הצדדים שלפנינו התגרשו ביום 2.2.2010 בג"פ כדמו"י, והשאירו את אופן חלוקת הרכוש לדיון שיתקיים לאחר סידור הגט. לאחר סידור הגט התקיים דיון בתאריך 22.2.2011. בדיון התגלע ויכוח בין הצדדים על מועד הקרע לצורך איזון המשאבים. ביה"ד החליט שמועד הקרע הוא יום הגשת התביעה על ידי הבעל – בתאריך 12.7.09. לאור החלטה זו ולאור הסכמת הצדדים לחלוק את רכושם וזכויותיהם על בסיס חוק יחסי ממון נשלחו הצדדים לנהל מו"מ תוך 60 יום כדי לגבש הסכם בענייני הרכוש והזכויות. במהלך פרק זמן זה ולאחריו העלתה האישה דרישה להיוון זכויות עתידיות המגיעות לה מהבעל במסגרת ההסכם. אולם, מאחר שהבעל סירב לדרישה זו ומטעמים נוספים המו"מ לא צלח, והוזמנו לדיון לשמיעת טענות ולהכרעת ביה"ד. בדיון שהתקיים ביום 18.9.2011 העלתה האישה וב"כ טענות מספר ובכללן הדרישה להיוון זכויות עתידיות. הצדדים נדרשו להגיש את סיכומיהם בכתב וכך עשו. ביחס לשאר טענותיה של האישה וטענות הבעל קיימת התייחסות בסיכומו של פסק דין זה, ולא ראינו צורך לצרף להם נימוקים. הנימוקים דלהלן מתייחסים לדרישת האישה להיוון זכויות עתידיות.

לאחר העיון בסיכומים ולאחר בחינת הסוגיא הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט המשפטי־האזרחי, ביה"ד דוחה את תביעת האישה, והאישה זכאית לממש את המגיע לה מזכויותיה העתידיות של הבעל אך ורק לאחר שייגמלו הזכויות בבוא העת.

באופן כללי, הצורך לדון בדרישת האישה אף שלכאורה אין לה מקום כלל, היא משני תחומים: האחד – בתחום הקנייני־משפטי־הלכתי, והשני – בתחום ההלכתי הנוגע לצורך לייצר התנתקות מוחלטת בין בני הזוג עקב הגירושין ולהימנע ככל האפשר מהשארת ספיחים המקשרים בין הצדדים.

א. נברר תחילה את התחום הקנייני־משפטי־הלכתי.

בפשטות ניתן לדחות את התביעה להיוון – מאחר שגם לבעל עצמו הזכויות כעת אינם בנות־מימוש, לא יכולה האישה לדרוש לחלוק מה שאין לבעל. (מאחר שהבעל אינו רשאי לדרוש את היוון זכויותיו העתידיות מול החברה המשלמת, מהיכן תבוא זכות זו לצד שכנגד.) בשולי הדברים הללו יצוין שלעת עתה בעל הזכויות (החוסך בפנסיה צוברת או העובד בפנסיה תקציבית) הוא היחיד שיכול לעמוד מול החברה המשלמת ולא בן זוגו, אף כאשר בן הזוג שותף בזכויות עקב פסיקת ערכאה שיפוטית. משמעות השיתוף של בן הזוג הוא מול בעל הזכויות ולא מול החברה המשלמת. לפי הידוע לנו, ועדה ציבורית פועלת כדי לשנות מצב זה ולהקנות לבן הזוג את הזכות לעמוד מול החברה המשלמת ביחס לחלקו היחסי בזכויות (הוגשו הצעות חוק בנושא שלא נחקקו עדיין). אם מגמה זו תמומש הרי שבן הזוג יהיה זה שיעמוד מול החברה המשלמת באשר לחלקו היחסי ואף יוכל לממש כל זכות שקיימת לו – אם זה היוון במענק חד־פעמי או בהעברת זכויות לקרן פנסיה אחרת וכדו', ואם כך יהיה – יתייתר את כל הדיון בנושא שלפנינו. אולם כאמור, לעת עתה – בפשטות – לתביעה להיוון אין אחיזה, אבל נראה שיש לבעל דין מקום לחלוק, ולכן באים הנימוקים דלהלן.

ב. לאחר ההסכמה העקרונית של הצדדים לחלוק את הזכויות העתידיות שנצברו במהלך נישואיהם, יש לראות באישה כשותפה בזכויות אלו אף שאינם רשומים על שמה. מעתה, יש לבחון האם במסגרת חלוקת השותפות הזו האישה יכולה לדרוש את היוון הזכויות המגיעות לה. היוון הזכויות ותשלום חלקה של האישה יפרק את השיתוף בזכויות. לכאורה ההיוון הוא הדרך היחידה לפרק את השותפות. העדר תשלום חלקה היחסי של האישה על ידי ההיוון מחזיק לכאורה את האישה כשותפה בעל כורחה בזכויות אלו יחד עם הבעל. עיקרון־על בכל שותפות הוא שאי אפשר להחזיק שותף בעל כורחו לאחר סיום השותפות, והוא רשאי לדרוש את פירוקה, וממילא יש למצוא את הדרך הראויה והצודקת ביותר לעשות זאת . אשר על כן, מאחר שעם פקיעת הנישואין הסתיימה השותפות בכל נכסי בני הזוג יכולה האישה לדרוש את פירוקה של השותפות הרכושית כעת, ועקב הסכמתם היא כוללת גם את הזכויות העתידיות. כך, בדרך משל, כשמגיעה השותפות לסיומה בעסק משותף, לא יכול צד לעסק לעכב את פירוק השיתוף ולהציע לצד הדורש את הפירוק לחלוק עמו ברווחיו העתידיים של העסק כשימומשו. הצד־שכנגד רשאי לדרוש את הפירוק עכשיו, כפי שהעסק שווה עתה ולא להמתין למימוש רווחים. (וראו להלן שגם לכך יש סייגים.)

בפסק דין שניתן על ידי ביה"ד האזורי בנתניה בתיק מס' 1887–24–1 פלוני נ' פלונית דחה ביה"ד את התביעה להיוון כשהטענה ההלכתית המרכזית היא שתביעת ההיוון היא לכל היותר דומה לדרישה מהלווה לפרוע את חובו לפני זמן הפירעון, בהתחשב בהפחתת החוב לשווי העכשווי של החוב, ומאחר שברור שאי אפשר לחייב את הלווה לפרוע בטרם עת, וכפי שצוטטו מקורות לכך בפסק הדין הנ"ל, כך גם אי אפשר לדרוש מבעל הזכויות לשלם את חלקו המהוון של הצד שכנגד. בפסק הדין הנ"ל האריכו להוכיח שהתביעה להיוון זכויות היא עוד יותר גרועה מתביעה להקדים את זמן הפירעון בהלוואה וכפי שמפורט היטב בפסק הדין הנ"ל. אולם במחילת כת"ר אף שאנו מסכימים למסקנה לדחות את התביעה, מכל מקום אין הדמיון לפירעון מוקדם של הלוואה עולה יפה. בעל הזכויות בנדו"ד לא מופיע ככזה שחייב לצד שכנגד אלא כשותף עם הצד השני. הדרישה היא לפרק את השיתוף על ידי ההיוון, ולא לפרוע חוב שכביכול חייבים לו בטרם עת. וכאן עולה השאלה, האם הדרישה לפירוק שיתוף יכולה לכלול גם את היוון הזכויות וחלוקתם.

ג. אולם, לענ"ד נראה שניתן לדמות את השאלה שלפנינו לחלוקת שותפות בשטרי חוב שעדיין לא נפרעו, וכלהלן.

בשו"ע חו"מ סי' קעו סעיף כ איתא "היה להם (לשותפים) חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחבירו: לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו". הוסיף ברמ"א: "או יכולין לחלוק השטרות בשומת בית דין" (או בגוד או אגוד, ראה להלן על פרט זה), ובפשטות כוונת הרמ"א לומר, שאף יכול לכוף את חלוקת השטרות על ידי שומא. זאת אומרת, לשום את שוויין העכשווי בטרם הפירעון ולפי שומא זו לחלוק את השטרות, ולא להמתין עד שיפרעו החובות דאי מיירי בהסכמה מאן מעכב. כך נראה גם ממקור הדברים שהוא מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ח סי' ז' ששם מיירי שאחד מהשותפים דורש חלוקה בשטרי חוב שעדיין לא נגבו והשני מעכב את החלוקה עד לגבייתם בפועל, ועל כך קאמר הרא"ש "כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות", ולכן כתב את אפשרות חלוקת שטרות על ידי שומת בית דין לפי ערכם העכשווי של השטרות, עיי"ש.

ואמנם, בבית יוסף שם כתב בתחילה שמדברי הרמב"ם משמע שחולק במה שכתב ו"כשיפרעו החובות יחלקו" דמשמע אבל לא לפני כן, אבל בבדק הבית שם חזר וכתב, שאפשר שגם הרמב"ם מודה אלא שכתב שאין אחד יכול לעכב את חלוקת שאר נכסי השותפות עד לגביית השטרות שהרי ניתן לחלקם כשייפרעו, אבל אין כוונת הרמב"ם לומר שאין דרך לחלקם על ידי שומתם העכשווית דאיהו לא נחית לדון בכך כלל, עיי"ש . ולפי זה אף בזכויות עתידיות אפשר לתבוע את חלוקתם אף בטרם מימושם לפי ערכם העכשווי. אבל זה אינו, שגם אם נשווה את נידון דידן לדין זה, זהו דווקא כשיש כמה שטרות וחולקים בשומתם אלו כנגד אלו, וכל אחד מקבל חלק מהשטרות ויצטרך לדאוג לפירעונם אבל אין מקום לחייב את אחד מהצדדים להוציא מכספו המזומן לצורך החלוקה כנגד שומתו העכשווית של שטר שעדיין לא נגבה. ואכן, במקרה שלפנינו אם באנו לחלוק זכויות עתידיות על ידי היוונם (דהיינו שוויים העכשווי) זהו דווקא אם היינו חולקים זכויות אלו כנגד אלו וכל אחד היה מקבל את חלקו כזכויות ללא דרישה לתשלום כספי במזומן מהבעל תמורת חלקה של האישה בזכויות, ואז היה מקום להיעתר לדרישה זו. מה שאין כן בנדו"ד שדרישת האישה להיוון משמעה שהבעל ישלם במזומן את חלקה של האישה בזכויות העתידיות והוא יזכה בחלקה של האישה כזכויות עתידיות, זאת לא שמענו מהדין הנ"ל. ולכן בנדון השו"ע שם התייחס לחלוקת שטרות ולא לשטר בודד, שהרי אם נחלוק אותו בשומתו העכשווית יצטרך האחד לשלם במזומן לצד השני תמורת חלקו, וזה לכאורה לא מסתבר כלל.

ד. הרמ"א הנ"ל הוסיף עוד אפשרות לחלוק החובות על ידי דינא דגוד או אגוד, דהיינו, שיאמר המבקש לחלוק או אני אשלם את מחצית שוויים העכשווי ואזכה בהם לבדי או שאתה תשלם לי ותזכה בהם לבדך. ודין זה שייך אף בשטר אחד. כך נראה מדברי הבית יוסף שם שדייק כן מדברי הרא"ש שכתב שאם אין בחובות כדי חלוקה חולקין בגוד או אגוד, ותמה הב"י איך יש ציור שאין בחובות כדי חלוקה, הלא די בפרוטה לכל אחד ותירץ דמיירי בשטר חוב אחד שאי אפשר לחולקו, וכך אכן כתב בשו"ע במפורש בסי' ס"ו סעי' מ"א, וזה לשונו: "שותפים שבאו לחלוק, ויש להם שטרות, ישומו בית דין כל השטרות לפי שוויין, כל אחד לפי קירוב הזמן וריחוקו, ולפי נכסי הלוה ואלמותו, ויחלוקו. ואם הוא שטר חוב אחד, יכול כל אחד לומר: גוד או אגוד, עיי"ש. הא קמן שיש אופן לחלוק זכות עתידית כבר עתה על ידי שומא עכשווית של הזכות, בדרך של גוד או אגוד. אבל אפשרות זו לא שייכת בנדו"ד שכן דינא דגוד או אגוד שייכת רק כאשר היא הדדית, ואילו הייתה האישה אומרת מאחר שאיני רוצה עסק אתו יותר – או שהוא ישלם את ההיוון של חלקי ויישאר בזכויות או שאני אשלם את חלקו בזכויות העתידיות (היחסיות לתקופת הנישואין) ואזכה בזכויות בשלמות היה מקום לטענה שכזו להישמע. אבל המניע לתביעת האישה שעומדת לפנינו הוא רצונה של האישה בכסף מזומן עכשווי, ולא להמתין לפדיון הזכויות בעתיד הרחוק, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון.

ויתרה מזו, כמדומני בנדו"ד איך שלא יהיה, האישה לא יכולה להיות בעלת הזכויות הרשומה, ואם כן האפשרות שהאישה תקנה את זכויות הבעל לא קיימת. כל דין זה של גוד או אגוד שנועד לאפשר חלוקה כשהחלוקה המעשית לא קיימת הוא רק כאשר היישום שלה יכול להיות הדדי. בנדו"ד, שרק הבעל יכול בעצם לשלם את חלקה של האישה, לא שייכת אופן החלוקה של גוד או אגוד. עיין בשו"ע חו"מ סי' קע"א סעי' ו' שאם התובע את החלוקה אינו רוצה לקנות את חלקו שלה אחר או שאין לו מעות לקנות, אינו יכול לכוף את חבירו לחלוקה על ידי שחבירו יקנה את חלקו, וכל שכן לשיטת הרא"ש המובאת שם, שכל שאין יד שניהם משגת לקנות את חלקו של האחר (גם הנתבע לחלוקה) ליתא לדינא דגוד או איגוד.

בנדו"ד, שהמגבלה של האישה לקנות את חלקו של הבעל היא בתקנות החברה המשלמת, זה גרע טפי. ראה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"א סי' פ"ה בדין מי שהוריש חנות לבנו וחתנו והתנה שחתנו לא יוכל למכור את חלקו ועתה תובע הבן גוד או איגוד, ודעתו של השו"מ נוטה לומר שאף שקיי"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם שאין צריך יד שניהם משגת והעיקר זה התובע, מכל מקום בנידון דידיה שהמניעה מלמכור היא מעיקר הדין שאין לו זכות כזו, בכה"ג לכולי עלמא לא שייך דינא דגוד או איגוד. ואם כן בנדו"ד שהמניעה להעביר את הזכויות היא בתקנות החברה המשלמת, בכל גוונא לא שייכת אפשרות החלוקה על ידי גוא"א. ואכן אם היה מדובר בזכויות שניתנות להעברה, ייתכן שכל צד יכול לתבוע את החלוקה על ידי גוא"א.

ה. אבל נראה שיש לדחות את הדרישה להיוון מטעם נוסף.

בנתיבות המשפט שם סי' קע"ו סק"מ כתב שהשו"ע הנ"ל מיירי רק בשטרות שכבר הגיע זמן פירעונם ועדיין לא נגבו אבל אם לא הגיע זמנם הרי זה כסחורה שלא הגיע זמנה למכור שאנו רואים את סיום השותפות כשיגיע זמן הסחורה כמובא שם בסעי' וה"ה ביחס לפירעון שטרות שסיום השותפות הוא בהגיע זמן הפירעון . לפי דברי הנתיבה"מ יוצא – אם רואים אנו את בני הזוג כשותפים בזכויות הרי שיש לראות את סיום השותפות בהם רק בזמן היגמלם. זאת אומרת, גם אם נראה את צבירת הזכויות במהלך העבודה כצבירה משותפת, הרי מאחר ששני הצדדים יודעים שהזכויות יבשילו רק בשלב מאוחר יותר, הרי זה כאילו הם מסכימים מלכתחילה שסיום השותפות בזכויות אלו לא יהיה עם פקיעת הנישואין אלא עם היגמלם של הזכויות. ועיין עוד נתיבות המשפט חידושים סימן סו ס"ק צ"ג שכתב "ונראה דדוקא בשטרות יכול אחד לכוף לחבירו לחלוק, כיון שיכול להקנותו לחבירו בקנין, אבל חובות בע"פ שאינן נתפסין בקנין, אין יכול לכופו על החלוקה. אמנם לקמן סימן ק"א בש"ך ס"ק ג' מבואר דבחלוקת ב"ד א"צ קנין בשטרות, א"כ אפילו בחובות בע"פ יכול לכופו לחלוק, דבחלוקת ב"ד א"צ קנין. ולפי זה היה מקום לומר, שמאחר שהזכויות המדוברות בנדו"ד, אינם ניתנות להעברה אף לא על ידי ביה"ד, אם כן, לא שייכת בהם כפייה לחלוקה עכשווית בטרם היגמלם.

ו. זאת ועוד, נחלקו האחרונים האם איתא לדינא דגוד או אגוד בשטרי חוב שאמנם הרמ"א הנ"ל סתם שיש דינא דגוד או אגוד בחובות, אבל בסי' קע"א סעי' י"ד כתב הרמ"א יש אומרים דאין דין גוד או אגוד רק בדבר שהגוף שלהן, אבל במשכנתא או כדומה, שעתידין לגבות מעותיהן, אין אומרים: גוד או אגוד, רק חולקין המעות ומקורו ברבינו ירוחם ומתשובת רמב"ן, עיין שם. וסברת הדברים היא שכל דינא דגוד או אגוד הוא תקנת חכמים מאחר שאין אפשרות לחלוק את השותפות בדרך רגילה, אבל בחוב שעתיד להיפרע אין צורך בכך אלא יחלקו המעות כשייגבו בהגיעם זמנם להיגמל, והרי במעות יש דין חלוקה – עיין הגר"א שם ס"ק נ"ט שכן כתב הרמב"ם בטעם דברים, ותמהו האחרונים על סתירה זו בדברי הרמ"א, עיין בסמ"ע שם ס"ק צ"א שכתב שרק במשכנתא כתב הרמ"א שיש אומרים שליתא דינא דגוד או אגוד שהמשכנתא בידם אבל בחוב רגיל ליכא מאן דפליג שאמרינן גואא"ג. ובש"ך שם ס"ק קל"א תמה על הסמ"ע וכתב שאדרבא איפכא מסתברא עיי"ש, והסיק בש"ך שם שבכל גוונא איתא לדינא דגוד או איגוד בחובות, אבל מאידך גיסא בט"ז בסי' קע"א כתב שליתא לדינא דגוד או איגוד בחובות מאחר שעתידים להיפרע ולהיות מעות יחלקום אז. ואם כן מידי ספיקא לא יצאנו.

מעבר לכל הנ"ל נראה בעיניי שמאחר שכל הבסיס המשפטי לדרישת ההיוון הוא הצורך בפירוק השותפות, וכאמור לעיל, גם כאשר אין בשותפות כדי לחלוק את הרכוש המשותף בחלוקה ממשית תיקנו חז"ל אופנים נוספים כמו גוד או איגוד או חלוקה לימים וכדו', אולם הטעם לכך הוא רק מחמת שאי אפשר לכפות על צד לשותפות להמשיך ולנהל את הרכוש המשותף על ידי השותפים לאחר סיום הזמן הקצוב לשותפות או מהטעם שהשותף לא נוח לו או שאינו נאמן עליו או שהוא רוצה לנהל את רכושו לבדו, וכדו', כפי שמבואר ברא"ש שהוזכר לעיל. נימוקים מעין אלו אינם שייכים בשותפות בזכויות פנסיה וכדו' שמנוהלים על ידי צד ג' ולא על ידי השותף השני. בהעדר נימוק של ממש לצורך בפירוק השותפות מעבר לרצונה של האישה להפוך את הזכויות העתידיות לכסף נזיל, אין מקום לחייב את השותף האחר לפרק את השיתוף שלא בדרך הרגילה של חלוקת נכסים משותפים, ולתבוע את חלקו הזכויות בדרך של היוון.

אשר על כן, בהצטרף כל הנ"ל נראה ברור שעפ"י ההלכה הקניינית־משפטית אין מקום להיעתר לדרישת האשה ולחייב את הבעל לחלוק את זכויותיו על ידי היוון עכשווי.

ז. התייחסנו עד כה להיבט ההלכתי־קנייני שעולה ממנו שאין מקום לתביעת ההיוון, ונראה שמסקנה דומה עולה גם מההיבט המשפטי־האזרחי הנהוג בארץ. ביה"ד האזורי בנתניה בתיק מס' 1887־24־1 פלוני נ' פלונית הנ"ל סקר בנימוקי פסק דינו את הצדדים השונים של הסוגיא במקורות המשפט האזרחי ואין צורך לכפול כאן. כך גם בסיכומיו של הבעל הובאו פסיקות הדוחות את דרישת ההיוון בזכויות .

אולם, בסיכומי האישה מציג ב"כ האישה פסיקות שנראות על פני הדברים תומכות בתשלום החד־פעמי המוקדם על פני תשלומים עתיים. הפסיקות שהוצגו על ידו מתייחסות לחלוקת "נכסי קריירה" ומבקש ב"כ האישה להשליך מהנאמר בהם לנידוננו באשר לזכויות פנסיה עתידיות. השוואה זו אינה נראית בעיניי משני טעמים. הראשון הוא שבנכסי קריירה יש קושי רב לאפשר תשלום עתי בגלל המורכבות של נכסים כאלה, כשבני הזוג יצטרכו להופיע בפני ביהמ"ש ללא הפסקה כדי לאמוד את שווי "הנכסים" הללו כל פעם שיחולו שינויים בבעל "הנכסים" שיפתחו פתח לתביעות הדדיות, ולכן נעדיף את התשלום החד־פעמי. בניגוד לזה חלוקת זכויות עתידיות באופן יחסי היא פשוטה ביותר, ואדרבה שיטת ההיוון הוא זה שתקשה על חלוקת הזכויות, כשכל צד יטען לפגיעה בזכויותיו בהתאם לשיטות ההיוון השונות והגורמים שנלקחים בחשבון, כמו הגיל ומצבו הבריאותי של החוסך וכדו'.

אבל יתרה מזו, לעניות דעתי אין מקום להשוואה כלל, שהרי נכסי הקריירה המדוברים הם נכסים שקיימים עכשיו אלא שרווחיהם ופירותיהם באים עם הזמן, מה שאין בזכויות עתידיות –כעת, במועד הגירושין, אין קיימות הזכויות כלל, ולכן כעת אין מה לחלוק כלל. נכסי קריירה דומים לנכס שהשביח ושוויו העכשווי הוא גבוה יותר מבעבר ואילו זכויות עתידיות הוא השבח שיבוא בעתיד וכעת הוא לא קיים.

בשולי הדברים ייאמר שהסתייגותו של ב"כ האישה מהטענה שהובאה בסיכומי התובע שחלוקת הזכויות בעתיד היא בעצם מה שהייתה מקבלת האישה אילולי הפירוד, והיא נתמכת בפסיקה שהובאה על ידו, גם בעיניי יש מקום לפקפק בטענה זו. כל פירוק שיתוף מעצם טבעו יכול לשנות את ערכם של הזכויות שאותן מקבל כל שותף, ולא יכול לטעון מי מהצדדים שלא יעניק לשותף רק מה שהיה לו בטרם הפירוק. פעמים שהפירוק ייטיב עם כל אחד מהשותפים ופעמים שהפירוק יגרע את מצבם, אבל זו אינה סיבה למנוע את הפירוק, וככל האמור לעיל.

אשר על כן, דרישת האישה להיוון זכויות עתידיות בהיבט הקנייני־משפטי דינה להידחות ואין לה מקום כזכות משפטית .

ח. איברא שבנדו"ד שמדובר בחלוקת שותפות של בני זוג שמתגרשים קיימת עילה נוספת לפירוק השותפות עם הגירושין, והיא הצורך לייצר התנתקות מעשית מוחלטת בין בני זוג גרושים. צורך זה הוא מגמה הלכתית ברורה והיא לא מתייחסת רק לנתק בנוגע לאישות כמו איסור מגורים בקרבת מקום וכדו' אלא גם בעניינים כלכליים. כך, למשל, יש הסבורים שיש לדרוש את פירעון הכתובה מהבעל בסמוך לסידור הגט כדי למנוע קשר כלכלי ביניהם, ואף שקיי"ל שאין מעכבים את הגט עד שיפרע את הכתובה זה רק מחמת שאין לו מה לפרוע וכדי להימנע מעיגונו של הבעל עד שישיג את דמי הכתובה ושמא לא ישיגם, ובמקום אחר הארכנו בהאי דינא , אבל במקום שאפשר לבצע בסמוך לגט את תשלום הכתובה במקום שאין ספק שהוא חייב בה, יש לעשות זאת בסמוך לגט, ולמנוע התדיינות בין בני הזוג לאחר סידור הגט. כך נראה בפשטות מההלכה שאומרת ש"גרושה שבאה עם הגרוש לדין (בתביעות ממוניות) מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות": שו"ע אבהע"ז סי' קי"ט סעי' ג' ומקורו מכתובות כ"ח ע"א, "וכשיש לה מלוה אצל הבעל עושה שליח לתובעו" (שם סעי' ח') ושלא על ידי שליח אסורה לתבוע את חובה, ובח"מ שם כתב שהוא הדין שאר תביעות, ואף שבבתי הדין היום מצוי שבאים לדון לאחר הגירושין (מטעמים שונים שאין כאן מקומם, ובפסק דין אחר הארכנו בכך ) מכל מקום, מגמת ההלכה היא ברורה שיש להימנע מלהשאיר ספיחים לאחר הגירושין שיצריכו את הצדדים להמשיך להיות קשורים בקשר כלכלי. ולכאורה, לפי זה היה מקום להקדים את חלוקת הזכויות בדרך של היוון ולא להשאירה להתדיינות מאוחרת. אבל זה אינו, שהרי מעיקרא דדינא לא מגיעות לאישה הזכויות הללו כעת, וככל האמור לעיל, ולא מצאנו שכדי להקדים את החלוקה תלקה מידת הדין ויצא הבעל נפסד, שיצטרך לשלם מכיסו כעת את זכויותיה העתידיות רק כדי לייצר נתק מוחלט. האמור לעיל הוא בכתובה שזמן פירעונה הגיע ולכן אין לדחותה. מטעם זה לא מצאנו שעל הבעל להחזיר לאישה לפני הגירושין הלוואה שטרם הגיע זמן פירעונה רק כדי להימנע מהקשר ביניהם, שבכך תלקה מידת הדין. הדבר היחיד שמצאנו הוא שהתביעה והגבייה תהיה על ידי גורם שלישי. בנדו"ד שחלוקת הזכויות בעתיד מגובה בפסק דין, וניתנת לגבייה ללא קשר ישיר ביניהם, אין מקום לדרוש מהבעל להוציא הוצאות כעת רק כדי למנוע את הקשר הכלכלי ביניהם. ועוד יתרה מזו: גם אם היה מקום לכך היה צריך להשית את ההפסד על האישה הגובה ולא על הבעל שנדרש לשלם, כדוגמת ההלוואה בהלכה הנ"ל.

ט. אשר על כן, מכל האמור עולה שדרישת האישה להיוון דינה להידחות.

אמנם, כבקשה יכולה האישה לבקש מהבעל לנהוג לפנים משורת הדין – או בשל מצב כלכלי קשה של האישה עקב הגירושין או כדי לסיים את כל ההליך של הפירוד כבר בגירושין ולא להשאיר ספיחים לעתיד לבוא. במסגרת בקשה שכזו, יש לבחון הן את מצבו הכלכלי של הבעל ויכולת העמידה שלו בתשלום חד־פעמי והן את יכולתה הכלכלית העכשווית של האישה והצורך שלה בתשלום החד־פעמי. מהתרשמותו של ביה"ד עולה שלפי שני המבחנים הללו, ואף מהרוח העכורה ששורה בין הצדדים וכוללת הכפשות הדדיות ותביעות לשון הרע וכדו', איננו רואים לנכון להתערב אף לא במסגרת של המלצה לבעל לנהוג לפנים משורת הדין (וזאת בלי שביה"ד נוקט עמדה כלל באשר לגרסאות הצדדים בטענות ההדדיות שנאמרו לפנינו בנוגע להתנהלות הזוגית), ועל הבעל לנהוג כפי ראות עיניו.

כך נראה בעיניי, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אכי"ר.

הרב ציון לוז־אילוז – דיין
לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים וב"כ, ולאחר העיון בסיכומי הצדדים, ביה"ד מחליט כדלהלן:

ביה"ד אינו רואה לנכון לדון בתביעת לשון הרע שהגישה האישה, מאחר שלא נתקיים דיון ענייני בתביעה זו, ומאחר שמתקיים הליך שכזה בערכאה שיפוטית אחרת. זאת, מבלי להתייחס לשאלה העקרונית, האם דברים שנאמרים במהלך הדיון על ידי מי מהצדדים, שייכים לקטגוריה זו.

ביה"ד דוחה את דרישת האישה להיוון הזכויות העתידיות של הבעל, מהנימוקים המצורפים להחלטה זו.

ביה"ד דוחה, לעת עתה, את התביעות ההדדיות לחיוב בהוצאות משפט. הצורך בדיון ובהשמעת הטענות על ידי הצדדים לא היה קנטרני או מיותר, כך שביה"ד אינו רואה בסיס הלכתי לחיוב בהוצאות משפט.

מאחר שביה"ד הכריע בשאלות הנ"ל, ואף קבע בהחלטה מתאריך 22.2.2011 שמועד הקרע לאיזון המשאבים הוא 12.7.09, לא נותר לביה"ד אלא להורות לצדדים לנהל משא ומתן ולגבש הסכם בענייני הרכוש והזכויות והוא יומצא לביה"ד תוך 30 יום.

בהעדר הסכם שכזה, ייתן ביה"ד את החלטתו על פי החומר שבתיק, ויבחן מחדש את הצורך בהשתת הוצאות המשפט על הצד שמעכב את סיומו של ההליך.

ניתן ביום ב' במרחשון התשע"ב (30/10/2011).




הערות:
1 . עיין בשו"ת הרא"ש כלל צח סימן ז, שכתב בזה הלשון: "כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות, אם יש בו שיעור, חולקין בגורל, ואם לאו, בגוד או איגוד".
2 . פורסם באתר בית הדין.
3 . ואכן בב"ח שם ובסמ"ע ס"ק נ"ב, כתבו דהרמב"ם פליג ולשיטתו אין חלוקה בחובות אלא כשייפרעו יחלקו. אבל מכל מקום כתב הב"ח דהעולם נהגו לחלוק בשטרות כהרא"ש, וכן פסק הרמ"א הנ"ל.
4 . ואמנם, עיין פתחי החושן הלכות שותפות פרק ג' ס"ק נ"ב שהעיר על דברי הנתיה"מ שלא משמע כן מלשון השו"ע, והן אמת שלענ"ד גם מלשון הרא"ש שהוא מקור דברי הרמ"א לא משמע כדברי הנתיה"מ והרא"ש מיירי גם בשטרות שלא הגיע זמנם שהרי כתב ששומתם היא לפי ריחוק הזמן וכך הוא בשו"ע סי' ס"ו הנ"ל. אבל לא ראיתי מי שחולק על סברת הנתיה"מ מפורש.
5 . עיין בשו"ת הרא"ש כלל צח סימן ז, שכתב בזה הלשון: "כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות, אם יש בו שיעור, חולקין בגורל, ואם לאו, בגוד או איגוד".
6. ראוי לציין, שאם הייתה דרישתה של האישה להקדים את פירעון חלקה היחסי של האישה מהחברה המשלמת, הרי שאם בתקנות החברה המשלמת קיימת אפשרות שכזו לפירעון חלקי מוקדם, דעתי נוטה לומר, שיש מקום להיענות לדרישה זו ולדרוש מהבעל לפנות לחברה המשלמת לממש זכות זו. במקרה שכזה יהיה על האישה לספוג את כל העלויות הנלוות למימוש זכות זו הן בקנסות של החברה והן בניכוי תשלומי המס הנדרשים והן בכל עלות אחרת. כמו כן, לא יהיה מימוש זכות כעילה לעיכוב פירוק השיתוף. אבל כאמור לא הועלתה דרישה שכזו לפנינו ואיננו רואים לדון ולנקוט עמדה החלטית ביחס לדרישה מעין זו.
7 . ואני תמה על ההתעלמות מהבחנה זו, בפסק דין האזורי הנ"ל.
8 . והעלנו שם שדווקא אם הגרוש והגרושה יצרו עסק משותף לאחר גירושיהם מנדין אותם אבל במה שנוצר לפני גירושיהם המניעה היחידה שהיא שלא ינהלו את תביעותהים באופן ישיר אלא בצירוף גורם שלישי, אבל אין מנדין אותם, ושכך מדויק מלשון הרמב"ם והשו"ע שם ומסוגיית הגמ' כתובות, וגם סברא זו חזיא לאיצטרופי למסקנתנו, כלהלן.
9 . ועיין ברש"י כתובות שם שאכן מיירי באישה שהלוותה לבעלה לפני גירושיהם.