז, ע'. ועוד עיין שו"ת עין יצחק ח"ב סי' ל"ד. ובשו"ת יביע אומר ח"ד סי' י"א שהאריך בכל זה. ועיין פד"ר כרך י' עמ' 106.

אלא שהאשה פרודה מבעלה מזה תקופה ארוכה וזאת לא על רקע של בעייתו של הבעל בחיי האישות [עיין היטב בפד"ר שם עמ' 102], ויש דעות שבאופן זה לא שייך לומר חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כמו שכתוב בשו"ע אבהע"ז סי' י"ז שם וז"ל: "וי"א שאם הייתה קטטה ביניהם... אינה נאמנת לומר גרשתני אפילו בפניו". ויעוין בתשו' כתב סופר סי' פ"ג ופ"ד אשר דן באופן שהאשה כבר נאסרה על בעלה מחמת זנות אם מעיזה בפניו, כיוון שכל מה שאינה מעיזה היינו להפקיע עצמה ולנתק קשר האישות מבעלה, משא"כ כשכבר נאסרה. על פי זה ניתן להוסיף, שגם אשה שחיה בפירוד מוחלט מבעלה ומנותקת ממנו מזה שנים רבות, מעיזה בפניו ואינה נאמנת.

עוד נראה, כי הואיל והבעיה המרכזית שהעלתה האשה היא בעייתו הפיזיולוגית של הבעל, ובזמנינו כשהרפואה התפתחה מאד בתחום זה וחברות התרופות ייצרו תרופות יעילות לפתרון בעיות של חוסר זקפה, אזי גם אם נחוש לטענות האשה, הרי שאין לחייב את הבעל בגט כל עוד לא מוצה טיפול רפואי מקצועי. ועיין היטב בשו"ת נודע ביהודה תניינא אבהע"ז סי' פ"ט ו- צ"א. ובפד"ר שם עמ' 118 במש"כ הגרא"י וולדנברג והסכים עמו הגר"ע יוסף עיין שם בעמ' 122.

ועיין בפד"ר חלק י' עמוד 107 בפס"ד של ביה"ד ת"א (בהרכב הדיינים הגאון ש"ב וורנר ז"ל הגאון ר"ע אזולאי ז"ל ויבלחט"א הגרח"ג צימבליסט שליט"א) שדנו במקרה שיש לבעל בעיות בחוסר כח גברא, האם בכה"ג האשה חייבת לסייע לבעל לפתור את הבעיה, וכתבו בלשון זו:

"מפורש בדברי הריב"ש שאמנם מבקשים כן מן האשה, אבל אם היא מתעקשת אין חוסמין אותה ומחייבים אותו לתת לה גט. ועיין בפס"ד מבי"ד הגדול (כרך ג' עמ' פ"ד ואילך), שכתבו שגם התשב"ץ שהובא בבית יוסף סי' קנ"ד אינו חולק על הריב"ש הנזכר, אלא שהוא מדבר לענין כפייה לגט ובזה כל שיש לו סיכויים להרפא אין כופין אותו, אבל לענין לחייבו לגט כולי עלמא לא פליגי דאם מתעקשת ומסרבת להשלים עמו מחייבים אותו בגט ואינה חייבת לגלגל עמו שמא יתרפא, וכמו שכתב הריב"ש. (וע"ע פסה"ד כרך ה' מעמ' ר"מ וכרך ט' מעמ' צ"ה). ועיי"ש עוד (כרך ג' עמ' פ"ט) שכתבו וז"ל: ולכן במקרה שלפנינו מצד אחד יש להעמיד את המערער על חזקתו שעוד לא שב לאיתנו וכו' ומצד שני, אין האשה יכולה להתגבר על רגשי שנאה שהתפתחו אצלה, אשר זה כשלעצמו גורם מפריע להחלמתו של הבעל, ועי"ז הסיכויים להבראתו עם אשה זו יותר קלושים הרי בנידון זה אין הבעל זכאי לטעון איזיל ואבדוק נפשאי, לכן נראה שמן הדין יש מקום לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולחייבו במזונות כל זמן שלא יפטרנה בגט. ועיי"ש שהביאו דברי הרמב"ם שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, ואין איפוא לחייבה לחיות עמו ולעזור לו להבראתו. ולפי"ז הוא הדין בנידוננו שאמרה שהבעל שנוא עליה ואינה יכולה להסתכל עליו, אין לחייבה לעשות ניסיון לשלום ולעזור לו להבריא וממילא הוא עומד בחיובו לתת גט. לאור כל המבואר פסקנו – הבעל חייב לתת לאשתו גט פיטורין כד"ת."

ובפסק דין של ביה"ד הרבני בטבריה בתיק מס' 867976/1 שניתן ביום כ"ה אדר בשנה זו, כתבו על פי האמור, שבאופן שהאשה טוענת כי קיימת לבעל בעיית תפקוד בכוח גברא. ובדיון היה נראה שהבעל מסכים שקיימת בעיה של תפקוד חלש, אך נמנע מלהודות על כך בפירוש ורק בסיכומיו הכחיש זאת מכל וכל. וז"ל:

"מאחר שהאשה נאמנת בטענתה שתפקודו של הבעל לא אִפְשר לו לקיים מצוות עונה במתכונת הראויה והמחויבת, זוהי עילה לחיובו בגירושין. בנסיבות הנוכחיות, חיוב הגט אינו מתבטל עקב סירוב האשה לסייע לבעל בפתרון הבעיה, מאחר שכבר נעשו ניסיונות רבים לשלום בית והם לא עלו יפה... לא נכון להורות לאשה שעליה לסבול התנהלות המֵסבה לה צער ממושך לאורך שנים."

לדעתי, כאמור לעיל, בעידן שלנו, כאשר ישנה בעיה בתחום התפקוד מיני של חוסר זקפה, לאור ההתפתחות הרפואית בתחום זה, אין לקום ולעשות מעשה ללא בדיקה של רופא וקבלת חוות דעתו המקצועית. הן אמנם לדברי האשה הבעל סובל מחוסר תשוקה, ועל כן אמרה כי "גם אם היו יחסי אישות זה היה אחת לחודש וחצי, בערך. ואם כבר היה, הראש שלו לא היה בזה, אלא בווינר ובהימורים...". מכל מקום ברור כי הליקוי הפיזיולוגי משפיע באופן פסיכולוגי גם על תשוקתו של הבעל, ואין לחייב את הבעל בגט בגלל אי-תפקודו טרם נעשה ניסיון ראוי למיצוי טיפול מקצועי וקבלת חוות דעת רפואית מתאימה.

לאור האמור, אילו הייתה האשה באה לבית הדין בזמן שהייתה חיה עם בעלה ושוטחת את טענותיה הנזכרות, היה ביה"ד מפנה את הצדדים לטיפול מקצועי, ואם הטיפול לא היה מצליח או שהבעל לא היה משתף פעולה, ביה"ד היה מחייבו ואולי גם כופהו בגט. אולם במקרה דנן שהאשה קמה ועזבה את הבית ורק אחר כך באה לביה"ד, ואת טענותיה בעניין האישות העלתה לאחר שנים של דיונים, הרי שגם אם היינו מאמינים לאשה שהבעל לקוי בתפקודו המיני, לא ניתן לחייב אותו בגט על סמך טענתה זו של האשה, מפני שכאמור לא מוצה טיפול רפואי מקצועי בעניין.

ה. צוין לעיל שהאשה טענה בדיונים כי במהלך החיים המשותפים הבעל לא זן ולא פרנס אותה ואת הילדים ורק היא עבדה קשה ופרנסה את בני הבית. לעומתה טען הבעל, כי הוא הרוויח במשך שנות הנישואין, אך לא הרוויח ולא הכניס מספיק כסף לצרכי הבית. עוד הוסיף כי האשה רצתה לחיות ברמת חיים גבוהה מעל הממוצע ובגלל זה נהרס שלום הבית והיו מריבות כפי שהעלתה את טענותיה בבית הדין. לדבריו, כיום הוא לא מסוגל לעבוד ולהרוויח כפי צרכי הבית בגלל התאונות שעבר. טענתו זו של הבעל לא הוכחה בבית הדין.

והנה, בשו"ע אבן העזר הלכות כתובות סי' ע ס"ג נפסק "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא" וכתב הרמ"א "וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (ר"י בשם ר"ת) ". ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג פסק כהשו"ע, דאף אם אינו מסוגל לעבוד כופין אותו לגרש ובפתחי תשובה סק"ב כתב וז"ל: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול כו' – זהו לשון רמב"ם פי"ב מה"א דין י"א, ופשט הלשון משמע שהוא עני וגם א"י להשתכר כגון שהוא חולה או אנוס ואפ"ה כופין להוציא. אך בש"ע לקמן סי' קנ"ד ס"ג איתא שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר כו', והוא לשון הר"ן בשם הרשב"א ס"פ המדיר, ולשון זה משמע שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה בזה הוא דכופין, אבל בלא אפשר לו להשתכר שהוא אנוס אין כופין, והיינו כדעת הי"א שהביא הרמ"א כאן, ומש"ה לא הגיה הרמ"א שם כלום. וכן מבואר בס' בית מאיר בסי' קנ"ד שם. ומסיים דקצת קשה על הש"ע דבסי' ע' סתם כרמב"ם וכאן בסי' קנ"ד כלשון הרשב"א ע"ש. ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"א שכתב גם כן דבאופן דנקט בש"ע סי' קנ"ד ס"ג שאינו רוצה להשתכר גם הי"א דכאן מודים שכופין להוציא דטעם הי"א הוא דלא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלוה פטור אך כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו "רוצה וקשה לכופו שיעשה מלאכה וירויח והוא אינו רוצה והוי חיי נפש והוא פושע ולכן כופין לכ"ע ומש"ה בסי' קנ"ד ס"ג לא הגיה הרמ"א כלום". ובסק"ג הביא את הכרעת החת"ס דמסיים לדינא "דמי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופין להוציא (רק לזון), ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופין בשוטים להוציא (כבסי' קנ"ד ס"ג), ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תליא, למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטים, ולמ"ד לאו דאורייתא אין לכוף בשוטים. ואמנם במילי כופין. ובזה מיושב סתירת המחבר (שעמד הב"מ הנזכר בס"ק הקודם) דבסי' ע' מיירי מכפיה בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפיה בשוטים דומיא דאינך התם ע"כ כתב כלשון הרשב"א" עכ"ד. לאור האמור יש מקום לקבל את טענת האשה לחייב את הבעל ואולי אף לכופו ליתן גט בגלל שהוא לא הוכיח כי אינו מסוגל לעבוד ולפרנס ונראה כי אינו עובד אלא בגלל עצלות מצידו. ואמנם הנודע ביהודה מהדו"ת אהע"ז סי' צ' והחזו"א אהע"ז סי' ק"ח סק"י הכריעו שגם בעני שיכול להשתכר אין כופין אותו לגרש אפילו בדברים מספק אולי קיי"ל כר"ת, אולם בפד"ר ד' עמ' 166 כתבו שהעיקר לדינא דיש לכוף את הבעל לגרש גם כשאינו יכול להתפרנס עיי"ש. וכ"ש כשיש לו אפשרות להשתכר ואינו עושה זאת. [ועיין באוצר הפוסקים סי' ע' ס"ג אות ט"ו שהביאו מספר עיני כל חי דכאשר נותן מה שמרוויח לשתות ולשחוק או להמר ודאי דכופין אותו לגרש לכו"ע]

והנה בשו"ע שם נפסק "כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ואם הייתה מניקה נותנין לה יין (טור). ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה. ונותנין לה עץ לבשל מאכלה (הר"ן פ' אע"פ). בד"א, בעני שבישראל אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו". וכתב בביאור הגר"א שם סק"ד "דשיעורין דמתני' הוא בארץ ישראל ובאותן הזמנים, אבל בשאר זמנים ושאר מקומות הכול לפי הענין. רמב"ם פי"ג מאישות ה"ב". ובפירוש המשנה לרמב"ם כתב "והדין בכל זה חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי מצבו ומצבה ומנהג אנשי המדינה". ושיעור החיוב של עני כנזכר הינו אפילו אם לבעל לא ישאר כי אם פת חריבה כמש"כ הח"מ והב"ש. וכשבני משפחתה רגילין ביותר משיעור המזונות הנ"ל כתוב בב"ש סק"ב שכשהוא עני אינו מחוייב בזה. וההפלאה שם חולק על הב"ש, וכתב דאם הוא עני שיש לו יותר אלא שלפי עניו מספיק את עצמו בפחות משיעור המשנה הנ"ל, אזי כשבני משפחתה רגילין ביותר משיעור המזונות הנ"ל צריך ליתן לה לפי כבודה. ובדינא דחיי להכנה"ג לאוין פ"א ס"ל כהב"ש. ובפד"ר ז עמ' 310 הוכיחו דגם לדעת הב"ש עני מחוייב לזון את האשה לפי כבודה שלכן הינו מחוייב להשכיר עצמו כפועל לשלם חיוב זה אלא שאינו מחוייב להצטמצם בכדי לתת לה מזונות לפי כבודה. ומביא שם דעות שבעני אין חיוב לתת לאשה לפי כבודה. ולפי זה יתכן שמחוייב להשכיר עצמו רק בגלל התחייבותו בכתובה. ולא מצד עצם חוב המזונות.

כל זה לגבי עצם חיובו של הבעל במזונות האשה, אולם לעניין כפייתו של הבעל בגט הרי כפי הנזכר לעיל השו"ע פסק "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא" ובחלקת מחוקק סק"ט כתב "משמע אבל אם יכול ליתן לה לחם, אף שאין יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים מ"מ אין כופין להוציא בשבילם". וכ"כ הב"ש. אולם בהגהות רבי עקיבא איגר שם כתב "אבל בכנה"ג אות כ' כתב דלאו דוקא לחם ה"ה כל מיני מזון כל שאינו יכול לזונה כעני בישראל". ובפתחי תשובה אבהע"ז סימן קנד סק"ו כתב בשם הבית מאיר "דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי... בכה"ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה"ט בסי' ע' סק"ה) ". והחזו"א אבהע"ז סי' ק"ח סק"י פליג עליו וס"ל דבעשיר ודאי שכופין לגרש כאשר אינו זן כראוי לו. ומוכיח כן מהגמ' בכתובות ר"פ המדיר. ויש לומר שהמחלוקת ביניהם היא האם חיובו של עשיר לפי כבודו הוא מדין עולה עמו ואינה יורדת או שזה מהות חיובו במזונות כפי השיעור הראוי לו.

ובפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 307 כתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א [בניגוד לפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול שצוין שם] וז"ל: "והנה הח"מ והב"ש שם איירי לענין לכופו לגרש... לענין לחייבו לגרש כל שאינו נותן לה מזונות כפי חיובו, הרי הוא חייב לגרש, וכאשר נבאר. דהנה יסוד הדברים דכל שיכול ליתן לה לחם אין כופין אותו לגרש הוא מדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הי"א וז"ל: ואם הי' עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא. וכן העתיק המחבר בש"ע אה"ע סי' ע' ס"ג, ודקדקו מזה בח"מ וב"ש הנ"ל דאם יכול ליתן לה לחם שוב אין כופין. ונראה דהטעם לזה הוא משום דכל יסוד הכפיה באינו מפרנס כתב הרא"ש בס"פ המדיר בשם הירושלמי סוף גיטין דהוא משום דאם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש. ולכן פסק שם הרא"ש כרב דהאומר איני זן כופין אותו להוציא משום דאשה בושה לבוא לב"ד כל פעם ותמות ברעב. ולכן אם רק יכול ליתן לה לחם דשוב אין כאן חיי נפש אין כופין אותו לגרש. (וכן הסביר בתשובות חתם סופר, אה"ע סי' קל"א, עיי"ש). וכל זה הוא לענין לכוף לגרש משום דלא מצינו במשנה שבאינו זן כופין לגרש, ולענין המדיר את אשתו מליהנות לו אמרו שם בירושלמי: שמענו שהוא מוציא, שמענו שכופין? והיינו שכל שאין מפורש בו במשנה שכופין, אין כופין אלא מחייבים להוציא (עי' תוס' ר"פ המדיר), והיה צריך למצוא מקור למה שאמרו שהאומר איני זן כופין אותו להוציא, וע"ש אמרו שם בירושלמי דהוא ק"ו, דאם מפני ריח הפה כופין (דזה מפורש במשנה ס"פ המדיר), מפני חיי נפש לא כל שכן. וכיוון דכל יסוד הכפיה הוא משום דהוי חיי נפש, לכן למד מזה הרמב"ם (להבנת הח"מ והב"ש) דאם רק יכול ליתן לחם שוב אין כופין, דשוב אין כאן משום חיי נפש, וכנ"ל, משא"כ לענין לחייבו לגרש דאין צריך להגיע לק"ו הנ"ל, אלא מפורש הוא במשנה בר"פ המדיר: המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מיכן יוציא ויתן כתובה. והיינו שמחייבים אותו לגרשה, אבל לא כופין, וכדברי הירושלמי הנ"ל... ובזה אין הטעם משום חיי נפש, אלא משום דאינו ממלא את חובת המזונות כלפיה, ולכן גם אם נותן לה לחם, כל שאינו נותן לה את כל מה שחייב לה מדין עולה עמו, מחייבים אותו לגרש. וראיה לדבר דשם בגמ' מוקמינן המשנה דהמדיר את אשתו, דאמר לה צאי מע"י במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו דבי נשא, עיי"ש, הרי מפורש דגם משום דברים קטנים שחייב לה מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו הוא חייב לגרשה. ואין לומר דרק במדיר מחייבים לגרשה משום דברים קטנים, משום דאיירי ביש לו לזונה כראוי, אלא שהדירה הנאה ממנו, וכיוון שהדבר בא בפשיעתו חייבוהו לגרשה, משא"כ באין לו אלא לחם, וגם אינו מסוגל לעבוד ולהשתכר, כנידוננו, אז לא רק שאין כופין אלא גם אין מחייבים אותו לגרש. זה אינו, דהא הרמב"ם שפסק דבאין לו אפילו לחם כופין אותו לגרש, הרי לא ס"ל סברא זו דאין לו שאני, וכדהביא הכסף משנה שם, דרבנו ירוחם כתב שתמהו על הרמב"ם, למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה, דאם אין לו אין כופין כמו בעל חוב שאין לו. וכתב ע"ז הכ"מ דיש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זל"ז, דבעל חוב אין תקנה בדבר, משא"כ בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם מזונות, אם אין לו במה לזון יוציאנה. וכן פסקו רוב הראשונים וכדהעלו בפסה"ד מבי"ד הגדול כרך ד' מעמ' קס"ז והלאה, עיי"ש. [ומה שכ' בבית מאיר סי' קנ"ד ס"ג בד' הרשב"א דרק אם אינו רוצה להשתכר ולהרויח הוא שכופין אותו לגרשה, משא"כ אם אי אפשר לו להרויח דאז אין כופין – הנה הוא ז"ל הסתמך על העתקת הר"ן ס"פ המדיר את דברי הרשב"א ולכן כתב מה שכתב, אבל לפי מה שמעתיק במ"מ פי"ב מאישות הי"א את לשון הרשב"א הרי ז"ל: שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, הרי כתב שגם כשאין לו במה לפרנס, כלומר, שאינו מוצא במה להשתכר, גם אז כופין, וכדעת הרמב"ם שגם אם אינו יכול ליתן לה לחם כופין אותו, והיינו גם כשאינו יכול להשתכר. וזהו שסיים המ"מ שם על דברי הרשב"א: והן הן דברי רבינו, הרי שהבין ברשב"א שסובר ממש כהרמב"ם, ודלא כבית מאיר. וכלשון הרשב"א שבמ"מ הנ"ל איתא גם בריטב"א ס"פ המדיר (עיי"ש בשטמ"ק בשמו ששם הלשון יותר מתוקנת). ולפי"ז אין סתירה בין מה שהמחבר בסי' ע' העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל, ובין מה שבסי' קנ"ד העתיק את לשון הרשב"א, דלהמבואר אין מחלוקת ביניהם, ומה שהעתיק המחבר בסי' קנ"ד רק כשאינו רוצה להשתכר, צריך לומר דהוא לאו דוקא וה"ה כשאינו יכול להשתכר. והב"מ לשיטתו ראה סתירה בין פסקי המחבר]. וכיוון שלדעת רוב הפוסקים אין מתחשבים במה שאין לו א"כ מסתבר דגם אם יש לו לחם, כיוון שאינו יכול לתת לה את כל מה שהוא מחוייב, הרי הוא חייב לגרש, וכדחזינן במדיר את אשתו, כנ"ל, ורק לענין כפיה הוא דאמרינן שאין כופין כשיש לו לחם, משא"כ לענין לחייבו, וכמו שנתבאר.

ועי' במהרי"ט ח"א סי' קי"ג דדן שם במי שלא היה יכול לפרנס את אשתו ואביו אמר שאם תבוא האשה אל ביתו יפרנסנה, ומסתפק שם אם כופין אותו לגרשה משום דיכולה לטעון אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי. אבל הא פשיטא ליה להמהרי"ט שם שמחייבים אותו לגרשה, עיי"ש. הרי שאעפ"י שבבואה אצל אביו יהיו לה מזונות ואין כאן משום חיי נפש, מ"מ כיוון שאין הבעל נותן לה המזונות כפי שהוא מחוייב, דהיינו שהוא יתן לה ולא אביו, מחייבים אותו לגרש, וא"כ י"ל דה"ה בנותן לה רק לחם, כיוון שאינו נותן לה את כל צרכיה כפי שהוא מחוייב, הרי הוא חייב לגרשה.

ונראה דמכל מקום יש נ"מ בין מדיר את אשתו ויש לו כדי לזונה לבין מי שאין לו, דבמדיר הרי נתבאר לנו דאפילו אם חסר לה רק הדברים הקטנים שנתחייב לה מדין עולה עמו וכו' מחייבים אותו לגרשה, אבל במי שאין לו, לא יתכן לומר כן דהא כתב הב"ש בסי' ע' סק"ב דבעני ליכא כלל הדין דעולה עמו ואינו חייב לה אלא כשיעור מזונות המפורש במשנה לעני שבישראל, וא"כ פשיטא שאין לחייבו לגרשה אם יש לה השיעור כעני שבישראל אך חסר לה השיעור דעולה עמו, דהא בעני לא נתחייב כלל בדין עולה עמו ואינה יורדת עמו. כמש"כ הב"ש. [ובזה יש לתרץ מה שהקשה ההפלאה שם על הב"ש דאם איירי בעני שאין לו כלל, הרי אינו חייב גם בשיעור המשנה וסגי בלחם לחוד, כמש"כ הב"ש לקמן ס"ק ז' דביש לו לחם אין כופין אותו ליתן גט, אלא ע"כ איירי שיש לו, ורק שלפי עניו הוא מצמצם עצמו, וא"כ אמאי לא נאמר שחייב לה כפי כבודה מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו, עיי"ש (ועי' פסה"ד כרך ז' מעמ' רצ"ו והלאה). ולפי מה שנתבאר י"ל דאמנם הב"ש מיירי בעני שאין לו כלל, ומ"מ כתב שחייב לתת לה כשיעור המשנה לענין שאם אין נותן לה כשיעור זה מחייבים אותו לתת גט, ואין קושיא מהב"ש ס"ק ז' דשם איירי לענין כפי' שאין כופין אותו לגרשה כל זמן שנותן לה לחם, אבל אה"נ דמחייבים אותו לגרשה כל זמן שאינו נותן לה מזונות כשיעור הנאמר במשנה וכמו שנתבאר].

עלה בידינו בע"ה דמה שנאמר ברמב"ם ובש"ע הנ"ל דאם אין לו לחם כופין אותו להוציא, דמזה דייקו הח"מ והב"ש דאם רק נותן לה לחם אין כופין אותו, היינו רק לענין כפייה בשוטים, אבל לחייב מחייבים אותו לגרשה כל זמן שאינו נותן לה כפי חיובו."

ו. ויובהר, כי יש לחשב בסך חוב המזונות גם הוצאות של כסות ומדור ואחזקתו שזה כולל תשלומי ארנונה מים, גז וחשמל וכו'. עיין בשי למורה סי' ס"ט, ובאוצר הפוסקים סי' ע' ס"ג אות י'. והוצאות של מזונות ילדים כמו שכתב בשו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א סי' ק"ו וז"ל: "וגם נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו דלא גרעי מארחי ופרחי כיוון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו. ונמצא שאף מה שנתן לה עבור מזונות הגדולים נמי הוא מדין מזונות שלה ושייך המותר לה כדבארתי". עיי"ש באריכות. ועיין גם בדברי מלכיאל ח"ה סי' קס"ה שכתב שגם שאר הראשונים החולקים על הר"ן וס"ל שאדם חייב לזון את בניו קטני הקטנים שלא מדין מזונות אמן מכל מקום מודים שחייב ליתן להם מזונות גם מדין אמן. ועיין ב"ח בריש סימן ע"א, ובאור שמח פי"ט מאישות הי"ב, ובפסקי דין רבניים כרך ז' עמ' 143 ואילך מש"כ בזה.

[יצוין, כי האגרות משה דן כנ"ל על פי הגמ' בכתובות דצריך ליתן לאשה עבור ארחי ופרחי, אולם הרמב"ם לא הזכיר דין זה ובלחם משנה פי"ב ה"י מאישות תמה על כך. ועיין אילת אהבים כתובות ח"א קו"א סי' רכ"ו מש"כ בזה. ועל פי דבריו אכן הבעל מחוייב בזה. אולם הערך שי בסי' ע' כתב דנדון זה תלוי במחלוקת אם מזונות דאורייתא או דרבנן, וכתב שהבעל יכול לומר קים לי שאיני מחוייב ליתן לאשה דמי מזונות עבור ארחי ופרחי. ובדינא דחיי להכנה"ג לאוין פ"א כתב דודאי הבעל מחוייב בזה ועיין הפלאה כתובות ס"ה ע"א. ובאוצר הפוסקים סי' ע' ס"ג אות ח'. אולם יתכן כי סברת האגרות משה לחייב את הבעל במזונות הילדים מדין מזונות אמן נכונה גם אם אמרינן דאין הבעל מחוייב ליתן לאשה דמי מזונות עבור ארחי ופרחי]

על פי הנ"ל יש מקום לדון בחיובו של הבעל בגט בגלל שאינו מקיים את חובתו במזונות אשתו ובמזונות ילדיו מדין אמן כנ"ל.

ז. אולם יש לדון, היות שהאשה עובדת כמנהלת חשבונות ומשכורתה החודשית מספיקה לכיסוי ההוצאות הבסיסיות המינימאליות שלה ושל הילדים וא"כ יוכל הבעל לומר "צאי והתפרנסי ממעשה ידיך". וכדאיתא בגמ' כתובות ר"פ המדיר. ע"ש היטב בסוגיא. ובאוצר הפוסקים סי' ע' ס"ק ט"ו אות ג' הובאו דברי החינא וחיסדא ח"ג דף קע"ז שכתב, שאם האשה יכולה להתפרנס ממעשה ידיה אפילו לחם צר, אין כופין את הבעל להוציא, וכן הביאו שם בשם המהרי"ט, והריא"ז שבשלטי הגיבורים כתובות ס"ד ע"ב סוף אות ג', ופסקי הריא"ז פ"ה הלכה ה' אות ו', וכן כתב בקרית מלך רב על הרמב"ם פי"ב מאישות הי"א. וכן פסק בשו"ת ר"י מסלוצק סי' פ', ומוכיח כך מהא דקיי"ל שבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך בעל כרחה בדספיק כדדייק לישנא דרמב"ם "ואין יכול ליתן אפילו לחם שהיא צריכה" עיי"ש.

והנה, נחלקו הב"ש בסי' ע"ז סק"א וההפלאה, אם למאן דס"ל דאינו יכול לומר לה טלי מעשה ידיך במזונותיך בעל כרחה, כשא"ל בע"כ צאי מעשה ידיך למזונותיך האם נחשב כמורד, עיין ב"ש מהדו"ק שם ובית יעקב ר"ס ע"ז. ולכאורה יש נפ"מ במחלוקת זו, אם למ"ד דאין יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ, כופין את הבעל לגרש באופן שאומר כן בע"כ. דלדעת ההפלאה ודאי דכופין אותו לגרשה. ולדעת הב"ש בפשטות אין כופין, אולם אין זה מוכרח די"ל שאינו נחשב כ"מורד" ועל כן אין מוסיפין על כתובתה, אבל מ"מ כופין אותו לגרש. ועיין בשו"ת ויען אברהם להר"א ריוח סי' כ"ו [הובא באוה"פ שם]. אולם למעשה קיי"ל דיכול הבעל לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ כמ"ש הב"ש בסי' ס"ט סק"ד, וא"כ ודאי שכשיכולה להתפרנס ממעשה ידיה אין לכופה, ועיין באוה"פ שם שכן פסקו היכין ובועז ח"א סי' ק"ל, ערך השולחן סק"ב, שמן המשחה סי' ע"א, מטה לחם ח"א סי' י"ד, ונופת צופים סי' קכ"ב אות ג'. אם כן יש מקום לדון אם יש לכוף את הבעל או עכ"פ לחייבו לגירושין מטעם שאינו זן ואינו מפרנס.

והנה בפד"ר ח"ח עמ' 307 כתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א, וז"ל:

"דעיקר דין זה לא נאמר אלא במעשי ידיה המחוייבת לעשות לבעלה, בזה אם יכולה להשתכר כדי סיפוקה יכול לומר לה: הפוכי מטרתא למה לי, קחי את מעשי ידיך שאת חייבת לי בשביל המזונות שאני חייב לך, אבל בזמננו שרוב רווחי הנשים אינם ממעשי הידים המחוייבת לעשותם וכמבואר באה"ע סי' פ' ס"א: ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד, ובבית מאיר שם: יראה לע"ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו, הא אם אין דרכם כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמננו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע בשווקים, עם – כל – זה שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הרמב"ם והטויה היא המלאכה וכו', ואך מדמה לטויה אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר, ולאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו אינו יכול לכופה, וא"כ בנידונם הנ"ל שכנראה לא היו מע"י האשה מעבודת הצמר אלא משאר מלאכות הנהוגות בזמננו, באופן שאינה חייבת לעשותן כלל, איך יאמר לה צאי מע"י במזונותיך, והרי יכולה לומר לו: אני רוצה להפסיק לעבוד, ומה שאני עובדת הוא מפני שאתה בבית הסוהר ואין רצוני למות ברעב, אבל אתה את חיובך אינך מקיים כלל – ואפילו לא ללחם בלבד – כי אין רצוני לעבוד, ואינך יכול לחייבני בזאת, וכנ"ל. וכמובן שה"ה בנידוננו שהאשה הצהירה שמטפלת בילדה ומרויחה מאתיים וחמשים ל"י לחודש, דאין היא מחוייבת כלל לעשות לבעלה מעשי ידים אלה, פשיטא שאינו יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך, ויכולה לומר שרצונה להפסיק לעבוד (וכאשר אמרה בפנינו שאינה עובדת אלא מפני שאין לה פרנסה) וממילא לא יהיו לה מזונות וע"כ הוא חייב לגרשה. וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה (לשון בית מאיר בסי' ע' ס"ג, עיי"ש).

ועדיין יש לדון בזה, דסו"ס הרי בצמר היא חייבת לעשות, וזה כולל גם אריגה וריקום, כדברי הבית מאיר הנ"ל, וא"כ יאמר לה לכי והתפרנסי מצמר, [אמנם יתכן לומר שגם הבית מאיר לא כתב כן אלא בזמן שהיה מנהג הנשים לעשות בצמר, משא"כ בזמננו שאין מנהג כזה, גם בצמר אינה חייבת] ואף שכמובן לא תוכל להשתכר כדי סיפוקה מעבודת צמר, מ"מ אם יספיק לה ללחם כבר אין לחייבו לגרש, וכמו שהביאו בפס"ד מבי"ד הגדול הנ"ל מהח"מ והב"ש סי' ע' סק"ט [אמנם בהגהות הגרע"א שם מביא בשם הכנה"ג שחולק על הח"מ והב"ש וסובר דלאו דוקא לחם אלא ה"ה כל מיני מזון, כל שאינו יכול לזונה כעני שבישראל כופין אותו לגרש]."

ומסיק שם דמכל מקום יש לחייבו בגירושין ואין לכפותו.

ח. ובאמת זה פשוט כי בנידוננו האשה עובדת מסביב לשעון בשתי משרות, בבית ומחוצה לו, וניתן להגדיר את רווחיה מהעבודה שמחוץ לבית כ"העדפה שע"י הדחק". ועיין בקובץ הישר והטוב י"א במאמרו של הגר"מ שפרן שכתב וז"ל:

"ועל פי מה שביארנו לעיל קשה לנו לרדת לעומקם של דברים מדוע קבעו חז"ל השיעור על פי ההספק ולא בשעות עבודה כמקובל כיום. ונראה שבתקופת חז"ל זמן טווית משקל ה' סלעים היה שיעור אחיד אצל רוב הנשים ולכן היו יכולים לתלות השיעור בכמות תוצרת, ועכ"פ בזמנינו פשוט שנשתנה הדבר ולא יעלה על הדעת לתלות השיעור בכמות תוצרת שאינו ענין מקובל כיום בענפי העבודות, וכמו"כ לא מסתבר לקבוע השיעור בגובה המשכורת שהרי אין סוג העבודות שוות קיימות עבודות שהתשלום עליהם הוא עשרים שקלים לשעה וקיימות עבודות מקצועיות יותר שהתשלום עליהם הוא מאה שקלים לשעה, והדבר היחיד שניתן לקבוע בו שיעור אחיד לכולם הוא כמות של זמן, כלומר שעות עבודה המקובלות בשוק העבודות. וע"כ נראה שבזמנינו שיעור מעשה ידיים שיכול הבעל לחייב את אשתו הוא שיעור של משרה סטנדרטית שהוא נע סביב ה-40 שעות שבועיות. וכפי שכבר נתבאר לעיל כולל שיעור זה את כל העבודות שעוסקת בהם האשה, הן במלאכת הבית והן בשאר מלאכות שעושה לבעלה, ורק לאחר ניכוי השעות שהתעסקה במלאכת הבית וכדו' יכול הבעל לכופה להשלים את הזמן הנשאר לצורך הפרנסה". ושם בעמ' כ"ו כתב וז"ל: "ובשו"ע סי' פ' ס"א העתיק לשון הרמב"ם 'דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל'. ומשמע שבכל סוגי דחק המותר לבעל. אולם דעת הב"ח והסכימו עמו החלקת מחוקק והבית שמואל שם, שמאחר שנחלקו בזה הראשונים ולא הכריעו אין להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה, והוסיף שכן נוהגין במדינות אלו. ובחזו"א אבהע"ז סי' ע' סק"ה הכריע שכיוון שרוב הראשונים נוטים לפסוק כת"ק וגם הב"ח לא הכריע נגדם רק כתב שהמנהג שלא להוציא מספיקא אין נוהגים כהב"ח בזה אלא סומכים על הכרעת הראשונים והשו"ע ומוציאים הממון מיד האשה. ע"ש. אמנם למעשה רווחה הלכה בישראל כשיטת הב"ח והב"ש ואין מוציאין בזמנינו שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה ודלא כחזו"א."

עולים מדבריו שני דינים:

א. אין הבעל יכול לכוף את האשה לעבוד במשרה מלאה מחוץ לבית כאשר עיקר עבודות הבית מוטלות עליה.

ב. אם הרוויחה בעבודה שמחוץ לבית הוי העדפה ע"י הדחק ומספק אין להוציא ממנה את הרווחים ממעשה ידיה.

ויש לדון בנידוננו שהאשה אינה טוענת שאם הבעל יצא לעבודה היא לא תצא מן הבית לעבודתה, ואדרבה, נראה בבירור שהאשה תצא לעבודתה זו בגלל אופי העבודה והרקע המקצועי שלה בתחום של הנהלת חשבונות, אלא שבכך יוגדלו הכנסות הבית ויוכלו להוציא אפילו למותרות, האם בכה"ג ניתן לחייב את הבעל בגט, או שמא נאמר כי יש צד שהבעל זוכה גם בהעדפה ע"י הדחק ועל כן אין לחייבו בגט מחמת הספק, שהרי אם אכן מעשה ידיה אלו של אשתו הם שלו אזי נחשב הדבר שהוא זן את האשה.

והנה יש מקום לדון ולומר שאם אכן "רווחה הלכה בישראל כשיטת הב"ח והב"ש ואין מוציאין בזמנינו שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה", אזי כשנישאו הצדדים היה על דעת שמעשה ידי האשה שע"י הדחק יהיו שלה בתורת ודאי, ועל כן הבעל נחשב בודאות כמי שאינו זן את האשה. וצ"ע בסברא זו, ואם אכן רווחה הלכה בישראל כנ"ל.

אבל מכל מקום נראה דיש לחייב את הבעל בגט מפני שלא זן, וזאת אף אם האשה עובדת מחוץ לבית מרצונה החופשי ויש להניח שכך תעשה גם בעתיד, היות שעפ"י הדין היא אינה מחוייבת בזה והיא מתנה את יציאתה לעבודה אך ורק לשם רווחה כלכלית והעלאת הרמה הכלכלית ולא לצורך הוצאות המזון ושאר ההוצאות הבסיסיות של הבית. שהרי לו יצוייר כי בני הזוג היו יכולים להרוויח רק עד תקרת סכום מסויים ולצורך רווח זה אין צורך כי שני בני הזוג יצאו לעבודה, ודאי אז שזכותה של האשה להישאר בבית ולעשות את חובותיה ולדרוש שהבעל יבצע את חובתו כלפיה ויצא לעבודה וירוויח את הסכום הנצרך לבית. כמו כן יכולה האשה לומר כי היא אינה יוצאת לעבודה אלא לשם רווחה כלכלית, ומעוניינת שהסכום שהיא מרוויחה לא ישמש להוצאות המזון ושאר ההוצאות הבסיסיות של הבית, אלא לשם העלאת רמת החיים שלה ושל שאר בני הבית.

[ועיין בספר שורת הדין ט"ו, עמ' ר"פ שם כתב הגר"ד לבנון שליט"א, כי אשה המטופלת בילדים ובנוסף לכך יוצאת לעבודה מחוץ לבית, וממלאת בכך שתי משרות שלימות, שעושה את המוטל עליה בבית ובכל הכרוך בו, ועוסקת בטיפול הילדים, ובנוסף לכך עובדת גם מחוץ לבית, ודאי שרווחיה נחשבים כמעשה ידים שע"י הדחק, ובפרט, כאשר משכירה את עצמה לעבוד תחת מעביד, וזכותה של האשה לדרוש שהבעל יזון אותה ואם לאו יגרש!

ובהמשך שם מאריך בשאלת בעל המורד ממזונות האם זוכה במעשה ידיה שע"י הדחק, ומסיק שהבעל אינו זוכה במעשה ידי האשה, ועל כן כתב "הואיל ומעשה ידיה אלו הם שלה נמצא שהיא ניזונת משלה, והרי זה כמי שהיא ניזונת מנכסיה, ואין זה פוטר את הבעל מלזון, ולכן כאשר הבעל אינו רוצה לזון ופושע כנגדה חייב לשלם"].

עפי"ז נראה, כי בנידוננו היות והאשה עובדת בבית ובחוץ, כאשר כל הנטל הפיזי והנפשי וכל עול צרכי הבית ופרנסתו מוטלים אך ורק עליה אזי ברור כי היא יכולה לטעון שהיות והבעל אינו זן אותי, שיגרשני.

ט. והנה בתשו' חת"ס ח"ג סי' קל"א כתב בזה"ל: "אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפילו לחם צר ותמות ברעב, אפילו שמואל מודה. דק"ו מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ"ש, ואפשר אפילו יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה, מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה. אבל כשכופים עתה לגרשה תוכל להינשא לאחר המפרנסה כיוון דאית להו מידעם."

ומבואר בדברי החת"ס, שאילולי הסברא שכתב "כי סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב וכו'", אין לכופו לגרשה אף שמתפרנסת בממון עצמה, א"כ אף אם נפסוק שאשה העובדת ומשתכרת ע"י הדחק הממון הוא שלה, מ"מ כאשר לא קיים החשש שלבסוף האשה לא תעבוד ותמות ברעב אין לכופו לגרשה בגלל שאינו זן אותה. ובאוה"פ שם אות ה' הובאו דברי המטה לחם ח"א סי' כ' אות י"ג שכתב שאם האשה יכולה ליזון ע"י מעשה ידיה, ה"ידים" קיימים תמיד ואין לחוש שבסוף יתכלה קרנה ע"י דמפזר והולך מעט מעט בכל יום וכו'.

ובאוצר הפוסקים אות ד' הובאו דברי ה"מטה לחם" שכתב בזה"ל:

"דיתכן דדברי ריא"ז אינם אלא דיכולה לצמצם עצמה ע"י מעשה ידיה כמו שהוא הרגילות, לתפור בגדים ומלבושים וכו', דכל אלו הן מלאכות קלות, ואינם נעשות אלא מיושב וכו', אבל היכא דאינו מספיק לה כל זה לצמצם עצמה, או שאינה בקיאה בטיב מלאכות אלו וכו', וצריכה להשכיר עצמה לשרת בבית אחרים וכדרך השפחות והם מלאכות קשות כגון כביסה ובישול ואפיה כו', וצריך לעמוד כמה שעות וכו'. אפשר דבהא יכולה היא לכופו לגרש, היכא דאין לו ממה להתפרנס, דלחיים ניתנה ולא לצער. והרב מהר"ח נשיא הסכים לחילוק זה, דהשכל מחייב בכך, וסימנין מצאתי לחילוק זה במהרי"ט וכו'."

אם כן נראה לכאורה לדון שבאופן שברור שהאשה תעבוד ויהיה לה כסף למחייתה כבנידוננו, שהיא אינה צריכה "להשכיר עצמה לשרת בבית אחרים וכדרך השפחות והם מלאכות קשות כגון כביסה ובישול ואפיה כו', וצריך לעמוד כמה שעות וכו'" אין לכוף את הבעל משום חיי נפש.

אבל לפי האמור לעיל נראה, כי דברי החת"ס אינם אמורים אלא לעניין כפיית הבעל בגט, דכל יסוד הכפיה הוא משום דהוי חיי נפש, אבל לעניין חיובו בגט, יש לחייבו מכל מקום, מפני שהבעל אינו עומד בכל חיובו במזונות כלפי האשה.

על פי זה נראה, כי יש לקבל את טענת האשה שבמצבה כיום אינה יכולה לעמוד בנטל עול צרכי הבית וגידול הילדים והפרנסה, ואמנם, אם בעלה היה עובד ומפרנס, הייתה ג"כ ממשיכה לעבוד בהנהלת חשבונות, תוך העסקת עוזרת בית וכדו' בכדי להקל על עצמה, ואוסיף שגם בלי הטענה הזאת, בזכות האשה לומר כי היא מוכנה לצאת לעבודה זו רק לשם העלאת הרמה הכלכלית בבית, ולא בשביל סיפוק הוצאות המזון ושאר ההוצאות הבסיסיות של הבית. ובמציאות הנוכחית שהאשה עובדת קשה לפרנסתה ועול הבית כולו על כל המשתמע מוטל כמעט אך ורק עליה, ללא שום סיוע נפשי ופיזי של הבעל, יש לקבל את טענתה שהיא אינה יכולה להמשיך יותר דלחיים ניתנה ולא לצער.

לאור האמור, הבעל נחשב כמונע מאשתו את מזונותיה והוא מחויב לגרש את אשתו, ועל כן יש לפסוק כדלהלן:

א. הבעל חייב לגרש את האשה.

ב. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.

ג. לאור האמור בפסק דין זה, זכאית האשה לפתוח תיק תביעת כתובה, וביה"ד ייתן את החלטתו בהתאם.

הרב יצחק רבינוביץ – דיין

לאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיק ובפסק דינו של הדיין הרה"ג יצחק רבינוביץ שליט"א הנני קובע בזאת כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו.

כמו כן, אני סבור כי ייטיבו הצדדים אם ישכילו לגבש הסכם גירושין הוגן וכולל למען בריאותם, רווחתם ושלוותם של הצדדים עצמם ושל ילדיהם המשותפים.

הרב אברהם עטיא – אב"ד

לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיק ובפס"ד של עמיתיי הדיינים שליט"א, הנני מצטרף בזאת למסקנתו של עמיתי הרה"ג יצחק רבינוביץ שליט"א כי על הבעל לגרש את אשתו "ויפה שעה אחת קודם".

חובתו הבסיסית של הבעל ויסוד האישות הוא הפסוק "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". (עיין רמב"ם פי"ב מהל' אישות ושו"ע אבהע"ז סימנים ס"ט, ע', ע"א, ע"ב, ע"ג, ע"ו).

בנ"ד עסקינן בבעל שאינו זן ואינו מפרנס את אשתו ואת ילדיו כהלכות גוברין יהודאין ועל אף הזדמנויות אין ספור שניתנו לבעל לבקשתו לעמוד בחיוביו כלפי רעייתו וילדיו, המשיך הבעל בהתנהלותו האגוצנטרית ונטולת האחריות תוך שהוא מותיר את האשה ללא משען ומשענה, מצב הדורש ממנה להמשיך להשתעבד מבית ומחוץ וגם בעבודות משק בית מזדמנות כדי להביא טרף לביתה וחוק לנערותיה.

ביה"ד קיים דיונים רבים מיום פתיחת התיק ועד הלום בהם חזר הבעל פעמים רבות על כוונתו להשתנות ולפעול למילוי חובותיו כלפי רעייתו וילדיו ואולם עד למועד פס"ד זה התמיד הבעל בהתנהלותו הנ"ל.

עיון מדוקדק בפרוטוקולי הדיונים ישפוך אור יקרות על מאמצי ביה"ד והסבלנות כלפי הבעל אשר לא השכיל לשפר את דרכיו ובכך הצליח להמאיס את עצמו על רעייתו וכדלהלן.

יוזכר כי בתחילת הדרך קראה האשה לבעל להתעשת ואף הסכימה לפעול להשבת שלום ביתה בכפוף למילוי חיוביו של הבעל כלפיה ואולם כיום האשה אינה מסוגלת לשמוע על כך.

ביה"ד התרה בבעל פעמים רבות לפרנס את אשתו וילדיו (יעוין נו"ב אבהע"ז סי' צ') ואולם כל הבטחותיו של הבעל לתקן את דרכיו ולהביא טרף לביתו נותרו בבחינת "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה".

נזכיר עוד שכנגד הבעל תלוי ועומד פס"ד לחיוב מזונות מבית המשפט אשר אינו משולם בפועל ואשר על כן כיום צבור ועומד כנגדו חוב מזונות עבר על סך המתקרב ל-150,000 ₪.

האשה דנן נושאת בגפה בעול פרנסת הבית ובכל ההוצאות והתשלומים השוטפים של הבית לרבות חוב המשכנתא (2,350 ₪ לחודש) ותשלומי ארנונה, חשמל, מים, גז, בזק, פלאפון, ועד בית, שכר לימוד והמסתעף.

וכך טען הבעל לפרוטוקול בית המשפט מיום 19.5.11 וז"ל:

"אני לא מעביר לאשתי כספים עבור מזונות ואני מתבייש בזה..."

גם שם הבטיח הבעל:

"אני אשכיר את המבנה (של הנגריה) ואשטוף רצפות כדי להשלים הכנסה..."

כבוד השופטת אלפסי בהחלטתה מהיום הנ"ל קבעה:

"בני הזוג מתנהלים מזה זמן רב באופן שבו האב אינו מפרנס את הקטינים. האב הוא נגר במקצועו... כאשר לטענתו הכנסתו עומדת על מאות שקלים בודדים לחודש מתוך עבודות מזדמנות שמבצע ומתוך עבודה חלקית אצל אחיו.

... בכל דיון חוזר הנתבע על אותם דברים שישכיר הנגרייה וימצא לעצמו עבודה אך הלכה למעשה דבר לא נעשה."

ושם בהמשך:

"במאמר המוסגר יצוין כי אם אכן רצונו לשמור על שלימות משפחתו, מן הראוי כי יעשה את המינימום הנדרש כדי לדאוג לפרנסת המשפחה הלכה למעשה ולא רק בדיבורים מן השפה אל החוץ."

ביה"ד ובית המשפט יצאו מגדרם להביא את הבעל לגיבוש הסכם כולל ואולם הבעל מסרב באופן שיטתי למכלול ההצעות שהועלו בפניו.

גם בעניין זה כתבה כבוד השופטת ענת אלפסי בהחלטתה מיום 18.4.12 –

"מן הראוי כי הנתבע ישכיל להבין שהצעה זו נועדה להקל גם מעל30/12/1899 להביא לסיום כלל העניינים בהסכמה."

ביחס לכך שהבעל אינו זן ואינו מפרנס את אשתו ואת ילדיו, אציין בזאת עוד לפס"ד של הגר"ד לבנון שליט"א (פורסם בחוברת כנס הדיינים התשס"ט עמ' 186–227) ויעו"ש שהעלה ע"פ הבית מאיר אבהע"ז סי' פ' ס"א שכל שהאשה עובדת בעבודות שאינה חייבת לעשותן לבעלה אינו יכול לומר לה צאי מעשי ידייך במזונותייך בעל כורחה והבעל אינו נפטר ממחויבותו לזון, ואם אינו זן – חייב לגרש.

וע"ע שם שציין לפד"ר ח' עמ' 307 בפס"ד של הגרח"ג צימביליסט שליט"א, ולפד"ר ד' עמ' 164 שהעלו "במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות איתו... נראה כי יש לפסוק לפי ההלכה (לכוף לגרש) ויקוב הדין את ההר."

ועי"ש בעמ' 205 שהעלה ע"פ החזו"א אבן העזר סי' ק"ח ס"י שבכה"ג שהבעל חוייב לגרש הרי שאפילו אם יאמר עתה שהוא מקבל ע"ע להשתנות, זכותה של האשה לתבוע גט ואינה מחוייבת לתת לו עוד הזדמנות להוכיח את עצמו.

וע"ע בזה בשו"ת המבי"ט ח"א סי' ע"ו ובפד"ר כרך א' עמ' 79 שהעלו וז"ל:

"יש יסוד לאשה לא להאמין להבטחותיו בזה להבא כי כבר הוחזק האי גברא לערמומי ולהפכפך. ולא מוריד כלל מחומר אי פרנסתו כל הזמן את ביתו במה שבמשך תקופה מסויימת אחרי הנישואין הרוויחה האשה בעצמה וכדמבאר בשו"ת חתם סופר חלק אבן העזר (ח"א סי' קל"א) דאפשר דאף אם יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מ"מ סוף שתכלה את כספה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה אבל כשכופים עתה לגרשה תוכל להינשא לאחר המפרנסה כיוון דאית לה מידעם ע"ש..."

ומבואר מכך שמי שהיה רגיל זמן רב לא לזון את אשתו, נחשב כמי שאי אפשר לכפות אותו לזון ומסיבה זו כופין אותו לגרש. ועוד – מבואר – שגם אם האשה עובדת ומפרנסת את עצמה – אין זה מוריד מחומר הדבר שהבעל אינו מפרנס (ע"פ החת"ס הנ"ל שגם אם ניזונת מנכסיה – כופין לגרש).

ויעוין עוד בפס"ד של הגר"י לרר שליט"א (פורסם בקובץ שורת הדין כרך י"ד, עמ' קנ"ז – קפ"ד) שהאריך כיד ה' הטובה עליו בביאור פסקי השו"ע באבהע"ז סי' ע' סעיף ג' לעומת סימן קנ"ד סעיף ג' ע"פ הנו"כ ושם העלה לדינא ג"כ שבאופן שהבעל אינו זן את אשתו כבנ"ד ובפרט שלטענת האשה הפרוטה מצויה בכיסו, ה"ז מוכיח על חוסר אכפתיות מצד הבעל לצרכי אשתו וילדיו, יש להורות על חיובו של הבעל במתן גט לאשתו. (ועי' בזה עוד בבאור הבית מאיר על השו"ע, בשו"ת חת"ס סי' קל"א וביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' ט"ו).

במהלך הדיונים חזרה האשה וקבלה גם על כך שאת מעט הכסף שהבעל כן מצליח להשתכר מעיסוקיו הוא מבזבז על הימורים, סיגריות, אוכל בפיצוציות, דלק ומילוי צרכיו האישיים בלבד.

האשה אף הציגה בפני ביה"ד ערימה של טפסי הימורים שמצאה בבגדיו של הבעל. ולטענתה הוא שלח טפסי הימורים בסכום של 1,000 ₪ בשבוע אחד.

בעניין זה יעוין במ"ש מרן יביע אומר בח"ז חו"מ סי' ו' בשם הריב"ש תשובה תל"ב שהשחוק בקוביא יש בו איסור לכו"ע ואפי' לרב ששת דס"ל דליכא אסמכתא בקוביא מ"מ בוודאי שהוא מכוער ומתועב ומשוקץ ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו.

ביה"ד נחשף גם לבעיות הקשות שהיו מנת חלקה של האשה בכל הנוגע לחיי האישות בין הצדדים, לאופיו ולהתנהלותו הכעסנית של הבעל במהלך שנות הנישואין.

בהקשר זה יצוין כי לא אחת נוכח ביה"ד בהתפרצויות הזעם של הבעל כלפי אשתו באופן החורג מגדר הרגיל גם בעיצומם של דיוני ביה"ד לעיניהם הנדהמות של הדיינים.

מעבר לאמור, עסקינן באשה המואסת בבעלה באמתלה מבוררת לכל בר בי רב ואשר על כן יש להורות על גירושי הצדדים לאלתר. (יעוין ביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' י"ח אות י"ג ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' כ"ו ובמאמרו המקיף של הגר"ח איזירר שליט"א בקובץ שורת הדין כרך ב').

אוסיף ואציין כי ביה"ד עמל קשות לגבש הסכמות ראויות בין הצדדים אולם מאמצי ביה"ד נפלו, לצערנו הרב על אוזניים ערלות, שעה שהבעל מתעלם מכל עילות הגירושין הנ"ל ומציב תנאים קיצוניים להסדרת הגט לרעייתו.

ביה"ד התרשם בצער שהבעל אינו מבין את עומק המשבר במשפחה ואת התהום הפעורה בינו לבין אשתו בעטיה של התנהלותו הקלוקלת כלפיה וכלפי בני ביתו.

מדבריו לאורך השעות הרבות בדיוני ביה"ד עולה באופן שיטתי חוסר רגישותו וכהות חושיו של הבעל ביחס לכאבה של רעייתו ואטימותו המוחלטת למצוקותיה ולצרכיה הכלכליים, הרגשיים והפיזיים גם יחד.

בשולי החלטתי אדגיש עוד כי הבעל שבתחילת הדרך עוד עתר לשלום-בית והבטיח לשנות את דרכיו ולפרנס את משפחתו, חזר בו בדיונים האחרונים והביע את הסכמתו להתגרש תמורת העברת הילדים למשמורתו ולטיפולו, מכירת הבית וחלוקת תמורתו בינו ובין אשתו.

דרישתו של הבעל לקבל את משמורת ילדיו שעה שהוא מודה בעצמו שאין לו את היכולת הכלכלית לכלכלם ולמלא את צרכיהם כדבעי אינה יכולה להישמע.

היעלה על הדעת שביה"ד יפקיר את גורל ילדי הצדדים לידיו הבלתי אחראיות ויסמוך על הנס שיוכל לכלכלם ולמלא את צרכיהם?! אתמהה!

דומה שגם דרישת הבעל "לפורר את הבית עד הפירור האחרון" נגועה ברגשי נקם לא ראויים ובלתי אחראיים והרי הם בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".

נהיר ובהיר כי דרישות הבעל אינן מוצדקות ואין לעגן את האשה ולהחזיקה כבת ערובה עד למילוי דרישותיו אלו.

ביה"ד הבהיר לבעל חזור והבהר כי לא ייתן ידו להתליית סידור הגט בנושאים רכושיים תוך הצבת תנאים בלתי סבירים בעליל.

זאת בפרט נוכח העובדה כי הסמכות בכל הנוגע למשמורת ומזונות הילדים ולנושא הרכושי מסורה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד.

עוד הבהיר ביה"ד חזור והבהר כי סידור הגט בין הצדדים לא ימנע את זכותו וחובתו ההלכתית והמוסרית של האב להיות אב מסור לילדיו על כל מערכת הזכויות והחובות ההוריות כלפיהם על כל המשתמע מכך.

הרב משה אמסלם – דיין

העולה מהאמור:

א. לדעת הרוב – הבעל חייב לגרש את אשתו. לדעת המיעוט – מצווה על הבעל לגרש את אשתו.

ב. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.

ג. לאור האמור בפסק דין זה, זכאית האשה לפתוח תיק תביעת כתובה, וביה"ד ייתן את החלטתו בהתאם.

ד. יובהר כי אם הבעל יסרב לסדר את הגט במועד שייקבע, ידון ביה"ד במתן צווי הגבלה בהתאם לחוק ובכפוף לפתיחת תיק כמקובל.

ניתן ביום ז' באב התשע"ג (14/07/2013).