לפנינו תביעה להשבת תשלום דמי מזונות שאותם שילם התובע לנתבעת עבור בנה הקטין במשך כשבע שנים. זאת לאחר שהתברר מעל לכל ספק שהתובע אינו אביו של הקטין, ולכן התשלומים היו בטעות, ומכאן התביעה להשיבם.

הרקע העובדתי
בתאריך 13.05.04 הכיר התובע בפני ביה"ד בהריונה של הנתבעת, שההיריון ממנו, והתחייב לראות בוולד שייוולד בנו לכל דבר ועניין. הכרת האבהות נערכה לצורך היתר הנישואין של הצדדים זה לזה, כמקובל.

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 16.06.04. בתאריך 11.12.04 נולד הקטין ונקרא בשם [ש'] ע"ש אביו של התובע, שאף שימש כסנדק בברית המילה. הצדדים התגרשו בתאריך 8.11.05, לאחר שנערך הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד בתאריך 1.08.05.

במסגרת ההסכם התחייב התובע לשלם למזונות הקטין סך 1,500 ₪ מידי חודש בחודשו.

התשלום בוצע דרך המל"ל עד לשלב מסוים בו הפסיק התובע לשלם למל"ל. המל"ל המשיך להעביר את דמי המזונות לנתבעת, אם הקטין, בהתאם לפסק הדין הנ"ל, וזקף את התשלום כחוב על התובע.

במהלך מעקב רפואי שביצע התובע עקב מחלה שפקדה אותו בנערותו שכללה טיפולים כימותרפיים, קיבל התובע חוות דעת רפואית מתאריך 12.09.10 שבה נאמר שהתובע אינו יכול להוליד כבר מאז הטיפולים הכימותרפיים אותם עבר בנערותו. בממצאים, ספירת הזרע היא אפס.

בעקבות חוות דעת רפואית זו הגיש התובע תביעה לביטול פסק הדין למזונות והשבת תשלומי המזונות שניתנו על ידו. האישה השיבה לתביעה בטענה שהתובע הוא אביו של הקטין ואין לה ספק בזה. במהלך הדיונים הוחלט על שליחת הצדדים לבדיקת רקמות (אין חשש לממזרות). הצדדים ביצעו את הבדיקה וממצאיה הומצאו לביה"ד בתאריך 9.04.13 ובהם נשללה אבהותו של התובע על הקטין לחלוטין. הצדדים הוזמנו להשמיע את תגובותיהם.

התובע חזר על תביעתו והוסיף על תביעתו דרישה לתשלום הוצאות משפט מאחר והנתבעת ביודעין התחמקה מלהודות שהקטין אינו בנו של התובע. הנתבעת הודתה שהיו לה יחסי אישות עם אדם אחר במקביל לתובע ולאור הממצאים היא כיום יודעת מיהו אביו של הקטין ואיננו התובע. בתגובתה הנתבעת הצהירה שהיא יודעת שהתשלומים שולמו לה בטעות והייתה משיבה אותם אבל אין לה כסף להשיבם. תביעה זו והתגובה אליה הם נשוא פסק הדין שלפנינו.

אלו הם עיקרי העובדות הנחוצות לנימוקים לפסק הדין דלהלן.

דיון הלכתי
ראשית דבר, יובהר שנימוקי פסק הדין דלהלן אינם מתייחסים לפרק הזמן שבו הבעל לא שילם בפועל את המזונות, ודמי המזונות שולמו בפועל לאישה דרך המל"ל ונזקפו עליו כחוב במל"ל. באשר לתקופה זו אין ספק שאין מקום לחייבו, ולכן פסק הדין למזונות שניתן בתאריך 8.11.05 בטל למפרע. החוב שקיים כיום לתובע במל"ל עקב פסק הדין הנ"ל יטופל כפי המקובל, בנהלים של המל"ל במצבים שכאלו.

עיקר הדיון דלהלן הוא על התביעה להשיב את התשלום שכבר שולם לנתבעת על ידי התובע.

תביעה זו להשבת תשלום המזונות מהנתבעת יכולה להתבסס על שלוש עילות משפטיות שונות וכלהלן.

הראשונה היא תשלום בטעות: אדם שבטעות שילם לחברו תשלום שאינו מגיע לו רשאי לתבוע את החזרת התשלום.

השנייה, הנתבעת בדרישתה מהתובע לשלם מזונות לקטין (כשברור שהתובע לא היה משלם מרצונו אלמלא דרישתה של הנתבעת, וכמבואר להלן) שהובילה לתשלום בפועל גרמה לו נזק ישיר, עילה זו היא במישור דיני נזיקין, והיא שונה במהותה ובפרטיה מהעילה הראשונה, וכפי שיתבאר בהמשך.

השלישית, אלמלא התשלום של התובע, יש להניח בוודאות שהאשה לא הייתה משליכה את הקטין מעל פניה, אלא הייתה זנה ומפרנסת את הקטין מכספה – וכפי שתעשה בפועל מעתה ואילך – ואם כן, תשלום המזונות ששילם התובע בפועל גרם לה להרוויח ממון, דהיינו, נחסכה ממנה ההוצאה הזאת. במצב שכזה חייב המרוויח לשלם את מה שנחסך לו על ידי ההוצאה של אדם אחר. עילה משפטית זו קרואה בלשון הפוסקים "משתרשי ליה" (הורווח לו ממון).

להלן נתייחס לכל אחת מהעילות ביחס לתביעה שלפנינו.

א. השבת תשלום ששולם בטעות
התשלום בפועל נעשה עקב התחייבות התובע במסגרת הסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד בתאריך 8.11.05. לביה"ד ברור מעל לכל ספק, שאילו התובע היה מודע לכך שלא מדובר בבנו לא הייתה מתחייב. ואם כן, התשלום היה בטעות, ולכאורה, הנתבעת צריכה להשיב את כל מה ששולם לה.

אולם, ממסקנת הפוסקים נראה שתשלום מזונות לקטינים אינם תשלום לאִמם אלא לקטינים עצמם, והאם אינה אלא ב"כ של הקטין לתבוע את המזונות עבורו, ואם כן, אם יש מקום לתבוע את השבת התשלום – זה מהקטין עצמו ולא מהאישה, וכמובן לא שייך עתה לתבוע ממנו. [ועיין חו"מ סי' רמ"ו, פתחי תשובה ס"ק ג', אם שייך לתבוע מהקטין לכשיגדל בנידון מעין זה, אף שאינו דומה ממש, ואכמ"ל.] והרי זה כאילו התובע עצמו האכיל את הקטין באופן ישיר מכספו שלו שלא באמצעות האם, שגם אם יתברר שהקטין אינו בנו ואילו ידע זאת לא היה מאכילו, אין לו את מי לתבוע. במובן זה, תפקידה של האם הוא לתרגם את הכסף אותו קיבלה מהתובע לאוכל של ממש, ביגוד, וכדו' שניתנים לקטין מדמי המזונות. אילו כספים אלו היו נחסכים עבור הקטין ומונחים בידי האם לצורכו של הקטין לכשיגדל, היה ניתן לתבוע את השבתם. עמדה משפטית־הלכתית זו שהמזונות הינם של הקטין עצמו ולא של אמו עבורו, עולה מדיונים רבים שמופיעים בפסיקה ההלכתית לדורותיה, וכלהלן.

הר"ן (כתובות כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף) סבור שחיוב מזונות לקטין הינו חלק מחיוב המזונות לאמו, ולכן אם האם אינה קיימת נפטר האב מחיוב המזונות, וכדעה זו נראה שסבורים הריטב"א והרשב"א כתובות שם, וכפי שהעלה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קס"ה, ואומנם, לפי זה בגרושה שאין הגרוש חייב במזונות גרושתו אין מקום לחייב את האב במזונות הקטין, אבל חיוב מזונות במסגרת הסכם גירושין ניתן לראות בו המשך חיוב המזונות שהיה לאב בהיותו נשוי לאם הקטין, ואף ששחרר את עצמו מהמזונות לאם עצמה, המשיך את חיובו לקטין, אבל עדיין האם היא זו שזוכה בהתחייבות האב ולא הקטין. לדעת האגרות משה בח"א סי' ק"ו וביו"ד ח"א סי' קמ"א לאחר שהוכיח כשיטת הר"ן ממקומות שונים בש"ס והוסיף שכדעתו סבורים אף רש"י והרא"ש והרמב"ם, כתב שאף לשיטה זו אין החיוב לאם נובע מקשרי הנישואין דווקא ואף בבא על הפנויה ונולד לו ממנה ולד יש לחייבו במזונות הקטין כחיוב לאם (ולא לקטין עצמו), שכן בהולדת הוולד ממנה גרם לה להוצאות כספיות בגידול ובפרנסת הילד ומכוח זה הוא חייב במזונות הוולד. ולפי זה חיוב המזונות לקטינים הוא לעולם לאם והיא התובעת ולא כב"כ של הקטין, לדעה זו, בנידו"ד שהתברר שההתחייבות והתשלום בעקבותיה היו בטעות, יוכל התובע לתבוע את האם (הנתבעת) בהשבת כל מה ששולם לה.

אולם, נראה מרוב ככל הפוסקים שלא קיי"ל כדברי הר"ן הנ"ל, וחיוב המזונות הוא חיוב עצמאי לקטין עצמו ואינו חיוב לאם כלל, ואף הר"ן בעצמו כתב בסוף דבריו "אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן."

ולכן, גם אם האם מתה חייב במזונות הקטין, וגם בבא על הפנויה חייב במזונות הוולד, וכפי שפסק השו"ע באבהע"ז סי' ע"א כך כתבו הח"מ והב"ש שם ס"ק א', ולכן אין האשה יכולה למחול על מזונות הקטין שאין החיוב כלפיה אלא כלפי הקטין, ועיין באשר למסקנות הנ"ל באריכות רבה, באוצר הפוסקים סי' ע"א סעי' א' אותיות י"ג–י"ד. וכך משמע מדברי החת"ס בתשובותיו ח"א סי' קל"ג הובא בפת"ש אבהע"ז סי' קע"ז, שאשה התובעת אדם עבור מזונות בנה בטענה שהוא אביו אינה יכולה להשביעו שבועת היסת ככל מי שתובע ממון מחברו, ואחד מטעמיו הוא שאין המזונות עבור האשה אלא עבור הוולד ואינה אלא תובעת בשמו, ובכה"ג אינה יכולה להשביע אפילו שבאה בטענת ברי, וככל הטוען בשם אחר, עיי"ש. והעירני לדברי החת"ס הללו הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בהתייעצות עמו, וכך נוקטים בבתי הדין כיום, ראה בפד"ר כרך ד' עמ' 7, וכרך ה' עמ' 173, וכרך ו' עמ' 227, וכרך ח' עמ' 170, ועוד רבים.

אשר על כן, לפי הבנה זו שתובע המזונות הוא הקטין עצמו, והאם אינה אלא באת־כוחו, ושכך קיי"ל להלכה, אין מקום לתבוע מהאשה את השבת תשלום המזונות לאחר שהקטין אכלם, והתביעה צריכה להיות מופנית לקטין עצמו, מה שלא שייך בפועל.

ב. דיני נזיקין: דינא דגרמי
כל האמור, זה במישור של התביעה להשבת תשלום שניתן בטעות, אבל במישור של דיני נזיקין יש לדון האם יש מקום לחייב את האשה עצמה כמי שגרמה בפועל לתובע לשלם תשלום בטעות שאותו לא ניתן להשיב. אלמלא דרישתה של האישה לתשלום המזונות התובע לא היה משלם, וכפי שעולה מפרוטוקולי הדיון ומכתב התביעה. מהעובדה שההתחייבות למזונות הייתה במסגרת הסכם אין הכרח שהתובע מרצונו התחייב במזונות, ויותר נראה שהוא אולץ להתחייב במזונות. לתובע לא התאפשר לראות את "בנו" ככל אב וזו הייתה גם אחת מעילות התובע לביטול המזונות מיד לאחר הגירושין. ניתן להניח בוודאות שאלמלא נדרש לשלם לא היה משלם בפועל. לא ניתן לומר בכה"ג איהו אפסיד אנפשיה דמה היה לו לעשות. אשר על כן, מאחר ועתה התברר שכל דרישת התשלום על ידי הנתבעת הייתה שלא כדין, אם כן קמה לה עילת הנזיקין מול הנתבעת.

והנה, אילו דרישת התשלום על ידי האשה הייתה בידיעה ברורה שהתובע אינו אביו של הקטין ורימתה את התובע ואף שיקרה לביה"ד, היה מקום לחייבה בכל מה ששילם התובע, שהרי זה ככל מי שמוציא הוצאות על פי אחר שלא כדין, שניתן לחייבו בכל ההוצאות שנגרמו לו. אולם, לפני ביה"ד לא הומצאה הוכחה ודאית לכוונות רמאות של האישה (אף שקיימות נסיבות מחשידות, כמו מסירובה להסדיר הסדרי ראייה תקינים של התובע עם הקטין, ומהתחמקותה מביצוע בדיקת הרקמות). מהעובדה שנישאה בפועל לתובע על בסיס הכרת אבהותו וכן מקריאת שמו של הקטין על שם אביו של התובע בשם שני, נראה יותר שגם האשה הייתה סבורה שהתובע הוא אביו של הקטין. מכל מקום אין לנו ראיה מוכחת שהאשה עשתה את הכול ביודעה שהתובע אינו אביו של הקטין, דבר שכשלעצמו אינו מסתבר כלל.

אולם, אף אם נניח שהאשה עשתה זאת בתום לב, בסוברה שהתובע הוא אבי הקטין, סוף סוף היא זו שגרמה להוצאת ממון מהתובע. לא הקטין דרש את התשלום אלא הנתבעת. וכיוון שכך במעשיה שלה היא גרמה לו את הוצאת הממון מהתובע, ומאחר ואדם מועד לעולם בין במזיד ובין בשוגג ובין באונס, אם כן יש לחייבה ככל המזיק את חברו.

והנה לענ"ד במישור של דיני שמים לכאורה ודאי שהיא חייבת ככל הגורם נזק לחברו (בבא קמא נ"ו ע"א), אבל בדיני אדם אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, אף שנידו"ד שייך לדינא דגרמי דקיי"ל שחייב לשלם ולא לגרמא, שהרי הנזק הוא ודאי וישיר ומידי. ואף על פי כן נלע"ד, שאין מקום לחייבה מדין זה. נחלקו הפוסקים אם בדינא דגרמי חייב אף בשוגג ובאונס וככל דיני מזיק, ואף שהרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי סובר שגם בגרמי חייב בשוגג ובאונס דחיובא דגרמי הוא מדינא ולא מקנסא, לא כן סבורים רבים מהראשונים, ולדעתם מאחר ודינא דגרמי אינו מן הדין אלא בתורת קנס אינו חייב בשוגג או באונס דלא קנסינן בכה"ג שוגג אטו מזיד. כך הביא המרדכי ב"ק פ"י סי' ק"פ בשם ה"ר אביגדור והשיטמ"ק ב"ק קי"ז ע"ב בשם ה"ר יהונתן, וכך כתב בפשיטות בהגהות מיימונית הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"ג, וכך פסק להלכה הש"ך סי' שפ"ו ס"ק א' וס"ק ו', ומאחר ולא ברירא הלכתא בהאי דינא, יכולה הנתבעת לומר קים לי כדעה זו. אבל נלע"ד שבנידו"ד כו"ע שהרי האישה הייתה סבורה שהנתבע הוא אבי הקטין ואף הכיר באבהותו בפני ביה"ד, וקרא לו ע"ש אביו, בכה"ג ניתן לראות את האישה כאנוסה גמורה בדרישה לתשלום מזונות מהתובע ולא כשוגגת, וכי מה היה עליה לעשות. ובאונס גמור, יש שכתבו, שבכל מזיק פטור, ומכל שכן בדינא דגרמי ומכללם הלא הם התוס' והרא"ש בבא קמא נ"ז ע"ב ונימוקי יוסף בבא קמא ד' ע"א, וכן היא דעת הרמ"א בחו"מ סי' שע"ח סע' א' וב' ועיין ביאור הגר"א שם ס"ק ג', שכן היא דעת הרשב"א והמגיד משנה, עיי"ש. ועיין בקונטרס דינא דגרמי שם להרמב"ן, שבדיין שחייב את הזכאי שלא כדין, אם לא נשא ונתן ביד פטור, כיוון שהוא אנוס גמור, ואף שהרמב"ן ס"ל שבמזיק רגיל חייב אף באונס גמור (בבא מציעא פ"ב ע"ב), ייתכן שבגרמי אף הוא מודה שפטור באונס גמור, עיי"ש.

ואם כן, נלע"ד שבנידו"ד אין מקום לחייב את הנתבעת להשיב את תשלום המזונות מדיני נזיקין.

ג. "משתרשי לה"
והנה אף שלא ניתן לחייב את האשה להשיב את המזונות מדין נתינה בטעות מאחר והמזונות ניתנים לקטין ולא לאישה וכפי המבואר, ואף לא במישור של דיני נזיקין כדלעיל, מכל מקום, יש לדון לחייב להשיב את התשלום מטעם "משתרשי לה". זאת אומרת, אדם שנחסך לו כסף שהיה מוציא אלמלא שחברו הוציא עבורו, צריך לשלם לחברו את הכסף שהיה מוציא, שהרי את אותו כסף הרוויח כתוצאה מהוצאת הממון של חברו. אף הנתבעת העומדת לפנינו, יש להניח בוודאות, שאלמלא תשלום המזונות של התובע הייתה היא זנה ומפרנסת את פרי בטנה מכספה שלה ולא הייתה משליכתו מעליה, ואם כן, במה שהתובע העביר לה כספים לצורך מזונות הקטין נמצא שהרוויח אותה את כל מה שהייתה מוציאה מכספה. ואף שייתכן שהייתה זנה אותו יותר בצמצום, אבל אין ספק שהייתה מוציאה מממונה עליו ואותו ממון שהרוויחה יש לה לשלם לתובע. בעיקרון זה הקרוי "משתרשי" יש שהסבירו את כל דין היורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה, שבעל השדה חייב לשלם לו את הוצאותיו, ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ג טור תי"ח, ובהערות 18 ו־20. שהרי ה"יורד" חסך לבעל השדה את כל ההוצאות שהיה הוא בעצמו מוציא.

ואמנם, היה מקום לטעון עבור האשה שאם התובע לא היה משלם עבור הקטין הייתה תובעת אדם אחר שהוא אביו האמתי של הקטין (מה שכבר ידוע לו), ואם כן, לא הרוויחה מהתובע רק את הטרחה ולא את הממון עצמו, אבל בנידו"ד טענה שכזו לא יכולה להתקבל, שכן מלבד מה שבפועל לא טענה את זה, ואדרבה, בפני ביה"ד אמרה שהיא מבינה שהיא צריכה להשיב לתובע את מה ששילם אלא שאין לה כסף, ואף שפשוט לנו שאין האישה מודעת לכך שהמזונות ניתנו לקטין ולא לה, אבל בהצהרתה זו מקופלת ההודאה שהיא הרוויחה מכך שהוא התובע שילם את המזונות אף שלא היה חייב ("משתרשי לה"). אבל עוד יתרה מזאת, הנתבעת הצהירה בפני ביה"ד שאינה מתכוונת לתבוע את מי שכיום היא יודעת בוודאות שהוא אביו של הקטין. ואם כן, מהעובדה שהתובע שילם את המזונות בפועל ודאי שלאישה נחסך כסף שהייתה מוציאה למזונות בנה אלמלא התשלום, והרווחה וחיסכון זה עליה לשלם לתובע מדין "משתרשי לה". אולם, גם מטעם זה נראה יש מקום לדון גם במסקנה זו. בקצוה"ח סי' רמ"ו ס"ק ב' ובהרחבה בשערי יושר ש"י פכ"ה, מבארים שאדם שבאים לחייבו מדין משתרשי יכול לטעון כנגד התובעו, שהיה מסתדר גם ללא ההוצאה שהוציא התובע, ולכן האומר לחברו "אכול עימי" ובא לחייבו בהוצאות האוכל, יוכל הנתבע לטעון: "הייתי מתענה", ולכן אי אפשר לחייבו מדין משתרשי, שאין הכרח לומר שנחסך לו כסף, ולכן בדינא דאכול עימי אינו חייב אלא מדין נהנה, עיי"ש בדבריהם המתוקים. ובנתיבות המשפט שם ס"ק ה' קילס מאוד דברי הקצות והסכים עִמם. והנה בדברי הנתיבות הנ"ל ומבואר להדיא, ועוד יותר בדברי השערי יושר שם, שלפי היסוד הנ"ל אי אפשר לחייב מדין משתרשי אלא אם יש כרגע ממון אצל הנתבע שהורווח לו ונחסך לו על ידי התובע שאז חייב התובע לשלמו לתובע. אבל אם לא קיים כעת ממון כזה, אף שאפשר להוכיח שהנתבע הרוויח מכך שהתובע הוציא עליו הוצאות אבל אותו רווח נאכל או נפסד בדרך אחרת, אי אפשר לתובעו מדין משתרשי, שהרי בסופו של דבר אותו רווח לא קיים כעת. ואם כן, בנידו"ד שאין לנו שום הוכחה שאותו כסף, שנחסך לאישה בעובדה שהתובע שילם את המזונות, קיים באיזשהו מקום, אי אפשר לחייבה לשלם על מה שנאכל (ואיננו באים לחייבה מדין נהנה שהרי לא היא נהנתה אלא הקטין).

אולם, לענ"ד מסקנה זו שעולה מדברי הנתיבות והשערי יושר היא קצת דחוקה, שאם כדבריהם למה התוספות הוצרכו לומר "הייתי מתענה", היה להם לומר שכיוון שהכסף לא קיים אי אפשר לחייבו מדין "משתרשי"! מתוך כך נראה שהעיקר הוא אם יכול לטעון "הייתי מתענה" אם לאו, ואף שהכסף לא קיים, וממילא מי שאכל מתנות כהונה זמן רב באופן שלא יוכל לטעון "הייתי מתענה בכל הזמן הזה", יהיה חייב לשלם מדין "משתרשי". לפי הבנה זו בנידו"ד שבכספי המזונות האכילה האם את הקטין, לא תוכל האם לטעון שאלמלא שילם התובע מזונותיו "הייתי מרעיבה אותו" דרחמי האם על הבן לא ניתנים לשליטה, וודאי הייתה מאכילתו מכספה. לפי זה, יש לחייבה לשלם את ההוצאות ההכרחיות שאי אפשר בלעדיהם.

ראוי לציין, שגם לדברי השערי יושר הנ"ל שלדינא דמשתרשי בעינן לממון בעין שמצוי ביד הנתבע, לכאורה ניתן להניח שאלמלי המזונות ששילם התובע ייתכן שהרכוש שהיה ביד הנתבעת היום היה קטן יותר, אילו הייתה נדרשת להוציא מכספה למזונות הקטין. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בביגוד בתכשיטים ובריהוט וכדו', המצויים ברשותה גם היום. אשר על כן, לענ"ד יש מקום לחייב את הנתבעת מדין משתרשי. ואף שאין בידינו לאמוד מהן ההוצאות ההכרחיות, ואיננו יודעים כמה ממון מצוי היום ביד הנתבעת כתוצאה מתשלומי התובע, לפוטרה בלא כלום אי אפשר. ולכן, לדעתי יש לחייבה בהשבת סך 20,000 ₪ מתוך ה־40,000 ₪ שאותם שילם התובע בפועל.

והנה, כבוד ידידי הרה"ג שריון שליט"א ביקש לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה מטעם נוסף שיכול להשמיט גם את החיוב מדין "משתרשי". והטעם הוא שיש להניח שאדם סביר יסכים ויהיה מעוניין לשלם מזונות לקטין אף שיש לו ספק אם הוא אביו דרחמי האב על הבן, וכשישלמם, לא יתכוון לתובעם אף יתברר לו שהקטין אינו בנו, ולכן גם בנידו"ד, לדעתו, התשלומים לא ניתנו על מנת לתובעם לאחר מכן, גם אם יתברר שאינו בנו. טעם זה נכון ומסתבר הוא, וכך הייתי סבור בתיקים דומים שהיו לפנינו. ובוודאי, שכל מי שבא להצהיר אבהות על קטין ומתחייב במזונותיו, אכן לא מתכוון לתובעם לאחר מכן. הטעם הוא שהרי הוא מקבל תמורה להתחייבותו, אם כדי לישא את אמו של הקטין או כדי להביא לידי ביטוי את אבהותו על הקטין. אבל זה נכון רק כאשר ההתחייבות למזונות נעשית מרצונו ומנדיבות ליבו. בנידו"ד אי אפשר לקבל את זה. בתיק שלפנינו ההתחייבות למזונות הייתה במסגרת הסכם גירושין שאלמלא ההסכם הייתה מוגשת נגדו תביעה למזונות. התובע אולץ להתחייב במזונות הקטין וזה לא היה מנדיבות ליבו כלל. וההיפך הוא הנכון, מיד לאחר הגירושין התובע ביקש להפסיק את המזונות מאחר והאישה מתחמקת מלאפשר לתובע לפגוש את "בנו". התובע לא נפגש עם בנו כבר מסמוך ללידתו, וברור לי, באומדנא ברורה שאילו לתובע היה ספק באבהות בזמן הסכם הגירושין היה מבקש לברר את האבהות ולא להתחייב במזונות התחייבות גורפת ללא אפשרות לתבוע את החזרתם. ולכן לענ"ד נימוק זה לא שייך בנידו"ד, וחזרנו לאמור לעיל.

דיון בתביעת הוצאות משפט
התובע הגיש תביעה לתשלום הוצאות משפט בטענה שהאשה בהתנהלותה גרמה לסרבול והתמשכות ההליך המשפטי עד לקבלת המסקנה שהתובע אינו אביו של הקטין ולביטול פסק הדין למזונות. התנהלות זו של הנתבעת גרמה לתובע הוצאות רבות, בדמות שכר טרחה לעורכת דינו, ימי עבודה שבוטלו ובקשות שהוגשו לבית הדין ולגופים הרלוונטיים.

תביעה זו מקובלת על ביה"ד. האשה לא השיבה כלל לתביעה זו אף שנדרשה לעשות כן בהחלטת ביה"ד מתאריך 2.6.13. בהעדר תגובה זו יש לראות גם כהודאה באמור בתביעה.

לאחר שהומצאה לביה"ד חוו"ד הרפואית כבר בתחילת ההליך ממנה עולה שהסיכוי שהתובע הינו אביו של הקטין הינו אפסי, היה על האשה להודות שקיימה יחסי אישות עם אדם אחר בסמוך או במקביל לקיום היחסים עם התובע, וכפי שהודתה בסופו של הליך. ובמקום זה האישה טענה בפרוטוקול הדיון הראשוני שלא קיימה יחסי אישות באותה תקופה עם אדם אחר מלבד עם התובע, מה שהוביל לתהליך ארוך ומסורבל.

לאחר שהתקבלו תוצאות הבדיקה האישה הודתה שחייתה עם גבר אחר שהוא אביו של הקטין ואף הצהירה בפני ביה"ד שהיא מודעת לכך שצריכה להשיב את מה ששולם לה אלא שאין לה ממה לשלם – הודעה שאילו הייתה נאמרת בתחילת ההליך המשפטי הייתה חוסכת לתובע הוצאות רבות.

כמו כן, התחמקותה של האשה מביצוע בדיקת הרקמות במסווה של טענות שונות ומשונות, כפי שעולה מהתנהלות התיק, אף היא גרמה להוצאות מיותרות לתובע בדמות הגשת בקשות לביה"ד וכדו'.

ומאחר והאשה לא הגיבה על טענות אלו דבר, ביה"ד מקבל את גרסת התובע ומחייב את האישה הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ שישולמו לתובע.

כך נלע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

לאור כל האמור, נראה לענ"ד לפסוק כלהלן:

א. פסק הדין למזונות שניתן במסגרת הסכם הגירושין בתאריך 8.11.05 מבוטל למפרע.

ב. ביה"ד מחייב את הנתבעת במסגרת השבת תשלומי המזונות לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ שישולמו לתובע בחמישה תשלומים חודשיים של 4000 ₪ כל תשלום. תשלומים אלו יחולו החל מ־30 יום מהתאריך בו נשלחה החלטה זו לצדדים.

ג. ביה"ד מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ שישולמו לתובע תוך 30 מהיום הנ"ל.

הרב ציון לוז־אילוז – דיין

לאחר עיון בחומר שבתיק, הנלע"ד שכל תשלומי המזונות שחויב הבעל קודם בדיקת הרקמות יעמדו במקומם. תשלומי המזונות שלאחר הבדיקה ששללה את אבהותו לא יחולו על הבעל, והמל"ל ינהג באופן החיוב על פי הנהלים הקיימים אצלו.

להלן נימוקיי:

א. בדיקת רקמות אין בכוחה לקבוע ממזרות על פי ההלכה. אף על פי שכאן אין מדובר בממזרות, מכל מקום בראייה ההלכתית אין ודאות מוחלטת.

ב. הצדדים נישאו כאשר האב הכיר בעובר כבנו. כן אביו היה סנדק, והילד נקרא על שמו. כל האמור היה לאחר הטיפולים הכימותרפיים שעבר האב, והיה בהם כבר אז כדי ליצור חשד שהילד אינו בנו, ועם כל זה הכיר והתחייב לבן האמור במזונותיו.

ג. האם הייתה בקשר בתקופת ההיריון עם שני אנשים כך שלענ"ד גם היא לא ידעה בירור מי האב.

ד. אני בדעה שכאשר מכיר האב באבהותו על העובר, הקבלה היא התחייבות מוחלטת גם במצב של ספק. שהרי אין אדם יודע בבירור שהוא בנו, ועם כל זה הוא מקבל עליו לזונו בכל אופן. וכל זה מתוך רצונו לישא את האשה ומתוך מחשבה שהוא בנו אף על פי שהוא בספק.

ה. אולם ברור כאשר נפרדו הצדדים ונערכה בדיקה, שהיא סטטיסטית, שאינו בנו, שבוודאי שמאותה שעה של הבירור אין כוונה להתחייב, ובפרט שלא ראה את הבן תקופה ארוכה.

הרב גדעון שריון – אב"ד

קראתי את דבריו המקיפים של ידידי הרה"ג הרב לוז־אילוז שליט"א, ואני חולק על שייכותם לנידון זה. בנ"ד מדובר על גזל גמור שאין כל צורך לדונו מדין "גרמי" או מדין "משתרשי ליה".

האשה במקרה שלנו גם תבעה את הכסף בתביעה שקרית וגם קיבלה אותו לידיה. אילו האשה רק תבעה ובכך גרמה לבעל לשלם למישהו אחר – ייתכן שהיינו נדרשים ל"גרמי". אילו תבע מישהו אחר והאשה רק קיבלה את הכסף – ייתכן שהיינו נדרשים ל"משתרשי". אך כאן המהלך כולו בוצע על ידי האשה, ויש לחייבה בהשבת הסכום כולו מדין גזל.

הטיעון כי הבעל שילם את הכסף לקטין ולא לאשה, גם הוא אינו מתאים לנ"ד, לדעתי. זאת מכיוון שהתובע כלל אינו אביו של הקטין! מדובר בתביעת שקר, אשר גם אם כותרתה היא "מזונות ילדים", אין להאשים את הקטין בכך שאמו מתנהגת שלא כשורה, ותובעת בשמו תביעות שקר מאנשים זרים. לעניין זה האשה היא ככל אדם שיגיש תביעה בשם אדם אחר באמצעות ייפוי־כוח מזויף. האם נוכל לומר שעל הנפגע לחזר אחר האדם שבשמו הוגשו התביעות?

כל המקורות שציין הרה"ג הרב לוז־אילוז שליט"א מתייחסים אל תביעות אמת, כאשר לקטין יש זכות אמתית לתבוע את אביו, וזכות זו אינה יכולה להיפגע מכך שלא הוא המגיש את התביעה. לא כן הדבר כאשר מוגשת בשם הקטין תביעה מאדם שאינו אביו. לעניין זה אין גם כל חשיבות לשאלה למה שימש הכסף בפועל. הגוזל ומאכיל את בניו חייב לשלם, בלי קשר לשאלה האם מוטל חיוב גם על בניו במקרה שהוא אינו נמצא.

גם את השיקולים שהעלה כב' אב ביה"ד הרה"ג הרב שריון שליט"א, איני יכול לקבל. לדעתי, אדם סביר אינו מוכן לפרנס ילד שאינו שלו לאחר הגירושין. מובן לחלוטין, שהסכמת הבעל ניתנה אך ורק מפני שהיה משוכנע שזה בנו, ומתוך שחרב התביעה מונפת כנגדו. אילו הייתה בידו בעת חתימת הסכם הגירושין ידיעה כלשהי כי ייתכן שהילד אינו בנו, היה ודאי דורש מיד לערוך בדיקת אבהות. מאותה סיבה סבורני כי יש לדחות את טענת האשה, כי גם הבעל ידע שהיא הייתה עם גבר נוסף בתקופה שבה נכנסה להיריון. גם אם טענה כזו, חמורה ככל שתהיה, יכולה להישמע באשר להכרת אבהות, הנעשית מתוך אהבה ואחווה ושלום ורעות, אין לה כלל מקום באשר להסכם גירושין, הנעשה מתוך מתח, כאשר תביעות הדדיות תלויות ועומדות.

הטיעון שגם האשה לא ידעה בוודאות מיהו האב ולכן כל חטאה היה שהציגה תביעת שמא כתביעת ברי, אינה מוציאה אותה מגדרי גזל, כאשר מתברר שהאמת היא שלא היה בסיס לתביעה. אילו אמרה האשה מתחילה שמדובר בספק, ייתכן שהבעל לא היה מכיר באבהות, ייתכן שכלל לא היה נושא אותה, ובוודאי שלא היה מתחייב לשלם בהסכם הגירושין. ודאי וודאי שביה"ד לא היה מחייב אותו בתשלום בתביעת שמא. על כן ההבדל בין ספק לוודאי הוא עיקר העניין בתיק זה, ונטילת כספים באמצעות הצגת השמא כברי היא מעשה גזלה.

לפיכך, לדעתי, על הנתבעת להחזיר לידי התובע את כל הכסף שקיבלה ממנו במסגרת החלטת ביה"ד מיום 01.08.05. על ב"כ התובע להמציא מסמכים המאמתים את הסכום שבכתב התביעה.

הרב מאיר כהנא – דיין

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ הצדדים ולאחר העיון בסיכומים שהומצאו לביה"ד, ביה"ד פוסק כדלהלן:

א. חברי ההרכב נחלקו בדעתם באשר להכרעת הדין בתביעת הבעל להשיב לו את הכספים ששילם לאישה דרך המל"ל כתשלומי מזונות עבור הקטין. לדעה אחת, יש לחייב את האישה בהשבת מלוא התשלום ששולם על ידי הבעל, דהיינו כ־40,000 ₪, לדעה שנייה, יש לפטור את האישה לחלוטין מהשבת התשלום, ולדעה שלישית, יש לחייב את האישה להשיב לתובע סך 20,000 ₪, שזהו כמחצית הסכום ששילם התובע לאישה.

לפיכך, כפי הכלל ההלכתי במצב שכזה, ש"בכלל מאתיים מנה", והדעה המחייבת את מלוא התשלום מסכימה אף היא לחייב חלק מהסכום, ביה"ד פוסק ברוב דעות שעל האישה להשיב לתובע סך 20,000 ₪, שישולמו לתובע בחמישה תשלומים חודשיים שווים החל מ־30 יום מיום קבלת החלטה זו.

ב. באשר לתביעה לתשלום הוצאותיו של התובע במסגרת תביעה זו, ביה"ד קבע בדעת רוב שיש לחייב בכך את האישה, ולפיכך, ביה"ד פוסק שעל האישה לשלם לתובע סך 7500 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו. וזאת, בתוספת לתשלום בסעיף א'. דעת המיעוט הייתה שגם בעניין זה אין מקום לחייב את האשה.

ניתן ביום י"ב באלול התשע"ג (18/08/2013).