הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 15.2.96, ולהם ארבעה ילדים כולם קטינים.

בתאריך 22.11.10 פתח הבעל בביה"ד תביעת שלום־בית, ובכתב תביעתו ביקש כי ביה"ד יורה לאשה לפנות לייעוץ זוגי בכדי לשקם את יחסי הצדדים. דיון ראשון בעניינם של הצדדים התקיים ביום י"ז בסיון התשע"א (19/06/2011), הצדדים הודיעו לביה"ד כי הם גרים בפירוד זה מספר חודשים, וב"כ האשה ציינה כי הצדדים הגיעו להסכם גירושין. ואולם הבעל טען כי חתם על הסכם הגירושין "תחת לחץ כדי לפתור בעיות."

לביה"ד התברר כי במהלך שנת 2009 חתמו הצדדים על הסכם שלום־בית ולחילופין גירושין, הסכם שאף קיבל תוקף בערכאה המקבילה, ואולם ניסיון שלום־הבית לא צלח, והאשה הגישה בערכאה המקבילה תביעה לאכיפת הסכם, ובמהלך הדיונים בה הגיעו הצדדים להסכם גירושין חדש שקיבל בתאריך 7.3.11 תוקף של פסק דין.

בפנינו עמדה האשה על רצונה להתגרש בטענה כי "כל השנים רציתי להתגרש וסבלתי למען הילדים, כשראיתי שזה לא טוב עבור הילדים החלטתי להתגרש". הבעל מצדו עמד על תביעתו לשלום־בית. כב' ראב"ד נתניה הגר"י זמיר שליט"א הבהיר לבעל כי לא ניתן לעשות שלום־בית כאשר הצד השני אינו מעוניין בכך, והציע לבעל כי יינתן לצדדים "תאריך לגט ועד למועד זה תוכל לעשות כל מאמץ, אם הצלחתם, בסדר אבל אם לא, תתגרשו."

המועד שנקבע לסידור גט היה 11.7.2011, ואולם גם בתאריך זה עמד הבעל על סירובו להתגרש ואף יצא מאולם הדיונים ללא רשות בית הדין. וביה"ד נתן את החלטתו ולפיה:

"בפנינו תביעת שלום־בית של הבעל, האשה מתנגדות נחרצות לשלום־בית ותובעת גירושין.

א) לאור האמור בחומר שבתיק, בית הדין דוחה תביעת שלום־בית של הבעל וסוגר תיק שלום־בית.

ב) באפשרות האשה לממש רצונה לגירושין, ע"י פתיחת תיק תביעת גירושין."

ואכן בו ביום פתחה האשה תיק תביעת גירושין נגד הבעל. דיון ראשון בתביעתה התקיים בתאריך ט"ז באלול התשע"א (15/09/2011). ב"כ האשה ציינה בפני ביה"ד שהצדדים אינם חיים ביחד כמעט שנה, כי ישנו הסכם גירושין חתום ומאושר ע"י ערכאה מקבילה, כי האשה חיה ללא מזונות, האדון אלים, הוגש נגדו כתב אישום, הוצא צו הגנה לאור אותה אלימות, ונכון להיום עומדות נגדו שתי תביעות, התעללות באשה, הטרדות טלפוניות נון סטופ, ועוד איומים למיניהם כדוגמת האיום כי יעזוב את הארץ. האשה אף הוסיפה שהבעל מקלל אותה:

"קורא לי ליד הילדים שרמוטה, כלבה נובחת, עברתי אלימות כלכלית, הייתי מקבלת ממנו 10, 15 ₪, ביקשתי ממנו כרטיס אשראי הוא לא אישר לי, הלכתי לפתוח אשראי בבנק הפועלים, אז אמר לילדים, אמא שלכם גנבת, זה היה עוד לפני כל ההסכמים, שנים לקח לי להגיע להסכמים אלה, האדם הלך לזונות בגד, עשינו בדיקות איידס."

לביה"ד התברר כי הצדדים עומדים בפני דיון בבית המשפט בתביעת הבעל לביטול ההסכם, וביה"ד קבע מועד להוכחות האשה לחיוב הבעל בגט, והורה לצדדים לעדכן את בית הדין בנוגע להליכים לביטול ההסכם.

בדיון הבא שהתקיים ביום ג' באדר התשע"ג (13/02/2013) התברר לביה"ד כי בית המשפט דחה את תביעתו של הבעל ואישר את תוקפו של ההסכם השני, והבעל ערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי. בעניין הגירושין העלה ב"כ הבעל טענה חדשה:

"יש לנו טענה מקדמית, יש בעיה הלכתית לדון, בית המשפט מטיל חיובים כספיים כדי לכפות אותו בטענה שיש הסכם, יש פסק דין שמטיל חיובים כספיים על הבעל על מנת לאלץ אותו לתת גט."

באי כוח הצדדים התייחסו להסכמים שנערכו בין הצדדים. לטענת ב"כ האשה ההסכם השני שנערך בין הצדדים נועד להיטיב עם הבעל, בעוד שלטענת ב"כ הבעל הרי שההסכם השני דווקא מרע עם הבעל. לטענת ב"כ הבעל בעוד שבהסכם הראשון נקבע כי דירות הצדדים יימכרו ותמורתם תחולק שווה בשווה בין שני הצדדים הרי שבהסכם השני נקבע כי האשה תקבל את הדירה בנתניה והבעל יקבל את הדירה בקריית גת, דירה ששוויה נמוך בהרבה משוויה של הדירה בנתניה, ועל כן לדעתו יש לראות בהסכם זה הסכם מפלה ויש לבטלו. דא עקא, ובלי להיכנס לגופם של הדברים הנידונים בערכאה המקבילה, עיון בהסכם השני מלמד כי האשה תוסיף ותשלם סכום של כ־200,000 ₪ לאיזון התנאים הממוניים, וכמו כן האשה תמחק חוב מזונות של הבעל שנמצא בהליכי גבייה בהוצל"פ (כ־50,000 ש"ח) וכמו כן חיוב מזונות הילדים ירד מ־5,300 ₪ ל־4,000 ₪ לחודש, האשה אף התחייבה לפנות למשטרת ישראל ולהודיעה כי אין לה ענין בהמשך בירור תלונתה נגד הבעל. האשה טוענת כי לאור סכום האיזון הנ"ל, ביטול החוב והפחתת המזונות הרי שיש לדחות את טענות הבעל.

לשאלת ביה"ד אמרו הבעל ובא כוחו כי אם ההסכם השני שנחתם יבוטל והצדדים יחזרו להסכם הראשון שבוטל יסכים הבעל להתגרש, כדברי ב"כ הבעל:

"הוא עשה הכל לצורך שלום־בית וניתן לראות את זה כל הזמן, אומר שרוצה לחזור הביתה, עשה כל הניסיונות, מבין שאם אין מנוס מתגרשים, אבל לא יעלה על הדעת להתגרש לפי חלוקה לא שוויונית, האם הוא צריך להפסיד? יש פה תיעוד של בנקים שהכספים נכנסים אליה."

אולם מנגד טענה ב"כ האשה כי תביעותיו אלה של הבעל אינן סופיות וכי כפי שהוא דרש לבטל את ההסכם הראשון שנחתם על ידו, חתם על הסכם שני ועתה דורש לבטלו, כך הוא יחתום גם על הסכם שלישי ורביעי וידרוש לאחר מכן לבטלם.

בתום הדיון הוציא ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"בית הדין ייתן החלטה האם החיובים המוטלים על הבעל ניתן להגדירם כחרב או לא."

למעשה ביום 14.3.13 התקבלו בביה"ד סיכומי האשה לחיוב הבעל בגט, ביום 15.4.13 התקבלו בביה"ד סיכומי ב"כ הבעל ובהם בקשת הבעל לזמן את הצדדים לדיון ולהפנותם לייעוץ, וביום 30.4.13 התקבלה בביה"ד תגובת ב"כ האשה לסיכומי הבעל.

סיכומם של דברים
לפנינו צדדים החיים בנפרד זה כשנתיים. בין הצדדים נערכו שני הסכמי גירושין – הראשון אושר וקיבל תוקף של פס"ד בבית המשפט בשנת 8.2.09, והשני נערך בין הצדדים כשנתיים מאוחר יותר, וקיבל תוקף בבית המשפט בתאריך 7.3.11.

כעת האשה תובעת גירושין אך הבעל מתנה זאת בכך שהצדדים יחזרו לתנאים שהושגו ביניהם בהסכם הראשון. לדבריו גם הוא מבין כי הנישואין הגיעו לקיצם אך הוא אינו מוכן להתגרש בתנאים של הסכם ב'. הצדדים כאמור לעיל בחרו לאשר את ההסכמים ביניהם בערכאה המקבילה, ושם גם נידונה בקשת הבעל לביטול הסכם ב', בקשה שנדחתה ע"י הערכאה הנמוכה והוגש עליה ערעור בערכאה שלמעלה ממנה. למעשה הבעל מסרב להתגרש עד שיקבל את תנאיו, ותולה זאת בכך שבפסק הדין שניתן בביהמ"ש נקבע כי הבעל ישלם קנס על כל יום שעובר והוא אינו מגרש, לדבריו קביעה שכזו מכניסה את הגט בגדר גט מעושה ולמעשה מבטלת אותו ומונעת מהבעל לתתו.

ביה"ד בהחלטתו דלעיל הורה לצדדים להגיש סיכומים אך בשאלת השפעת הקנס שהוזכר לעיל על המשך ההליכים שבפנינו, וכך גם נוסחה ההחלטה לאחר קבלתם ע"י א' מעמיתיי:

"ביה"ד הכניס את התיק לרשימת התיקים הממתינים לכתיבת פסק דין – בעניין החיובים שחויב בהם הבעל בבית המשפט. לכשיושלם פסה"ד הוא יישלח לצדדים."

ואולם הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם אך לשאלה ההלכתית דלעיל, וכפי שאראה לקמן – לא בכדי, ולמעשה סיכומיהם התייחסו למכלול הטענות המובאות בתיק.

עיון בסיכומי הבעל (סה"כ 135 [!] עמודים כולל נספחים) כמו גם בהסכמים שנחתמו ע"י הצדדים מגלה כי ב"כ הבעל כלל לא העלה בסיכומיו את הטענה כי על הבעל הוטל קנס בגין כל יום שלא יגרש, וכפי שציינתי לעיל לא בכדי. עיון בהסכמים שנחתמו ע"י הצדדים מגלה כי בשני ההסכמים לא הוכנס כל סעיף העוסק בקנס המוטל על הבעל אם לא יגרש, והקנס היחיד שהוטל בעניינם של הצדדים נעשה ע"י השופטת שדנה בבקשת הבעל לביטול ההסכם השני. השופטת דחתה את הבקשה, הורתה על ביצוע הוראות ההסכם השני, ואף הטילה סנקציות על הבעל אם לא יעשה כן, וכלשונה (סעיף 63, ג להחלטתה):

"ג) היה ותידרש חתימתו של האב על המסמכים הדרושים להעברה לצורך רשויות המס ייקבע קנס יומי של 150 ש"ח על כל יום בו לא יחתום האב על המסמכים הדרושים, כאשר הקנס יקוזז אף הוא מתשלום האיזון המגיע לאב, וישולם אחת לשלושה חודשים מתוך הכספים שיופקדו בקופת בית המשפט כמפורט להלן."

קנס זה כלל אינו מתייחס לנושא הגט, וכל עניינו אינו אלא מילוי התנאים הממוניים של ההסכם, והיות וכאלה הם פני הדברים הרי שאין מנוס מלקבוע כי טענת ב"כ הבעל במהלך הדיון אין לה על מה לסמוך, לא מינה ולא מקצתה (סוטה ה, א), וטענתו זו נדחית מכול וכול.

ואולם היות וב"כ האשה בסיכומיה ביקשה לחייב את הבעל בגט על סמך טענותיה עד כה, ולא ביקשה דיון נוסף לבירור תביעתה, והיות וגם ב"כ הבעל לא ביקש דיון נוסף להעלאת הוכחותיו לשלום־בית אלא להפניית הצדדים לייעוץ זוגי, הרי שיש להכריע את הדין על פי דבריהם של הצדדים וב"כ עד עתה.

ב"כ האשה מעמידה את תביעתה לחיוב הבעל בגט על שלושה עיקרים: חוסר סיכוי לשלום־בית ומרידה הדדית; מאיסות בשל אלימות הבעל ובוגדנותו; פירוד זמן ממושך.

הבעל ע"י בא כוחו מכחיש את כל טענותיה של האשה על אלימותו ובוגדנותו, ועומד על כך שלאורך כל ההליכים שהתנהלו בפני ביה"ד לא הוצגה כל ראיה התומכת בטענות אלו. ב"כ הבעל עומד על חשיבות שלום־הבית, ומוסיף וטוען כי האשה מחזיקה ברכושו של הבעל שלא ביושר ועל כן רשאי הוא לעכב את הגירושין עד שיושב לו כספו. לבסוף טוען ב"כ הבעל שמרשו רשאי להתנות תנאים שביד האשה לקיימן ולתלות את מתן הגט בקיום התנאים.

נדון בטענות אחת לאחת.

א) טענת האשה לחיוב גט מחמת מרידה הדדית
כאמור לעיל, ואך בכדי שהדברים יהיו ברורים, ביה"ד מבהיר כי הגם שהצדדים כבר הסכימו בעבר להתגרש אין בכך בכדי לחייב מי מהם לתת או לקבל את הגט. כפי שכבר חיוו דעתם דייני ישראל, ועיין לדוגמא בדברי הרבנים הגאונים הדס, אלישיב וזולטי (פד"ר ג עמ' 322):

"אם הצדדים הסכימו להפרד אף כי בזמן שעומדים שניהם על דעתם לא חל על ;האשה דין מורדת ולא על הבעל דין מורד, מ"מ אחרי שאחד מן הצדדים שב ממחשבת הפירוד ומבקש להשלים, הרי הצד השני העומד על דעתו ומסרב להשלים דין מורד עליו."

ועיין בכעין זה גם בדברי הרבנים הגאונים טופיק, שרמן וגולדברג (פד"ר כרך כ' עמוד 126).

ואולם כל זה אמור במקום שברור לביה"ד שאחד הצדדים שב באמת ובתמים מהסכמתו להתגרש, והוא מבקש בכנות לעשות שלום־בית, אך לא כך הם הדברים בנדון שבפנינו, שכן בנדון שלפנינו כבר נתן ביה"ד בתאריך 11.7.11, במועד שנקבע לסידור גט, את החלטתו ולפיה:

"לאור האמור בחומר שבתיק, בית הדין דוחה תביעת שלום־בית של הבעל וסוגר תיק שלום־בית."

הבעל למעשה מבין גם כן כי אין סיכוי לשלום־בית, הם אינם חיים ביחד מזה שנתיים, נחתמו ביניהם שני הסכמים הנוגעים לגירושין שניהם אושרו בבית המשפט ולאחר מכן ביהמ"ש אף דן והכריע בתביעת האשה לאכיפת ההסכם והבעל הגיש על כך ערעור. בדיונים שהתנהלו בפנינו נוכח ביה"ד בגודל האיבה השוררת בין הצדדים, כך לדוגמא בתום הדיון שהתקיים בתאריך י"א בכסלו התשע"ג (25/11/2012) נרשם בפרוטוקול כי "הבעל מתקרב לאשתו וצועק".

וכך גם בדיון הבא בתאריך ג' באדר התשע"ג (13/02/2013) מוצאים אנו תגובות שכאלה מצד הבעל לדברי האשה, כך לדוגמא:

"אשה: בתחילה היתה אלימות כלכלית, נפשית ופיזית שהתגברה עם השנים,הבעל מתפרץ מדי פעם.

בעל:...

ביה"ד: (לבעל) אנו מתרשמים לא רק מהדברים אלא גם מהתגובות ולכן כדאי לך לשבת בשקט."

ובהמשך:

"ב"כ אשה: יש פה הוכחות שרוצה לזרוק אותה מהבית (ציטוט)... או שתשני ההסכם, רוצה עוד שינויים אומר לבת על האמא, חולת נפש (מציג/ה מסמך לב"כ הבעל)

ב"ד: (לבעל) האם אמרת שהיא חולת נפש ?

בעל: מביאה פרובוקציות, מרוב עצבים, כשהתחיל כל הבלגן אכיפת הסכם..."

אולם הבעל מבקש לעכב את הגירושין עד לביטול הסכם הגירושין השני שנחתם ע"י הצדדים ואושר וקיבל תוקף בביהמ"ש. לדברי בא כוחו בסיכומיו האשה היא זו שביקשה לגבש את הסכם הגירושין השני, לטענתו הבעל ניזוק קשות בהסכם השני שכן הוא אולץ לוותר על הדירה בנתניה (דירה בשווי 1,300,000ש"ח) ולקבל תמורתה דירה זולה בהרבה בקריית גת בעוד שבהסכם הראשון אמור היה הוא לקבל מחצית מהדירה שבנתניה ומחצית מהדירה בקריית גת.

אולם מאידך גיסא טוענת ב"כ האשה בסיכומיה שהיה זה דווקא הבעל שביקש לערוך את הסכם הגירושין השני וזאת בכדי לשפר את התנאים לטובתו. הבעל אמור לקבל על פי ההסכם את הפרש השווי שבין הדירה בנתניה לזו שבקריית גת וכמו כן האשה ויתרה על כספים שהעלים הבעל מהחשבון המשותף, איפסה את חובו למזונות בהוצל"פ ו"הפחיתה את האישום הפלילי נגד הבעל על אלימותו."

והנה כבר הרחבנו בפס"ד אחר בביאור דברי ר' ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) וזל"ה:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

והעלנו דכל אימת שהבעל מונע מהאשה מתוך שנאתו חיי אישות דין מורד יש לו וכופין אותו לגרשה, כמבואר בבני אהובה (על הרמב"ם פרק טו שם), ואין זה משנה אם גם היא מורדת, דהא סו"ס גם אם תשוב בה מנועה היא מחיי אישות בגללו. והבאנו דכבר נזקקו לביאור דינו דרבנו ירוחם ז"ל בבית דין זה בעי"ת נתניה בשנת תשנו' (פד"ר חי"ט עמ' 61 והלאה) באחד מהרכביו הראשונים (הרבנים רוזנטל, פרבשטיין וזמיר). ומו"ר הגאון הגדול ראב"ד מקודש בירושלים עיר קודשנו ותפארתנו הרח"ש רוזנטל שליט"א כבר דחה בשתי ידיים מה שנכתב בבית דין אחר שסברתו דר' ירוחם הינה ש"אין דרך בני ישראל לעגן נשותיהם ועצמם בין אם המטרה כסף ובין אם המטרה נקמה, וכ"ש כשאין המטרה ברורה כל עיקר."

וכתב שסברא זו אינה כתובה ברי"ו, ומנה שלוש דרכים בהסבר ר' הגדול, והשלישי שבהם עולה כדברינו לעיל, וכל"ה:

"וביותר נראה שהפירוש בדברי רבנו ירוחם בשם רבו (ראב"א) הוא בהמשך לדין האחרון שכתב, שהרי"ו הביא דברי הרמב"ם במורדת ואח"כ הביא דין מורד ובמורד הרי "אם היא רוצה כופין אותו מיד" (שו"ע סי' עז סעי' א, ועי"ש בב"ש ס"ק ה), לפי שמונע ממנה תשמיש, ולפיכך חידש הרי"ו שאפילו אם היא ג"כ אומרת מאיס עלי ואינה רוצה שישמשנה, מ"מ אינו בדין שיעגנה וכופין אותו שיתן גט ככל מורד מתשמיש ותהא משוחררת ממנו וכו'."

אלא שמו"ר שליט"א הוסיף וכתב דהיות ואפשר שרי"ו סובר כאחת הדרכים האחרות שהעלה שם, ולדרכים אלו צ"ל שס"ל לרי"ו כדעת הרמב"ם שהאומרת מאיס עלי כופין לגרשה, והיות ולא כך עלה להלכה, אם כן מספק לא נכוף בגוונא דרי"ו. וכבר דן עימו בדבר כב' ראב"ד נתניה דהיום הגר"י זמיר שליט"א, והשיבו דמדברי רי"ו לעיל שם מוכח דלא כייפינן לבעל בטענת מאיס עלי, ושעל כורחנו להסביר שחידושו של רי"ו אינו אלא שבעל מורד כופין אותו לגרש גם אם האשה מורדת, וכדברי הגרח"ש רוזנטל בהסברו האחרון, והביא כן גם מפירוש ה"נתיבות משפט" על רי"ו (דף ריח ע"ב), ועיין עוד בפסה"ד שהבאתי לעיל מה שהוספתי ודנתי בדבריהם.

ועל דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו הרבנים הגאונים צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי (פד"ר חלק יא עמוד 95־89) והעלו להלכה, כמתבקש: "כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה", והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום־בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'."

ועיין גם בדברי מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א ("שמע שלמה" ח"ג אבה"ע סי' יט אות יג) שהביא את דברי רבנו חננאל שהביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין, ופסק על פי זה שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא, וכתב דמ"מ גם הוא מודה דחייב להוציא. [וע"ש שכתב מסברא שגם ר"ח יודה לדינו של ר' ירוחם שכאשר הבעל אינו רוצה בה ואינו מעכבה אלא מטעמים חיצוניים כופין אותו לגרש שהרי בסופו של דבר אין כאן כפיה היות והוא עצמו מעוניין בגט].

ועיין גם בפס"ד של ביה"ד הרבני האזורי טבריה (תיק מס' 862233/1), הרבנים הגאונים לביא, בזק ואריאל שהעלו:

"מאחר וכעת ברור לבית הדין בלא ספק, ששני בני הזוג כבר אינם רוצים זה בזה, בנסיבות המיוחדות של תיק זה ששלום־הבית כבר אינו עומד על הפרק כלל, יש מקום,,, ולקבוע חיוב הבעל בגירושין. מפסק דינו של רבינו ירוחם שיובא להלן אנו למדים כי די בנסיבות של שלילת שלום־בית על ידי שני בני הזוג כדי להביא לפסיקת חיוב גירושין ביחס לבן הזוג המסרב להתגרש... בכמה פסקי דין הביאו את דברי רבינו ירוחם בלא חולק, ודנו בדבריו בלא לפקפק במסקנתו, עיין פד"ר ח"ו עמ' 13, ופד"ר ח"ח עמ' 323, ופד"ר חי"א עמ' 95 ועמ' 255.,,, מדברי רבינו ירוחם עולה כי למרות שיש לתלות שעמדתו של הבעל כפי שהוצגה בבית הדין (שאמר: "אנא נמי לא בעינא לך", דהיינו "גם אני איני רוצה בך") נובעת כתוצאה ישירה מהעדר רצונה של האשה בבעלה, ויש מקום לקבוע שמעשיה של האשה ומרידתה בו ויוזמתה להתגרש הם שגרמו לריחוק ביניהם, ומאד יתכן שאילו האשה הייתה חפצה בבעלה, או שהייתה נמנעת ממעשים היוצרים ריחוק, גם הבעל לא היה שולל שלום־בית. למרות זאת קבע רבינו ירוחם בשם רבו שאין לך אלא שעתו ומקומו, והכול נקבע בהתאם לנסיבות שהתבררו לבית הדין. וככל שכעת, לפי המצב הנוכחי המתברר בבית הדין בעת הדיון, שניהם אינם רוצים זה בזה, וגם הבעל כבר אינו רוצה באשתו כפי שהיא כעת – די בכך לחייב את הבעל בגירושין."

והנה בנד"ד הצדדים חיים בפירוד מזה שנתיים, נחתמו ביניהם כבר שני הסכמים הראשון לשלום־בית ולחלופין גירושין והשני לגירושין, ולביה"ד התברר כי למעשה גם הבעל מסכים להתגרש אלא שתולה זאת בתנאים ממוניים שונים וביה"ד כבר דחה את תביעתו לשלום־בית – ביה"ד קובע כי הבעל חייב לתת גט לאשתו.

ב) טענת הבעל ולפיה יש לעכב את סידור הגט עד שיושלמו תנאיו הממוניים
אחר שהכרענו לעיל כי בהתאם לנסיבות המקרה חייב הבעל לגרש את אשתו מוטל עלינו לברר האם צודק הבעל בתביעתו לעכב את סידור הגט עד שיושלמו תנאיו הממוניים. את תביעתו זו תומך ב"כ המלומד של הבעל על שתי סומכות עיקריות:

האחת, תשובת המהרש"ם (ח"ה סי' ס) ולפיה במקום שהאשה מחזיקה שלא ביושר בממונו של הבעל רשאי הבעל לעכב את סידור הגט עד שיושב לו ממונו.

והשנייה, תשובת המהרשד"ם (אבה"ע סי' מא) על פיה גם במקום שהבעל מחויב לגרש רשאי הוא להתנות תנאים שנקל לקיימם. ונדון בדברים.

ב) א. בעל המבקש לעכב את הגט עד שיושב לו ממונו
והנה ראיתי שיש הנסמכים בעניין זה על תשובת המהרש"ם (ח"ה סי' ס) שדן באשה אחת שבעלה נשפט למאסר של טו' שנים, וכאשר הפצירו בו לגרשה אמר שיגרשנה רק אם תשיב לאביו את חפציו ותביא על כך כתב בקיום הנוטריון, והאשה בקשה לקיים את התנאי אך אבי בעלה סרב לקבל את החפצים ועל כן עשתה בערמה והעמידה עדי שקר אצל הנוטריון ושלחה לבעלה אישור כאילו השיבה את חפציו לאביו, ועתה נודע הדבר לבעל ורוצה לבטל את הגט. ועל זה כתב המהרש"ם:

"ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה בודאי אין בידינו לכופו, רק דמ"מ בנ"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן א"כ אין בידה לקיים התנאי א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו, ושני הצדדים יוצאים מפורש מדברי ס"ה בשם חזה התנופה שהביא הב"י באה"ע סי' קמ"ג שכ' וז"ל אע"פ שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם להשתדל בגט שנותן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי שא"א שתעמוד על נפשה מלכת לבית אבי' ונמצא הגט בטל ובני' ממזרים ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרשה ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. וע' בשו"ת מהרשד"ם חא"ע סוס"י מ"א מ"ש בזה וע' מל"מ פ"ח מגירושין שלא ראה ד' רשד"ם, ומבואר דהיכי דרוצה דוקא לגרש בתנאי שיש בידה לקיימו אין כופין אותו לגרש, רק היכי דאין בידה לקיים אזי כופין אותו לגרש בלא התנאי, ומעתה לפ"ז בנ"ד שלא רצה האב לקבל והויא אנוסה שוב כופין אותו לגרש בלא תנאי, אבל ממ"ש בבדה"ב שם בשם רשב"א דהיכי דכופין להוציא אין לו להתנות שלא תנשא לפלוני מוכח דבכל גווני אין בידו להתנות, ואף שהי' אביו מרוצה לקבל החפצים באופן שתתן לו סך רב כיון דאינה מחויבת בזה הוי אנוסה וכהא דאמרו בגיטין ל' ע"א מידי תרקבא דדינרא בעי למיתב לה כו' ומיקרי אונס ועי' ביו"ד סי' רל"ב ובאה"ע סי' נ' מדברי הרשב"א ז"ל (גם עלה בלבי דכיון דהיכי דכופין לגרש צריך שיתן לה כתובה א"כ הי' בידה לעכב החפצים עבור חוב כתובתה אבל לא אדע אם בנ"ד לא נשאר בידה מעות כדי כתובתה)."

עינינו הרואות שהמהרש"ם עצמו לא חילק בין נידון דידיה לנידון המהרשד"ם, ואדרבא סמך את דבריו על דברי החזה התנופה ועל דברי המהרשד"ם שלמד ממנו, ולא העלה שבנידון דידיה שהחזיקה האשה בחפצי הבעל רשאי הוא לעכב גיטה בשל הסיבה שהינה מחזיקה ברכושו שלא כדין ומדין עביד אינש דינא לנפשיה (הגם שבסוף דבריו דן בסברא זו לאידך גיסא שיהא בידה לעכב חפציו לתשלום כתובתה). ולא דימה נדונו אלא לאומר לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך, ועל כן ס"ל דאם היה האב מסכים לקבל את החפצים נחשב התנאי לתנאי שבידה לקיימו ורשאי היה הבעל להתנותו. ואדרבא מסיום דברי המהרש"ם נראה שמסכים לדברי מר"ן הב"י בבדק הבית בשם הרשב"א שכל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות ע"מ שלא תנשאי לפלוני.

ואולם מפורסמים בענין זה דברי רבנו הבית מאיר (ריש סי' עז) שהביא את דברי הב"ש (שם סק"ה) שהאומר איני זן ואיני מפרנס והיא אינה רוצה לדור עמו אינה נחשבת מורדת היות ויכולה לטעון קי"ל כפוסקים שכופין אותו לגרש, וכתב על זה הבית מאיר שנראה שגם בלא טענת קי"ל אינה נחשבת מורדת שכן אינה מורדת בכדי לצערו אלא בכדי לכופו לזונה וקי"ל עביד אינש דינא לנפשיה. והוסיף וכתב "אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת", משמע שרשאית לכופו על מנת שיזון אותה.

וכן הוא בסי' פ' (סעי' טו) שכתב מר"ן השו"ע:

"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה שהיא חייבת לעשות כופין אותה לעשות" והוסיף על זה הרמ"א "ואינו זנה עד שתעשה."

והאמת תורה דרכה דכן עולה גם מהמשנה (כתובות קח, ב) בדין הפוסק מעות לחתנו שאם האשה עצמה פסקה לחתן ופשטה לו את הרגל יכול לעגנה עד שתשלם לו את חובה, וכן נפסק בשו"ע (אבה"ע נב, א), וככל שהזכרנו לעיל שהבעל יכול לעגנה מצד דין עביד אינש דינא לנפשיה. והגם שברמ"א (שם) כתב:

"וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו."

ומדבריו נראה שכל שיכול לעגנה אינו אלא קודם שנשאה אך לאחר שנשאה חייב בכל ואינו יכול לעגנה מצד עביד אינש דינא לנפשיה, מ"מ עיון בדברים במקורם (שלטי הגיבורים של המרדכי סי' ערה אות ג) מלמד שלא זו הדרך, וכל"ה:

"השיב הר"ם ז"ל אבי כלה שפשט רגל לחתנו שאינו נותן לו מה שפסק עמו אינו יכול לבגוד באשתו בשביל זה כיון שכבר כנסה. והא דאמרינן פרק שני דייני גזרות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה כו' דשאני התם דלא כנסה כדמשמע לישנא דאדמון או כנוס או פטור אלמא מיירי דלא כנסה אבל כנסה סבר וקיבל, נתחייב לה שאר כסות ועונה ולכבדה כמשפט הבנות הכל כמ"ש בספר כתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון כו'."

מדבריו משמע שאינו יכול לעגנה רק משום שסבר וקיבל, היינו שלמרות שלא נתנו לו את הנדוניא המגיעה לו סבר וקיבל על עצמו לנהוג בה כמשפט הבנות. אך אין להסיק מכאן שגם אם במהלך הנישואין תיקח ממנו את כספו לא יוכל לעגנה על מנת שתשיב לו את שלו, שהרי בזה לא שייך סבר וקיבל, שזה אינו שייך אלא על מה שהיה עד לזמן הנישואין ולא משעת הנישואין ואילך.

ועיין בזה גם בגירסת הב"ח (סו"ס נב) בתשובה זו שכתב "דהיכא דכבר כנסה והאב פשט לו את הרגל" שאפשר שכוונתו שתחילה כנסה על דעת שיקבל את שהבטיחוהו ורק אח"כ פשט לו אביה את הרגל ובכל זאת אינו יכול לעגנה משום שסבר וקיבל, והיינו שהיות ולא עמד על תשלום כל הנדוניא קודם הנישואין הרי סבר וקיבל ואינו יכול לעגנה בשל דברים הנוגעים לטרום הנישואין, וכדברינו לעיל.

וכבר הרחיבו בכל זה בביה"ד הרבני בת"א (פד"ר יא עמ' 257) הרבנים הגאונים הורוביץ, בן שמעון ושיינפלד (פסה"ד נכתב ע"י הגרא"צ שיינפלד) ותחילה הביאו את דברי הרשב"א בתשובה שנפסקו ברמ"א (סי' פ סעי' יח) שאשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיפרע מה שלותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, והסיקו מכך שאשה אינה יכולה להתנות קיום יחסי אישות אפילו מכח תביעות ממוניות מוצדקות, והביאו שכך העלו גם בפד"ר כרך ב' (עמ' 235). (ולענ"ד קלה כמות שהיא אין כל הוכחה מהתם דהא התם נימק הרשב"א דזו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה והסביר הח"מ כלומר ולמה תהא ידה על העליונה תבוא אליו תחילה ואח"כ יפרע לה, ואם כן גם הוא יודה שכאשר אין לה דרך אחרת להוציא ממנה את שלוותה וברור לנו שאם תשוב אליו קודם שיפרע שוב לא יפרע או ששבה אליו ולא פרע הרי שהיא רשאית לעגנו מחמת תביעותיה המוצדקות, ועביד אינש דינא לנפשיה, ועיין בזה גם בבית מאיר דלעיל).

ושוב כתבו דיש שיטה אחרת בהבנת הרשב"א, דבשו"ת "פני משה" (ח"א סי' נו) העלה דגם לדעת הרשב"א אינה נחשבת מורדת במה שמונעת עצמה מבעלה עד שתקבל את תביעותיה "כל כי האי לאו מורדת מקרי לענין הפסד כתובה, כיון שעוד תשוב לביתו" וכל כוונת הרשב"א אינה אלא לפטור את הבעל מחיוב במזונותיה כל זמן שאינה שבה אל ביתו. וכן הביאו גם מהרדב"ז (ח"ג סי' תפח) שאשה רשאית להתנות לכתה עם בעלה בתביעות ממוניות מוצדקות. וכן הביאו מהח"מ (סק"ה על ההוא דינא שהבאנו לעיל מסי' נב) שכתב שאם פסקה לו וכנסה ויש בידה רשאי למנוע ממנה את חיוביו עד שתתן לו.

רק כתבו שמדברי הב"ש (סי' קנד סק"ה) לא נראה שרשאית למרוד בו משום תביעת ממון מוצדקת, שכן הוא ז"ל העלה שאיש שאומר איני זן ואיני מפרנס והיא אינה רוצה לדור עמו אינה נעשית מורדת מפני שיכולה לומר קי"ל כפוסקים שאיש האומר כך כופים אותו לגרש. ומהא דלא אמר שרשאית להימנע מבעלה מדין עביד אינש דינא לנפשיה וכדברי הבית מאיר שהבאנו לעיל משמע דס"ל שאינה יכולה למנוע עצמה מדין זה אף כאשר יש לה תביעות מוצדקות. ואחר המחילה רבה ובהורמונתיה דמר איהו רבה אני לא כך עמי בזה, שכן אפשר שהב"ש כתב זאת במי שאינה רוצה את מזונותיו של בעלה אלא מונעת עצמה ממנו על מנת שיגרשה אך אין הכי נמי לא הייתה מונעת עצמה רק כדי שיתן לה מזונות היה מודה שרשאית לעשות כן מדין עביד אינש דינא לנפשיה. ועיין גם בדברי הגאון הגדול הגר"י כהן בספרו דברי יוסף (אבה"ע ח"ב סי' כח) שכתב כסברא זו ואף כתב דנראה דכן יש להסביר בב"ש.

ומ"מ העלו בפד"ר (שם) שאשה הטוענת שבעלה גנב את תכשיטיה רשאית "לדרוש ברור ענין התכשיטים לפני שתשוב לחיות עם בעלה בשלום", ומינה לנידון דידן שלכאורה רשאי הבעל לעגן את אשתו עד שתשיב לו מה ששלו.

אלא שכל דין עביד אינש דינא לנפשיה אינו שייך אלא במקום שהאדם בא להציל את מה ששלו בדין, וכפי שפסק מר"ן השו"ע (חו"מ סי' ד סעי' א):

"יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יוכל להציל בענין אחר)... והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין."

ומקורו ברא"ש (ב"ק פ"ג סי' ג) שהטעים את הדבר בכך:

"אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי."

וכן הביא הרמ"א (שם) משם המהרי"ק (שורש קסא) דלא מקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחברו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו.

ועיין בנתיבות (שם ביאורים סק"א) שהעלה שבמקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו, ודינא בעינא ואציית למאמר בית דין הוי כאפשר להצילו בענין אחר, ואסור להכותו כמבואר בב"ק (כח, א), ושאפילו אם אין לו טענה אינו רשאי להכותו אלא במקום שיש חשש פסידא בדבר, וכגון שנשוא התביעה הינו מטלטלין והוא חושש שהנתבע יעלימם או שאם לא יסלק את הנזק כעת לא יגבו לו ביה"ד את נזקו מאוחר יותר שכן זהו נזק בגרמא שאינו משתלם, אך במקום שאין חששות שכאלה וכגון נדון דידן שהתביעה הינה סביב נושא דירת הצדדים בנתניה ואופן חלוקתה הרי שעל הבעל לפנות לביה"ד ואסור לו לעשות דינא לנפשיה באופן שיזיק לאשה אסור לו להכותה וודאי שאסור לו לעגנה.

ועיין גם בדברי הש"ך בתוקפו כהן (סי' קטו) שהביא מהמהרש"ל דאפילו ברור לו שהוא שלו מ"מ כל היכא שלא ברור לכול שהוא שלו אסור לו לתפוס, וכהא דאמרינן בגמ' (שבועות לא, א) מנין לשלושה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד תובע ושנים מעידים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. ולשיטתו של המהרש"ל במקום שאין ידוע לכל אינו רשאי לתפוס וק"ו שאינו רשאי להכות או לעגן את אשתו. ודברי המהרש"ל הם שלא כדברי המהרי"ק שחילק בין דיני עביד אינש דינא לנפשיה לדיני תפיסה, והעלה שאם תופס רק למשכון רשאי לתפוס גם אם אינו יכול לברר שהוא שלו ולאחר מכן ירד עמו לדין. והש"ך צידד בדברי המהרי"ק וכתב שאם הוא יודע שיכול לזכות בו בדין ע"י שיתפוס בלא עדים או שיוכל לומר קי"ל רשאי לתפוס ולרדת לדין ואינו נקרא עביד אינש דינא לנפשיה. וממילא עולה שגם המהרי"ק והש"ך יודו שכאשר אינו ידוע לכול שהחפץ הזה שלו אינו רשאי אלא לתפוס את החפץ ולרדת לדין אך אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהכות בשביל כך.

וכן כתב בפשיטות גם הגאון ה"אגרות משה" (חו"מ ח"א סי' ו) דלדעת הרמ"א לא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה אין כאן דין עביד אינש דינא לנפשיה, והוסיף ה"אגרות משה" שאף החלוקים על כך:

"הוא רק בגביה על חוב ברור שחייב לו אבל בדבר שצריך עיון בדין ודאי לכו"ע לא עביד דינא לנפשיה."

והרי כאן גם הבעל יודה שלכל הפחות נדרשת הכרעה שיפוטית בנידון וממילא לפי האגרות משה לא שייך כאן עביד אינש דינא לנפשיה. (ודע דזהו שלא כדברי ה"אבי העזרי" [טו"נ יד, ח] שרשאי לתפוס בתורת גוביינא גם כאשר ברור לו שזה שלו אך לא יוכל לברר בביה"ד שזה שלו, ולכאורה דבריו שלא כדברי המהרש"ל וה"אגרות משה").

ובספר "חבל יוסף" (אולם המשפט סי' ד) נתן טעם טוב בקדרה זו, וכתב שכיון דבאיתחזק איסורא אין אדם רשאי להורות לעצמו (יו"ד סי' יח) ואין לך אתחזק איסורא יותר מלהכות ישראל:

"א"כ היכא שאין החפץ שלו ממש בברור כודאי יש בזה משפט דין ואינו רשאי להורות לעצמו, ונראה דכן כשיש לחברו עליו טענה על החפץ אע"ג שהוא ודאי שלו אם הוי בענין שיש בזה משום הוראה ודאי ג"כ אסור לו להכותו דאינו רשאי להורות בשלו באתחזק איסורא."

וממילא בנדון דידן אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולעגן את האשה חדא שיכול להציל את שלו גם בלי לעגנה, ועוד שאין הדבר נחשב לברור שהוא שלו שאחר שנחתם ביניהם הסכם הרי עליו להוכיח שיש לבטל את ההסכם, והיות והדבר זוקק ברור משפטי אינו נחשב לברור שהוא שלו, ואינו רשאי לעשות דין לעצמו.

ב) ב. בעל המתנה תנאים לסידור הגט.
עתה הבוא נבוא לדון בנימוק הבא שהעלה הבעל לעיכוב הגירושין, והוא שיטתו המפורסמת של המהרשד"ם (אבהע"ז סימן מא) שהעלה:

"שגם במקום שכופין את הבעל לגרש, אם הבעל תולה את הגט בתנאי שנקל לקיימו על ידי האשה, אזי אין לבית הדין לכופו לגרש ללא תנאי והעושה כן הרי זה מרבה ממזרים."

והנה נושא זה עלה כבר פעמים רבות על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, וכבר הילכו בה הנמושות, ליקוטי בתר ליקוטי, והביאו את שיטת הרשב"א (בתשובה ח"ד, רנ"ו) שכתב ש"כל שהוא חייב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה וכו'", ומר"ן הב"י הביא תשובה זו ב"בדק הבית" (אבה"ע סימן קמג).

ורבנו המהריק"ש ("ערך לחם" אבה"ע סי' קמג וסי' קנד) הכריע בדבר וכתב "ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של המהרשד"ם". ולעיל הראנו שגם המהרש"ם ציין לכך שדברי המהרשד"ם נסתרים מתשובת הרשב"א, והדברים מבוארים גם בתשובות הרשב"ש (סי' שפג וסי' רח) שכתב שאלו שכופין אותן להוציא מחמת טענת אשה "למה יתנה עליה, יקוב הדין את ההר."

וכן העלה נכדו בשו"ת חוש המשולש (תשב"ץ ח"ד טור א' סימן ו') וכתב:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין... אינו יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי."

וכ"כ גם הרב "נופת צופים" ברדוגו (אבה"ע סי' קכט):

"אם היא מאותם שאמרו שכופין אותם להוציא כגון מוכה שחין... אינו יכול להתנות עליה שום תנאי שלא לרצונה כי תאמר לו הדין יקוב את ההר חכמים הטילו לכוף אותם על הגירושין עשה מה שהם אומרים ואין לי לקבל עלי שום תנאי."

ואף שבפס"ד ביה"ד הרבני האזורי בת"א (פורסם בדברי משפט ח"ב עמ' קנג) כתב שמצאנו חברים למהרשד"ם, ומהם המהרי"ק (שורש קב), ה"שיבת ציון" (סי' צו) וה"אגרות משה" (אבה"ע סי' קיא), מ"מ נראה דעיון מדוקדק בדבריהם מראה כי לא זו דרכם, שכן המהרי"ק שם לא דן אלא במי שמסרב לחלוץ מפני שאינו רוצה להפסיד את ירושת אחיו המגיעה לו על פי דין (ועיין בהסבר הדבר בשו"ת מהר"י לבית הלוי כלל ג סי' יט־ ורק בכדי לא להאריך לא ארחיב בפירוט הדברים), ועל זה כתב המהרי"ק שלא ניתן להכריחו לחלוץ ולהפסיד את ירושת אחיו, ואין זה ענין לדברי המהרשד"ם בהם הבעל מבקש דברים שאינם מגיעים לו על פי הדין, (וגם אין זה עניין למה שדנו לעיל מצד עביד אינש דינא לנפשיה ששם עושה דבר אחד בכדי להרוויח דבר שאינו שייך לעצם ההכאה וכו', מה שאין כן כאן שהחליצה עצמה מפסידה אותו את הירושה ועל כן כתב המהרי"ק דאין להפסידו ויש להתפשר עמו על ענייני הממון).

וכן ה"שיבת ציון" עסק ביבם שהיה לו סכסוך ממוני עם היבמה וסרב לחלוץ לה עד שתרד עמו לדין תורה, שגם שם אתינן עלה מצד דברים המגיעים לו על פי דין ושבנו לנושא דלעיל מצד עביד אינש דינא לנפשיה בגדרים המבוארים שם, וכן הוא גם באגרות משה הנ"ל, [ועתה ראיתי לעמיתי וידידי הדיין המצוין הגר"א ינאי (שורת הדין חט"ו עמ' שסד) שגם הוא הלך בדרך דומה בדחית הראיה מהמהרי"ק והשיבת ציון ושמחתי ורחב לבבי], באופן דנראה דרובא דרבוותא אינם סוברים כדעת המהרשד"ם, ואנן להיכן שתלך הרוח, רוח אלקין קדישין, לשם נלך.

וגם אם נחשוש לשיטת המהרשד"ם הרי המהרשד"ם עצמו לא כתב שרשאי להתנות אלא תנאי "שנקל לקיימו", וכבר נשתברו קולמוסים הרבה באופן הגדרת התנאי כדבר שנקל לקיימו. ועיין ב"עין יצחק" (ח"ב אבה"ע סי' מ) שכתב שתנאי שתעבור לעיר אחרת אינו נחשב תנאי שנקל לקיימו "דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה והטיל עליה ענין קשה כזה."

ובענייני ממון העלה במשנה הלכות (חי"ז סי' פב) שתנאי שתמחול על תוספת כתובתה הוא תנאי שנקל לקיימו, ולעומתו כתב בספר "כפיה בגט" מסדרת אוצר הפוסקים (עמ' עח):

"שאינו יכול להתנות 'על מנת שתמחלי לי כתובתיך' או 'על מנת שתתני לי סכום כסף' [שאינו בדין שתתן לו], וראוי לדון באשה שאין לה כתובה אם מותר להתנות 'על מנת שתתני לי סכום כסף'."

וכן כתבו חברי בית הדין הגדול (תיק מס' 0027־21־1) הרבנים הגאונים טופיק, איזירר ובן שמעון ש"תנאי שיגרע מכתובה או נכסי מילוג שקבעו חז"ל שהיא נוטלת בכל מקרה אינו רשאי להתנות". ובכל זאת הסכימו שם לדעת הגר"ח איזירר שלדעת המהרשד"ם רשאי הבעל להתנות על הפחתת מזונות הילדים שכן אין על האשה חובה להיות אפוטרופוס ואין בהפחתת המזונות הפחתה מכתובתה ונכסיה. ובמקרה אחר שבא לפני ביה"ד הרבני הגדול (תיק מס' 5082־64־1) העלה הגר"א שרמן שבעל שתובע שאשה תבטל את המזונות שנקבעו לה בבית המשפט ותעביר את הסמכות לביה"ד כאשר כבר נצבר לבעל חוב מזונות במל"ל והחוב מגיע למאות אלפי ₪ אין זה נחשב תנאי שנקל לקיימו, (ועיין גם מה שכתב שם שלאשה בעניינה דן יש חוסר יכולת 'הכרתית ורגשית' לוותר על מה שזכתה בן על פי חוק, וצריך עוד לימוד בדבריו).

והנה בנד"ד הבעל מבקש כי האשה – שכבר עמדה עמו בדין והוציאה הוצאות על שני הסכמים כולל דיון נוסף שנכפה עליה לאשרור ומימוש ההסכם בו פסק ביהמ"ש לטובתה – תוותר על זכויותיה, ולמעשה תובע לקבל כאיזון לנכסי הצדדים הרבה למעלה מהסכום שעליו סוכם ביניהם, וזאת לאחר שהאשה כבר מחקה את חובו בהוצל"פ (50,000 ₪) ואף הפחיתה את חיוב המזונות השוטף ב 1,300 ₪ לחודש, נראה שגם הבעל מבין שהסך שמבוקש על ידו עכשיו הינו גבוה בהרבה מיכולותיה של האשה ועל כן הוא מתעקש שדירת הצדדים בה חיים האשה והילדים תימכר וכספה יחולק, כל זה אינו בכלל דבר שנקל לקיימו, לא מכירת הדירה בה חיים האשה והילדים, ובטח לא וויתור על סך גבוה נוסף מעבר למה שכבר וויתרה לו בחוב המזונות על סך 50,000 ₪.

לכל זה יש לצרף גם את העובדה האמורה לעיל כי הדיונים הרכושיים מתנהלים בהסכמת הצדדים בערכאה המקבילה, וכבר פסק רבנו הרמ"א (סימן כו סעי' א) שמי שהלך בערכאות ונתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותובע על פי דיני התורה י"א שאין נזקקין לו וי"א דנזקקין לו, וסיים שהסברא הראשונה עיקר. ועיין בתומים (סק"ב) בב' טעמים שנתן בהלכה זו, ובנתיבות (משה"א סק"ב) שדן בהם. ועיקר הוא שמי שברר לו ערכאה שיפוטית אחת והפסיד בה אין לנו לסייע בידו ולאפשר לו לפתוח את הדיון בפנינו או חמור מכך לתת בידו כלי ללחוץ על האשה שתעניק לו את מבוקשו הנ"ל, ועל כן אין לנו להיענות לבקשתו לעכב את סידור הגט ולמעשה לעגן את האשה (אשר כבר מעוגנת מזה שנתיים) עד אשר תכנע לתכתיבו אשר כבר נדחו הערכאה בה התנהלו הדיונים בהסכמתו.

ואולי לכך כיוון גם הגר"א לביא שליט"א (פס"ד שטרם פורסם) בכותבו כי:

"במקרה בו שני הצדדים הלכו מהסכמתם לדיונים בבית המשפט, לא יוכל אחד מהם לטעון כנגד התוצאה שאינה לרוחו... בנידון בו שני הצדדים מנהלים דיונים ממושכים במסגרת ערכאות בתי המשפט לסוגיהם השונים, ומקצתם של הדיונים נעשו ביוזמת הבעל, נראה ללא ספק ששניהם קבלו עליהם את בית המשפט כערכאה שיפוטית המקובלת על שניהם, ואת החוקים האזרחיים שעל פיהם דנים ופוסקים הערכאות האזרחיות. וכמ"ש התשב"ץ – "הרי אלו כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין"... לסיכום, כאשר בעל תובע את תביעתו הממונית בבית־המשפט, עומד בתביעתו, ותביעה זו תתברר עד לפסק דין, אין עילה לעכב את הגט על פי דברי המהרשד"ם."

תבנא לדינא:

א. ביה"ד כבר דחה את תביעתו של הבעל לשלום־בית.

ב. הבעל מחויב לגרש את אשתו ואינו רשאי להתנות זאת בכך שהאשה תוותר על הסכם הגירושין השני שנחתם ביניהם (ולמעשה תמכור את הדירה בה היא חיה עם ילדיה ותשלם לבעל עוד סכום גדול שלא סוכם עליו).

ג. קובעים מועד לסידור גט ליום י"ב חשון התשע"ד (16.10.13), שעה 9:30.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מצטרפים למסקנת פסק הדין.

ניתן ביום ט"ו באב התשע"ג (22/07/2013)