לפנינו תביעת האשה להשלמת הפרטים החסרים בהסכם הגירושין ביחס לדירת הצדדים דהיינו גוש [...] חלקה [...] לצורך העברת הבעלות בדירה על שם האשה.

טרם כתיבת פסק הדין ניסה בית הדין להביא את הצדדים להסכמה ללא צורך בהכרעה שיפוטית. לאחר שמאמצי בית הדין לא נשאו פרי נזקק בית הדין להכרעה על פי כללי ההלכה.

בכתב התביעה טוענת האשה כי שילמה את המשכנתא לבדה משנת 2003 ומבקשת לרשום את הדירה על שמה כדי להסדיר את החובות מול הבנק שנצברו בגין המשכנתא.

הבעל לשעבר טען שלא העביר לאם את זכויותיו בדירה אלא רק נתן לאם ולילדיהם המשותפים זכות שימוש בדירה עד שיגיעו הילדים לגיל שמונה־עשרה.

מהעיון בחומר שבתיקים הכולל את התיק הפיזי עולה כי הצדדים התגרשו לאחר שאושר להם הסכם גירושין מתוקן החתום על ידם.

הנושא העומד בפנינו לדיון הוא פרשנות ההסכם על שלש מהדורותיו.

נפרט את סדר השתלשלות האירועים המוכחת מסדר סריקת המסמכים במערכת שיר"ה מאחר וגם בעניין זה לא הייתה הסכמה בין הצדדים.

ביום ג' באב התש"ע (14/07/2010) הופיעו הצדדים בבית הדין לצורך אישור הסכם גירושין שנכתב בכתב ידם ובו נכתב בהקשר לבית נשוא התביעה בזו הלשון: "רכוש: בית + תכולה נשארו לאישה ולילדים".

הצדדים הציגו את ההסכם בפני הדיין הרה"ג מאיר קאהן שליט"א ונתבקשו על ידו להציג הסכם חדש ערוך כראוי.

עוד באותו יום שבו ופנו בבקשה לבית הדין בבקשה בה נכתב: "לאחר בקשת הדיין להכין הסכם חדש אנו מציגים הסכם חדש ומאוד מבקשים לקבל אתנו עוד היום." ההסכם הערוך בצורה משופרת בכתב ידם נסרק ביחד עם בקשה זו לצורך אישורו על ידי בית הדין.

בנוסח הסעיף נשוא המחלוקת נכתב: "הבית + הרכוש שנמצא בבית יישאר לאשה + הילדים עד גיל שמונה־עשרה".

בתיק הפיזי שנמצא בבית הדין מצוי נוסח הסכם זה שתוקן והושלם על ידי הדיין בכתב ידו ונחתם על ידי הצדדים. בהמשך למשפט האמור לעיל נכתב, בזה הלשון: "... הבעל מתחייב לתת לאשה את חלקו בבית המשותף, ולעשות את כל הדרוש לשם כך."

הצדדים חתמו על התיקונים בהסכם כולל על תיקון זה.

אמנם ב"כ האיש טוען שהחתימות לא נחתמו סמוך לתוספת זו ומבסס טענתו כי ההסכם לא חתום בחותמת בית הדין כמקובל.

האשה וב"כ טוענים כי זהו ההסכם הסופי המבטא את רצונם של הצדדים לאחר שהדיין הבהיר להם שעליהם לערוך ולנסח מחדש את ההסכם.

לאחר העיון בית הדין סבור שהחתימות כן מתייחסות לתוספת זו, חתימת האשה נחתמה בסמוך לתוספת, וחתימת הבעל נחתמה מעט מעל התוספת מחוסר מקום בשולי הדף.

למען הסר ספק, הדיין שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף פסק דין, נשאל על כך ואישר שתוספת זו היא בכתב ידו וחזקה שזהו הנוסח שאושר על ידי הצדדים. עוד נציין שבפרוטוקול הדיון שבו אושר הסכם נכתב: "ביה"ד עובר על ההסכם ומוודא עם הצדדים את האמור בו, הצדדים קיבלו בקניין אגב סודר."

עד כאן בעניין סדר האירועים ונוסח ההסכם.

באשר לתוכן ההסכמה טוען האיש שניתנה רק זכות מגורים ומבסס טענתו על כך שנכתב ביחס לבית נשאר או יישאר לאישה ולא השתמשו בלשון ויתור או הקנאה של חלקו בדירה. ויוכיח עליו לשון ויתור שנכתב ביחס לכתובה. יתרה מזו, לשון ההסכם "הבית + הרכוש שנמצא בבית יישאר לאשה + הילדים עד גיל שמונה־עשרה." המגבלה עד גיל שמונה־עשרה מוכיחה לכאורה כדברי הבעל שמדובר בנתינת רשות שימוש לזמן ולא הקנאה וויתור על הבעלות. ההיגיון בהסכמה זו ברור שבזה מקיים האב את חיובו למדור הילדים. מאידך גיסא, לא ברור מה הטעם והסיבה שיוותר על חלקו בדירה. עוד הוסיף וטען האיש שההסכם נעשה כדי להציל את הרכוש, התכולה מנושים שיבואו לעקל את רכושו.

האשה טוענת שהיה ויתור מוחלט על חלקו בדירה וזאת בין היתר כנגד כתובתה שערכה היה רב.

עמדת בית הדין שאכן לשון הסעיף, "הבית + הרכוש שנמצא בבית יישאר לאשה + הילדים עד גיל שמונה־עשרה", נוטה אמנם לפרשנות הבעל לשעבר בעיקר משום הגבלת הזמן עד גיל שמונה־עשרה שכפי הנראה מתייחסת גם לזכות האשה ולא רק לזכות הילדים. אמנם ניתן לפרש שהכוונה שהבית יישאר לאישה לצמיתות ולילדים זכות מגורים עד שמונה־עשרה לצורך סיפוק חיוב האב בגין מדורם. אבל נראה לבית הדין שהפרשנות הראשונה הולמת יותר את הניסוח הזה.

אולם דברים אלו נכונים ללא התוספת המאוחרת שנכתבה בכתב ידו של הדיין כמפורט לעיל. בתוספת לסעיף זה נכתב: "הבעל מתחייב לתת לאשה את חלקו בבית המשותף, ולעשות את כל הדרוש לשם כך." משמעות המילים "לתת לאשה את חלקו" מתפרשת ללא ספק כהקנאה ונתינה גמורה, לצורך כך התחייב לעשות את הפעולות הנדרשות. נתינת רשות שימוש עד גיל שמונה־עשרה אינה מצריכה מעשה אלא מחדל מה שאין כן הקנאה או נתינה.

אם כנים דברינו, הרי יש סתירה בין הרישא של הסעיף לבין הסיפא שלו!

לפיכך, כדי ליישב הסתירה יש לפרש את הרישא אף בפרשנות דחוקה, דהיינו כנזכר לעיל, שהבית יישאר לאישה לצמיתות ולילדים זכות מגורים עד שמונה־עשרה, ואין האם רשאית לסלקם – לצורך סיפוק חיוב האב בגין מדורם.

עיקרון זה מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מב' סעיף ה') וזה לשונו:

היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם (שניהם) מקיימים אותם, אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון, שכתוב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא, הולכים אחר התחתון...

ועיין שם בסמ"ע (ס"ק י') שכתב שאפילו אם הפרשנות ליישב את הסתירה היא בדוחק מיישבים את הדברים וביסס דבריו על פי דברי הדרכי משה. ובש"ך (ס"ק ט') חלק עליו שאין מיישבים בדוחק עיי"ש טעמו ונימוקו. קיימים פוסקים אשר סוברים כסמ"ע שמיישבים אפילו בדוחק ואין תולים שחזר בו. כן הביא בערך השולחן למהר"י טייב ראיה מהגהות מיימוניות סוף הלכות מלוה ולוה שכאשר אפשר לקיים בדוחק מקיימים בדוחק. אכן שם נקט שמפרשים בדוחק להחזיק ולא להוציא דיד בעל השטר על התחתונה.

נראה שבנדון דידן הפרשנות אינה כל כך בדוחק ולכן לא טרחו לתקן את העליון כשכתבו את התחתון. בכל אופן, אף אם נאמר שיש כאן סתירה שאינה ניתנת ליישוב יש לילך אחר הנכתב לבסוף כמבואר בלשון השולחן ערוך.

נוסח זה של תיקון נהוג ומקובל בבית הדין כאשר צדדים שאינם מבינים את הדקויות של בעיה בניסוח מסוים אזי מסביר להם בית הדין את המשמעות של העניין, ורק לאחר שהצדדים מביעים הסכמה מלאה מתקן בית הדין את הנוסח הראוי לאור הסכמה זו ומחתים את הצדדים על כך.

אף כאן סבור בית הדין שחזקה על הדיין שהסביר לצדדים את משמעות הדברים.

ההסכם תוקן בכתב יד ונחתם ע"י הצדדים.

דוגמה נוספת לתיקון בכתב ידו של הדיין וחתימת הצדדים ניתן לראות בסעיף 7 להסכם העוסק בכתובה. בסעיף זה הוסיף הדיין שאישר את ההסכם את המילים "עם סידור הגט". (ניתן להבחין בשינוי הכתב). ברור שהדיין שאישר את ההסכם תיקן זאת לאחר שהסביר לצדדים את משמעותה של התוספת, והצדדים חתמו רק לאחר מכן.

חתימת הצדדים על תיקונים מעין אלו באה כדי שלא תישמע טענה של מי מהצדדים החתומים על ההסכם שתיקון הסעיף נעשה שלא בהסכמתם.

לא יעלה על הדעת שבית הדין יקבל טיעונים מעין אלו, של מי מהצדדים.

עוד יש לדון בלשון ההסכם, האם אין חסרון בהתחייבות, כיון שהנוסח שנכתב הוא: "הבעל מתחייב לתת לאשה את חלקו בבית המשותף, ולעשות את כל הדרוש לשם כך". בלשון "לתת" בעתיד, יש לכאורה חיסרון מצד היותו "קניין אתן". בעניין תקפותו של קניין אתן נחלקו ראשונים ואף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמ''ה סעיף א ־ב) הובאו שתי הדעות וז"ל:

... אבל אם כתב בשטר: אתננו לו אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו קנין דברים (טור בשם הרמ"ה): ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן. הגה: ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה...

השולחן ערוך הביא את שתי הדעות, בסתם, שלא קנה וי"א שקנה. מלשון הרמ"א נראה שנטה להכריע שלא קנה. (עיין עוד ברמ"א שבסימן קנ''ז סעיף ד'.)

הנה בנידוננו יש לדחות ספק זה מאחר והבעל עזב את הבית והשאיר אותו לאשה וזו נתינה בפועל מאחר שהאשה קנתה את הבית בקניין חזקה כאשר דיבורו של לך חזק וקני התפרש בהסכם.

למרות עמדת בית הדין סבר בית הדין שיש צד שהצדדים אכן באו בכוונה תחלה לתת לילדים זכות בדירה ולאור חילוקי הדעות שבין הצדדים הציע בית הדין לצדדים הצעות פשרה שעיקרן שלילדים תישאר הבעלות בחלקו של הבעל לשעבר בחלקים שווים.

ההצעה לא התקבלה והצדדים וב"כ בקשו פסק דין.

לבית הדין לא נותר אלא להוציא פסק דין בהתאם להלכה על סמך הנתונים שהונחו לפניו.

רב יוסף יגודה – דיין

הנני מצטרף לדברי הרה"ג יוסף יגודה שליט"א.

הרב יצחק רפפורט – דיין
גם אני מצטרף לדברי הרה"ג יוסף יגודה שליט"א.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בית הדין דוחה את פרשנות הבעל לשעבר וב"כ להסכם הגירושין.

ב. בית הדין נעתר לבקשת האשה לעניין רישום הדירה על שמה כאמור בבקשתה ומחייב את הבעל לשעבר לחתום על כל מסמך הנדרש לצורך העברת חלקו בדירת הצדדים ב[...] לצורך העברת הבעלות על שם האשה.

מותר לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ב באלול התשע"ג (28/08/2013).