הופיעו לפנינו זוג הנמצא בהליך גירושין לדיון בתביעת גירושין של האשה. כבר בתחילת הדיון טען הבעל כנגד האישה, שכבר מתחילת הנישואין, לפני כעשרים שנה, יש לו טענות נגד האישה, במה שהסתירה ממנו את העובדה שהייתה נשואה לאחר ונתגרשה ממנו. לביה"ד היה ברור שטענה זו נאמרה בגלל החשש שלו שיחויב בדמי הכתובה, שהרי גם הוא רצה להתגרש ממנה. אמנם, הצדדים התחתנו בקווקז ולא המציאו כתובה מנישואיהם שם, אבל מאחר שהצדדים הוצרכו להמציא כתובה לרשם הנישואין לצורך רישום הילדים לנישואין, נכתבה להם כתובה דאירכסא ובה התחייב בסך גבוה בדמי כתובתה.

הצדדים ערכו הסכם גירושין, ובו האישה מחלה על כתובה, והם הוזמנו לסידור גט. במהלך בירור השמות התברר לביה"ד שהבעל הוא כהן, וכך כתבו גם בכתובה. לאחר בירור עמו טען בתוקף שהם משפחת כוהנים מיוחסת, וכך כתוב גם במצבה של אביו. לאור טענותיו שהאישה הייתה גרושה כשנישאה לו, ולפי דין "יכיר" שהאב נאמן לפסול את בניו, הרי שלפי דבריו הילדים הם חללים.

בהחלטה מתאריך 12.06.13 הביא בית הדין לידיעת הצדדים שביה"ד עשוי לרשום את הילדים כחללים וביקש את תגובת הצדדים. ב"כ האישה הגיבה בשם הצדדים שדברי הבעל שהאישה הייתה גרושה בזמן נישואיה התפרשה לא נכון, והכוונה היא שהאישה הייתה משודכת לאחר והשידוכין התבטלו. לזה קרא הבעל גרושה, וממילא אין סיבה לשנות את מעמדם של ילדיהם המשותפים של בני הזוג.

אלו הם תורף העובדות.

א. הנה, כאמור, מה שהביא אותנו לערער על כהונתם של הבנים ולהגדירם כחללים אלו הם דבריו של אביהם שנאמרו במהלך הדיון וחלקם מופיעים בפרוטוקול הדיון, וככל דין "יכיר" שנאמן האב לפסול את בניו מכהונתם. לדבריו הרי הם בני גרושה והרי הם חללים, ואף שדבריו לא נאמרו בתורת הכרה ועדות ומתוך כוונה לפסול את בניו מכהונה, אלא כמסיח לפי תומו, וכמפורט לעיל, גם בכה"ג איתא לדינא ד"יכיר", ואם כן, היה לנו לפסול את בניו ולהגדירם כחללים, עיין ביד רמ"ה בבא בתרא פ"ח סי' ק"ג, ובשו"ת מהרי"ק שורש קמ"ה, ובריטב"א בבא בתרא קכ"ו ע"ב, ובנימוקי יוסף שם בשמו, ובקצוה"ח סי' רפ"ד ס"ק א', ובביאור הגר"א חו"מ סי' רע"ז ס"ק ח' (והמקורות הנ"ל מצאתים באנ"ת כרך כ"ד טור תקי"ז). ואולם, בנידו"ד שדבריו נאמרו בטענות בפני ביה"ד שעיקרם היה כדי להפסידה כתובתה (לפי מחשבתו), יש לפקפק באמינות דבריו, ובפרט לפי האמור להלן, שבלאו הכי ישנם סניפים שלא להחיל בנידו"ד לדינא דיכיר.

ב. והנה כל דברי הבעל שאשתו הייתה גרושה כשנשאה התבססו על דברי דודו ועל דברי האישה שלא הכחישה את דבריו, שכך הם אמרו לו, אבל הוא עצמו לא ידע מזה כלל, ואדרבה היה מופתע מאוד מהמידע הזה, ולדבריו אם היה יודע מתחילה לפני שהשתדך אִתה לא היה נושא אותה לאישה (ולא מחמת האיסור שבדבר אלא מחמת רצונו בפנויה גמורה ולא במי שהייתה מקושרת לאדם אחר). בפני ביה"ד אין שום ראיה שמאמתת את הדברים הללו לא בדמות גט או מעב"ד או תעודה המעידה על כך ולא בדמות עדות חיצונה שנאמרה בפנינו.

בכה"ג שכל דברי האב מבוססים על דברי אחרים, שאמנם מאמין להם אבל אין לו שום ראיות לכך, באנו למחלוקת בדין "יכיר" על פי אחרים. לדעת הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ז ובאבני מילואים שם ס"ק ה' ובשב שמעתתא ש"ב פ"כ ועוד, אף שאין האב יודע מהדברים אלא על פי אחרים ומאמין להם, איתא לדינא ד"יכיר" ולכן כהן שאמר על בנו שהוא חלל לפי שהוא מאמין לאשתו, אמו של הבן, שנבעלה לפסול לה בטרם נולד הבן ומוגדרת כזונה, הרי שנאסרה עליו, ובניו ממנה חללים אף שהוא עצמו לא יודע מזה, ואין לו ראיות לכך. לדעתם, אין דינא ד"יכיר" כגדרי עדות שאין העד נאמן מפי אחר. זוהי גזירת הכתוב שנתנה התורה כוח ביד האב להכיר את בניו ואף לפסול את בניו. אולם רבים ס"ל שבכה"ג אינו נאמן, ד"יכיר" הוא מעין עדות אלא שנתנה התורה נאמנות לאב אף שהוא קרוב ויחיד, וממילא, ככל עדות שאין אדם נאמן על פי אחר כך גם אין "יכיר" על פי אחר. כך סבורים הבית מאיר שם סי' ע"ג ובשו"ת צמח צדק (ליובאביטש) אבהע"ז סי' י"ד אות ט', ובשו"ת משיב דבר ח"ג סי' ח', ועוד רבים. (ועיין אוצה"פ שם סעי' י"ג, אות ב, בשם המלבושי יו"ט וצרף לכאן, שאף ללא שנאמר שליתא לדינא ד"יכיר" על פי אחר, אין בניה ממנו חללים, ואכמ"ל.)

והנה בנידו"ד שדברי האב נאמרו כטענות שלפי מחשבתו היה בהם כדי לפטרו מכתובת האישה, אין הכרח לומר, שהאב האמין לדברי הדוד והאישה מעבר ליצירת חשד, והראיה שבסופו של דבר נשאה לאישה. ונלע"ד שבכה"ג לכו"ע אין "יכיר" על פי אחר, שכל המחלוקת היא רק באופן שהאב מאמין לדברי האחר ללא ספק כלל, וכשמצהיר בפנינו על הדברים ששמע מאחר, הרי זה כאילו שהוא אומרם על סמך ידיעתו, שלדעתם הבית מאיר וסיעתו, אין זה משנה כלל מהיכן יודע האב את מה שהוא שיודע, העיקר שהוא יודע, וזה רק כשמאמין לחלוטין לדברי האחר, מה שלא מתקיים בנידו"ד. ובאופן כללי, יש לדון, כאשר דברים נאמרים כטענות בפני ביה"ד, האם יש בהם משום "יכיר" גם אם הם נאמרים כביכול על סמך ידיעתו שלו מאחר, והם נאמרים רק כטענות, ועיין חזו"א אבה"ע סי' נ"ט ס"ק כ"ה, שכל דבר שיש להניח שאין האדם מדקדק בו, אין בו דין "יכיר", עיי"ש.

ג. ובלאו הכי, כשניתנה לאב ולאִמם ולילדים המדוברים האפשרות להגיב בטרם תינתן החלטה בדבר מעמדם האישי, נמסרה לפנינו תגובה שעל פניה נראית כתגובה המוסכמת על ידי כל הצדדים – גם על האב – אף שהתגובה נמסרה על ידי ב"כ האישה ולא על ידי האב, שהרי העניין של מעמדם האישי של הילדים אינו קשור כלל לסכסוך בין הצדדים (וראוי לציין, כאמור, שהכתובה בסופו של דבר נמחלה על ידי האישה ללא שום קשר לטענות הבעל). בתגובה נאמר, שבאמירה של האב שהאישה הייתה גרושה כשנשאה, מה שלא הוכחש על ידי האישה במהלך הדיון, לא הייתה הכוונה לומר, שהאישה נישאה לאחר כדמו"י ונתגרשה ממנו בג"פ כדמו"י, אלא בסך הכל שנשתדכה לאחר והשידוך התבטל (והאב-הבעל קרא לזה "גירושין"), מה שכמובן לא אוסר לכהונה, וממילא אין בניו חללים.

נלע"ד שבכה"ג נאמנים דבריהם האחרונים מהראשונים, וזאת כשנדון משני היבטים של דברי האב בטענותיו בפנינו. האחד הוא שבטענותיו בא לאסור את האישה עליו ככהן, מאחר שהייתה גרושה כשנישאה לו, ועל פי טענתו זו שויא אנפשיה כחתיכא דאיסורא ומתוך כך יהיה נאמן אף לומר על בניו שהינם חללים , וההיבט השני הוא מדין "יכיר" שאדם נאמן לומר על בניו שהם חללים, וכאמור. כשנדון ממה שאסר האישה עליו באנו לכלל ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שכל מה שעורר לנו את הספק ביחס למעמדם של הילדים זה דברי הצדדים ועתה שהם מבהירים את דבריהם יש לקבל את הבהרתם. ואמנם, התגובה נאמרה לאחר כדי דיבור, ויש מהראשונים שס"ל שליתא לכללא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר לאחר כדי דיבור, ומכללם, הריטב"א הובא בשיטמ"ק כתובות כ"ב ע"א ותלמידי רבינו יונה שם והמגיד משנה פי"ב מגירושין ה"א בשם קצת מפרשים ובשו"ע אבה"ע סי' קנ"ו סעי' ו' בשם י"א, מכל מקום, רבים חולקים על כך וסוברים שאף לאחר כדי דיבור נאמנים, ובכללם, המאירי שם והשיטמ"ק כתובות כ"ג ע"ב בדעת הרי"ף והרש"י, וביש"ש כתובות פ"ב סי' כ"ט, ודעה זו הובאה בשו"ע שם כדעה ראשונה בסתם וכלל נקוט בידינו ד"סתם וי"א הלכה כסתם". ועוד נלע"ד, שבנידו"ד יש לקבל את הנאמר בתגובה זו אף לאחר כדי דיבור, שהתגובה לא באה לסתור את דבריהם הראשונים אלא להבהיר אותם ולתרצם, ובכה"ג נראה שלכו"ע מהני אף לאחר כדי דיבור .

ולענ"ד גם מהיבט השני של דין יכיר, שהוא העיקר בנידו"ד, יש לקבל את ההבהרה שניתנה לדבריו הראשונים של האב. אמנם, בדין יכיר כלל נקוט בידינו, שכשם שבעדות כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כך גם ביכיר כיוון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר, ולכן, כהן שאמר על בנו שהוא חלל אינו יכול לחזור בו. כך פשטות הגמרא בבא בתרא קכ"ז ע"ב, וכפי שכתבו רבים מהראשונים על אתר, ובכללם הרשב"ם, הרמב"ן הרשב"א הר"ן והנימו"י שם. ומסקנה זו נכונה בין אם דין יכיר הוא סניף של דיני עדות, ובין אם הוא דין מיוחד שנתנה תורה לאב בהכרת מעמדו של בנו, ועיין בשו"ת החוט המשולש ח"א סי' ג'. כמו כן, אף שבגמרא הנ"ל מדובר על הכרת האב במישהו שהוא בנו ובכורו, הדין נכון גם בהכרה בפסלותו של בנו, כבנידו"ד. ולכן, מי שאמר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן לחזור בו אא"כ נתן אמתלא לדבריו, וכפי שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' ד' סכ"ט. מכל מקום, נראה שבנידו"ד נאמנים הדברים האחרונים מהראשונים בתרתי. ראשית, יש כתבו שמה שאינו יכול לחזור בו זה דווקא כשדבריו הראשונים נאמרו בתורת הגדה והכרה ישירה במעמדו של הבן, אבל כשנאמרו בדרך שיחה בעלמא יכול לחזור בו אף שללא חזרתו יש באותה שיחה תורת "יכיר", ועיין בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ק"ד. ואם כן, בנידו"ד שדבריו נאמרו בתוך טענותיו על האישה ולא בדרך הכרה על ילדיו יוכל לחזור בו ונאמן הוא בחזרתו.

ואמנם, יש לדחות ולומר, שרק כאשר הדברים הראשונים נאמרו בתורת שיחה יכול לחזור בו ולומר שדבריו הראשונים לא נאמרו בדקדוק, מה שאין כן כשאמרם בתורת עדות והכרה ודברים מסתברים הם, מה שאין כן בנידו"ד שדבריו נאמרו במסגרת טענות ולא בדרך שיחה, הרי שדקדק בדבריו ובהשלכותיהם, ואם כן לכו"ע לא יוכל לחזור בו. אבל מטעם נוסף יש לקבל את דבריו האחרונים, שהרי הם נאמרו בתורת פירוש והבהרה לדבריו הראשונים ולא כמכחישים וסותרים אותם, שזוהי תוכן התגובה שמה שאמר שהייתה גרושה כשנשאה הכוונה היא משודכת שנתבטלו שידוכיה. בכה"ג נראה שלכו"ע נאמן לחזור בו אף מתורת "יכיר", וכפשט דברי הגמ' שם, שהאומר על אחד שהוא עבדו וחזר ואמר שהוא בנו, נאמן לומר שמה שקראו עבדו היינו שמשמשו כעבד, וכפי שפסקו הרמב"ם פ"ד מנחלות ה"ג והשו"ע חו"מ סי' רע"ט סעי' ג', ואם כן, הוא הדין בנידו"ד. ובפרט שבנידו"ד יש רגליים לדבר שזו הייתה כוונתו מתחילה, שהרי מדובר בעולים מיהדות קווקז שכפי שידוע המושגים ההלכתיים לא היו מוכרים וידועים להם, ואף שבדבריו הראשונים טען האב שמאחר שהוא כהן האישה אסורה עליו מחמת שהייתה גרושה, וזה הרי לא שייך לפי ההבהרה, אבל ייתכן בהחלט שכך חשב האב שכיוון שהייתה קשורה עם אחר נחשבת כגרושה לכהן להבנתו, וניכר מדבריו, שרק לימדוהו לטעון כך. מנוסח הדברים שנאמרו בפנינו, היה ניתן להתרשם, שהצדדים לא הבינו כלל את המשמעויות ההלכתיות של מה שאמרו. גם מהעובדה שבסוף נשא אותה לאישה כדמו"י ללא פקפוק של הסובבים, נראה שהיה מדובר בקשרי שידוכין ותו לא. ויתרה מזו, בטענותיו בפנינו שם הבעל את הדגש על כך שהיא לא הייתה בתולה כשנשאה (מה שהוכחש על ידי האישה), ונראה מכך שמה שהפריע לו לפי דבריו זה לא האיסור ההלכתי של גרושה לכהונה, אלא העובדה שהייתה קשורה עם אדם אחר, ולכן, ייתכן בהחלט שקרא לקשר השידוכין נישואין, ולביטול השידוכין גירושין.

אשר על כן, לפי האמור לעיל, אינני רואה מקום להוציא את ילדיהם המשותפים של ילדי הזוג מחזקתם באשר למעמדם האישי. כמובן, אין באמור משום נתינת גושפנקא כלשהי לחזקת הכהונה של האב ומשפחתו, שהרי לא נזקקנו לדון בחזקה זו כלל במסגרת החלטה זו.

ניתן ביום י"ב באלול התשע"ג (18/08/2013).

הרב ציון לוז-אילוז – דיין


הערות:
1. ידוע לי שהגדרה זו היא מחודשת אבל אין כאן המקום לדון בה בגלל המשך הדברים.
2. ועיין במגיד משנה שם בשם רבינו יחיאל, שאם אמרה בתחילה אשת איש הייתי ולא אשת איש אני לכו"ע נאמנת לומר שנתגרשה אף אם אומרת כן לאחר כדי דיבור, ועיין חת"ס בחידושיו לכתובות שם שכל לשון שאמרה שאינו נסתר מדבריה שאומרת עכשיו מהני אף לאחר כדי דיבור, ואף שנידו"ד שונה שהרי משנה את משמעות הגירושין עליהם דיברה בדבריה הראשונים מכל מקום, חזי לאיצטרופי עם ההנחה שהצדדים הנמצאים בפנינו אינם מבינים את משמעות הביטויים ההלכתיים כלל.