בפנינו בקשה לאישור יהדות.

המבקשת התקבלה לדיון בפניי במותב של דיין יחיד במהלך הפגרה, ביום י"ד באב תשע"ג (21.7.13).

להלן החלטה מיום הנ"ל המתארת אף את התנהלות התיק עד ליום הנ"ל –

לפניי בקשה לאישור יהדות.

בקשה זו מטופלת ע"י הח"מ כדיין תורן ביום פגרה.

בתיק זה שני דוחות חוקרי יהדות; מיום 8.7.13 (יהודה גורדון) ומיום 17.7.13 (אלכסנדר דן), אשר לא המליצו על אישור היהדות בשלב זה.

המבקשת מצהירה: עליתי בשנת 94, מאוקראינה. באתי עם הורי. אין לי אחים או אחות. שם אמי – [ג'], שם סבתא – [פ']. אני מתחתנת בשבוע הבא ביום ראשון, ביום 28.7.13.

בית הדין ציין בפני המבקשת כי התיק לאישור יהדות נפתח על ידה רק ביום 7.7.13, כשבועיים לפני הנישואין.

מבהירה המבקשת: נרשמתי לנישואין בקרית אתא ושם הפנו אליכם. את החתונה הקדמנו מחודש נובמבר לעכשיו, משום שאני בהריון בחודש חמישי.

וממשיכה: כשנולדתי – אימא הייתה בגיל ארבעים וחמש, היא נישאה לפני כן, לא יודעת כמה זמן, הורי חיו בלא נישואין עד שנישאו.

לאור הדחיפות, בית הדין ממליץ למבקשת לפנות למברר היהדות ד"ר זאב רייז, לשם בירור מהיר ומקיף בתיק זה, לאור הדוחות הקודמים המצויים בתיק. טל' ד"ר רייז: 0506229007.

בית הדין ממליץ למבקשת ליצור עמו קשר לאלתר, ולפגוש אותו בהקדם האפשרי היכן שיקבלה.

לאור נסיבות התיק, מבוקש מד"ר רייז מתן חוות דעתו בהקדם האפשרי.

נציין כי המבקשת כבר הופיעה בפני שני חוקרי היהדות המוזכרים לעיל, ובשני הדוחות נאמר כי הנטענת כאמה של המבקשת היא יהודייה (בחוות דעתו של המברר ר' יהודה גורדון הדבר פחות מודגש), אך קיים חשש שהמבקשת אינה בתה הביולוגית, לאור כמה חששות המוצגים בחוות דעתם שם (בחוות דעתו של ר' אלכסנדר דן מוצעת בדיקה גנטית לבחינת הקשר אם-בת).

לאחר מכן התקבלה חוות דעתו של חוקר היהדות השלישי ד"ר זאב רייז, אשר כקודמיו, מאשר את יהדותה של הנטענת כאמה של המבקשת, אך כתב שלא יאשר יהדות המבקשת ללא בדיקה גנטית, לאור העובדה שלא קיימים כל מסמך או הוכחה לקשר שבין הנטענת כאמה של המבקשת למבקשת עצמה.

במקביל התקבלה בקשה מאת המבקשת (בקשה מיום 24.7.13, תחת הכותרת "בקשה דחופה לאישור בדיקת רקמות") להפנותה לבדיקה גנטית בדחיפות, לשם התאמה בינה לבין הנטענת כאמה.

לאור זאת, נתנה החלטה נוספת ביום 24.7.13 כדלהלן –

בפנינו בקשה לאישור יהדות.

בתיק זה עלה חשש ע"י שלושת מבררי היהדות שעסקו בסוגיה, כי המבקשת שפרטיה מעלה אינה בתה הביולוגית של הגב' [ג'].

בהמשך להחלטת בית הדין מיום 21.7.13; לאור האמור אף בחוות דעתו של מברר היהדות הנוסף (השלישי) ד"ר זאב רייז מיום ט"ז אב תשע"ג שחיווה דעתו בתיק זה וכתב שאינו מאשר היהדות ללא קבלת תוצאות בדיקה גנטית שמהן ברור שהמבקשת הא בתה של הגב' [ג'] ולאור בקשת המבקשת להפנותה לבדיקת רקמות; בית הדין מפנה את המבקשת לבדיקה גנטית במכון או גוף רשמי, לשם השוואה בין הממצאים הגנטיים של המבקשת לאלו של הגב' [ג'] וקביעה מקצועית כי אכן מדובר באם ובתה.

בתיק זה לא עולה שאלה של ממזרות והדיון הוא רק ביחס לאישור יהדותה של המבקשת.

בית הדין ישקול לצרף נימוקים הלכתיים בעתיד להחלטה זו.

לסיכומם של דברים: בבית הדין התקבלה בקשה לאישור יהדות. התיק נשלח לבירור יהדות בפני שלושה חוקרי יהדות, אשר אין להם ספק באשר ליהדותה של הנטענת לאִמהּ של המבקשת. ואולם, על אף החומר שהוצג בפני בית הדין וחוקרי היהדות, לא הוכח קשר ביולוגי ברור בין אותה אשה אשר הוצגה כאימה של המבקשת, לבין המבקשת עצמה.

כדי לאמת את הקשר שביניהן, נעתר בית הדין לבקשת המבקשת להשוות ביניהן ע"י בדיקה גנטית, בדיקת DNA, אשר תוכל לקבוע שהאשה שנמצאה יהודייה ואשר להצהרת המבקשת זו אמה, היא אכן האם הביולוגית של המבקשת שלפנינו.

נימוקים הלכתיים
להלן יוצגו נימוקי ההחלטה ביחס לשאלה, האם אכן ניתן להסתמך על בדיקת DNA כדי לקבוע את הקשר הברור שבין שתי נשים אלו לשם קביעת יהדותה של המבקשת.

בראשית הדברים נדון בעצם חובת בירור היהדות במקרה זה, לאחר מכן נדון בתוקפה של בדיקת DNA ע"פ ההלכה, ולבסוף יבואר האם ניתן להסתמך על בדיקה זו לשם השוואה והתאמה בין ילד להוריו, כדי לברר בוודאות את יהדותו של המבקש או המבקשת.

נאמנותו של האומר "ישראל אני"
ראשית נפתח את הדיון בשאלה: הרי ידועה ההלכה שהאומר "ישראל אני" הרי הוא נאמן (ויבואר עוד להלן), וא"כ מדוע אנו זקוקים כלל למצוא את הקשר המשפחתי שבין האימא לבת, והרי אם הבת מצהירה לפנינו שהיא יהודייה, מדוע לא נסתפק בכך.

ובכן, בשורות שלהלן יוכח ויבואר שכיום אי אפשר להסתמך על אמירה זו של המבקש אישור יהדות, ועל המבקש מוטל להוכיח בפני בית הדין כי אכן הוא יהודי.

מקור הדין לנאמנותו של אדם האומר "ישראל אני" הוא מהגמרא יבמות מו ע"ב, וז"ל הגמרא שם: "מי שבא ואמר גר אנוכי, יכול נקבלנו, ת"ל אתך, במוחזק לך."

וכתבו שם התוס' (מז ע"א) ד"ה במוחזק לך: "אומר ר"ת, דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן". את דבריהם שמאמינים אנו לאומר "ישראל אני" מוכיחים התוס' שם מגמרא בפסחים ומשתי סוגיות ביבמות. כן איתא גם ברמב"ן שם (יבמות מו ע"ב) שבסתם, מי שבא ואמר גר אני, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן איתא ברשב"א שם, וכתב שכן הסכימו כל המפרשים. כן היא שיטת רוב הראשונים, שהבא למקום שאין מכירים אותו ואומר "ישראל אני", נאמן.

שיטת רוב הראשונים היא שהבא למקום שאין מכירים אותו ואומר "ישראל אני", נאמן (וע"ע תוס' פסחים ג ע"ב, בחידושי הר"ן שם וכו', וכן בתוס' יבמות מה ע"א ד"ה זיל איטמר. כמו"כ איתא גם במגיד משנה פרק יג מהלכות איסורי ביאה, הלכה ז והלכה י).

ואמנם בירושלמי (ריש פרק ב דראש השנה) משמע שאין אדם נאמן על עצמו שהוא ישראל (שם מובא שרק חבירו יכול להעיד עליו), ודבריו מצוינים גם בגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר ביבמות מז ע"א, ואולם עי' בשו"ת יביע אומר (חלק ז, אבן העזר סימן א) הכותב שמכל מקום, כיון שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי בזה, הלכה כבבלי, כמו שכתב הרי"ף סוף עירובין ושאר ראשונים.

לעומת שיטות ראשונים אלו, שנאמן הבא לפנינו באומרו "ישראל אני", עי' במגיד משנה בהלכות איסורי ביאה, פרק כ הלכה ה, החולק על כך וסובר בדעת הרמב"ם שמי שבא ואמר "ישראל אני" אינו נאמן, וצריך ראיה לעניין יוחסין, מפני מעלת היוחסין.

שיטת המאירי ביבמות מו ע"ב היא שנאמן אדם באמרו "ישראל אני" דווקא בהוחזק ישראל. משמע שמבוסס דינו על דין חזקה, והוחזק כישראל לפחות ל' יום (ולא כשיטות הראשונים שהובאו לעיל שנאמן אפי' לא הוחזק ישראל, ונאמנותו היא מידית).

באיזה תנאי ייאמן האומר "ישראל אני"
עדיין יש לברר באיזה תנאי ייאמן באומרו "ישראל אני". מדברי הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש סימן ה מוכיחים האחרונים שכל נאמנותם של הבאים לפנינו באמירתם "ישראל אני" היא דווקא כאשר מצטרפת לכך התנהגותם כיהודים (שם כתב שמי שאינו יודע שפה יהודית לא ייאמן באמירתו "ישראל אני").

ועי' חזון איש (יורה דעה סימן קנח סק"ח) הכותב שמה שכתב בחוט המשולש שאם אינו מכיר שפה יהודית לא ייאמן אף כשאומר ישראל אני, כך קים ליה למרן (הגר"ח) ז"ל במקום הנידון ושעתו, אך אינו כלל לכל, דהרבה יהודים שכיחים בשפה אחרת, ורוב הבאים בתורת יהדות ישראל הם בכל לשון.

כן עי' גם בשו"ת יביע אומר (שם) המביא את דברי הגר"ח מוואלוזין בשו"ת חוט המשולש שרק כשמתנהג כדת ישראל נאמן, וכותב עליו: "נראה דלאו דוקא הוא, כי גם לגבי העולים ממקום שאינם שומרים תורה ומצוות, רוב הבאים לפנינו ישראל הם, ואזלינן בתר רובא."

בנידון זה עי' גם בתשובת הג"ר בנימין דיסקין זצ"ל, בספר באר רואי עמ' שכז, שכתב בסברת תוס' שבא בתורת יהדות, שאין להאמינו באמירתו גרידא "ישראל אני" ויש לצרף לכך ידיעה שהוא מהול או שיאמר עכ"פ שהוא מהול או מי היא משפחתו, והוי מלתא דעבידא לאגלויי.

בפירוש מרכבת המשנה (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה י) כתב שדין הגמרא שנאמן אדם לומר "גר אני" (יבמות מו ע"ב, ולפי תוס' שם אם לא ידעינן שהוא עכו"ם, נאמן) מיירי כשבא מלובש בבגדי ישראל ונוהג במצוות כישראל, ואז יש לו חזקת כשרות אפילו בחו"ל. נראה לפי דבריו דאין צורך לדין רוב כדי להאמינו, אלא שמכח התנהגותו כיהודי במעשיו ובלבושו ומכח אמירתו שהוא יהודי מסתבר שיש להחזיקו כיהודי.

הסיבות לנאמנותו של האומר "ישראל אני"
הסיבות לנאמנותו כשאומר "ישראל אני" (ע"פ המובא בראשונים ובאחרונים דלהלן) הן שלוש:

א. מדין רוב, "כל דפריש מרובא פריש", כשיש רוב ישראל.

ב. מדין "מילתא דעבידי לאגלויי לא משקר."

ג. מדין חזקה אין גוי מציג עצמו כישראל.

להלן יתבארו סברות אלו בקיצור, וכן יבואר האם ניתן להסתמך על סברות אלו גם כיום:

א. נאמנותו מדין רוב, "כל דפריש מרובא פריש", כשיש רוב ישראל. סברה זו של רוב מוזכרת בראשונה בתוס' בפסחים ג ע"א ד"ה ואנא (בסוגיה שהוזכרה לעיל), ואולם שם מוכח מהתוס' שאין זו הסיבה להאמין אדם הבא לפנינו ואומר "ישראל אני". זאת נראה מדבריהם שאמרו: "מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני, דשאני הכא דרוב ישראל היו, ואזלינן בתר רובא", נראה מדבריהם שנאמן האומר "ישראל אני" כנאמנות עצמית גם ללא סברת הרוב, גם כאשר אין רוב ישראל.

כן מוזכרת סברת הרוב גם בתוס' ביבמות מז ע"א ד"ה במוחזק, ומשם נראה שכן מסתמכים על דין רוב אודות האומר "ישראל אני". וז"ל התוס' שם "דהא בכל מקום נמי איכא רובא, דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם" (ועי' חזון איש הלכות יבום, קיז, ז בבאור התוס').

אמנם כיום יש לבדוק ע"פ הסטטיסטיקה האם רוב העולים הינם יהודים, ואולם רבות האריכו האחרונים בחלוקת סוגי הסיעות וכיצד קובעים רוב זה, ואכמ"ל בזה.

ב. נאמנותו מדין "מילתא דעבידי לאגלויי לא משקר". סברה זו מובאת בריטב"א ביבמות מז ע"א אודות נאמנותו של האומר "ישראל אני" (וכן בנימוקי יוסף שם), וז"ל: "דמלתא דעבידי לגלויי הוא, ולא משקרי אינשי, וכן מעשים בכל יום."

בנידון בירור יהדותו של האומר "ישראל אני" קשה להסתמך על סברת "עבידא לאיגלויי". זאת משום המובא בריב"ש בסימן רנה (וכן בנודע ביהודה סי' כז) שישנם שני סוגי "עבידא לאיגלויי", יש שעתיד להתברר בקרוב ויש שאינו כך (ואזי לא בהכרח שנסמוך על סברה זו, אלא רק בעדות אשה משום הסברות שבה). בנידון דידן אין האמת עתידה להתברר בקרוב, אם בכלל תתברר.

כמו"כ עי' במאמרו של הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א (המובא בתחומין יב) שלעיתים אי אפשר להסתמך על סברה זו, משום שיכול להישמט ולא תהיה נגדו ראיה חזקה (וכל סברה זו מבוססת על כך שיתברר לכולם ששיקר ולא יוכל להשמט, כמובא ברמב"ם הלכות גירושין סוף פרק יג), וכן משום שהנידון הוא על מה שנעשה בארץ רחוקה ולא קרוב הדבר להתברר (ע"פ המהרי"ט).

כן עי' גם בשו"ת יביע אומר, ח"ז, אבהע"ז סי' א, הכותב אודות סברה זו ביחס לעולי רוסיה "ובנידון דידן אין הדבר ברור בכל מקרה דחשיב מילתא דעבידי לאגלויי, אם בא ממקום שאין שם הרבה מישראל. ובעל כרחך לסמוך על טעם התוספות שרוב הבאים לפנינו בתורת יהודים ישראל הם". ואולם כן מצרף סברה זו לעניין אחר, וכך מסיים שם "ועל כל פנים טעמא דהוי מילתא דעבידי לאגלויי חזי להצטרופי למה שכתבנו שאין צריך לברר יותר, אלא אם כן יש רגלים לדבר שעדיין צריך בירור נוסף לכך."

ג. נאמנותו מדין חזקה – חזקה אין גוי מציג עצמו כישראל. חזקה זאת היא בעצם כרובא דליתא קמן (כגון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו המבוססת על הנהגת רוב העולם שאינו לפנינו) ובנויה על יסוד טבעו של האדם (סברה זו לנאמנותו מובאת גם בשו"ת אגרות משה אבן העזר סימן ו, ומתבססת שם על כך שגוי מתבייש לומר שהוא יהודי משום שנאת הגויים לישראל).

יש הסוברים שייתכן שבעולים מסוימים לא נוכל להסתמך על כך, משום שמאמירתם "ישראל אני" צומחת להם תועלת גדולה מאוד (וכן כתב גם הגרמ"מ פרבשטיין שם).

למעשה בית הדין אינו מסתמך בהכרח על אמירתם זו ובודק את יהדותם של העולים מברה"מ ע"י עדויות, אנשי מקצוע המתמחים בתחום, מנהגי יהדות, סוגי מסמכים שונים ועוד. הרבה יש עדיין להאריך ולפרט כיצד מתנהל כל הנ"ל למעשה, מהם המסמכים והראיות המוכיחים יהדות ואלו מהממצאים מורים את ההיפך וכו', ואולם אין זה מקומם של דברים, וד"ל.

מצינו מכל הנ"ל שאין לנו להסתמך רק על אמירתה של המבקשת שהיא יהודייה ("ישראל אני"), ועלינו לברר את ייחוסה אל אמה, כדי שנוכל לקבוע שהיא יהודייה על סמך מה שעלה בדו"ח חוקרי היהדות שהנטענת כאמה של המבקשת היא יהודייה.

מהי בדיקת DNA
להלן נחל בדיון אודות בדיקה זו, ואודות תוקפה ההלכתי.

אותיות אלו הינם ראשי התיבות של החומר הגנטי המצוי בגרעין שבכל תא מתאי האדם (בגוף האדם ישנם מיליארדי תאים). החומר הגנטי המצוי במולקולות DNA זהה ברובו אצל כל בני האדם. אחוז קטן של הבדל הוא זה המאפשר את הזיהוי (מלבד בין תאומים זהים ש-DNA שלהם זהה לחלוטין). החומר הגנטי של אדם הוא תורשתי וזהה בדרך כלל לחומר המצוי בתאים של אביו ואמו, דבר המאפשר לזהות אדם ע"פ השוואת DNA שלו לשל הוריו. בהשוואה ע"פ בדיקת DNA ההוכחה השלילית היא ודאית. אם מצאנו חוסר התאמה בין הממצאים, משמע שאין קשר ביולוגי בין הנבדק לחומר הגנטי שמשווים אליו. כאשר תוצאת בדיקת ההשוואה היא חיוביות, עדיין אין תוצאה זו קובעת זיהוי מוחלט. גם בתוצאה זו עלול להיות אחוז קטן ביותר של השוואות הנראות זהות למרות שאין קשר ביולוגי בין שתי המדגמים. הנ"ל אמור בבדיקה השוואתית שבין אדם להוריו, ואולם בבדיקה השוואתית שבין אדם לעצמו (בין DNA המופק ממנו עתה לבין DNA שהופק ממנו ממקור אחר) אחוז הטעויות הוא קטן עוד יותר (אחד לכמה מיליונים).

אם ע"פ ההלכה אפשר להסתמך על בדיקה זו
שאלה זו כבר נידונה בפוסקים ביחס לכמה שאלות כגון קביעת ממזרות, קביעה שהוא היורש והוא זכאי לירושה, הרשעת אדם על פי בדיקה זו, קישור בין חלקי גופת נפטר כדי לקברם בקבר אחד, קביעת זיהוי מת לצורך אבלות, וכן השאלה – האם נוכל להתיר עגונה מכבלי עיגונה על סמך בדיקה זו המורה לנו כי אכן בעלה של זו הוא הנפטר הנמצא לפנינו.

בנידון התוקף ההלכתי של בדיקה זו, דנתי כבר בספרי "הלכות אבלות – מדריך מפורט" (אוצר הפוסקים, ממהדורה שלישית ואילך, במאמרים שבסוף הספר), ושם הבאתי מספר ראיות מהפוסקים שמהם עולה כי אפשר להסתמך על כך במקרים מסוימים, ואציגם בשורות הבאות.

יש לציין כי למרות שבדיקת DNA מקורה רק בעשורים האחרונים, ואולם בתוקפן של בדיקות הנעשות בדם דנו כבר הפוסקים בעבר. הבדיקה שעליה דנו היא "בדיקת רקמות" והיא הגרסה הקודמת (פחות מעמיקה ומדויקת) של הבדיקות בדם הנעשות כיום בגרעין DNA. כמה ראיות הובאו בעניין זיהוי ע"פ בדיקת רקמות, ואזכיר שתים מהן בקצרה:

א. בספר חסידים (סימן רלב) מביא סיפור בעשיר גדול שמת והשאיר נכסים רבים וכן השאיר בן ועבד. העבד תפס נכסיו והחל להתפתח ויכוח בין הבן והעבד מיהו אכן בנו ומיהו עבדו. המעשה הגיע לרב סעדיה בן יוסף החכם, והוא פסק להקיז דם הבן בספל אחד ודם העבד בספל אחר, ולקחו עצם מהאב המת והניחוה בספל העבד, ולא נבלע בה הדם, ולאחר מכן הניחוה בספל הבן ונבלע בה הדם. על סמך זה קבע שאכן הבן האמתי זכאי בנכסיו, והוא בנו של המת, ולא עבדו שתפס את נכסיו שלא כדין. מכאן ישנה ראיה שניתן לזהות ע"פ הדם את מקורו הביולוגי של האדם.

ב. היו שטענו שייתכן וכל הבדיקות הנעשות בדם, ראייתם יפה רק להשוות הבן לאמו, ואולם כדי להשוות דמו לדם אביו, אין לכך שום משמעות. זאת משום הגמרא בנידה (לא ע"א) הקובעת "ת"ר שלשה שותפין באדם וכו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושערות וכו'" (ע"פ גירסת השאילתות שם). ובכן, אם דמו של הבן הוא רק מאמו, א"כ זיהוי ע"פ דם ניתן לערוך רק כהשוואה בינו לבין אמו. כן נראה גם מדין השו"ע ביור"ד, סימן רסג סעיף ב, שם סובר המחבר שגם איש שמתו שני בניו מחמת מילה, לא ימול בנו השלישי, ואילו דעת הרמ"א שכל דין זה שייך רק באשה שמתו שני בניה מחמת מילה, ולא באיש. ועי' בביאור הגר"א שם ס"ק ד המבאר דעת הרמ"א, שסובר כגמרא שהובאה עתה, שהדם מן האשה, וממילא רק בה ניתן לתלות רצף מיתת הבנים במילתם.

ביחס להתרת אשה עגונה הביאו הפוסקים מקור נוסף שניתן להסתמך עליו, זאת בהתייחסות לשאלה מהי הגדרתו של סימן מובהק כדי להתיר אשה עגונה. ועי' בבית שמואל אבן העזר סימן יז ס"ק עב (בשם המשאת בנימין) הקובע שסימן מובהק במת שעל פיו ניתן לזהותו ובכך להתיר את אשתו העגונה, הוא – "שלא ימצא רק אחד מאלף", כהגדרתו. סימן נדיר כזה שלא נמצא ביותר מאחד לאלף איש, כגון צלקת נדירה וכדו' שהייתה בו כשהיה חי ועתה נמצאת בגופתו, הרי הוא סימן מובהק שאכן אותו נפטר הוא בעלה של עגונה זו שלפנינו. ע"פ הגדרה זו ניתן לקבוע שגם בדיקה מדעית זו היא סימן מובהק, שהרי גם בדיקת DNA היא נדירה באופייה, ואחוז הטעויות בה הוא יותר מאחד למיליון.

כמה הסתייגויות שהובאו בפוסקים ביחס לקביעה על סמך בדיקה זו
בשורות דלהלן אציין בקצרה כמה הסתייגויות שהובאו בפוסקים בנוגע להסתמכות על הבדיקות הנ"ל (בעיקר אודות זיהוי מת והתרת עגונה ע"פ בדיקת DNA). ואלו ההסתייגויות:

א. יש שהסתפקו, מאחר ש-DNA הוא דבר שאינו ניכר לעין, וכל ההבחנה בו היא רק ע"פ דרכי המדע, האם כלל חל עליו שם של "סימן" (הרב שמואל גרסטן, ישורון יב).

ב. בדיקות אלו בחלקן הן השוואות בין נתוני הנעדר לתוצאות הבדיקה שבמת שלפנינו, והיכן מצינו שסימן הדומה לסימן מהני, והרי כל מהות ראיית ה"סימן" היא זיהוי ע"פ נתון בודד המצוי בגופו של המת (שם).

ג. ההנחה הבסיסית שעליה אנו נשענים בזיהוי ע"פ בדיקות אלו היא שאין שני אנשים בעלי אותו נתון (טביעת אצבע, DNA, מרשם שיניים וכד'), או לפחות שהסבירות שיהיו שניים בעלי אותו נתון נמוכה מאוד. והשאלה המתבקשת היא – וכי בדקנו את כל יושבי תבל ומצאנו שכולם שונים זה מזה? אלא מאי, הנתון הנ"ל הוא נתון סטטיסטי, וא"כ יש לבדוק מהו ערכו של נתון סטטיסטי בהלכה (שם. ומאריך שם עוד בכל הנ"ל).

ד. כהקדמה להסתייגות דלהלן אקדים כמה מילים בדין צירוף סימנים בינוניים (שאינם מובהקים). כאמור לעיל, סימן בינוני אינו מספיק כדי להורות שהמת שלפנינו זהו אכן בעלה של עגונה זו ולהתיר את האשה להינשא. ואולם, יתרונו של הסימן הבינוני הוא שהוא יכול לעתים להצטרף לשאר סימנים בינונים כדי להתיר האשה. כן איתא בבית שמואל שם ס"ק עג בשם המשאת בנימין. ואולם החלקת מחוקק (המוזכר שם בב"ש) אינו מקבל דבריו. ועי"ש בט"ז ס"ק ל הסובר כמשאת בנימין בזה, שיש להקל לצרף סימנים מובהקים קצת. ועי' קצוה"ח חו"מ סימן סה ס"ק יא המוכיח שאכן ניתן לצרף כמה סימנים בינוניים יחדיו, ואולם הבית מאיר שם סע' כד דוחה ראייתו. אעפ"כ מסיים שם הבית מאיר שהדבר מסור לחכמי הדור, ואם יחליטו שעל פי צירופם של סימנים בינוניים אלו מתקבל סימן נדיר ומספיק לזיהוי, אזי ניתן לצרפם ולזהות על פיהם. גם דעת הנודע ביהודה (שו"ת נו"ב מה"ת סי' סו) להתיר לצרף סימנים שאינם מובהקים לסימן מובהק, כגון כשאוזנו הימנית גדולה מאוזנו השמאלית או יד ימין חסרת אצבע. כן איתא גם בשו"ת עין יצחק (חלק אבהע"ז סי' כ ענף ג אות יב) שניתן לצרף סימנים בינוניים שאינם מובהקים יחדיו לסימן מובהק. שם איירי אודות צירוף סימן בינוני דבלבול מוחו (מחלת נפש שבגינה התאבד ההרוג) עם סימן בינוני נוסף. ועתה נחזור לנידון זיהוי ע"פ בדיקות מדעיות. בחלק מהבדיקות המדעיות נקבע הנתון ע"י בדיקת כמה קטעים וצירופם יחדיו (כגון בדיקת כמה מקטעים בשרשרת DNA, בדיקת כמה רכסים והתפלגויות בטביעת האצבע, צירופי כמה שיניים המרכיבים את מרשם השיניים), ויש לבדוק האם אין זה בכלל צירוף כמה סימנים, שגם אם הינם בינוניים, שנוי צירופם במחלוקת הפוסקים (ועי' בזה בספר "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה", לרה"ג אלכסנדר לוינזון שליט"א).

פסק הלכה ביחס לקביעה על סמך בדיקת DNA
להלן אביא את הפסק שיצא מבית דינו של הגר"ש ואזנר שליט"א (נכתב ע"י הג"ר משה שאול קליין שליט"א ואושר פסק דין זה גם ע"י הגר"נ קרליץ שליט"א). פסק הדין מתייחס לתוקפה של בדיקת DNA (השורות דלהלן אינן ציטוט מלה במילה, אלא תמצית הפסיקה).

א. ניתן להסתמך על בדיקה זו כדי לקשר חלקי המת ולקברם בקבר אחד.

ב. אודות זיהוי מת כדי שיוכלו לנהוג קרוביו מנהגי אבלות, יש להבדיל בין רווק לנשוי. על רווק יכולים לנהוג מנהגי אבלות על סמך זיהוי זה. ואולם על נשוי, שאם ינהגו מנהגי אבלות יש לחוש שיתירו את אשתו להינשא, אין לנהוג מנהגי אבלות, אלא ע"פ הוראת פוסק מוסמך.

ג. אין לקבוע ממזרות על סמך בדיקה זו.

ד. לגבי קביעת היורש, אם לא ידוע על יורשים אחרים ובא זה לדרוש הירושה על סמך בדיקה זו המורה שאכן הוא בנו של המת (ולא ידועים יורשים נוספים), ניתן להסתמך על כך, שהרי אינו מוציא ממון ממוחזק. ואולם אם ישנם יורשים מוחזקים אחרים, אי אפשר להוציא מהם ממון על סמך בדיקה המורה שגם הוא יורש (אין הולכים בממון אחר רוב להוציא ממוחזק).

ה. אין להרשיע אדם על סמך בדיקה זו (המקשרת אותו עם זירת הפשע), ורק על פי שני עדים יקום דבר.

ו. ביחס להתרת עגונה – התרת עגונה נתונה בידי בית דין מוסמך בלבד. באופן כללי – בדיקת DNA מגוף האדם לעצמו, היא יותר מסימן בינוני וקרובה לסימן מובהק, ואין לסמוך אך ורק עליה, אא"כ ישנם רגליים לדבר וצדדים נוספים בהלכה. בדיקת DNA המתאמת בין גוף הנעדר להוריו, אינה יותר מסימן בינוני בלבד.

מסקנת הדברים ביחס לנידון דידן
העיקרון העולה מתשובה זו הוא שבמקום שבעי עדות גמורה אי אפשר להסתמך על בדיקה זו (כמו שכתב מפורשות בסעיף ה), ואולם במקום שמספיקה עדות של גילוי מילתא או הכרה בעלמא וכד', ניתן להסתמך על בדיקה זו במקרים מסוימים (הלכך אתי שפיר מה שפסק שניתן להתאבל ע"פ בדיקה זו, זאת בהסתמך על דין השו"ע ביור"ד שצז, א, שמתאבלים ע"פ עדות עד אחד, עד מפי עד או עכו"ם מסל"ת, דהיינו שלעניין זה אין צריך עדות גמורה. כן אתי שפיר מה שפסק שבמקום שלא מוציא מחזקת אחרים ניתן להסתמך על בדיקה זו לעניין ירושה, ע"פ המובא בנתיבות המשפט חו"מ רפ, א, שאם בא ואומר שהוא הבן, ואין אחר המוחזק בירושה, הרי הוא נאמן. גם שם מצינו כנ"ל שכדי לזכות בירושה אין צורך בעדות גמורה, אם לא מוציא מחזקת אחרים).

עוד מצינו שבעניין הכרה בעלמא גם עדים פסולים ייאמנו להעיד, כשם שמכשירים אנו עדותם של פסולים בענייני גילוי מלתא אחרים, כגון להאמינם לגבי גט שאלו שלפנינו הם הבעל והאשה או לגבי חליצה שזהו אחי המת וגיסתו (שם ניתן להסתמך גם על ע"א, אשה או קרוב, מדין מילתא דעבידא לאגלויי), כמובא בשו"ע אבן העזר סי' קכ סע' ג, וכן בסימן קנז סעיף ב וסימן קסח סעיף ח (אודות חליצה). כן הדין גם ביחס להכרת שמות בעלי השטר, כמובא בשו"ע חו"מ סימן מט סעיף א, שאפי' פסולים נאמנים להעיד על כך. כן כתב גם בבאר היטב (אבן העזר סימן מב ס"ק יב) ביחס להכרת המתקדשת, שהכרה זו תהני אפי' ע"י עבד או שפחה או קרוב. ייתכן לומר שגם בעניין הכרה זו, של חיבור וייחוס הקרבה המשפחתית בין המבקשת לבין אותה אשה שהמבקשת טוענת שהיא אמה (וכן האם מאשרת זאת), ניתן יהיה להסתמך על ממצא אשר אין תוקפו כעדות לכל דבר, ולא תהיה גרועה בדיקת DNA (אשר היא מדויקת ביותר, כמפורט לעיל) מבירור של הכרה ע"פ עדים קרובים או פסולים.

כתוספת לכך כתב לי ידידי הדיין הג"ר עידו שחר שליט"א (חבר בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית ירושלים) שנראה לשייך דין זה לנידון של עד אחד הנאמן ביוחסין (שהרי גם פה אנו זקוקים לעדות על הייחוס, כדי לקבוע יהדות). דהנה כתב הב"ש באבן העזר סימן ב ס"ק ב שע"א לא נאמן ביוחסין, ובאוצה"פ שם הביא מהאחרונים שתמהו על דבריו מדוע כתב כן, והביאו שם מהבית משה ומעוד אחרונים שביוחסי קהל העיקר לדינא דלא כרש"י והרמ"ה (שהם מקור דברי הב"ש), ואכן ע"א נאמן להתיר, ואין לומר בכה"ג שעשו מעלה ביוחסין, מפני שא"כ לא תהיה לו תקנה להינשא כלל.

ובדברי הבאר היטב שם מבואר שדינו של מי שיש ספק ביהדותו דומה לדינו של מי שיש להסתפק בכשרותו לקהל, שהרי בבה"י שהביא שם בבאר היטב פסל את מי שבא ואומר ישראל אני מפני שאין משפחתו ידועה, א"כ מבואר שגם לדעת הבית משה הנ"ל יש להקל בכה"ג (בירור יהדות) מהטעם הנ"ל.

והוסיף שם שביותר יש להעיר שגם לב"ש הסובר שע"א לא נאמן ביוחסין, הוא משום מעלה שעשו ביוחסין, אבל מעיקר הדין לא צריך עדות בכה"ג, אלא דינו כדין ע"א שנאמן באיסורין, מפני שאין חזקת כשרות וחזקת פסול, וכמבואר בב"ש סימן ג ס"ק ז. א"כ באופן שיש בירור שאמנם אינו כעדות גמורה אך הוא בירור קרוב לודאי (כדוגמת בדיקת DNA) יהיה אפשר לסמוך על כך, ובזה אפשר ולא החמירו חז"ל, וכמו שמצינו שסמכו על חזקה שבניה כרוכים אחריה גם לעניין יוחסין (כמובא בטור סוף סימן ג), הרי שלא חייבו בדווקא שני עדים אלא הוא הדין כל בירור טוב, ואפשר שגם בדיקה זו תהיה בירור טוב לעניין זה. עכ"ד.

מכל הנ"ל נלענ"ד שניתן להסתמך על בדיקת DNA כדי לקשר ולאמת את הייחוס בין הנטענת כאם המבקשת למבקשת עצמה, ובמידה ואכן ימצא קשר גנטי ביניהם ותתברר כאמה הביולוגית; לאור העובדה שיהדותה של האם כבר מבוררת, ניתן יהיה לאשר גם את יהדותה של בתה, המבקשת דנן.

כמודגש לעיל, בתיק זה לא עולה שאלה של ממזרות, והדיון הוא רק ביחס לאישור יהדותה של המבקשת.

המזכירות תעביר החלטה זו, כולל נימוקיה והחומר שבתיק, לקבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה וכן לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול. (עתה, בעת כתיבת נימוקי ההחלטה, הובא לידיעתי הצורך באישור ההחלטה ע"י הגורמים הנ"ל.)

ניתנה ביום כ' באלול התשע"ג (26/08/2013).

הרב יצחק אושינסקי