בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולתשלום הכתובה, והתקיימו שני דיונים.

הצדדים בפירוד פרק זמן ממושך, אך עדיין גרים תחת אותה קורת גג. בשני הדיונים שהתקיימו שמע בית הדין את טענות הצדדים ביחס לרקע שהביא לפירוד, ולמעשה הבעל יזם את הפירוד ואינו מעוניין בשלום־בית. הבעל מסכים להתגרש ובלבד שהאשה תצא מהבית ולא יחויב לפצות אותה בתשלום כלשהו.

יצוין, למרות המצב הנוכחי, האשה הודיעה שאם הבעל ייעתר להצעה שעלתה בדיון לבחון חזרה לשלום־בית, היא מעוניינת בכך, אך הבעל הביע התנגדות ולא נמצאה לכך הצדקה.

בית הדין מוצא לנכון להבהיר לבעל שמאחר שהפירוד הוא ביוזמת הבעל וקיימת נכונות מצד האשה לחזור לשלום־בית בד בבד עם ייעוץ נישואין והדרכה מתאימה, אם יעמוד בעמדתו השוללת שלום־בית ובלא שתימצא לכך הצדקה, הוא עלול להיות מחויב בגירושין עם תשלום הכתובה. עליו להודיע לבית הדין, האם למרות הקביעה הנזכרת הוא עומד על דעתו, כפי שהוצגה בדיון.

יובהר, גם אם עמדת האשה תתקבל לקבוע את מעמדו של הבעל כמי שמרד באשתו, עדיין חיוב הגירושין והכתובה נקבעים לאחר שבית הדין התרה בבעל והבהיר לו את משמעות מרידתו וההשלכות הנובעות מכך, וכמו שפסקו בספר נודע ביהודה תניינא אה"ע סי' צ', חזו"א אה"ע סי' ק"ח ס"ק יג ובפד"ר ח"ז עמ' 79־82, וע"ע בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צג עמ' 684–687.

על כן ייקבע מועד לדיון נוסף, ובהתאם לדיון זה בית הדין יקבע את השלמת ההליך.

ניתן ביום י"ג שבט תשע"ג (24/01/2013).


החלטה
בעקבות החלטה קודמת מיום י"ג שבט תשע"ג (24/01/2013) התקיים דיון נוסף, ובו בית הדין חזר והבהיר לבעל שבנסיבות הנוכחיות אם אכן יעמוד על דעתו השוללת חזרה לשלום־בית כראוי, יחויב בגירושין ובמלוא תשלום הכתובה. אך מאחר שהבעל עמד על דעתו, ודחה על הסף כל אפשרות לבחינת חזרה לשלום־בית בתנאים כאלו או אחרים, וגם לאחר בחינה נוספת של טענותיו עמדתו לא התקבלה על ידי בית הדין – אין מנוס אלא לקבוע כי נסיבות אלו הן נסיבות הגוררות פסיקת חיוב גירושין ביחס לבעל וכן תשלום הכתובה במלואה.

אמנם תביעת הגירושין הוגשה מטעם האשה, אך תביעה זו ביסודה אינה מביעה יוזמה מצידה לפירוד, אלא דרישה שלא להמשיך לשאת את המצב הנוכחי לפרק זמן נוסף – וזו דרישה מוצדקת. בהעדר הסכמת הבעל לשלום־בית, למעשה הגירושין יצאו ממנו.

יובהר, אם הבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האשה לגירושין, בנסיבות מסוימות לא יהיה מקום לחיוב תוספת כתובה, וזאת על יסוד שיטת ר"ח (בתוס' יבמות דף סה, ב ד"ה כי). אך במקרה זה, שהבעל בחר למרוד באשתו ולכן חויב בגירושין, בנסיבות אלו דברי ר"ח לא נאמרו.

ביחס לשיטת הב"ש סי' קנד סק"א שהביא את דברי ר"ח גם ביחס לעילות המפורטות באה"ע סי' קנד ס"א, עיין שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סי' נא ובתשובת נפת צופים חלק אה"ע סי' קי, ובחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק כב ובפד"ר כרך א' עמ' 216–222, שכתבו שאין הדברים אמורים בנסיבות שבהן הפירוד או הגורם לחיוב הגירושין נוצרו ביוזמתו ובבחירתו של הבעל, עי"ש בחזו"א שכתב כן ביחס למורד.

בפסק הדין הנ"ל בעמוד 218 כתבו:

"אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסיקת הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו."

על כן הוא הדין כשחיוב הגירושין נובע מיוזמת הבעל שמרד באשתו ללא שנמצאה לכך הצדקה, ואנו פוסקים: מעמדו ההלכתי של הבעל הוא – בעל המורד באשתו, שדינו נפסק בשו"ע אה"ע סי' ע"ז סעיף א', לחייבו בגירושין ובמלוא הסכום הקבוע בכתובה.

בנסיבות המתוארות הוחלט – יזומן מועד קרוב לדיון במגמה להסדיר פירוד במגורים בין הצדדים, וכדי לנקוט את האמצעים הדרושים להביא לסיום ההליך, בגירושין.

ניתן ביום י"ג ניסן תשע"ג (24/03/2013).





פסק דין
בהמשך להחלטה הקודמת מיום י"ג ניסן תשע"ג (24/03/2013) הצדדים זומנו לדיון במגמה להביא להשלמת ההליך ביחס לשתי התביעות שבפנינו – התביעה לגירושין והתביעה לתשלום הכתובה, ולהלן פסיקה משלימה בשתי תביעות אלו.

ביחס לחובת הבעל בתשלום הכתובה – יצוין כי בשטר הכתובה של האשה נקוב סך 555,000 שקל, ובהחלטה הנזכרת בית הדין קבע לחייב את הבעל בגירושין ובמלוא תשלום הכתובה.

ידוע לבית הדין שמתנהלים הליכים בערכאה אחרת, וככל שהבעל יחויב בתשלום לאשתו על יסוד איזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון, ובנסיבות אלו ביחס לסכומי הכסף שלא הייתה האשה זכאית להם לולי הוראות החוק, סכומים אלו יקוזזו מחובו של הבעל לתשלום הכתובה. וזאת מאחר שאין מקום להורות על "כפל זכויות", דהיינו תשלום כתובה בנוסף לתשלום שהאשה זכאית לו עפ"י חוק יחסי ממון המועבר מהבעל לאשה במסגרת איזון הזכויות. פסיקה כזו ניתנה על ידינו בתיק אחר, והתפרסמה בספר עטרת דבורה ח"א סי' מ"ז עמ' 299, ואושרה בהחלטת בית הדין הגדול מיום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005) שהובאה בספר שורת הדין חלק יא עמ' שעג. בנימוקי בית הדין הגדול נכתב:

"מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב, לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת."

בדיון האחרון הבעל טען שהוא נעדר יכולת תשלום בגין חובו לתשלום הכתובה, וכן הבעל אינו מאפשר לאשתו מדור חילופי עבורה ועבור הבת, ובכך לא הושלמה ההפרדה הנחוצה בטרם יסודר הגט. בנסיבות אלו האשה ביקשה לאפשר לה לגור בדירה שגרו בה יחד בתקופה הנישואין ולחייב את עזיבת הבעל את הבית כדי לאפשר את הגירושין.

יצוין כי לצדדים בת אחת בגיל שבע הנמצאת אצל האם, ובעת הסדרת הפירוד בין הצדדים יש לאפשר לאם מדור עם הבת. ועוד יצוין כי הצדדים גרו יחד בדירה בטבריה שהתקבלה אצל הבעל מחברת "עמידר". הזכאות בדירה זו ניתנה לבעל עוד קודם לנישואין.

בנסיבות שהתבררו בדיון, בית הדין נוכח כי שני הצדדים טוענים שאין להם אפשרות מתאימה למגורי קבע בדירה חילופית, ולמעשה ככל שלא יחול שינוי מהותי בנסיבות אלו, לכאורה נגזר עליהם להתגורר יחד לאורך זמן למרות הפירוד הנובע ממרידתו של הבעל, ולמרות פסיקת חיוב הגירושין. על כן מוטל על בית הדין להסדיר מוצא שיאפשר את הגירושין, וכן יש לבחון את יכולתו של הבעל לתשלום הכתובה.

בצירוף הנסיבות המתוארות, אנו מחליטים להורות על יציאת הבעל מדירת המגורים בטבריה [...].

כאמור, הבעל חויב בתשלום הכתובה ולטענתו אין לו מקורות מימון לתשלום זה. בנסיבות אלו יובהר: בשלב זה בית הדין טרם החל לנקוט בהליכים מעשיים לגביית הכתובה, אך ככל שהדבר נוגע להליך הנוכחי של מתן הוראות ביחס לחובת הבעל לצאת מהדירה כבר כעת, מצאנו לנכון לקבוע כדלהלן – אילו דירת המגורים הנזכרת הייתה בבעלותו הבלעדית של הבעל וערכה היה כ־555,000 שקל, היה מקום לגבות ממנו את תשלום הכתובה באמצעות מימוש הבית ומכירתו. היסוד לקביעה זו הוא – ביחס לבעל המחויב בתשלום הכתובה גובים ממנו חוב זה מכל רכושו, לרבות ביתו, ומותירים לו "סידור בעל חוב" כפי הקבוע בשו"ע חו"מ סי' צז סעיף כט. ועיין בספר תורת אמת למהר"א ששון סי' רטז שהביא מתשובת הרשב"א שגם ביתו של החייב נגבה לפירעון חובו. בש"ך סי' צז ס"ק יד פסק כן להלכה. ובפתחי תשובה סק"י הביא מספר בית הלל ושער משפט סק"ה, שכן הלכה לגבות מביתו לפירעון החוב וכי כך נוהגים בכל בתי דין שבישראל.

אמנם בגיליון רע"א שם הביא שבתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ג שכתב בפשטות שגם ביחס לבית המגורים אין גובים ממנו את חובו ומותירים אותו ברשותו י"ב חודש, כדין כסות שהיא בכלל "מסדרין לבעל חוב", אך מאחר ובתשובת הרשב"א לא כתב כן, ומהרי"ט לא הזכירו, וייתכן שאם היה רואה דבריו לא היה כותב כן, ובנוסף מהר"א ששון והש"ך פסקו להיפך, וכאמור האחרונים העידו שעכ"פ בזמנם כך נהגו בכל בתי הדין – לא יוכל לטעון קים לי כדעת יחיד של מהרי"ט.

עוד יצוין כי גם ביחס לגביית הכתובה, הדין הוא כדין גביית חוב ומסדרים לבעל חוב, וכפי העולה מתשובת הרשב"א ח"א סי' תת"א, וכן כתב בספר נשאל דוד חלק אה"ע סי' א'. ועיין משנה נדרים דף סה ב. ובתשובת הרא"ש כלל מב ס"א שהביא השו"ע אה"ע סי' קי"ז סי"א כתב ביחס לבעל המחויב בתשלום הכתובה – "ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו". על כן, מאחר וכעת ברשות הבעל דירת מגורים שיש לו בה זכות מגורים מטעם חברת עמידר, וזכות זו היא שווה כסף, על כן כחלק מהליך שיתקיים במועד אחר לגביית הכתובה יהיה ניתן להעביר לאשה את זכות המגורים הבלעדית בדירה זו עם בתה, וביחס לכל חודש שבה האשה תתגורר בה ותשלם שכר דירה לחברת עמידר, תיעשה הערכה מה ערכה של זכות זו כפול מספר החודשים שהיא תתגורר בדירה, וסכומים אלו יקוזזו מחובת הבעל לתשלום הכתובה.

אך זאת יש לציין כי היה מקום לפסיקה זו בהנחה שלולי חובתו בתשלום הכתובה, זכאות המגורים בדירה זו היא של הבעל. וכפי שהיה נכון בטרם נכנסו לתוקף הוראות התיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח–1998. אך החל מהמועד שהתיקון לחוק זה נכנס לתוקף, קיימת התייחסות שונה ביחס לזכאות בדירה לאחר גירושין, כשדירה זו הינה חלק מהדיור הציבורי.

בחוק הנזכר בפרק – "הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד בין בני זוג" בסעיף 3א נקבע כדלהלן:

" (ב) (1) השר יקבע הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית שבה מתגוררים בני זוג, בעת פירוד, שיבטיחו ככל הניתן את טובת ילדי בני הזוג, תוך איזון ראוי בין טובתם לבין זכותו למגורים בדירה ציבורית של בן זוג עם מוגבלות, אם קיימת;

(2) תקנות לפי פסקה (1) יותקנו בהסכמת שר הרווחה והשירותים החברתיים ושר המשפטים, ובאישור ועדה משותפת של ועדת הכלכלה והוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת.

(ג) הקביעה מי מבני הזוג זכאי למגורים בדירה ציבורית לא תקים לבן הזוג המפונה מהדירה זכות לפיצוי כלפי בן הזוג הזכאי למגורים כאמור, ואולם אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של בן הזוג המפונה מהדירה לסיוע לפי כל דין.

(ד) זכות למגורים בדירה ציבורית אינה ניתנת להעברה או לוויתור כלפי בן זוג, לרבות בן זוג לשעבר, ואינה ניתנה לאיזון במסגרת איזון משאבים בין בני הזוג."

במקרה הנוכחי הדירה לא הושכרה לבעל כשוכר רגיל עם חוזה שכירות הנחתם בין שני אנשים פרטיים, אלא ההתקשרות של הבעל הייתה עם חברת "עמידר". אמנם ההסכם של הבעל עם חברת עמידר והזכאות באו לעולם בטרם התקבל החוק הנזכר, ובזמנו זכאות זו שניתנה לבעל לא הוגבלה. אך הסכם של הדייר בדיור הציבורי עם החברה המשכנת, שהיא חברה ציבורית, מלכתחילה נוסד על בסיס הסכם הכפוף להוראות החוק המסדיר את הדיור הציבורי והמחייב את שני הצדדים, לרבות הוראות חוק שייקבעו לאחר השכרת הדירה. כאמור, כעת החוק קובע כי הנהלים להעברת זכות הדיור בדירה הציבורית במקרה של פירוד, ייקבעו תוך הבטחת טובת הילדים, ככל הניתן, וכי שיקול זה גובר על הזכאות הנזכרת.

כמו כן, החוק מבהיר כי זכויות ביחס לדירה הציבורית אינן חלק מנכסי בני הזוג, ולפיכך לא חלות עליהן הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, וכי הן לא ניתנות להעברה או לוויתור והן אינן מזכות את בן הזוג היוצא מהדירה בפיצוי כלשהו.

בנסיבות אלו על יסוד הוראות החוק, מאחר שהאשה מטופלת בבת קטינה, הרי שעם פסיקת חיוב הגירושין, שמורה לאשה העדיפות במגורים בדירה, למרות שבזמנו עוד קודם לנישואין, הזכאות בדירה זו ניתנה לבעל, וקביעה זו נכונה גם בלא להתחשב באמור לעיל, בזכותה של האשה למגורים בדירה כחלק מזכותה לגבות את הכתובה.

אמנם נבהיר, חלוקת הרכוש ביחס לצדדים שפנינו נידונת בערכאה אחרת, ואינה בסמכות בית הדין, ואם תוגש בקשה לקבוע את מעמד הדירה וזכות הקניין של כל אחד מהצדדים בנכס זה, בקשה זו תתברר בערכאה המוסמכת. אך ככל שהדבר נוגע להוראות הנוגעות לפרק הזמן הקרוב, והנחוצות להינתן כבר כעת על מנת לאפשר את סידור הגט, הובהר שאין יסוד לטענת הבעל שעל האשה לעזוב את דירת המגורים ורק לאחר מכן יינתן הגט, אלא לאשה עדיפות בהמשך המגורים בנכס, וזאת משני הטעמים הנזכרים, ולכן תינתן הוראה לבעל לעזוב את הבית כדי לאפשר את סידור הגט.

אם יתקיים דיון נוסף בבית הדין ביחס לדרך גביית הכתובה, בית הדין ישוב ויבחן את האמור.

סיכומו של דבר –

הבעל חויב בגירושין ובתשלום מלוא הסכום הנקוב בכתובה. על הבעל לצאת מדירת המגורים על מנת לאפשר את הגירושין. עדיפות האשה להתגורר כעת בדירה מיוסדת על שני יסודות. ראשית, מתוך זכותה לגבות את תשלום הכתובה באמצעות המגורים בדירה זו לאחר הפירוד ולאחר הגירושין.

למרות שהזכאות למגורים בדירה ניתנה לבעל עוד קודם לנישואין, האשה זכאית לתבוע לגבות בחובה זכאות זו, ולכאורה יש מקום לקיזוז מהחוב כאמור.

אך מאחר והדירה התקבלה אצל הבעל כזכאות מחברה הכפופה להוראות החוק, כעת עם פסיקת חיוב הגירושין, ומאחר שהאשה מטופלת בבת קטנה, האשה רשאית לתבוע שזכאות זו תעבור אליה. והבעל יחויב לצאת ולמצוא לעצמו פתרון מגורים חילופי. ועל יסוד טעם זה, כשיתקיים דיון בתביעה לגביית הכתובה, לא תינתן הוראה לקיזוז שכר הדירה מחוב הכתובה.

כאמור, בפסק דין זה איננו פוסקים ביחס למעמדה של הדירה גופה, ולזכאות אחד הצדדים בה, אלא מבהירים את היסוד להעדיף את מגורי האשה בדירה כעת ואת ההוראה לבעל לעבור למקום אחר על מנת לאפשר את סידור הגט. ככל שיתקיים דיון נוסף ביחס לגביית הכתובה, נשוב ונבחן את ההיבטים הרלבנטיים הנזכרים.

מסקנת הדברים – יינתן צו לאכוף את ההפרדה כאמור והבעל יחויב לצאת מהדירה תוך עשרים יום. ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

ניתן ביום ל' אב תשע"ג (06/08/2013).