לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביה"ד האזורי מיום ט"ו כסליו תשס"ח, וכן ערעור על החלטת הבהרה של ביה"ד האזורי מיום ב' שבט תשס"ח.

האשה מערערת על החלטות ביה"ד האזורי בעניין הדירה, תכולתה, דמי שימוש ראויים, קיזוז כספי פנסיה, ודחיית תביעתה להחזר תשלום חובות ששולמו על ידי משפחתה. האיש מערער על החלטת ביה"ד בעניין המגרש ב[פ'].

פרק א': בית הצדדים
הצדדים נשאו בשנת 1975 ולהם שני ילדים בגירים. בשנת 1977 רכשו הצדדים מגרש ברח' [...] ב[א"י], ובנו עליו את ביתם הראשון. בשנת 1992 קנו הצדדים מגרש [...] ב[א"י], ובנו עליו את ביתם השני. ביום 16/10/96 העביר האיש את חלקו בבית הצדדים לאשה [להלן 'ההעברה']. וביום 18/10/96 חתמה האשה על כתב נאמנות שבו נכתב שחלקו של האיש בבית ניתן לילדי הצדדים, והאשה מחזיקה בו רק בנאמנות. עוד נכתב, שלאיש זכות מגורים בבית ללא הגבלת זמן.

האשה תבעה גירושין ביום 03/03/98 והאיש הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום 30/03/98.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר להעברת הזכויות בבית. האיש טוען שהעביר את הזכויות לאשה כאשר היה במצב נפשי קשה, ובגלל שחשש מגירושין. האשה טוענת שהאיש העביר את הזכויות על שמה בגלל שהבית נרכש מכספים שלה ושל הוריה, וכפיצוי על כך שמכר נכסים והעלים כספים. האשה מכחישה את טענת האיש, שבזמן שבוצעה ההעברה היה במצב נפשי קשה וחשש מגירושין, וטוענת שבאותו זמן כלל לא רצתה להתגרש.

האשה מתארת בפירוט את ענייני הכספים של הצדדים מאז נישואיהם ומצרפת מסמכים. טענתה בתמצית היא, שהבית הראשון נבנה על קרקע שניתנה לצדדים במתנה על ידי בני משפחתה, והאיש מכר את הבית הראשון ובנה את הבית השני מבלי שהייתה מעורבת, ובינתיים העלים כספים רבים. סמוך למועד ההעברה, האיש מכר מגרש ב[פ'] שהיה רשום על שמו והעלים את התמורה, כשהדבר נודע לאשה, לחצה על האיש להעביר את חלקו בבית על שמה. האשה טוענת גם, שכתב הנאמנות הוצא ממנה תחת לחץ, וכי המסמך היחיד שבתוקף הוא הסכם העברת הזכויות. האשה מוסיפה וטוענת, שגם אם נניח שההעברה אינה בתוקף, יש לתת את הדעת לכך שבכל השנים מאז שהאיש נעצר ונכלא, היא שילמה לבדה את תשלומי המשכנתא.

האיש משיב שהמגרש שעליו נבנה הבית הראשון נרכש בכסף מלא מבני משפחתה, על ידי משכנתא שנטלו בני משפחתו. גם בניית הבית שולמה על ידי הצדדים. אך גם אם נקבל את דברי האשה, הן המגרש ניתן לצדדים כעשרים שנה לפני ביצוע ההעברה, ובכל השנים הצדדים ניהלו משק בית משותף, וכיצד ניתן לטעון שההעברה בוצעה בגלל נתינת המגרש. האיש מכחיש את הטענה שהעלים כספים במהלך מכירת הבית הראשון, ומציע חשבון אחר, כמו כן, האיש טוען שהאשה ידעה והסכימה למכירת המגרש ב[פ'], וטוען שתמורת המגרש שימשה להוצאות הבית, נסיעות לחו"ל והוצאות היתרי בניה למגרש של האשה ועליו ידובר בהמשך. באשר לתשלומי המשכנתא, האיש מודה שהאשה שילמה את המשכנתא בכל השנים מאז שנעצר, אלא שטוען שכל עוד היו נשואים והוא במעצר, המשכנתא שולמה מכספים משותפים, ולאחר שהתגרשו, יש לקזז מהתשלומים את דמי השימוש שעל האשה לשלם עבור חלקו.

ובאשר לכתב הנאמנות, האיש מכחיש את דברי האשה, וטוען שהסכם ההעברה וכתב הנאמנות נחתמו באותו יום, וההבדל בתאריך נבע ממועד כתיבת הסכם ההעברה במשרד עוה"ד. עוד טוען האיש, שהרישום על שם האשה נעשה רק בתחילת שנת 1998, לאחר המעשה הפלילי.

האשה הוסיפה וטענה שלאחר הגירושין נודע לה שהאיש היה מכור להימורים, ולשם כך העלים כספים רבים. האיש הכחיש את הדבר וטען שמעולם לא היה מהמר.

ביה"ד האזורי קיבל את טענת האיש שביצע את ההעברה בזמן שהיה במצב נפשי קשה ובגלל חששו מגירושין. ביה"ד גם מציין שהאיש שייר לעצמו יד בבית, כנ"ל בכתב הנאמנות, וגם זה מורה שלא הייתה לו גמירות דעת לבצע את ההעברה. ביה"ד הוסיף שגם לדברי האשה, ההעברה בוצעה כדי למנוע מנושים לעקל את חלקו של האיש בבית, ויש להעברה דין של "שטר מברחת".

בהחלטה מיום ב' שבט תשס"ח ביה"ד הבהיר שהאיש זכאי למחצית הבית ולא רק למחצית שוויו.

בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו טענה האשה שביה"ד האזורי התעלם מטענותיה ומהמסמכים הרבים שהציגה. עוד טענה שרק לאחר הגירושין נודע לה שהאיש מהמר, כך שלא ייתכן לומר שזו הייתה מטרת ההעברה.

הצדדים צרפו מסמכים שונים שתומכים בטענותיהם בעניין הבית הראשון, מכירתו, ורכישת המגרש השני, וכל אחד מהצדדים חישב בצורה שונה את ההפרש במחיר הבתים, ובעניין זה ראה גם פרוט' הדיון בביה"ד האזורי ביום 19/07/04 את עמדות הצדדים בפירוט, ואולם בעניין זה מקובלת עלינו הטענה המקדמית של האיש שאין לעסוק בדברים שנעשו שנים רבות לפני ביצוע ההעברה בזמן שהצדדים חיו בשלום וניהלו משק בית משותף. גם טענות האשה בעניין המגרש שנמכר סמוך לביצוע ההעברה, לא הוכחו, וגם לו הייתה לאשה ראיה שהמגרש נמכר בלי ידיעתה, עדיין לא מסתבר שרק בשל כך הבעל יעביר לאשה את חלקו בבית.

האיש צירף חווֹת דעת שהוגשו לביהמ"ש בתיק הפלילי ובהן נכתב שמאז ששוחרר מהצבא בשנת 1991 סבל מירידה משמעותית בתפקוד ובשלבים מאוחרים יותר היא באה לידי ביטוי גם בהרטבת לילה. עוד נכתב שהאיש סבל מהפרעה מוחית. בגין חוות הדעת הללו נקבע לאיש עונש מופחת על המעשה הפלילי שעשה.

האשה השיבה שלא הוכח שהאיש לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות.

ביה"ד האזורי מנמק מדוע ביטל את ההעברה, מפני שמדובר במתנה שדי באומדנא כדי לבטלה, כדאיתא ברמ"א סי' רז סעי' ה' שבמתנה דברים שבלב הוי דברים. ועיין בסמ"ע ובביאור הגר"א שם שכתבו שבמתנה לא צריך אומדנא דמוכח, וסגי באומדן דעת כל דהו כדי לבטלה.

עיינו בתיק בית הדין האזורי, בפרוטוקולים ובהחלטות, ובפסק דינו של ביה"ד האזורי מיום כ"ב תמוז תש"ס והחלטת ביה"ד הגדול מיום י"ד חשוון תשס"ב, וראינו שהצדדים חזרו על טענותיהם בעניין הבית לאורך כל שנות ההתדיינות הארוכות בביה"ד האזורי. ביה"ד קיבל את טענת האיש מהנימוק הנ"ל, אך לנו מקום עיון בנימוק זה. משום שמעיון בתיק עולה שלא הוכחה טענת האיש שביצע את ההעברה בגלל מצבו הנפשי ובגלל שחשש מגירושין. אדרבא, בפרוט' האזורי אמר האיש שעד המעשה הפלילי הצדדים חיו באושר. ובדיון ביום 09/03/99 האשה נשאלה האם הייתה מתגרשת במידה שהאיש לא היה מעביר את הבית על שמה, והשיבה שהאיש העביר את חלקו בבית ללא בעיות, הרי שלא הייתה מריבה על כך. גם חוות הדעת הרפואיות שצורפו אינן ראיה מספיקה. נציין שחודשים מספר לפני ההעברה האיש מכר את המגרש ב[פ'], ועסק בקבלת היתרים לבניה במגרש של האשה, ולא נטען שנפל פגם כל שהוא במעשיו.

ככל הנראה, ביה"ד האזורי החליט לקבל את טענת האיש על נסיבות ההעברה, בגלל שלא מצא הסבר אחר מניח את הדעת לביצוע ההעברה. ביה"ד סבר שדי בכך כדי לבטל את המתנה, אך דעתנו שונה. דהנה מקור דברי הרמ"א שבסי' רז ס"ה הוא מהש"ג כתובות נו ע"א מדפי הרי"ף בשם האו"ז. ובגר"א ציין גם לפסקי האו"ז כתובות פי"א סוף ה"א, ואיתא שם שהאו"ז למד דין זה מדינא דשכ"מ שנתן את כל נכסיו ועמד מחוליו, ומדינא דשטר מברחת, ומדינא דמי ששמע שמת בנו ונתן את כל נכסיו לאחר, ואח"כ בא בנו.

ובשו"ע סי' רמו ס"א כתב וז"ל: לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת.

ובס"ג שם כתב וז"ל: יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו, או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו, בטלה המתנה.

דברי השו"ע לא א"ש עם דברי הרמ"א בסי' רז, דלגבי מי ששמע שמת בנו וכו' כתב השו"ע "שהדברים מוכיחים", משמע דבעינן אומדנא דמוכח [עיין להלן], ולגבי בורח כתב השו"ע "אם נתברר שלא כתב... אלא מחמת כן". משמע שלא מבטלים מתנה אלא אם כן התברר שהאיש בורח מבע"ח, שיש רגל"ד שלכן נתן את כל נכסיו, אבל כשאין רגל"ד, לא נאמר מסברא דנפשין שהאיש הבריח את נכסיו.

ומצאתי סמך נוסף לדברנו, דהנה בכנה"ג סי' רז הגה"ט אות לח כתב שדברי האו"ז הובאו גם בהג"א, וז"ל שם:

כתב ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב דברים הן דהיכא דגלי אדעתא דלא יהיב מדעתיה לא הוי מתנה כגון גבי מתנתא טמירתא ושטר מברחת והכא הואיל ובחנם יהיב אי גלי דעתיה דלא ניחא ליה אפי' לא אמר בפירוש לא קנה אבל גבי מכר וקדושין אמרי' אינן דברים דלאו כל כמיניה לומר לא היה בדעתי אפי' איגלאי בדעתיה אם לא אמר בפי' אמרי' אגב דשקיל זוזי גמר ומקני. מא"ז:

מבואר בדבריו, שרק כאשר היה גילוי דעת מוקדם, אמרינן שדברים שבלב הוי דברים במתנה [וגם במברחת יש גילוי דעת, משום שמיירי בנתנה נכסיה סמוך לנישואיה, כמש"כ הב"ש סי' צ' ס"ק כ"ח דזה הוי גילוי דעת שרוצה להבריח מבעלה], ובזה שונה מתנה ממכר, דבמכר כתב השו"ע סי' רז שם שצריך שיגלה דעתו בשעת המקח, ובמתנה סגי בגילוי דעת לפני הנתינה. אבל ללא גילוי דעת, המתנה קיימת, גם אם לא מצאנו טעם מספיק לנתינת למתנה.

שו"ר שגם מדברי הש"ג הנ"ל נראה כדברנו, דהנה ז"ל הרי"ף שם:

איבעי להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי מהו...משום דהוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים כדגרסינן בקדושין... ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידן דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים...

ועל דברי הרי"ף הללו ציין הש"ג לדברי האו"ז הנ"ל שבמתנה דברים שבלב הוי דברים, משמע שר"ל שדברים שבלב הוי דברים במתנה רק כאשר היה גילוי דעת קודם, מעין הדין דמאן דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, שגילה דעתו קודם לכן ובשעת המקח לא אמר ולא מידי, כמו שכתבו הראשונים שם, אבל כאשר לא היה גילוי דעת כלל, גם במתנה דברים שבלב לא הווין דברים.

ויש לחזק את דברנו, דהנה ז"ל הטור חו"מ סי' רמו:

"וכתב הרמ"ה ז"ל וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו או שמתו אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחה השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה ודומה לשכ"מ שכתב כל נכסיו מחמת שהוא סובר למות ואם עמד מחליו חוזר בו וה"ה נמי בבריא כיוצא בזה דההוא דמי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים איירי בבריא והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בשכ"מ אבל בבריא אפילו בא בנו מתנתו קיימת דכיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני לבריה נמי שביק."

ובשו"ע בסעי' ב' שם הביא את מחלוקת הרמב"ן והרמ"ה, ובסעיף ג' הביא את דברי הרמ"ה במי שהיה צריך לברוח וכתב את כל נכסיו, בלי חולק. וכתב הסמ"ע שם (ס"ק ד) שהשו"ע לשיטתו בב"י, שהרמב"ן מודה לרמ"ה במי שהיה צריך לברוח ונתן נכסיו שהמתנה בטלה, דומיא דשכ"מ ששמע שמת בנו ונתן נכסיו.

ונראה להוסיף ביאור, ששכיב מרע ששמע שמת בנו לא יכול היה להמתין עד שהדבר יתברר, מפני שדחקה לו השעה שרצה לחלק את נכסיו לפני מותו, וכך גם מי שהיה צריך לברוח מפני נושיו, שדחקה לו השעה, והיה מוכרח לחלק את נכסיו לפני לכתו. אבל בריא ששמע שמת בנו, לא היה נחוץ לחלק את כל נכסיו ולהשאיר את עצמו ללא כלום, ומדשביק נפשיה ויהיב לאחריני, סבר הרמב"ן דבודאי גמר ונתן את כל נכסיו במתנה גמורה.

ובסמ"ע שם כתב שדברי הב"י לא מוכרחים, ואדרבא, נראה מדברי הטור שהרמב"ן והרמ"ה פליגי גם במי שהיה צריך לברוח וכו'. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק ג) בשם הב"ח.

ונראה שגם לדעת הש"ך והסמ"ע, באופן שלא הייתה כל סיבה נראית לעין למתנה, הרמ"ה יודה לרמב"ן, שאינו יכול לחזור בו, מן הטעם שכתב הרמב"ן דבודאי לא שביק נפשיה ויהיב לאחריני, ויש לו בודאי איזה טעם בנתינה, ורק באופן שהנותן שמע שמת בנו, כתב הרמ"ה שיכול לחזור בו בגלל שאז יש רגל"ד שנתן בגלל שטעה וחשב שאין לו בן.

ועל כל זאת יש להוסיף, שדברי האו"ז והרמ"א אינם מוסכמים. עיין בספר פת"ח קניינים פ"כ הע' נט שהעיר ע"ד הרמ"א שפסק כאו"ז דבאומדנא כל דהו מבטלים מתנה, ובסי' רמו שם כתב השו"ע במי ששמע שמת בנו וכו' "שהדברים מוכיחים", משמע דבעינן אומדנא דמוכח כדי לבטל את המתנה.

וגם מדברי הרמ"א גופא מוכח שיש חולקים על האו"ז. שקודם שהביא את דברי האו"ז, כתב הרמ"א שם וז"ל: "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח". והוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ה. ובגר"א שם הראה מקורו מהני ג' דינים, שכ"מ שנתן מתנה ועמד, שטר מברחת, ומי ששמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר. מבואר שהרא"ש פליג על האו"ז שחילק בין מכר למתנה, וס"ל שהטעם בהני ג' גווני הוא משום דאיכא אומדנא דמוכח שלא נתן על דעת כן שיעמוד מחוליו ושיבא בנו, ומתנה לאו דווקא, דאומדנא דמוכח מהניא גם במכר.

שו"ר בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' סח שתמה על האו"ז שחילק בין מתנה למכר, והביא ראיה ממתנת שכ"מ, דהא פסק השו"ע בסי' רנ ס"ג שגם שכ"מ שמכר כל נכסיו חוזר? ועיי"ש איך ישב את דברי האו"ז, אך להלכה מודה שאין חילוק בשכ"מ בין מכר למתנה, ונשאר בקושיא ע"ד הרמ"א שפסק בסי' רז כאו"ז, ולא הגיהה ע"ד השו"ע בסי' רנ.

ובאמת בכנה"ג סי' רז הגה"ט אות לח כתב בשם שו"ת מוהר"ש הלוי ששאר ראשונים שלא חילקו בין מכר למתנה פליגי על האו"ז.

העולה מהאמור, שאין לקבל טענת הבעל ולבטל המתנה רק בגלל שלא נמצא טעם מספיק לנתינה לאשה.

ביה"ד האזורי כתב טעם נוסף לביטול ההעברה, שלדברי האשה האיש היה מהמר, ולפיכך דין ההעברה כדין שטר מברחת שאינו תקף.

האשה טענה שנודע לה שהאיש מהמר לאחר הגירושין, ומחד גיסא האיש הכחיש שהיה מהמר, ומאידך גיסא סתר את טענת האשה שלא ידע שהוא מהמר, והפנה לפרוט' האזורי מיום 09/03/99 שם אמרה האשה שההעברה בוצעה בגלל שחששה 'שגם הבית ילך' בגלל ההימורים.

לאחר העיון נראה שגם טעם זה אינו מספיק כדי לבטל את ההעברה. הן האיש מכחיש בכל תוקף שהיה מהמר, ויש לנו רק את הודאת האשה. במצב כזה בו האשה הודתה בביה"ד, ולאחר מכן חזרה בה וטענה שלא ידעה באותה שעה על ההימורים, והאשה מוחזקת בחלקו של האיש בבית, אי אפשר להוציא מידה. עיין שו"ע סי' עה סעי' יא ובש"ך שם, שכאשר הנתבע מודה בחוב והתובע מכחיש את דבריו, והתובע חזר בו, הנתבע פטור מדין מחילה. ובנד"ד מדובר בזכויות האשה במקרקעי, שלא מהני בזה מחילה.

כל זאת ועוד, שמעיון בתיק עולה שלא הובאה כל ראיה שהאיש מהמר. גם המסמך שהגישה האשה לתיק שבו פירוט החובות של הבעל בתקופת המאסר מורה שמדובר בבני זוג שהחזיקו בית פרטי והיו להם הוצאות רבות [ראה דברי האשה בפרוט' האזורי מיום 08/06/05] ולקחו הלוואות מבני משפחה, אבל בשום אופן לא הוכח שהאיש מהמר. נציין גם שעובר למאסר, בני משפחת האשה חתמו לאיש על כתבי ערבות. אם חשבו בני המשפחה שהאיש מהמר, מדוע עשו כך.

למרות כל האמור נראה שהעברת הדירה במועד ובאופן שנעשתה, מראה שהבעל ניסה להבריח נכסים. הבעל העביר את הבית על שם האשה עם כתב נאמנות לילדיו ושמירת זכויות מגורים כל ימי חייו, ובכך שמר על זכויותיו העיקריות בנכס, שיעבור ביום מן הימים לילדיו, ככל אדם שסופו להוריש נכסיו לבניו. גם העובדה שההעברה וכתב הנאמנות נכתבו בשני מסמכים שונים, למרות שהבעל מודה שנחתמו באותו יום, מראה שהיה לבעל עניין להסתיר את כתב הנאמנות בגלל הזכויות ששמר לעצמו בנכס לפי כתב הנאמנות.

ברם, הברחת נכסים בנסיבות ובאופן שהדבר נעשה אינה מספיקה כדי לבטל את ההעברה על שם האשה, כמו שפסק הרמ"א סי' צט סעי' ו', וז"ל: "מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהייתה כוונתו להבריח."

ובנד"ד האיש כיוון למתנה גמורה, והעדיף את אשתו וילדיו על פני נושיו. יש להוסיף ולחזק את דברינו, שהבעל חתם על שני שטרות, שטר ההעברה לאשה, ושטר נאמנות שמגלה על שטר ההעברה, ומבטיח את זכויותיו כאמור. משמע שהבעל שקל היטב את מעשיו, וביטח את עצמו לאחר שהתייעץ עם אנשי מקצוע, ולא מדובר במעשה פזיז שנבע ממצבו של הבעל, או ממצב נישואיו.

ובאשר לטענת האשה שחתמה על שטר הנאמנות תחת לחץ. יש לדחות טענה זו שלא הובאה לה כל אסמכתא.

לאור כל האמור נראה שיש לקבל את הערעור ולהורות שהסכם ההעברה בתוקף בכפוף לאמור בכתב הנאמנות שנחתם בין הצדדים. ומעתה אין צורך לדון בתביעת האשה להשיב לה מחצית מתשלומי המשכנתא, ועליה להגיש תביעה זו כנגד ילדי הצדדים שזכו בחלקו של האיש בבית.

לאור האמור יש לקבל את הערעור גם בעניין תשלום דמי השימוש, ולבטל את החלטת ביה"ד האזורי שחייב את האשה לשלם לאיש דמי שימוש עבור חלקו בבית.

פרק ב': תכולת הדירה
ביה"ד האזורי חייב את הצדדים להתחלק בתכולת הדירה כפי שהייתה בזמן שהאיש נעצר.

האשה טוענת שהתכולה שהייתה בשעת המעצר התבלתה, ושהיא רכשה תכולה חדשה. כמו כן האשה טוענת שהייתה לה ולילדיה זכות להשתמש בתכולה הישנה.

האיש משיב שהאשה השתמשה בתכולה הישנה לכן יש למרשו זכות בתכולה החדשה שרכשה.

טו"מ הצדדים בעניין זה אינן מובנות, שכן ביה"ד האזורי הורה לחלק את התכולה הישנה, ולא מדובר על פיצוי בדמות חלק מהתכולה החדשה. האשה לא חויבה בדמי שימוש עבור התכולה הישנה, לכן לא ברור מדוע האשה טוענת על זכותה להשתמש בתכולה.

לפיכך אין מקום לדון בעניין התכולה המסגרת הערעור.

פרק ג': קיזוז כספי הפנסיה
ביה"ד האזורי קיבל את טענת האיש שהאשה צריכה לשאת בקיזוז שהושת על כספי הפנסיה של האיש בגלל המעשה הפלילי שעשה. ביה"ד מנמק, שלא מדובר בקנס אלא בקיזוז זכויות, וכשם שהאשה מקבלת מחצית מזכויותיו של האיש, כך עליה לשאת בקיזוז זכויותיו.

בתיק ישנו פרוט' ביהמ"ש מיום 17/11/02, שבו הגיעו הצדדים להסכמה שכל צד ייטול מחצית מזכויות הפנסיה של הצד השני. האשה טוענת שהבעל הונה אותה, כאשר ידע כבר אז שישללו ממנו את זכויות הפנסיה שלו בגלל המעשה הפלילי. בסיכומיה הוסיפה האשה, כי הכספים שהיא מקבלת הם תשלומי חסד מהצבא עבור הילדים.

האיש משיב, שהצדדים הגיעו להסכם בביהמ"ש שכל צד יקבל מחצית מזכויות הפנסיה של השני, ולא יתכן שהאשה תקבל רק מחצי מהזכויות ולא מהחובות. האיש מציין גם, שבכתב ההגנה שהגיש לביהמ"ש כתב ברורות שנשללו ממנו זכויות הפנסיה, אם כן כיצד יכולה האשה לטעון שהאיש הונה אותה בעניין זה.

טענת האיש מקובלת עלינו, ויש לדחות את הערעור בעניין זה.

פרק ד': משיכת כספים מהחשבון המשותף
ביה"ד האזורי קיבל את טענת האיש שהאשה משכה כספים משותפים מחשבון הבנק. מדובר בסכום של 56,300 ₪ ו 40,000 ₪ שנמשכו. ביה"ד חייב את האשה להשיב סך של 20,000 ₪, ככל הנראה ביה"ד התחשב בכך שכספי החיסכון היו ערובה למשיכת היתר בחשבון המשותף שעמדה באותה עת ע"ס של 37,800 ₪, משיכת היתר שולמה על ידי אח האשה שערב לחשבון המשותף כדי לאפשר את משיכת כספי החיסכון.

מעיון בתיק האזורי [עדות פקיד הבנק בפרוט' הדיון מיום כ"א אדר תשנ"ט] עולה שהכספים בחשבון החיסכון הועברו מהחשבון המשותף. והכסף הועבר לחשבון אח האשה [...] בחודש אוקטובר 1997, ובחודש אוקטובר 1998 העביר האח לחשבון רופא השיניים של האשה סך של 52,000 ₪.

האשה טוענת שהכסף הגיע לחשבון המשותף ממשכורתה, ושתוכנית החיסכון יועדה לתשלום טיפולי השיניים שלה. האשה צרפה תכנית טיפול מחודש אפריל 1998 שהסה"כ הוא 52,000 ₪. האשה מכחישה את האמור בפסה"ד שמשכה סכום של 40,000 ₪, וטוענת שלא הובאה כל אסמכתא לכך.

האיש משיב שהאשה לא הייתה זקוקה לטיפול שיניים, שכן לצדדים היה ביטוח טיפולי שיניים. האיש מוסיף וטוען שתוכנית הטיפול שהגיש הרופא אינה אמינה, והיא כוללת טיפולים שעשו בני משפחתה. האיש מפנה לפרוט' הדיון האזורי מיום 14/12/05 שם נחקרה האשה על כמה תמיהות בתוכנית הטיפול, ולא השיב תשובה מספקת. האיש מוסיף וטוען שעצם העובדה שהאשה המתינה שנה שלמה מאז שמשכה את הכספים עד ששילמה לרופא, מראה שמדובר בתרמית.

האשה משיבה שאכן היה לצדדים ביטוח טיפולי שיניים, ושהגישה בקשה להחזר, ובהסכמת הצדדים, ההחזר הופקד בחשבון על שם בנם [א']. האשה צרפה הוראה לבנק חתומה על ידיה על ידי האיש וע"י בנם. ובאשר למשיכת הכספים, טוענת האשה שהזדרזה למשוך את הכספים משום שאח האיש קיבל ייפוי כוח לפעול בחשבון, וחששה שיעלים את הכספים.

האיש משיב, שייפוי הכוח לאחיו [מ'] ניתן רק בחודש ינואר 1998. ובאשר להעברה לבן [א'], האיש משיב שהאשה לא צרפה אישור על העברת הכספים מחברת הביטוח, ואין כל הוכחה שמדובר בהחזר טיפול שיניים של האשה. האיש מוסיף וטוען שהאשה כלל לא זכאית לתשלום טיפולי שיניים משום שלא נפסקו לה מזונות.

מעיון בתיק האזורי עולה כי כבר בתחילת ההליכים בין הצדדים עלתה שאלת הכספים שנמשכו על ידי האשה [ראה פרוט' הדיון מיום 22/12/98]. ואולם, בניגוד לדברי האיש, האשה לא הודתה שמשכה כספים מעבר לכספי החיסכון [ראה גם פרוט' הדיון מיום 12/05/04] שלגביהם טענה כנ"ל, האשה אף הסכימה שיוצאו צווי לגילוי חשבונות הבנקים, ולמרות זאת לא נמצא בתיק אישור על משיכת הסך הנוסף של 40,000 ש"ח, גם ביה"ד האזורי לא כתב נימוק מספיק בעניין משיכת ה 40,000 ₪.

ובעניין כספי החיסכון, בדיון שהתקיים ביום 14/12/05 נחקרה האשה על עניין זה ונשאלה, מדוע פנתה לרופא פרטי כאשר יכלה לפנות לרופא של הביטוח, והשיבה שלא יכולה הייתה לנסוע לרופא אחר, ושהרופא הזה אמר שהוא לא עובד עם הביטוח. האשה הודתה באותו דיון שהאיש השתמש בשירותיו של רופא מטעם הביטוח, והנימוק שהאשה נתנה – שלא יכולה הייתה לנסוע לרופא של הביטוח, אינו מספק. באותו דיון, ב"כ האיש עימת את האשה עם הטענה הנ"ל שייפוי הכוח לאח האיש ניתן לאחר שמשכה את כספי החיסכון, והאשה לא נתנה תשובה מספקת לטענה זו.

לאור כל האמור נראה לקבל את ערעור האשה בעניין משיכת סך 40,000 ₪, ולדחות את הערעור בעניין משיכת כספי החיסכון ע"ס 53600 ₪. לפיכך יש לקזז את יתרת החובה שהייתה בחשבון בשעת משיכת כספי החיסכון ע"ס 37,800 ש"ח, מהסכום שנמשך, סה"כ ההפרש 15,800, ולחייב את האשה להשיב לאיש מחצית מסך זה, 8,300 ₪.

פרק ה': העברת כספים למעבידו של האיש
ביה"ד האזורי פטר את האיש מהשבת סכום של 20,000 ₪ שנמשכו מהחשבון המשותף ושולמו למעסיקו דאז מר [א'].

האשה טוענת שלא ידעה על משיכת הכספים עד לאחר שהאיש נעצר.

האיש משיב שהמשיכה בוצעה ארבעה חודשים קודם לכן, ביום 19/04/97, והאשה ידעה מכך, והדבר היה בהסכמתה. החוב לדברי האיש נוצר כתוצאה מהלוואה שנטלה מהמעביד.

עניין זה התברר בפרוט' האזורי מיום מיום 08/06/05. האשה לא הוכיחה שהכספים נמשכו מהחשבון המשותף בלי ידיעתה, בפרט כאשר מדובר בסכום נכבד כזה, לכן נראה לדחות את הערעור גם בעניין זה.

פרק ו': החזר חובות ששולמו על ידי האשה
ביה"ד דחה תביעת האשה שהאיש ישלם את חלקו בחובות נוספים של בני הזוג ששולמו על ידה. ביה"ד לא נימק, רק כתב בקצרה ששאר התביעות נדחות.

תביעת האשה לתשלום החובות מבוססת על מסמך בכתב ידו של הבעל שבו פורטו חובות שונים, בהם חוב המשכנתא, חובות לבנקים ואנשים פרטיים. קיימים חובות נוספים שלא פורטו במסמך, כמו חוב ע"ס 2500$ וחוב בגין פריטת שיק שחזר. במסמך ישנם גם חובות לבני משפחת האשה, ע"ס כולל של 50,000 ₪, ואולם, חובות אלו נתבעו בערכאה אחרת [שמוסכם על הצדדים שהסמכות מסורה לה, ראה פרוט' האזורי מיום 08/06/05]. האשה צרפה גם צילומי שיקים והוראות העברת כספים בבנק אוצר החייל שבוצעו על ידי האיש בתקופה שקדמה למעצר.

המסמך המדובר בכתב ידו של האיש מופנה לאחיו [מ'], ובו בנוסף לרשימת החובות, מבקש האיש מאחיו שימכור את המגרש ב[פ'] שרשום ע"ש האשה לצורך כיסוי החובות. האיש טוען שהמסמך הוצא ממנו במרמה, והחובות שכתב אינם אמתיים, וכתיבתם נועדה רק כדי לשכנע את משפחת האשה להשתתף בהוצאות משפטו. כמו כן האיש טוען שהאשה לא הוכיחה את תשלום אותם החובות, שברובם הם חובות לצד ג', או חובות שנוצרו לאשה בגלל התחייבויות של צד ג' שלא כובדו. כמו כן האיש טוען שאין לבוא עמו חשבון על חובות שנוצרו בתקופה שקדמה למאסר, אז חיו הצדדים בשלום. כמו כן טוען האיש, שבשנים האחרונות לפני שנעצר, האשה ניהלה את כל ענייני הכספים בבית בגלל שלאחר שחרורו מהצבא התקשה לתפקד.

בדיון שהתקיים בביה"ד האזורי ביום 08/03/05 אמר הבעל שאם האשה הייתה תובעת כספים שהוציא לאחר הרצח, היה מסכים לתביעתה. ובדיון ביום 08/11/05 נחקרה האשה על המסמך הזה, ואמרה שאח הבעל הוא זה שקיבל ממנו את המסמך, ולא היא. אח הבעל הציע שימכרו את המגרש וישלמו את החובות על הבית, ותיקח את הבית, והם ייקחו את מה שנשאר מהמגרש, אבל חזר בו, כאשר ראה כמה חובות יש.

בדיון שהתקיים לפנינו ביקש ב"כ האשה שביה"ד ימנה איש מקצוע שיבדוק את החומר שבתיק.

מעיון בתיק עולה כי החובות אינן מקשה אחת. יש חובות לבני משפחת האשה שנדונו בערכאה אחרת, ואינם בסמכותנו. ויש חובות לבנקים, לבני משפחת האיש, ולגורמים נוספים, ולא ברור מאיזה תקופה הם, וכן לא הוכח שהאשה שילמה את החובות הללו. ויש חוב שנוצר כתוצאה משיק שניתן לאיש, וחזר, וכן חוב ע"ס 2,500 $ שאותם שילמה האשה.

לאחר העיון, היות ורוב החובות נוצרו לפני המאסר, ולא הוכח שהאשה שילמה את החובות שלא מכספים משותפים [ראה פרוט' האזורי מיום 22/12/98 שעד דצמבר 1998 האיש העביר לאשה את הגמלה הצבאית שקיבל ע"ס 3,000 ש"ח], ובירור מקצועי בעניין זה יגרום להוצאות מרובות שספק אם יחזירו את עצמן, ביה"ד מחליט לדחות את הערעור גם בעניין זה.

פרק ז: המגרש ב[פ']
ביה"ד קיבל את טענת האשה והותיר את המגרש ב[פ'] על שמה. ביה"ד מנמק שהמגרש ניתן על ידי אם האיש לאשה במתנה, ואין לבטל את המתנה בגלל שהצדדים הסתכסכו לאחר מכן.

האיש טוען שהוריו העבירו את המגרש ע"ש האשה רק בגלל שחששו לשלום־הבית של הצדדים, וכשהצדדים התגרשו לבסוף יש לבטל את המתנה למפרע.

האיש מוסיף וטוען, שגם אם תדחה תביעתו לביטול העברת המגרש על שם האשה, יש לתת לו זכויות במגרש שעל שמה, משום שכאשר מכר את המגרש שנרשם על שמו, השתמש בכספי התמורה כדי לשלם אגרות שונות לרשויות בין היתר עבור המגרש שע"ש האשה, ויתרת התמורה הוצאה עבור הצדדים בשווה.

לאחר העיון מוחלט לדחות את הערעור בעניין זה, טענות האיש על נסיבות העברת המגרש לאשה לא הוכחו, ובפרט שמעשה הפשע של הבעל הם שחתכו בסופו של דבר את חיי הנישואין. גם עבור ההשקעות שהאיש השקיע במגרש בזמן שהצדדים חיו בשלום, אין לחייב את האשה, כדקיי"ל באבה"ע סי' פח שהמוציא הוצאות על נכסי אשתו, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

לאור כל האמור מוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהורות כדלהלן:

א. העברת חלקו של האיש בבית הצדדים מיום 16/10/96 בתוקף בכפוף לאמור בכתב הנאמנות שנחתם בין הצדדים ביום 18/10/96

ב. האשה פטורה מלשלם לאיש עבור השימוש בחלקו בבית.

ג. האשה תשלם לאיש סך של 8,300 ₪ בגין כספי החיסכון שנמשכו על ידה.

ד. שאר הטענות שבערעור והערעור שכנגד, נדחות.

הרב ציון בוארון – דיין

בתיק שלפנינו כתב הערעור של הבעל על חלקו בדירה שנרשם על שם האשה ולטענתו שייך לו, כאשר לטענתו הרישום נעשה מסיבות שונות כמופיע בתחילת פסה"ד. חברי הרה"ג בוארון שליט"א האריך לדון מסימנים ר"ז ורמ"ו ביחס לאומדנא המבטלת מתנה והעלה שאין במקרה שלפנינו מספיק ראיות לביטול המתנה. ולענ"ד אין לנדון בפנינו כל קשר להנ"ל. בתיק שלפנינו יש חתימת ידה של האישה האומרת במפורש שהמתנה היא לא מתנה לה אלא היא נאמנת של בעלה לטובת הילדים. ביה"ד בכל הערכאות לא ביטל את השטר הנ"ל. ומי אנו ביה"ד שנערער על דברי האישה שכל הרישום על שמה הוא כחספא בעלמא. השטר הנ"ל נעשה זמן רב לפני ההעברה בטאבו ע"ש האישה.

וז"ל כתב האישה:

אני הח"מ, [פלונית], מאשרת ומתחייבת כדלקמן:

1. בעלי, [פלוני], העביר אלי ללא תמורה את כל זכויותיו במקרקעין הידועים כ־[...] והמצויים ב[...].

2. על המקרקעין האלה בנוי ביתנו בו אנו מתגוררים ביחד עם ילדינו (להלן "הבית").

3. הנני מאשרת כי העברת הזכויות בבית מבעלי, [פלוני], אלי, נעשתה בנאמנות עבור ילדינו המשותפים, [א'] ו[ל], בחלקים שווים ביניהם.

4. בעל עת, שיראה לבעלי, יהא זכאי לכך שחלקו בבית שהועבר על שמי בנאמנות, ירשם ע"ש ילדינו הנ"ל (להלן "הנאמנים").

5. הנני מאשרת כי ל[פלוני] נתונה זכות מגורים בבית לכל ימי חייו, וכל דיספוזיציה בנכס שתיעשה טעונה הסכמה – כל עוד יש בה כדי לפגוע ו/או לצמצם ו/או לסכן את זכות המגורים שלו.

העולה מכתב הנאמנות אשר לאחר יומיים כתבה האשה:

א. שינוי הדירה שנרשמה על שמה היא לא שלה אלא היא בנאמנות עבור שני הילדים המשותפים. כאשר לבעל נשאר הזכות של לקבוע מתי להעביר את הדירה על שם הילדים.

ב. זכות המגורים כל ימי חייו בדירה.

ג. לא תעשה כל דיספוזיציה בדירה בלי הסכמתו, כל עוד יש בה פגיעה בזכות המגורים של הבעל.

העולה מכתב נאמנות זה שלבעל זכות מגורים בדירה כל ימי חייו גם לאחר הגירושין וזכות להעביר את נכסיו לילדיו בחייו או לאחר מותו כרצונו, והאישה לא יכולה למכור את הדירה בלי הסכמתו.

פירושו של דבר שאין לאשה כל זכות בחצי חלקו של הבעל וזאת ע"ס הודאתה בכתב הנאמנות.

אשר על כן בין אם נקבל את עמדת הבעל שהשטר הראשון שבו הועבר הנכס ע"ש האשה בטל מדין הברחה, בין אם לאו, הרי שהאשה בכתב ידה מודה ואומרת ששטר העברה על שמה הוא נאמנות, אשר היא מודה שהנכס ממשיך להיות של הבעל, והיא רק נאמנת של הבעל לשמירת הדירה לילדים כאשר אין לה כל זכות בדירה, שהרי הדבר דומה לשטר חוב שאדם מכר דירה לחברו ותנאי שהוא ימשיך להתגורר בדירה כל ימי חייו, והוא יקבע מתי למכור אותה, והוא ימשיך לקבל זכויות מגורים כל ימיו, והוא יחליט מתי תעבור הדירה לבניו.

"שטר נאמנות" הזה שנכתב ע"י האשה מורה בפועל כאלף עדים שלא הייתה כל כוונה לתת לאשה את הדירה, ואם מקבלים חבריי את העמדה ששטר הנאמנות תקף – הרי שאין כל משמעות לחתימת "המתנה" של הבעל לאשה.

אשר על כן, כל המו"מ של חבריי הגאונים בענין הדין של אומדנא המספקת לביטול מתנה לא קשורה למקרה שלנו, שבו יש כתב יד של מקבל המתנה שהמתנה היא כלום. ממילא אין נפק"מ בהוראות הדברים בעניין המחלוקת האם האומדנא מספקת כדי לבטל את המתנה. אך עם זאת לענ"ד ברור כי מטרת העדות בדירה הייתה למנוע מהנושים לקבל את הדירה.

אשר על כן יש להחליט:

א. פסיקת ביה"ד האזורי שרירה וקיימת. והבעל הוא הבעלים של מחצית הדירה ברחוב [...] [א"י].

ב. ביחס לתשלומי המשכנתא מאז הגירושין – על הבעל לשאת בתשלום המשכנתא.

ג. מאידך גיסא, הבעל זכאי בדמי שימוש בחלקו מאז הגירושין ויש מקום לזכותו על דרך הפשרה בגלל טענות הצדדים על מגורי הילדים וכו' בסך השווה למחצית המשכנתא.

ד. לאחר פס"ד הנ"ל ועד מכירת הדירה בפועל יש לערוך שמאות מומחה המחשבת את שווי זכות המגורים מול תשלום המשכנתא ובהעדר הסכמה יפנו לביה"ד האזורי.

ה. אני מצטרף לשאר החלטות חבריי הגאונים.

הרב אליעזר איגרא – דיין

אני נשאר בדעתי שההעברה בתוקף אך בכפוף לכתב הנאמנות (וכמפורט בסעיף א).

הרב ציון בוארון – דיין
אחר העיון הראוי, אני מצטרף לדעתו של ידי"נ הגאון רבי ציון בוארון שליט"א.

הרב שלמה משה עמאר – נשיא (בדימוס)

ניתן ביום כ"ב באלול התשע"ג (28/08/2013).