דיין א':
עובדות והליכים
בני הזוג נישאו בחודש אדר שנת תשס"ה (3/2005), לשניהם היו אלו נישואין שניים.

הבעל התאלמן מאשתו הראשונה כתשע שנים קודם שנישא בשנית. מנישואיו הראשונים נולדו לו בן ובת. האשה התגרשה כשלוש שנים קודם נישואיה השניים וגם לה ילדים מנישואיה הראשונים. מנישואיהם הנוכחיים לא נולדו לבני הזוג ילדים.

הצדדים מתדיינים ביניהם במגוון הנושאים העולים בדין ודברים שבין בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין – מזונות האשה, דין מורדת וחלוקת רכוש. ברקע הדברים גם שאלת זכאות האשה לכתובתה או הפסדה.

באשר לגירושין עצמם – במהלך הדיונים הגיעו להסכמה להתגרש, וכפי שעוד יפורט לקמן.

תחילת ההליכים בתביעת מזונות שהגישה האשה בתאריך י"ז כסלו תשע"א (24/11/2010), כחמש שנים ותשעה חודשים לאחר נישואיהם.

תביעה זו הוגשה לבית הדין בירושלים, והועברה על ידו לבית הדין ברחובות, שמקום מגוריהם המשותף נמצא בתחום שיפוטו.

בתאריך כ"ב בכסלו תשע"א (29/11/2010) הועבר התיק לבית דיננו עקב היכרות מוקדמת בין הנתבע לדייני ועובדי בית הדין, כלשון החלטת אב"ד רחובות.

בית דיננו נאות לקבל את התיק לטיפולו, ואכן כל הדיונים שהתקיימו בפועל במגוון הנושאים התקיימו בבית דיננו, ובסך הכול התקיימו בין התאריכים כ"א שבט תשע"א (26/1/2011), י"א בתמוז התשע"ב (1/7/2012) תשעה דיונים ארוכים ובכלל זאת נחקרו הצדדים עצמם ונשמעו עדויות.

הצדדים בקשו לסכם טענותיהם בכתב. נתבקשו וניתנו הארכות מועד להגשת הסיכומים.

הנתבעת הגישה את סיכומיה בנושאים שונים בשני מועדים, האחרון שבהם היה בתאריך י"ט שבט תשע"ג (31/1/2013). בו ביום התקבלו גם סיכומי תשובה מטעם התובע, ואלו לא התייחסו לסיכומים המאוחרים של הנתבעת.

לאור הפיצול שבסיכומי הנתבעת אִפשר בית הדין הגשת תגובה נוספת של התובע לסיכומי הנתבע התקבלה תגובה קצרה בתאריך ב) ניסן תשע"ג (13/3/2013) ערב פגרת חג הפסח.

התגובה כללה התייחסות עניינית ובסופה נאמר כי יוגשו סיכומים נוספים מטעם הבעל עד 4/2013. בפועל התקבלו סיכומים אלו בתאריך י' בתמוז התשע"ג (19/6/2013) לאחר תזכור שנעשה על ידי בית הדין.

תגובת האשה לסיכומים התקבלה בתאריך ג' אב תשע"ג (10/7/2013).

ומשכך לאחר שנתקבלו סיכומי הבעל, סיכומי האשה וסיכומי תשובה מטעם הבעל באה העת לפסק הדין.

כאמור, ראשיתם של ההליכים בתביעת מזונות של האשה שהוגשה ביום י"ז כסלו תשע"א (24/11/2010), ובעקבותיה התקיים דיון במזונות בתאריך כ"א בשבט התשע"א (26/1/2011).

בדיון זה לאחר שמיעת דברי הצדדים הוצע להם שיופנו על ידי בית הדין לייעוץ שלא על רקע כלכלי, אלא לשם ריפוי משפחתי, ומשכך תתייתר תביעת המזונות. האשה הסכימה בלא תנאים. הבעל הסכים בתנאי שבמסגרת הייעוץ ייערך בין הצדדים הסכם ממון.

בית הדין ביקש מהבעל לקחת שהות להימלך בדעתו, וניתנה החלטה וזו לשונה:

התקיים דיון במזונות, שעסק בעיקרו בשורשי הבעיות שהביאו לתביעה זו.

ביה"ד התרשם שביסוד הדבר יש התאמה בין בני הזוג והערכה הדדית עמוקה. שניהם יראי שמים ומקיימים אורח חיים דתי ואף חרדי, שניהם אנשים משכילים בעלי תארים אקדמאיים והצד השווה ביניהם רב.

יחד עם זאת, נוצר קרע ביניהם שהלך והחריף בגלל שני נושאים:

האחד, ניהול הכספי של המשפחה – יש ביניהם מחלוקת על סדרי עדיפות בהוצאת הכסף, ועל הצורך בהתחשבות בתקציב הכספי שלהם, עקב זאת החל הבעל להפריש לאשה סכום של 500 ₪ לחודש לצרכיה, ולאחרונה הפסיק אף את ההקצבה הזו, יחד עם זאת הוא קונה את צורכי המחיה של הבית.

השני, היחסים הקשים בין בתו לאשתו, קונפליקט שהחריף מאוד לאחרונה.

שני הנושאים הללו ידועים כנושאים רגישים מאוד בין בני זוג בזיווג שני, ואנו בביה"ד נתקלים פעמים רבות בתופעה זו הגורמת ר"ל לגירושין. אולם מתוך הניסיון שלנו, נושא רגשי זה ניתן לפתרון ע"י ייעוץ שיעזור להם להבין איש את רעהו ולהתגבר על כך. יש תקווה שלאחר מכן יגיעו בכוחות עצמם להסכמה כיצד לנהל את הכספים, הייעוץ גם עשוי לסייע להם לדעת כיצד להתייחס לבת שכיום נמצאת במצוקה (הייעוץ בעניין זה צריך לכלול את האב הבת והאשה).

לביה"ד יש בסיס גדול להאמין שמתווה זה יצליח להחזיר את שלום-הבית, הואיל וביסוד הדברים יש ביניהם הערכה והתאמה.

ביה"ד הקדיש זמן רב לשיחה עם בני הזוג כדי להשפיע עליהם לפעול בכיוון זה. האשה הסכימה לכך והבטיחה לחזור ליחסים רגילים שבין בעל ואשה ולעשות כל צרכי הבית כראוי.

הבעל גם הוא באופן עקרוני הסכים לכך, אולם בנושא ההתנהלות הכספית, אמר שאם האשה תקבל סכום קבוע לדמי כיס היא יכולה לעשות בזה כרצונה, אבל אם הם יחזרו להשתמש בחשבון משותף, הוא מבקש שהיא תשתמש בכספים הללו לצורך משפחתם ולא לצורכי ילדיה אלא בהסכמה משותפת. האשה נתנה הסכמתה לכך. ביה"ד הבהיר לו שהדברים הללו יבואו לפתרונם במסגרת הייעוץ.

לבעל היה תנאי נוסף לחזרתו לשלום-בית והוא שהם יערכו הסכם ממון שיסדיר את הרכוש שלהם ויחלק אותו ביניהם ע"פ השקפתו.

ביה"ד סבור שהבעל אינו יכול לדרוש זאת מאשתו כיום במסגרת שלום-בית, וזאת מפני שאם כוונתו לחלוקה ע"פ הלכה הרי ששניהם הסכימו שנושא הרכוש יהי בסמכותו של ביה"ד, וממילא ביה"ד יקבע אם יידרש לכך מה שייך לו ומה שייך לאשתו, והכול לפי ההלכה. אולם הוא אינו יכול לחייב את אשתו ולדרוש ממנה שתחתום על הסכם חד־צדדי לפי השקפתו ורצונו, אלא בהסכמה הדדית, והעיתוי לכך בוודאי אינו כיום, והוא רק יטרפד את ניסיון שלום-הבית ויגביר את חוסר האמון ביניהם.

ביה"ד קורא לבעל, לטובתו, לזנוח את דרישתו זו כי היא לא תצלח ולחזור מכל הלב לשלום-בית, וכאדם המאמין יבטח באלוקיו "ובוטח בה' ישוגב".

לבסוף, הבעל בקש ארכה של כמה ימים להשיב לביה"ד על החלטתו.

ביה"ד חזר ושקל את הדברים. לאור כל זאת מחליט ביה"ד כדלהלן:

בשלב ראשון הבעל ייתן לאשתו סך של 1000₪ לחודש דמי כיס לצרכיה האישיים ובנוסף לכך יקנה את כל צרכי הבית באמצעותו או באמצעות אשראי שייתן לאשתו.

שניהם יפנו לייעוץ, ביה"ד ממליץ על ד"ר [צ' א'] מראשון לציון, או יועץ אחר שייבחר בהסכמה.

אם הבעל יודיע לביה"ד שאין פניו לשלום, יקבע ביה"ד מועד נוסף לדיון במזונות, אולם כל עוד לא ניתן פס"ד סופי למזונות עליו לתת לאשתו כאמור בסעיף א).

ביה"ד נותן לו ארכה להשיב על כך תוך 30 יום.

בית הדין הוסיף לחתור להשבת השלום לבית גם בדיונים הבאים, כמשתקף מהחלטתו מתאריך ב' בניסן התשע"א (6/4/2011), וזו לשונה:

בפני ביה"ד הופיעו הצדדים וב"כ.

ביה"ד שמע בארוכה את דברי הצדדים וניסה את כוחו בגישור על פערים הקיימים ביניהם, ללא הצלחה מרובה.

מדובר בבני זוג הנשואים נישואים שניים והמתח ביניהם כעת רב ביותר. כל אחד מן הצדדים רואה את המצב רק מתוך עמדתו הצרה ומתוך השיח שמחוץ לפרוטוקול מתברר שהפערים בן הצדדים בעניין דרך ההתנהגות הזוגית גדולים מאד.

גם הציפיות של כל אחד מבני הזוג מהחיים המשותפים אינן תואמות את הקורה בפועל, ועל כן אין ספק שטיפול זוגי הוא צורך דחוף במקרה מעין זה.

ביה"ד מורה בזה לצדדים להמשיך באופן אינטנסיבי את הטיפול הזוגי אצל היועץ שהחלו בייעוץ אצלו .

אין לאחד מן הצדדים לבטל או לעכב כל פגישה אצל היועץ.

על הצדדים לשתף פעולה עם היועץ ולבצע באופן פעיל את המלצותיו.

המטפל הזוגי הוא אשר יחליט גם על דרך ההתנהלות של הטיפול.

יש לקבוע מועד לדיון בעוד כארבעה חודשים. עד לדיון זה מצפה בית הדין שהצדדים יופיעו לכל הפחות לעשרה מפגשים עם היועץ.

לצערנו, בפועל התקיימה עם המטפל פגישה אחת משותפת ופגישה נוספת עם האשה בלבד.

בסיכום דבריו כותב המטפל הזוגי שלהבנתו לא התקיימה יותר מפגישה אחת עקב קשיים של שני הצדדים.

בדיון המשך שהתקיים בתאריך ז' באלול התשע"א (6/9/2011) הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

בפני ביה"ד הונחה תביעה למזונות אשה.

התקיים דיון ונטענו בו חלק מטענות הצדדים, אולם במהלך הדיון הובאו הצדדים להסכמה כדלקמן:

א. הבעל ישלם לאשתו בעד מזונות ומדור סך של 5,000 ₪ לחודש.

תשלום זה יבוצע בכל עשרה לחודש פרט לחודש ספטמבר בו יבוצע התשלום בתאריך 11/9/2011. בחודש זה ייחשב סכום התשלום לפי החלק הפרופורציונאלי מיום שהאשה עזבה את הדירה ולא יאוחר מתאריך כ"ו אלול תשע"א 25/9/2011.

ב. הדירה הרשומה על שם שני בני הזוג תוצא למכירה בשוק החופשי ולכל המרבה במחיר כאשר היא פנויה מכל אדם וחפץ.

ג. דיון נוסף במזונות האשה יתקיים במהלך חודש דצמבר.

בית הדין הבהיר שבכלל ההסכמות נכללת גם עזיבת האשה את הדירה המשותפת. זאת מתוך דאגה לשלומה הנפשי של בת הבעל ובלא לקבוע מי מהצדדים אחראי למצב.

משום שהמדובר היה בהחלטת ביניים שניתנה משום הצורך הדחוף הנ"ל ונחתמה ע"י דיין אחד בלבד נדרש בית הדין שוב לעניין חיוב מזונות האשה בדיון הבא שהתקיים בתאריך י"ח בכסלו התשע"ב (14/12/2011).

כיוון שבהסכמת הצדדים עזבה האשה את ביתם המשותף, מובן מאליו שהבעל מחויב במדור אשתו ובמזונותיה. מעולם לא טען הבעל שהוא מוכן לשיבת האשה לביתם המשותף וממילא אין ספק שלא ייתכן גם לדרוש הוצאתה מהבית וגם להטיל עליה את עלות המדור.

האשה הציגה חוזה שכירות ע"ס 3,300 ₪ ובתוספת חשמל, מים וארנונה עמדה ההוצאה החודשית למדור ע"ס 3,650 ₪. בנוסף נעשה חישוב צרכי האשה כפי שהורגלה להם בהיותה עם בעלה ונמצא שהם עומדים ע"ס 2,550 ₪ סך הכל. סך הכול חויב הבעל למדור אשתו ומזונותיה בסכום של 6,200 ₪ זאת עד לפסיקה סופית.

פס"ד זה היה הראשון שניתן בשלושה דיינים שכן, כאמור לעיל, פסק הדין הקודם ניתן בהסכמה בדיין אחד כדי לאפשר את עזיבת האשה מן הבית למען טובת בת הבעל.

הדיונים הבאים יוחדו לשמיעת טענת הבעל ולפיה אין לחייבו כלל במזונות אשתו משום שדינה "כעין מורדת".

התקיימו דיונים בעניין זה בתאריך כ"ט בשבט התשע"ב (22/2/2012) ובתאריך י"א בתמוז התשע"ב (1/7/2012).

טענות הבעל לעניין היות האשה "מעין מורדת"
1. האשה הוציאה מחשבון הבעל כספים רבים ללא רשותו ונתנה אותם לבנה, לבתה ולנכדיה.

2. האשה דרשה שהבעל ייענה לדרישותיה לסייע לרכוש דירה לאמה לידה.

3. האשה דרשה שהבעל ייענה לדרישותיה שהבעל ישלם באופן קבוע סכומי כסף גדולים כדי לסייע לבנה ולבתה.

4. מאחר והבעל לא נענה לדרישות האשה דלעיל, עזבה האשה את בית המגורים ונעדרה תקופות ארוכות. גם בזמנים שהייתה בבית לא תפקדה כאשה לבעלה, לא בישלה, לא עשתה מלאכות הבית כולל ניקיון, ומעל לכול – סירבה לקיים יחסי אישות עם בעלה.

קודם שנבוא לדון לגופם של דברים נזכיר את ההבחנה הברורה בין "אשה מורדת" לבין "אשה רעה". יעוין בגמ' (יבמות סג ב) שגם אשה רעה כתובתה מרובה, ואף שמצווה לגרש אשה רעה כמבואר בשו"ע אה"ע סימן קיט סעיף ד, עדיין כתובתה מרובה.

ויעוין עוד בגט פשוט על דברי השו"ע שם, שחילק בין שני סוגים של נשים רעות.

הדבר נכון שבעתיים בזיווג שני, שעליו אמרו חכמים בגמ' סוטה ב) א שקשה לזווגן כקריעת ים סוף.

ולנדון דידן, גם אם נאמר כדברי הבעל, רוב טענותיו ממוקדות בקשיים שבין בני זוג, שאִפשר שעדיין לא הגיעו אף לרף התחתון של אשה רעה ואִפשר שכן הגיעו אליו, אך לו יהי כדבריו – אין בכך כדי להפסידה כתובתה. יעוין עוד בספר עטרת דבורה ח"א סימן ל"ו.

נוסיף עוד את דברי הרמ"א (בסימן קנד סעיף ג) ביחס לאשה שטוען הבעל כי היא מקללתו וז"ל:

"ואם אין ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזו."

שני חידושים בדברי הרמ"א: האחד – שכל הנשים בחזקת כשרות, ובלא ראיה אין לטעון על המוחזקת ככשרה שעושה שלא כדין; השני – שהוכחת טענת הבעל צריכה להיות על ידי הושבת אנשים ביניהם שיראו מיהו הגורם. דבר זה אינו יכול להתאִפשר בנדון זה עקב רצונו המוחלט של הבעל שאשתו תעזוב את ביתם המשותף.

יצוין עוד שאין לדמות נדון דידן לאשה העוזבת את הבית שכן עזיבת האשה את הבית נעשתה לפי דרישת הבעל ובשיקול דעת בית הדין, יעוין פד"ר ו' עמ' 53.

לאור זאת נדחות כל טענות הבעל בארבעת הסעיפים המפורטים לעיל.

נתייחס בזה לעדויות שנשמעו בין כתלי בית הדין.

נשמעה עדות אחות הבעל שדברה ברגש רב ומתוך דאגה לבת הבעל בתארה את מצבה המורכב לאור התייתמותה כמעט בעת לידתה. אכן, ניכר כי דבריה יוצאים מן הלב ויש לשבחה על דאגתה, אך לא היה בעדותה דבר שיש בו כדי להאיר על נסיבות הקרע בין הצדדים ועל האחריות המוטלת על מי מהצדדים לקרע זה. במובן זה אכן הייתה העדות "שערורייתית" כפי שהעיר בית הדין, והיה ראוי לה שלא תשמע בין כותלי בית הדין, שלא זה מקומה.

נשמעה גם עדות הרב א ר' שליט"א שהכיר את בני הזוג ובפניו התבצעה התדיינות ביניהם.

גם בדברי הרב לא היה אזכור או בדל של ראיה למרידת האשה, להתנהגות משפחתית לא נאותה מצִדה או כעין זה, וכל דבריו סבבו אודות ההסכם שנעשה או לא נעשה בין הצדדים ביחס לבעלות על הדירה המשותפת, עניין זה יידון לקמן במקומו.

סוף דבר, לא מצאנו שום סיבה להוציא אשה זו מחזקת כשרותה. אין כאן אלא דברים בעלמא וחוסר הבחנה בין סכסוכים משפחתיים מורכבים ובפרט על רקע זיווג שני לבין המושג ההלכתי של מרידה.

טענה נוספת נשמעה מפי הבעל והיא כי עם נישואיהם הסכימו הצדדים ביניהם שהאשה תעבוד כאמור בסיכומי התובע סעיפים 3–7:

"3. הבעל והאשה הגיעו להסכם בעל פה עוד לפני שנישאו, לפיו האשה והבעל, יחד עם שני ילדיו הקטינים של הבעל מהווים תא משפחתי של ארבע נפשות, כאשר שניהם יפתחו חשבון משותף שישמש לכלכלת המשפחה ושאליו יפקיד כל אחד מהם את משכורתו, האשה תעבוד כלבורנטית במעבדה ותסייע בפרנסת המשפחה וכמובן שהבעל יכניס את משכורתו מעבודתו לחשבון המשותף.

4. ילדיה, נכדיה ואמה של האשה יוכלו לבקר כמקובל והאשה רשאית לקנות מתנות לילדיה ונכדיה בסכום של כ־600 ₪ לחודש, וזאת לאחר שהדברים בוררו בין הצדדים בסיועו של הרב ר'.

5. לאחר הנישואין, הצדדים התגוררו בביתו של התובע ברחוב [ק'], בית שהיה רשום על שמו ועל שם אשתו המנוחה.

6. הצדדים נישאו בחודש מרץ 2005 ובחודש נובמבר 2005 רכשו את הבית ברחוב [ח'] ב[ר'], כאשר האשה משקיעה סך של 80,000 ₪ ואילו הבעל משקיע מעל 500,000 ₪ שמקורם ממכר הדירה ברחוב [ק'], חסכונות וכספי עיזבון אשתו המנוחה. כמו כן נלקחה משכנתא בסךכ־700,000 ₪.

7. האשה הפסיקה לעבוד בחודש יוני 2009. האשה החלה מפרה את ההסכם באופן חד צדדי, בכך שהוציאה מדי חודש סכומים בסדר גודל שבין 8,000 ₪ – 11,000 ₪ בחודש לטובת עצמה ולטובת משפחות של שני ילדיה, ולטובת אמה, כאשר אינה עובדת וכאשר היא נעדרת מדירת המגורים למשך שבועות, ושוהה אצל אמה ואצל ילדיה. כב' הרב ר' העיד, כי האשה רצתה לשנות באופן חד־צדדי את הסטטוס הראשון ואף התבטא, כי התנהגותה העידה כי "יצא המרצע מן השק" והיא רוצה חצי מהכול, השקיעה 80,000 ₪ ורצתה 800,000 ₪ (שורות 167–169 לפרוטוקול מיום 1/7/2012)."

הנתבעת בסיכומיה, חלוקת רכוש סעיף 9 ג' מכחישה טענה זו, לדבריה:

"לא היה גם שום הסכם בע"פ לעבודת האשה, לא כלבורנטית ולא בכלל. דובר כללית בין הצדדים עובר לנישואיהם, שככל שהאשה תוכל לתרום להכנסת הבית היא תעשה כן, אך כוונה זו לא היוותה תנאי לנישואין, ועובדה היא שחלפה למעלה משנה מאז הנישואין ועד שהאשה החלה בעבודתה כלבורנטית רק ב־08.11.06, כפי שניתן להיווכח מטופס 161."

ובסעיף 14:

"נוכח עובדות אלה, המרב שניתן להסכים עליו הוא שהצדדים נכנסו למערכת נישואין זו כאשר כל אחד מהם מבין אחרת את מחויבותו ומחויבות זולתו.

ואם כן, בנסיבות שבהן לא היה הסכם לא יכול ההסכם להיות מופר."

בנקודה זו אין לקבל את דברי הנתבעת שכן דבריה בסיכומיה סותרים את מה שאמרה היא עצמה בדיון שנערך בתאריך כ"ח אדר ב) התשע"א (3/4/2011), ואלו דבריה בשורה 74: "התחייבתי לפני הנישואין לעבוד, אך אינני מסוגלת היום לעבוד, כי אני בת חמישים והרי גם הוא אמר שאינו יכול למצוא עבודה ולאשה יותר קשה."

עולה אם כן שאכן הייתה הסכמה בין הצדדים באשר לכך שהאשה תעבוד ובדרך זו תהא שותפה בכלכלת הבית. ויש לדון האם בהפרת התחייבות זו יש משום "מעין מורדת" אם כי יובהר כבר כאן שאין מורדת ממלאכות הבית אלא מתשמיש בלבד.

יש להוסיף עוד כי התחייבות זו ודאי לא הייתה תנאי בעצם הקידושין אלא התחייבות של האשה בדברים בעלמא כלפי בעלה שלא מומשה בפועל ואם כן לפנינו דרישה והתניה של הבעל שאשתו תעבוד מחוץ לעבודות הבית ויש לדון האם אכן היה מותר לבעל לעשות כן, להלן יתברר עניין זה ממקורותיו.

כבר היו דברים לעולמים, ומצאנו כעין זה בירושלמי (יבמות פ"ד הי"ב:

תלת עשר אחין הויין היו י"ג אחים ומתין תרין עשר דלא בנין ומתו י"ב בלי בנים אתיון באו י"ב נשותיהן בעיון מתייבמה קומי רבי רצו להתייבם ולכן באו לפני רבי אמר ליה רבי איזיל ייבם אמר רבי לאח שנשאר לך ייבם אותן אמר ליה רבי איזיל ייבם, אמר רבי לאח שנשאר לך ייבם אותן אמר ליה, לית בחיילי אמר היבם, אין בכוחי לפרנס אותן והם אומרות כל חדא וחדא אנא מזייננא ירחי והייבמות אמרו, אנו נפרנס את בני ביתו, כל אחת חדש בשנה אמר היבם ומאן ויין ההוא ירחא דעיבורא? ומי יפרנס בחדש העיבור? אמר רבי, אנא זייננא ירחא דעיבורא אמר רבי, אני אפרנס אתכם בחדש העיבור וצלי עליהון ואזלון להון ורבי התפלל עליהם שיולידו בנים והלכו להם בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מיינוקין אחר שלש שנים באו אל רבי טעונים ל"ו בנים, שכל אחת מהי"ב נשים ילדה בן בכל שנה אתון וקמנו להן קומי דרתה דרבי הלכו ועמדו לפני ביתו של רבי סלקין ואמרין ליה עלו המשרתים של רבי ואמרו לו לרע קרייא דמיינוקין בעיין מישאל בשלמא למטה עומדים כפר של תינוקות שרוצים לשאול בשלומך אודיק רבי מן כוותא וחמתון הציץ רבי מהחלון וראה אותם אמר לון, מה עיסקיכון? אמר להם, מה אתם עושים כאן? אמרין ליה, אנן בעיין תיתין לן ההוא ירחא דעיבורא אנו רוצים שתתן לנו פרנסת חדש העיבור ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא ונתן להם פרנסת חדש העיבור. (תרגום ידיד נפש)

אמנם יל"ע האם יש תוקף הלכתי להתחייבות האשה לזון את בעלה ובפשטות בהא דהירושלמי לא היה תנאי בייבום שכן לא הוזכר עניין התנאי כלל וגם לא מהני תנאי עי' בספר עמק הלכה ח"א סימן ל"ז שהביא מקורות לכך שלא מהני תנאי בייבום וכל ההסכמה הייתה לעניין המזונות גופם כבנידון דידן.

חיוב אשה לעבוד במלאכות שאינן מלאכות הבית
במשנה (כתובות נט ב) נאמר:

"ואילו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר."

שני סוגי מלאכות נזכרו במשנה: מלאכות הבית – טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה; ומלאכות שאינן מלאכות הבית ושתיים הן – מניקה את בנה ועושה בצמר. במניקה את בנה יש בה מאפיוני מלאכות הבית אף שאינה שייכת ממש לעבודת הבית. ואילו עושה בצמר היא מלאכה שאינה ממלאכת הבית ויתכן שהיא אף להרווחה.

וע"י ריטב"א (כתובות נ"ח ב) ד"ה גמרא שכתב וז"ל:

"אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה – וכי אמרה הכי שעושה לעצמה, דוקא לעניין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרוחת לעצמה וזנה לעצמה, אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה, שאין מלאכות אלו תחת המזונות, אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונית ושאינה נזונית וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובת שאלה."

וכדעה זו כתב הרשב"א (נט ב ד"ה וכתב) והר"ן (על הרי"ף שם).

בדברי הריטב"א מבואר החילוק שבין מלאכות הבית ובכלל זה מניקה את בנה שאינם תחת מזונות אלא הם חיוב עצמי יסודי ממהות הנישואין (ותחתם תקנו לאשה רפואה לשיטת הריטב"א, עי' גם ריטב"א כתובות נב ב ד"ה לקתה) לבין מלאכת צמר וכיוצא בו שהם להרווחה ותוקנו לבעל תחת מזונות. אולם תוספות (כתובות ס"ג א ד"ה רב הונא) והרא"ש סו"ס ל"א דחו שיטה זו וכתבו שכשאמרה איני ניזונית ואיני עושה פטורה גם ממלאכות הבית, ולדידהו גם מלאכות הבית תוקנו תחת מזונות והם משום איבה.

ומ"מ גם לדברי תוספות מבואר שישנה הבחנה בין מלאכות הבית לבין עשייה בצמר שפרנסת האשה כשאמרה איני ניזונית ואיני עושה היא מעשייתה בצמר ומהם דווקא היא ניזונית, ע' בגוף דברי תוספות.

ובדעת הרמב"ם – הכס"מ אישות פכ"א ה"י כתב שס"ל כריטב"א, וע"ע מ"מ אישות פי"ד ה"ד.

ובדברי הב"י סימן סעיף ט"ו נראה שפסק כריטב"א וביאר כך דברי הרמב"ם וז"ל:

"שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפילו האומרת איני ניזונית ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטוית צמר, אבל בשאר חייבת היא."

והרמ"א שם הביא את שתי הדעות וכתבו הח"מ סקכ"ז הגר"א סקכ"ח שמדברי הרמ"א משמע כדברי הר"ן דהיינו כשיטת הריטב"א. והב"ש סקכ"א לאחר שהביא את דעות הראשונים כתב "וכבר כתבתי (סקט"ז) דבמקום פלוגתא היא פטורה" וכן נראית מסקנת הח"מ סקכ"ח שיכולה לומר קים לי כתוספות.

לא הובאה מחלוקת זו לצורך גופה אלא לשם בירור החילוק שיש בחיוב מעשה ידי אשה לבעלה בין מלאכות הבית לבין מלאכות שהן להרווחה ואינן מלאכות הבית.

לאור זאת יש לעיין האם כללא הוא שמחויבת אשה לעשות עבור בעלה מלאכות שהן להרווחה או שלא בכל מלאכה מחויבת היא.

כתב הרמב"ם (הלכות אישות פכ"א ה"ב):

"מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ומה היא עושה לו הכול כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו."

ועי' מ"מ שביאר שהרמב"ם פסק כר' אליעזר במתניתין (נט ב) שאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה וס"ל לרמב"ם שמטעם זה אפילו אם אין מנהג הנשים לעשות מלאכה מחויבת היא לעשות בצמר וכן ביאר הגר"א (בסימן פ סק"ב).

הנה כתב הרמב"ם שחיוב מעשה ידיה הוא כמנהג המדינה והזכיר מלאכת אריגה, רקימה וטווייה וכשאין דרך נשי העיר לעשות כל מלאכות אלו כתב שכופה על טוויית הצמר בלבד ויל"ע מדוע לא הזכיר מלאכות אחרות.

נראה שפשיטא ליה לרמב"ם שחיוב מעשה ידי אשה לבעלה אינו אלא במלאכות האופייניות לנשים ולכן הזכיר מלאכות הנעשות בחוטים ובדים בלבד. ומה שכתב הרמב"ם שהכול כמנהג המדינה היינו כמנהג המדינה בעבודות המיוחדות לנשים ואין בכלל זה חרישה וזריעה ואפילו יהא זה מנהג המדינה. ויתר על כן, נראה שחיוב מעשה ידי האשה הוא בטווייה בצמר בלבד שהיא המלאכה האופיינית לנשים ורק אם יהיה מנהג המדינה שדרך נשי העיר לעשות את כל המלאכות הללו יש להוסיף עליהם וגם זאת במלאכה האופיינית לנשים בלבד, ואין בצמר חיוב מצד עצמו אלא מצד היות מלאכה זו ייחודית באופן מובהק לנשים.

נראה שזהו ביאור דברי הבית מאיר סימן פ' סק"א שכתב שאף אם יהא דרך נשים לעשות משא ומתן אין הבעל כופה אלא לטוויית בצמר שכך במלאכות אופייניות לנשים יש לדון מכוח מנהג המדינה וע' בדברי הבית מאיר שדקדק כן מדברי הרשב"א בתשובה ח"ד סימן קנ"ב שכתב שאין האשה חייבת לעקור ולנטוע אלא לעסוק בצמר בלבד.

ואף אם נאמר דלא כדברי הבית מאיר ונפרש דברי הרמב"ם שדוגמה נקט וכל שהוא מנהג הנשים חייבת לעשות הרי כתב הרמב"ם "ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בלבד" הרי שרק על מלאכה שנכון לומר שדרך נשים לעשותה (אף שאינה אופיינית לנשים) יש לכפותה ונראה שכיום לא מצאנו מלאכה כזו – שיש מוכשרת להורות, לעבוד במעבדה וכיו"ב.

אולם לגופם של דברים נראה יותר כמ"ש הבית מאיר שדוקא במלאכת נשים כופה אם היה כן מנהג המדינה, ובמלאכה שאינה מלאכת נשים אף לו יהא זה מנהג המדינה אינו יכול לכופה.

דברי הרמב"ם נפסקו בשלחן ערוך אה"ע סימן פ' סעיף א).

נמצא אם כן שחיוב מעשה ידי אשה לבעלה אינו חיוב לעבוד לצרכו אלא לעשות מלאכות האופייניות לנשים בלבד.

וכן נפסק בפד"ר א עמ' 90 בפס"ד מאת הגר"א גולדשמידט זצ"ל ובית דינו ובספרו עזר משפט סימן י"ט וז"ל:

"כי אין האשה שכירת יום של הבעל תמורת המזונות, שנוכל לומר שזמנה שייך לבעל... אלא רק תקנו והטילו על האשה עשיית מלאכות מסוימות, מלאכות נשים אופייניות, תמורת המזונות שהבעל מחויב לתת לה."

וע"ע בפד"ר ח' עמ' 307 בפסק דין מאת הגרש"ב ורנר זצ"ל ובית דינו שכתבו כדברי הבית מאיר הנ"ל שאין הנשים חייבות גם בזמנינו לעבוד בעסקי מו"מ וכיו"ב אף אם יהא מנהגן כך.

והסברה הנ"ל מבוארת בשו"ת הרשב"א ח"ד הנ"ל ”שאינה אצלו כעבדים אי נמי כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום", ולכן לא ניתן לדרוש מאשה לעבוד במלאכה שאינה אופיינית באופן מהותי לנשים. ויתר על כן אם עשתה מרצונה מלאכה מחוץ לביתה הרי הוא כהעדפה על ידי הדחק שאם תפסה מוחזקת היא וכמ"ש הב"ש סימן פ' סק"ב.

ובחידושי הרא"ה (כתובות סג א) כתב שאפילו לדברי האומר שמורדת ממלאכה מורדת היא לא נאמרו הדברים במה שעושה בצמר וטעם הדבר ביאר וז"ל:

"דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיין לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה כשם שאם חבלה בו משלמות בו מכתובתה בטובת הנאה ודין הוא שהרי אילו היו לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים כדי כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר."

מדברי הרא"ה הללו למד הגרח"ש שאנן בספר עיונים במשפט (אבן העזר סימן לה) שמלאכת עושה בצמר אינה רק כדי שלא תבוא לידי שעמום אלא תקנוה כדי שתרוויח כסף ויהיה לבעלה תחת מזונות ורצה לחדש שם שאשה שעבדה והפסידה עבודתה כדי לגבות מזונות מבעלה יכול הבעל להיפטר ממזונותיה בטענה שהיה עלייך להמשיך במלכה שעשית עד היום.

ואין הדברים דומים לנדון דידן שלא נטען שהפסקת העבודה הייתה מכוונת.

ועוד יש להעיר שפשוט הדבר שעשייה בצמר תחת מזונות שבזה שוו הראשונים שהובאו דבריהם לעיל ואף על פי כן כתב בשו"ת הרשב"א ח"ד הנ"ל "שאינה אצלו כעבדים אי נמי כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום" וממילא אין חיוב עבודתה מוחלט וכמבואר לעיל.

אמנם רש"י במסכת מנחות ׁׁ(מג ב) ד"ה היינו אשה) כתב וז"ל

"דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו", והדברים אינם עולים בקנה אחד עם דברי הרשב"א והמבואר לעיל. וכעת ראיתי שהעיר על דברי רש"י הללו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"י סימן ב) אות ה) וז"ל:

"ולולא דמסתפינא הייתי אומר שצריך למחקו דח"ו לרש"י לומר דבר הבל כזה דמן התורה הא ליכא שום שעבוד על האשה לבעלה חוץ מתשמיש... ורבנן שתקנו שמעשה ידיה לבעלה הא כנגד זה חייב במזונות ואינה מחויבת לעשות רק ענייני הבית ולא עבודת שדה ומעט עשייה בצמר שהיא מלאכה קלה ממלאכות שדרכן של בנות העיר בזה... ונמצא שאדרבא הוא יותר עבד לה מכפי שהיא שפחתו וצע"ג."

והנה דבריו עולים בקנה אחד עם כל האמור לעיל והם מפורשים בתשובת הרשב"א ועוד.

ובגמרא (פסחים נ' ב):

"תנו רבנן: המצפה לשכר אשתו, וריחים – אינו רואה סימן ברכה לעולם. שכר אשתו – מתקולתא. ריחייא – אגרתא. אבל עבדה ומזבנה – אישתבוחי משתבח בה קרא, דכתיב (משלי לא) 'סדין עשתה ותמכֹּר'."

ופרש רש"י: "מתקולתא – נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין דשכר מועט הוא ומתבזה אשתו על שכר מועט". ודבריו נראים דלא כרמב"ם, שכן השכרת ריחיים אינה מלאכה נשית במהותה וגם במלאכה זו לא נאסר על הבעל לדורשה מאשתו אלא משום ששכרה מועט ומתבזה לצורך שכר מועט זה.

אמנם תוספות כתבו: "מתקולתא – מטוה, לכך קורא אותה מתקולתא לפי שנשכרת לשיעור משקל מטוה כדתנן בכתובות (סד ב) כמה היא עושה לו משקל ה' סלעים". ומקורו מפרוש ר"ח והביאוהו ש"ר – המאירי, הר"ן בחידושיו ועוד.

ודבריהם מתבארים לשיטת הרמב"ם שרק במלאכות בצמר מחויבת אשה לבעלה וגם במלאכות אלו שני סוגים יש האחד מגונה והוא מתקולתא והשני משובח והוא עבדא ומזדבנא. וביאר המהרש"א (שם ד"ה עבדא) שהחילוק הוא בין מלאכה הגורמת לאשה להתבזות בשווקים לבין העושה מלאכה בביתה, עיי"ש.

כיוון שכך יש לתמוה על דברי הבעל הכיצד זה עלה בדעתו לחייב את אשתו לעשות מלאכה מה שאין היא חייבת על פי הדין ולטעון שאם לא עמדה בחיובה הרי היא "מעין מורדת". וחד מתרי – או שהבעל היה מודע שעל פי דין לא ניתן לחייב אשה לעבוד במלאכות שאינן מלאכות הבית או מלאכת נשים, ואם כך ודאי לא היה בכוונתו לחייבה לעשות כך אלא לבקשה לעשות כך וזו גם פירוש הסכמתה; או שלא ידע הבעל את ההלכה ואז אין ספק שנהג שלא כדין בבקשתו זו ואין לבקשה זו תוקף כיוון שהיא מנוגדת להלכה והוא עצמו לו היה יודע שזו ההלכה היה חוזר בו.

סיכומם של דברים עד כאן:
לא מצאנו כל אחיזה לדברי הבעל כי לפנינו אשה מורדת או "מעין מורדת". טענותיו בעניין מרידת האשה היה ראוי להם שלא ייטענו וכל כולם אינם אלא ביטוי לקושי הגדול והידוע שישנו בזיווג שני, וכיוון שכך החיוב במזונות אשה בתוקפו עומד עד לסידור הגט.

הכתובה
באשר לחיוב הכתובה:

האשה מוחזקת בכתובתה ומשלא נמצאה אחיזה לטענת הבעל כי האשה מורדת לא מצאנו במה שנידון לפנינו כדי להפסידה כתובתה.

באשר לתוספת כתובתה:
הבעל הוא זה שתבע גירושין והאשה נעתרה לרצונו להתגרש ובאופן זה זכאית היא גם לתשלום תוספת כתובה, ואף אם נאמר שהסכמתה של האשה להתגרש הייתה הסכמה דמעיקרא גם בזה אין כדי להפסידה כתובתה.

להלן נימוקי דין זה כפי שנכתבו על ידינו בעבר:

א. דין תוספת כתובה בתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה.

כתב הרמב"ן (כתובות קא א ד"ה ופרישו):

"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה, אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה כדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה, שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת, שכדי לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה."

כאמור לעיל, ביאר הרמב"ן שאיילונית ושנייה יש להן תוספת כתובה משום שעומדות בתנאם וחפצות לשמשו ועל דעת כן הוסיף להן, ולכן אף שאין להן כתובה – יש להן תוספת. ומאותו טעם חידש הרמב"ן שכשאינן רוצות בו כיוון שכל התוספת נכתבה על דעת שתשמשנו אף שנוטלת כתובתה אין לה תוספת ובזה ביאר שבהא דבאה מחמת טענה אף שיש לה כתובה כמבואר בגמרא (יבמות סה ב) אין לה תוספת.

אולם בלשון הרמב"ן מבואר שבעוד דין היה פשיטא ליה שאין לה תוספת, והוא כל שאינה רוצה בו ואין טענתה מן הדין וכמבואר בלשונו "בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין", דהיינו כשאינה רוצה בו ואינה יוצאה מן הדין פשיטא שאין לה תוספת, וכיוון שמן הדין אינה יוצאה – על כרחך שהמצב המדובר כשתבעה גירושין והבעל נעתר לבקשתה.

והדברים מבוארים טפי בר"ן (כתובות דף נט ב) בדפי הרי"ף ד"ה ונשים) וז"ל:

"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להם תוספת."

ובלשונו מבואר שהטעם שלבאה מחמת טענה אין תוספת אינו משום שמחויב בדין להוציאה, אלא משום שהיא רוצה לצאת ממנו וכמ"ש הרמב"ן. וע"ע בנמק"י (כתובות ק"א ב) שכתב גם הוא כדברי הרמב"ן. וזו גם פשטות דברי הרי"ף (יבמות כ"א ב) בדפי הרי"ף) שנימק את דין באה מחמת טענה שאין לה תוספת "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", ומקור לשון הרי"ף מדברי ר' חננאל.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו ה"י) וז"ל:

"האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינה יורה בחץ שומעין לה. אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת כדי שתצא לרצונה ותיטול."

גם בדברי הרמב"ם מבואר שהטעם שאין לה תוספת אינו משום שכופין אותו להוציא אלא משום שיוצאת לרצונה וזה ממש כדברי הרמב"ם הנ"ל וסיעתו שכל זמן שתשמשנו יש לה תוספת כתובה וכל זמן שרוצה לצאת אין לה. וע"ע בלשון הרמב"ם בהלכות אישות פכ"ד ה"ג לגבי איילונית וחברותיה.

וכ"כ הטור (אה"ע ריש סי' קיח) וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לעניין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה."

גם בדברי הטור מבואר שהתובעת גירושין באופן שיוזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה" ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין שמצדו לא היה מגרש לולא רצונה אין לה תוספת וכאמור הדבר מתאים למה שביארו הרמב"ם, הרמב"ן, וסיעתם בסוגיית הגמרא (כתובות ק"א ב) שאיילונית יש לה תוספת כי עומדת בתנאה ורוצה לשמשו מה שאין כן באינה רוצה לשמשו אין לה תוספת בין כשכופין אותו לגרש ובין כשאין כופין אותו לגרש אלא נעתר לבקשתה.

אולם הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו שנדפס בשורת הדין כרך ו' עמ' רפ"ו כתב שאִפשר שאין כוונת הטור שהפסידה תוספת כתובה אלא שהפסידה מתנות בלבד וכן מה שהוסיף לה יותר ממה שהכניסה לו. וצריך ביאור שלהדיא כתב הטור בסוף דבריו שכשתבע הוא גירושין יש לה גם תוספת כתובתה ומינה שמה שכתב הטור שכשתבעה היא אין לגבות כלול בזה שגם תוספת כתובה אין לה.

ומה שביאר שם שתוספת כתובה ככתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמבואר בגמרא (כתובות נד ב), התבאר לעיל שזו אכן דעת ר"ת, אך ש"ר ופוסקים חלקו עליו וס"ל שתוספת כתובה ככתובה לעניין המנויים בסוגיה שם בלבד, אך בעצם גדרם אין להשוותם.

שיטת הרא"ש
בשו"ת הרא"ש כלל מג סימן י"ב דן בתובעת גירושין בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים וכתב וז"ל:

"ומה שכתבתי שיגרשה ולא ייתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא, אבל לעניין ממון כיוון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כוח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה ייתן כתובה כיוון שמדעתו מגרשה."

ונפסקו דברי הרא"ש הללו בשלחן ערוך סימן קנד סניף ז וז"ל:

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא ייתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה ייתן לה כתובתה."

והב"ש סקי"ט כתב שאין צריך לתת לה תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ובסק"כ כתב וז"ל:

"ולעניין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיוון דמגרש מעצמו, כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמו שכתב בכלל מג סימן ה."

ולכאורה דבריו מפורשים שטענת הבעל היא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה ואפ"ה כל שמגרש ברצונו ואף שעומד בטענתו יש לה תוספת ולכאורה ביאור הדברים הוא שדוקא בכפוהו לגרש אין לה תוספת אך כל שנאות לגרשה, אף שהיא זו שתבעה גירושין, יש לה תוספת. וכן הוכיחו הגרי"ש גמזו במאמרו הנ"ל והגר"ד לבנון במאמרו שנדפס בשורת הדין כרך י"א עמ' ר"מ.

אמנם לענ"ד יש לבאר דברי הרא"ש באופן אחר. דברי הרא"ש נסובים אודות אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים ואמרה זאת בפני בעלה ולא שאלה כתובה וביאר הרא"ש שהאשה נאמנת משום חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאמרינן כשיודע בעלה בשקרה כמבואר בגמרא (נדרים ד"א א) ועוד הוסיף הרא"ש שמיירי כשאין תובעת כתובתה כמבואר בגמרא (יבמות קיז א).

ויש להקשות שאם האשה נאמנת משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אם כן יש לראותה כמי שהביאה ראיה לדבריה שלבעלה אין גבורת אנשים והיה ראוי לחייבו בתוספת כתובה גם כשכופים אותו. ולביאור קושיה זו יש להקדים ולברר מהו הדין באופן שהבעל מודה שאין לו גבורת אנשים – האם יהיה חייב גם בתוספת כתובה, ורק אם נאמר שחייב יש מקום לקושיה הנ"ל.

והב"ש בסימן קנד סקי"ט כתב "ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ותוספת כתובה כתב הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן ה) שהביא הטור, והרשב"א בתשובה [הובא בב"י] דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה, ואפילו אם תפסה מוציאים ממנה." הבנת הב"ש היא שאפילו אם התברר שלבעל אין גבורת אנשים פטור מתוספת כתובה ומדמה ליה לבאה מחמת טענה ואע"פ שהעיכוב בא מחמתו, ותליא במה שדן הב"ש בסימן קנד סק"א במי שהיה מוכה שחין וכתב לה תוספת כתובה ותובעת להתגרש עיי"ש. וכן ביאר החזו"א אה"ע סימן ס"ט סקכ"ב בדעת הב"ש וכתב שיש לחלוק, וכן ביאר הב"ש בדברי הרא"ש בתשובה כלל מג סימן ה' שכתב בסוף דבריו שתוספת לא יהיב לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

וצריך ביאור, שהרא"ש בתשובה הנ"ל כלל לא הזכיר בדבריו את הנדון שהבעל מודה. וז"ל הרא"ש:

"ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה ועדיין היא בתולה, בטענה זו היא נאמנת וכופין אותו להוציא, דכל טענה שהאשה טוענת על בעלה והבעל יודע אם טענה זו אמת אם לאו נאמנת האשה... ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה כופין אותו לגרש. ועיקר כתובתה מגבינן ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן נדונייא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק."

נראה שמבואר בדברי הרא"ש שנאמנות האשה לומר שאין לבעלה גבורת אנשים היא לעניין להתירה להינשא בלבד, וגם כתובה אינה גובה אלא ממדרש כתובה דכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אך לגבי תוספת לא אמרינן מדרש כתובה ואינה נאמנת לגביה, וכיוון שכך אין מתקבלת טענתה שאין לו גבורת אנשים לעניין גבית תוספת כתובה, ואין להוציא מהבעל וכיוון שלדבריו יש לו גבורת אנשים הריהי כרוצה להתגרש שלא מחמת מום שבבעל ובאופן זה אף שכתובה יש לה כהא דבאה מחמת טענה, מ"מ איבדה תוספת כתובה כשיטת ר' חננאל ודקיימי עימיה בביאור הגמרא (יבמות סה ב) וכמשנת"ל. ולביאור זה עולה איפכא ממ"ש הב"ש, שאם אכן יודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים פשיטא שיוציא ויתן כתובה ותוספת. ואכן בס' עזרת נשים סימן י"ז סקי"ג למד מדברי הרא"ש הללו שבתוספת לא דרשינן מדרש כתובה והוא כדברינו שרק בלא הודה לה אמורים דברי הרא"ש.

עוד כתב הב"ש שגם הרשב"א בתשובה כתב שבמודה אין צריך ליתן תוספת. ותשובת הרשב"א הובאה בב"י ומקורה מתשובות המיוחסות (סי' קמא) ושם לא נזכר להדיא שמיירי במודה לדבריה ואִפשר שכל דבריו הם דוקא במכחיש ומה שאין נותן לה תוספת כתובה הוא משום שאינה נאמנת לעניין התוספת וכפי שהתבאר לעיל בדעת הרא"ש וכמו שכתבו כמה הראשונים (עי' רמ"א סימן יז סעיף ג).

ואכן הביא הב"ש דברי תוספות (יבמות ס"ה ב) ד"ה כתב) שכתב שבמודה שאין לו גבורת אנשים היה ראוי שיתחייב בתוספת אך תליא באיבעיא דגמ' (כתובות נו א) בנכנסה לחופה ולא נבעלה אם יש לה תוספת וכיוון שהיא איבעיא מהני תפיסה אבל הטעם דלמשקל ולמיפק לא הוסיף לה לא שייך, כיוון שמתחילה ידע שאין לו גבורת אנשים על דעת כן נשאה.

הנה כי כן, דעת הב"ש היא שנחלקו ראשונים במודה שאין לו גבורת אנשים אם יש לה תוספת כשתובעת להתגרש ובדעת הרא"ש הבין שאין לה תוספת.

ובסק"כ דן הב"ש במגרשה מעצמו אם נותן לה כתובה וכאן מיירי באינו מודה. ולכאורה יש לומר שטעם הדבר שאין נותן לה תוספת הוא משום שלשיטתו של הבעל אין לחייבו וכל נאמנותה של האשה היא לעניין להינשא בלבד אך לא לממון ורק לכתובה דנו מצד מדרש כתובה וכל זה כשכפוהו שאז לשיטתו כיוון שלא כפוהו כדין לא מהני לעניין ממון אך כשגירש מרצונו חלו הגירושין ומשחלו מחויב לה בכתובה ותוספת שאין די בטענתו להפקיע. אך אם כך, הדבר בנוי על החולקים על הרא"ש וס"ל שבמודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים יש לה תוספת אולם הב"ש ביאר דבריו בדעת הרא"ש וגם בדעת החולקים על הרא"ש כתב שהוא ספק כיוון שיש לדונה כנכנסה לחופה ולא נבעלה, שאף אם נאמר שאינו חייב בתוספת זהו דוקא בכפוהו לגרש אך במגרש מרצונו מתחייב בתוספת. ולולא דברי הב"ש היה נראה לבאר שהרא"ש ס"ל שבמודה חייב בתוספת וכמ"ש תוספות ובאינו מודה וכפוהו אינו חייב כיוון שלדבריו אין לכפותו ולדידו אדעתא למשקל לא כתב לה וכשגירשה מרצונו כיוון שחלו הגירושין אין להפקיעה תוספת כיוון שלדבריה כל רצונה בגירושין הוא רק משום שאין לו גבורת אנשים ובטענתה זו זוכה בתוספת, אולם כאמור מדברי הב"ש אין נראה כך אלא פירש בדעת הרא"ש שאף במודה אין לה תוספת ואם כפוהו אין לה תוספת, אך אם גירש מרצונו אף על פי שבטענתה זו של גבורת אנשים ראוי שלא תזכה בתוספת, כיוון שגירש מרצונו יש לה תוספת משום שלא שייך הטעם דאדעתא למשקל ולמיפק.

ולכאורה יש להוכיח מדבריו שבכל מצב שהאשה תובעת גירושין והבעל נעתר לה ומגרש לרצונו חייב בכתובה ותוספת. אמנם לפ"ז עולה שנחלק הרא"ש על דברי הרמב"ן (כתובות קא ד"ה ופרישו) שכתב איפכא שביוצאה מרצונה פשיטא שאין לה תוספת וכ"כ הר"ן שם ד"ה ונשים ועל כולם קשה שכך מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו ה"י) "שלא כתב לה התוספת כדי שתצא לרצונה ותיטול". והלכה זו היא נימוק לבאה מחמת טענה שנזכרה בשו"ע סימן קנד סעיף ו ושם לא חילק בין מוציאה לרצונו לבין מוציאה בכפייה ופשטות הדברים כמ"ש הרמב"ם שזה שיוצאה לרצונה הוא הגורם לכך שאין לה תוספת כתובה ונדון דידן הובא בשו"ע סימן קנד סעיף ז ודוחק לבאר שקאי חילוק זה דלרצונו ובכפייה גם אדלעיל.

ושמא יש לומר שמודה הב"ש שיש לחלק בין נדון דגבורת אנשים לשאר באה מחמת טענה, שבבאה מחמת טענה מיירי שלא היה העיכוב מצד הבעל וממילא אין לחלק בין מוציא לרצונו ובכפייה וכשבאה מחמת טענת חוטרא לידה הריהי כתובעת גירושין מרצונה ואין לה תוספת כתובה, אך בטענת גבורת אנשים והבעל מודה, היה הדבר ידוע לו בשעת נישואין ולכן סברו תוספות שראוי שתהיה לה תוספת שלא שייך אדעתא למשקל ולמיפק ומה שאשה חפצה להתגרש גם הוא היה ידוע מראש ולזה מודה הרא"ש שבאופן זה של גבורת אנשים אין חסרון במה שהאשה תובעת גירושין שהרי הדבר צפוי כיוון שלא ידעה שאין לו גבורת אנשים והבעל לא הודיעה וממילא עצם רצונה להתגרש אינו מהווה סיבה שלא לתת לה תוספת ולכן אם מגרש מרצונו יש לה תוספת ורק כשכפוהו לגרש ומצדו אינו אינו חפץ בגירושין אין לחייבו בתוספת בעל כורחו בגירושין שלא נתרצה להם. כל זה נראה ליישב את דברי הרא"ש כך שלא יחלוק על דברי ש"ר ולבאר שכל דבריו נאמרו רק באופן שטענת האשה נובעת מחסרון אמתי שישנו מצד הבעל כבעל כי אין לו גבורת אנשים והבעל לא גילה לה חסרון זה בשעת נישואין אך באופן שאין חסרון מצד הבעל כבעל אך האשה באה מחמת טענה דחוטרא לידא, או שרוצה לצאת מתחת יד בעלה בלא חסרון שיש בו כבעל, פטור מתוספת בכל גוונא.

וכאמור לולא דברי הב"ש היה נראה לבאר דברי הרא"ש איפכא, שבמודה פשיטא שחייב בתוספת וכל דבריו לא נאמרו אלא במכחיש וגם במכחיש כשגירש מרצונו כיוון שהאשה נאמנת בטענתה לעניין גירושין, והבעל גירש מרצונו אין בו כל להפקיע זכותה לתוספת ורק כשמגרש בכפייה שלדידו אין כאן גירושין לא ניתן לחייבו ממון, וזה נראה ביאור דברי הרא"ש על פי דרך העזרת נשים שהוב"ד לעיל.

ויש להוסיף ראיה נוספת, שלא דין כפיית הגט הוא הגורם את הפסד התוספת אלא חוסר רצונה של האשה. שהתבאר לעיל על פי הסוגיה (כתובות ק ב – קא ב) שאיילונית וחייבי לאוין יש להם כתובה, ודין זה של איילונית וחברותיה הוא עיקר דין תוספת כתובה ולא דין יוצא דופן, עי' במקורות שהובאו לעיל.

ובאיילונית וחברותיה חילקו הפוסקים וכתבו שמה שיש להן תוספת כתובה הוא משום שרוצות לעמוד תחתיו וגם בחייבי לאוין עסקינן ואף שכופין אותו להוציא יש להם כתובה כיוון שרוצות לעמוד תחתיו וכמ"ש הרמב"ם "כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה" הרי שלא כפיית הגט על הבעל היא הגורם להפסד הכתובה אלא רצונה של האשה לצאת מתחתיו, ולא שייך לומר אדעתא למיפק לא כתב לה כל שהאשה רוצה לעמוד תחתיו ע' רמב"ם אישות (פכ"ד ה"א – ה"ג), והראשונים ביארו שהטעם שגרם שיש לאיילונית וחברותיה תוספת כתובה, משום שרצתה לעמוד לפניו הוא הגורם לכך שבבאה מחמת טענה אין לה תוספת משום שלא רצתה לעמוד בפניו וכפייה מאן דכר שמה.

וכיוון שכך נראה שיש להכריע שרצונה של האשה הוא הגורם, וכל שרוצה לצאת מתחת יד בעלה אין לה תוספת. וכך היה נראה לבאר גם בסימן קנד סעיף י שמה שאין לה תוספת הוא משום שאין הבעל מודה שאין לו גבורת אנשים ולדבריו הריהי כבאה מחמת טענה וכיוצאה מרצונה, ומה שנאמנת לומר שאין לו גבורת אנשים משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מהני לממון ומה שיש לה כתובה הוא משום מדרש כתובה ולעניין תוספת לא דרשינן מדרש כתובה. ולענ"ד זהו הפשט בתשובת הרא"ש וכפי שהובא לעיל מעזרת נשים. אולם הב"ש ביאר דברי הרא"ש אחרת ולשיטתו הרא"ש ס"ל שגם במודה אין לה תוספת ולעיל כתבנו ששמא דוקא בנדון זה אמר הב"ש את דבריו.

וראיתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) שביאר את דברי מר"ן השלחן ערוך (בסימן קנד סעיף ז) באופן אחר ועל פי דבריו התיישבו הדברים.

נדון דידיה היה באופן שהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים וכתב שאם אבי הכלה תובע גירושין אין לה תוספת ואם חדל מתביעתו והבעל גרשה מרצונו יש לה תוספת. וביאר שאין לחלק בין אופן שהבעל מודה לאופן שאינו מודה – שאם האשה נאמנת בטענתה שאין לו גבורת אנשים משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הו"ל כאילו הודה הבעל, ולכן כל שאבי הכלה תובע גירושין, אף במודה הבעל שאין לו גבורת אנשים – אין לה תוספת. אך הוסיף וכתב: "ואין הכי נמי אם לא תתבענו האשה או אביה לגרש, והוא מעצמו ומרצונו תבע לגרש חייב לפרוע לה כל סכי כתובה עיקר ותוספת וכו' וכדאיתא באבן העזר סימן קנד סעיף ז." הנה ביאר שאין כוונת השו"ע במ"ש "ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה ייתן לה כתובה" כפשטם של דברים אלא "בלא כפייה" היינו שמגרשה מרצונו בלא תביעה.

ועוד ביאר שם, שגם כשהיא תובעת להתגרש כיוון שמודה שאין לו גבורת אנשים חייב בתוספת, אך זה דוקא בבא עליה אך כשהוא תובע התחייב משנכנסה לחופה ובזה ביאר דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל (כלל מג סימן ה) שכתב דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתוב לה ולכן אין החופה מחייבת בתוספת אלא הביאה דוקא ובאופן שאין לו גבורת אנשים הרי לא בא עליה.

והנה לדבריו אין חילוק בין כפייה לרצון ולעולם כל שמגרש מרצונו בלא תביעת האשה נותן לה כתובה ותוספת. אמנם לא ברירא שביאר דבריו בד' הב"ש ועוד לא ברירא מהי דעתו בבאה מחמת טענה ותובעת להתגרש וכבר בא עליה.

ובתשובת הרב משה אדהאן שם הביא דברי הב"ש בסימן קנד וביאר בדבריו שכל שהיא תובעת גירושין אין לה תוספת וביאר שם כמ"ש לעיל שרצון האשה ותביעה את הגירושין הם הסיבה לפטרו מתוספת. ודקדק זאת בדברי הרי"ף (ביבמות סה ב) וכמ"ש לעיל ובדברי הרא"ש שם וכתב עוד שכן דייקא לישנא דהרמב"ם (אישות פט"ו ה"י) שלא כתב לה התוספת כדי שתצא לרצונה ותיטול, משמע שכל שמגרש בתביעתה אין לה תוספת. וכתב שכיוון שזו דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והמרדכי – כל הבא לחלוק על אלו וכיוצא בהם ולומר שיש להם תוספת כתובה, עליו להביא ראיה. ועוד כתב: "ובנדון זה כתב ב"ש בסימן קנד סי"ט בשם הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה". הנה ביאר כן גם בדברי הב"ש שהחילוק הוא בין תובעת גירושין והוא נעתר לה לבין כשהוא תובע גירושין, וזהו סיכום דבריו שהדין ברור שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה כי אם מנה ומאתיים ולא תוספת.

הגר"א לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (סימן לו) הביא מקורות נוספים מדברי האחרונים שנקטו שבתובעת גירושין אין לה תוספת כתובה, הלא הם פרי האדמה (ח"ג סימן לו; וביאר כך כדעת הטור סימן קיח הנ"ל), והובאו דברי פרי האדמה הללו גם בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נ"ב ע"ד; וגם הוא ביאר כך את דברי טור), בית דוד אה"ע סימן ס"ה ועוד עיי"ש.

ויש להוסיף עליהם גם את דברי הר"מ אדהאן (מדייני מכנאס בזמן הרב משפט וצדקה ביעקב) הנ"ל.

ב. תוספת כתובה בגירושין בהסכמה
לאור מה שהתבאר לעיל שבתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה הפסידה האשה תוספת כתובתה, יש לדון בגירושין בהסכמת שני הצדדים אם הפסידה האשה תוספת כתובתה. ובנדון זה שניהם אינם עומדים בתנאם, שכן הבעל כתב לה תוספת על מנת שתעמוד לפניו ותשמשנו והיא אינה חפצה לעמוד בתנאו. ולו באנו לדון מצדה, היה נכון להפסידה כתובתה ככל אשה שיוצאת לרצונה, וכפי שהתבאר לעיל מדברי הראשונים והפוסקים. אך לו באנו לדון מצד הבעל הרי הוא חפץ להוציאה גם לו הייתה רוצה לשמשו, ומצדו די בחיבת ביאה אחת לכל היותר כמבואר בגמרא (כתובות נ"א א) שרק בנכנסה לחופה ולא נבעלה ולאחר מכן התארמלה או התגרשה דנה הגמרא אם יש לה תוספת כתובה, וכשנבעלה פשיטא שיש לה. והרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו שגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה תוספת.

וז"ל השלחן ערוך (סימן סא סעיף א): "כיוון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש." וכיוון שכך מצדו של הבעל המגרש היה ראוי שתזכה בתוספת כתובה שחיבת ביאה כבר קנתה לה.

ובספר עטרת דבורה סימן ל"ו אנהרינהו לעיינין שדן בעניין זה בתשב"ץ ח"ב סימן רצ"ב, שם ביאר תקנה שהתקין יחד עם הריב"ש בעירם אלג'יר ובתוך דבריו כתב "ואע"פ שלולי התקנה אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהם גובה הכל", ומבואר שבגירושין המתבצעים בהסכמה לא איבדה האשה תוספת כתובה והדרינן לעיקרא דדינא שגם אדעתא דחיבת חופה כתב לה.

והנה דנו בעניין זה עוד סביב דברי ר' ירוחם ולענ"ד ראוי שלא לשנות מדברי התשב"ץ המפורשים הללו ולאפושי פלוגתא בכדי.

וז"ל רבנו ירוחם מישרים ח"ח נתיב כג:

"וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

הקושיה על דברי ר' ירוחם ברורה והיא מדברי הגמרא (כתובות נד ב) שבכלל הדברים שנאמר בהם תוספת כתובה ככתוב הובא גם דין המורדת שפוחתים לה מכתובתה ומתוספת ככתובתה ואילו ר' ירוחם כתב שהפסידה תוספת באופן ששניהם מורדים זה בזה ומאי גריעותא דשניהם מורדים מן האופן שרק היא מורדת.

בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סימן פז) יישב שכיוון שס"ל לרי"ו שכופין אותו להוציא משום שגם הוא מורד הריהי כבאה מחמת טענה ובזה שאני ממורדת דעלמא שאין כופין אותו להוציא ואם גרשה קודם התראה הרי מרצונו גרשה.

ובדרך זו נקט הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו הנ"ל והטעימו לשיטתו אליבא דהב"ש שרק כשכופין את הבעל להוציא איבדה תוספת כתובה.

אולם בקובץ תשובות שם הביא מנתיבות משפט למהר"ח אלגזי שביאר דברי ר' ירוחם באופן אחר, שהחילוק נעוץ במה שאין הבעל חפץ באשתו, ולו הייתה האשה מורדת והבעל חפץ בה לא הפסידה תוספת כתובה בלא הכרזה, אך כיוון שגם הוא אינו רוצה בה הרי יש כאן רצון הדדי לגירושין ואיבדה תוספת כתובתה. וביאר הגריש"א זצ"ל את הדברים כך, שכל שהבעל רוצה באשתו, מטרת ההכרזות וההתראות לגרום לה להימלך בדעתה, ולכן אינה כיוצאה מדעתה. ואם גרשה הבעל קודם שפחתו לה מתוספת כתובתה, לא איבדתה, אולם כשגם הבעל לא רוצה בה ומגרשה, חזר הדין שאבדה תוספת דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

ויש שרצו להוכיח מדברים אלו שה"ה בגירושין בהסכמה הדדית. אך נראה שיש חילוק גדול ביניהם. במורדת על בעלה, במציאות יצרה האשה מצב שבו אין קיום לחיי הנישואין, ואף שגם מצד הבעל יש מרידה, מ"מ אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה, ובמרידתה – האשה בעצם יצאה מתחת יד בעלה לכל הפחות בפועל. אך בגירושין שלא מתוך מרידה אלא בהסכמה הדדית, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים ושניהם מסכימים אהדדי שהדרך הנכונה היא להתגרש, לא נכון לומר שפירוק הבית בא על ידי האשה. וממילא יש להתבונן כאן באופן אחר ולדון, האם גם כאן נכון לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה או שכיוון שחי איתה פרק חיים מסוים די בזה, שהרי חיבת חופה קונה, ומה שהגיעו להסכמה לגירושין אינו מגרע את זכותה העקרונית של האשה בתוספת כיוון שמצדה לא היה פירוק אקטיבי של הבית. כך נראה ליישב באופן שלא יסתרו דברי התשב"ץ – שכתב שבגירושין ברצון שניהם גובה האשה תוספת – את דברי ר' ירוחם במרידה הדדית – שאין גובה תוספת.

ובס' עטרת דבורה (ח"א סימן לו) ביאר שדברי ר' ירוחם נאמרו דוקא באופן שהיזמה לתביעת הגירושין הייתה של האשה ולאחר מכן מרד בה הבעל וגם לדבריו אין מקור מדברי ר' ירוחם הללו לאופן שבו הגירושין היו בהסכמה. אמנם כאמור גם אם נפרש את דברי רי"ו כמ"ש הגריש"א זצ"ל, לענ"ד אין לדמות מצב של מרידה הדדית שבו מצדה של האשה יש פירוק חד־צדדי של מסגרת הנישואין בלא תלות בדעת הבעל, שעל אופן זה נסובים דברי ר' ירוחם למצב של הסכמה הדדית לגירושין שזהו נדון דהתשב"ץ.

ובשו"ת שמע שלמה (ח"ג אה"ע סימן יא) ביאר הראש"ל שליט"א דברי ר' ירוחם עפ"י דברי מהר"ח אלגזי באופן מחוור והוא דס"ל דמורדת לא מפסידה כתובתה וזהו עיקר חידושו של רי"ו ובאשר לתוספת, כיוון שמרדה בו הפסידה תוספת לאלתר דאדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה, וס"ל שכל שגירש אדם את אשתו המורדת לאלתר הפסידה תוספת וגם לדבריו יסוד הדין דרבינו ירוחם הוא שמורדת הפסידה תוספת כתובה ומה שמלבד זה שהיא מורדת בו גם הוא מרד בה אינו משנה את עובדת היותה מורדת ולכן איבדה את תוספת כתובתה אף שלא איבדה כתובתה. וגם לביאור זה נראה שאין לאפושי פלוגתא בכדי ויש לחלק בין מרידה הדדית לגירושין בהסכמה הדדית שבהם אין האשה מורדת, ולא ניתן לקבוע שרצונה להתגרש הוא סיבה להפסידה תוספת כתובתה, שכן רצונה ורצונו שזורים זה בזה ואדעתא דחיבת ביאה כתב לה תוספת.

נציין גם להתייחסות ב"כ הבעל לעניין הכתובה בדיון מתאריך י"א בתמוז התשע"ב (1/7/2012).

ביה"ד:

באמת הדברים צריכים להיות ברורים. צריך לסמן את המטרה. אני אחזור שוב: חבל שהוא ישלם כסף לחינם כששני הצדדים מוכנים להתגרש. העניין הוא חלוקת רכוש. בוא נתמקד בנקודה של חלוקת רכוש. הצדדים יתגרשו ובא לציון גואל. למה להעמיס מטען רגשי על הצדדים.

ב"כ הבעל:

מבחינתי אלו נושאים שצריכים להיות לגבי הכתובה שלה. הדברים צריכים להיות על פי השולחן שביה"ד עומד ופוסק את פסיקתו הסופית, וזה עניין תרומה של האשה גם מבחינה כלכלית. גם אותם סיכומים שהיו קודם שמהם נסוגו מי מן הצדדים. אני לא מאשימה אף אחד, כל אחד מן הדברים צריכים לעמוד בפני ביה"ד לפני פסק הדין.

באשר לחלוקת הרכוש:
בין הצדדים תלויות ועומדות כמה סוגיות ממוניות הנדרשות להכרעת בית הדין.

בית הדין בהחלטתו מתאריך י"ט חשון תשע"ב (16/11/2011) קיבל את טענת האשה ולפיה על אף הסכמת הצדדים להתגרש סידור הגט בפועל יתקיים לאחר הגשת סיכום בחלוקת הרכוש יעוין בהחלטה המנומקת הנ"ל.

בית הדין קבע לצדדים דיון באופן מידי לאחר הדיון הנ"ל בתאריך כ"ו חשון תשע"ב (23/11/2011). הצדדים בחרו להתדיין לפי חוק יחסי ממון וקיבלו קניין על כך.

עניין רישום הדירה:
על שם הצדדים רשומה דירה בחלקים שווים. ננקבו בדיונים שונים סכומים שונים באשר לחלוקת התשלום בין התובע לנתבע, וכאן נתייחס לסיכומי הבעל.

לפי האמור שם, חלוקת הכספים שניתנו לשם קניין הדירה הייתה כזו:

הבעל – שילם סך של 500,000 ₪ שמקורם מכספים שהיו לו עוד קודם נישואיו השניים.

האשה – שילמה לצורך רכישת הדירה סך של 80,000 ₪ ממקורותיה שלה.

בנוסף נלקחה משכנתא ע"ס 700,000 ₪ שבה התחייבו שני הצדדים.

בפי התובע טענות מצד מרידת האשה שהיא סיבה לביטול המתנה, טענה זו נדחתה לעיל ולא נזדקק לה שוב.

עוד טוען התובע כי הרישום אינו בהכרח משקף והביא לדבריו אסמכתאות מפסקי דין שונים.

אכן נחלקו ראשונים כבעל שרשם קרקע על שם אשתו, האם מהווה הרישום ראיה לבעלותה, עי' ש"ך חו"מ (סימן ס"ב סק"ז) שהביא שנחלקו בזה הרשב"א והרא"ש ועי' במקורות שהביא בעניין זה הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ב סימן קמה).

אולם במה דברים אמורים כאשר לא נעשה שימוש לצורך קניית הקרקע בכספי האשה אלא הבעל קנה מכספו, או מן המוחזק ככספו ורשם את הקרקע על שם אשתו, מה שאין כך בנדון דידן שגם לדברי הבעל מודה הוא שהאשה שילמה מכספיה 80,000 ₪ והתחייבה מחצית מהמשכנתא בסך 350,000 ₪. עולה אם כן שחלק האשה בדירה בשעת הרישום היה 430,000 ₪ וחלק הבעל היה 850,000 ₪. בנדון זה המבט הנכון הוא שהאשה מימנה שליש מהדירה ואילו הבעל מימן שני שליש מתשלום הדירה. הרישום בחלקים שווים מבטא אם כן מתנה בסך כשישית מהדירה שניתנה מהבעל לאשתו.

הדברים מבוארים בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שם וז"ל:

"והנה זה פשוט בבעל הנותן מתנה לאשתו בוודאי קנתה, ואין בידו לטעון טענת הברחה או כיוצריך ביאור. המחלוקת של הראשונים היא בבעל שקנה בית מכספו והשטר כתב בשם אשתו ופליגי בהכי אם יש בזה דין הקנאה לאשתו וזכתה בנכס מדין זכין לאדם שלא בפניו או לא ובזה מיירי הסוגיה דב"ק בלוקח שדה בשם ר"ג ובכה"ג סובר הרמב"ן וסה"ת דמכיוון דאיכא למימר לפנחיא בעלמא כתב הכי, הרי אין לראות בזה מעשה זכיה כלל."

ואין לומר שאף שהדירה רשומה על שם שניהם בחלקים שווים תתחלק הבעלות לפי החלק היחסי ששילם כל אחד מהצדדים ומנא לו לחדש שהבעל נתון לאשתו מתנה ובזה השווה את חלקה לחלקו. כל זה אינו, וכבר התייחס לדבר בשו"ת עזר משפט סימן ל"ג לאחר שהביא את שיטת הרשב"א וכתב שלכאורה לפי דבריו הקובע הוא התשלום ששולם בפועל לשם רכישת הבית, וז"ל:

"אולם אין הדבר כן כי פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולה בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, ובייחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני."

אם כן, פשוט וברור שרישום הדירה בחלקים שווים מציין את העובדה שאין עליה חולק והיא שהדירה אכן שייכת בחלקים שווים לשני בני הזוג.

למעלה מן הצורך, נציין כאן לפס"ד מבית הדין בפתח תקווה תיק מס' 212890/4 ולמ"מ המצוינים שם שגם הלכו בדרך זו. ולפד"ר ח"ו עמ' 31־33, חי"א עמ' 122 ואילך, חי"ג עמ' 146 ואילך.

כאמור לעיל, כיוון שלא מצאנו ראיה או בדל ראיה להיות האשה מורדת לא הפסידה את המתנה שנתן לה הבעל, דהיינו, כשישית מהדירה, לדבריו.

עניין סילוק המשכנתא
א. העובדות:
כארבע שנים ושלושה חודשים לאחר רכישת הדירה המשותפת פרש התובע מעבודתו. לדבריו, השתמש בכספי הפיצויים שקיבל לפירעון המשכנתא כולה. פיצויים אלו ניתנו לאחר עשרים וחמש שנות עבודה שמתוכן חמש שנים היו במהלך נישואיו השניים לנתבעת. סכום פירעון המשכנתא לא הוברר לעת עתה ונע לדברי התובע בסך שבין שבע מאות וחמישים אלף ₪ לתשע מאות אלף ₪. בסיכומיו, סעיף 8, ציין שהסכום הוא 900,000 ₪ ואילו בסעיף 27 ציין סך של 750,000 ₪. התובע לא הציג אסמכתא לדבריו לעת עתה והדברים עדיין טעונים הוכחה.

הנתבעת הציגה מסמכים ולפיהם במועדים שונים נפרעו כ־745,000 ₪, אולם טוענת שכספים אלו הם כספים משותפים.

הדבר אם כן עדיין טעון הוכחה ולפנינו נדון מנקודת מבטו של התובע, מהו הדין אם אכן יברר את טענתו, ולפיה מכספי הפיצויים שקיבל עבור תקופת עבודתו במשך עשרים וחמש שנה בהם עשרים שנה קודם נישואיו השניים, פרע את תשלום המשכנתא.

יצוין כי אם אכן העובדות כדברי התובע עולה שפירעון המשכנתא נעשה כתשעה חודשים קודם מועד הקרע שנקבע על ידי הצדדים לתאריך 23/11/2010 – יעוין בפרוטוקול הדיון מתאריך 23/1/2011, שורה 197, בסיכומי תשובה מטעם התובע, עמוד 5, ובסיכומי הנתבעת לעניין רכוש, עמוד 7.

נקדים עוד ונאמר לאור מה שהתבאר לעיל, שפירעון המשכנתא על ידי הבעל אין בו כדי לשנות את עובדת הבעלות על הדירה שהייתה מעת רכישתה ועד עצם היום הזה בבעלות משותפת של הצדדים, ופירעון המשכנתא לא שינה ולא היה יכול לשנות עובדה זו, וכמו כן אין ספק שלא הייתה כל כוונה כזו.

ענייננו כאן הוא לדון, האם זכאי התובע להשבת חצי מהסכום שאותו שילם לפירעון המשכנתא מכספים שהיו בבעלותו בלבד.

ב. הפורע חובו של חברו:

במשנה (כתובות ק"ז ב):

"מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע עמה הוציא ויטול א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם א"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי."

ולהלכה נפסק כחנן אלא שנחלקו בדברי חנן אם אמר דבריו דוקא בפורע חוב מזונות אשה או בכל חוב.

הרא"ש (בכתובות פי"ג ס"ח) הביא דברי ר"ת שדוקא במזונות אשה הדין כך והטור (סימן קכח סעיף א) נקט שכן היא הכרעת הרא"ש להלכה אמנם שאר פוסקים פסקו שבכל גווני פטור, עי' ב"י שו"ע ורמ"א שפסקו דלא כר"ת, והסמ"ע סק"ג פסק כר"ת ודחאו הש"ך סק"ה והביא יותר משלושים פוסקים החולקים על דברי ר"ת. ואם כן לכאורה בנידון דידן פירעון המשכנתא הוא כפורע חובו של חברו שאיבד מעותיו.

ואף שכתב השלחן ערוך שטעם הדין הוא משום שמא היה המלווה מפייס את הלווה וזה אינו שייך בחוב לבנק שאינו עשוי להימחל, עי' ש"ק סק"ד שטעם נוסף יש והובא בתוס' פ' הכונס שיכול החייב לטעון שהיה מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורו.

דברי הש"ך הללו מבוארים בר"ן (נדרים לג ב) ד"ה לעניין הלכה שם הביא דברי הירושלמי שהזכיר טעם זה דמצי אמר מפייס הוינא ליה והוי מחיל לי וביאר שם שגם כשלא שייך טעם זה הפסיד הפורע מעותיו וז"ל:

"ולעניין הלכה קיי"ל כחנן הלכך פורע חובו של חיבור הניח מעותיו על קרן הצבי ואפילו בבעל חוק דוחק נמי דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי אמר ליה מפייס הוינא ליה והוי מחיל לי דהא מתניתין דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן אף על גבי דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברין."

הדברים מבוארים שגם השוקל את שקלו של חברו הוא בכלל הפורע חובו ואע"פ שחוב זה לא ניתן להימחל על ידי הגזברים וק"ו לחוב של משכנתא שניתן להימחל אך שאין עשוי הדבר לקרות בפועל.

הדרינן לכללין שלמאי דנקטינן שלא רק בחוב מזונות אשתו אמרינן שאיבד מעותיו אלא בכל חוב ואף כשאין חוב זה עשוי להימחל, עולה אם כן שבנדון דידן הדין הוא שאין הבעל יכול לדרוש מאשתו את חלקה במשכנתא שפרע עבורה.

ג. איש ואשתו שלוו יחד:
נדון זה של איש ואשתו שלוו יחד שונה מפורע חובו של חברו כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ע"ג סימן ט' וז"ל:

"ששאלת שנים שלוו ונעשו אחראין וערבאין זה לזה והאחד מהם פרע כל החוב ונתן המלוה שטר החוב ביד הפורע אם יוכל לגבות חצי החוב מחברו או נאמר שהפסיד מעותיו כדין פורע שטר חוב של חברו."

תשובה הא מילתא דפשיטא היא כיוון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו שחברו חייב לפרוע לו חלקו דהא דאמרינן הפורע חובו של חברו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי אבל היכא דמתחלה נעשו אחראין וערבאין זה לזה אין כאן מבריח ארי וצריך חברו לפרוע חלקו."

ודברי הרא"ש הללו נפסקו להלכה בשו"ע חו"מ (סי' עז סעיף ב).

וע' סמ"ע סק"ו שביאר דברי הרא"ש שכיוון שנעשה ערב בעד חברו יש לראותו כאילו חברו נתן לו רשות בהדיא לפרוע חובו ועוד כתב שגם כשפרע סתם אמרינן שדעתו הייתה כדי לחזור ולגבות מחברו ועי' ש"ך סק"ז.

אולם הש"ך בסק"ה כתב שדין זה דהרא"ש והשו"ע צל"ע ואזיל בשיטת מ"ד האומר לערב ערבני כמי שהרשהו לשלם דמי ובשו"ע (סימן קל סעיף ב) הביא מחלוקת בדבר ועוד הוסיף להקשות וז"ל:

"ועוד נראה ברור דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דס"ל בשנים שלוו יכול לגבות מכל אחד ואחד הכול דהוו כקבלנים זה לזה ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודים כמבואר להדיא לקמן סימן ק"ל ס"ב... וא"כ לדידן דקי"ל דאינן רק ערבים זה לזה ולא קבלנים א"כ לא היה יכול המלוה לגבות כל חובו מאחד מהם ולא היה מוכרח לשלם הכול הוי כמו פורע חובו של חברו לקמן ריש סי' קכ"ח דהפסיד מעותיו."

וכן מבואר בשו"ע (סימן קל סעיף ב)

"ואם אמר לו הלוה הכנס קבלן בעבורי אף ע"פ שלא הרשהו לשלם אם עמד הקבלן ופרע מדעתו אפילו עד שלא עמד המלוה עם הלוה בדין ולא נמצאו לו נכסים חייב לשלם."

ובנדון דידן, בחוב המשכנתא המשותף לבעל ואשתו, יש לראותם כקבלנים אלו לאלו ויותר מכך שכן כחוב משכנתא כל אחד מהלווים מוגדר כלווה עצמאי ויכול הבנק לרדת לנכסיו ולגבות ממנו מלא החוב אף בלא מיצוי ההליכים עם חברו, ובנדון זה כולי עלמא מודים לדין השו"ע הנזכר לעיל בסימן ע"ז סעיף א שאם פרע אחד מהם כל החוב חוזר וגובה מחברו חלקו.

ויתר על כן בספר התרומות שער מ"ד ח"ד כתב שדין זה נכון גם באיש ואשה שלוו וכן פסק השו"ע (סימן עז סעיף י) וז"ל:

"איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי"

והוסיף על כך הרמ"א וז"ל: "והרי הן בטענות אלו כב' לווין שלוו ביחד."

וזהו ממש נדון דידן שהאיש ואשתו לוו יחד והתחייבו בחוב המשכנתא כל אחד בפני עצמו כערב קבלן לחברו, ומשפרע האחד מהם דין הוא שחוזר על חברו וגובה חלקו.

אולם אם כך הדבר, גם את תשלומי המשכנתא השוטפים ששילם הבעל בתקופה בה חיו בני הזוג יחד והאשה לא עבדה, יש לחייב את האשה לפרוע מחציתם כדין השו"ע סימן ע"ז סעיף י' שהובא לעיל. ולא כך פסקו בפד"ר ו' עמ' 32 הרה"ג אליהו קושלבסקי, הרה"ג מרדכי אליהו והרה"ג ח' נברוצקי זלה"ה וז"ל.

"ואע"פ שהחוזה נערך בתאריך 22/1/61 ומאז עברו כמה שנים שהבעל שילם ע"ח המשכנתא וזה היה גם על חשבון חלק האשה, מ"מ זה ברור שמה שהבעל שילם את המשכנתא מיום שהגיש את התביעה לגט בתאריך 12/2/63 לא התכוון לשלם עבור חלק האשה שהיא תזכה בזה, ואע"פ שממילא כבר נפרע גם חוב האשה עבור המשכנתא אין זה פורע חובו של חברו כיוון שהוא תפוס בנכסי האשה, עי' בש"ך חו"מ סי' קכ"ח סק"ח, ועוד כיוון שהבית הוא בשותפות והמשכנתא על שניהם ביחד א"כ היה מוכרח לשלם את המשכנתא מדין שותפות."

בספר עטרת דבורה (ח"א סימן מד) הביא דברים אלו והקשה עליהם את הקושיה הנ"ל מסימן ע"ז סעיף י, ששם מבואר שאיש ואשתו שלוו יחד ושילם אחד מהם את החוב הריהו נפרע מזולתו ואין בזה חילוק אם הם חיים בשלום או בפירוד, הרי לנו שלעולם אין לומר שכוונת הבעל לפרוע חוב אשתו ולמחול לה על פירעון זה. וביאר שם וז"ל:

"אך יתכן דשאני התם שלוו הלוואה ומלכתחילה היה ברור שהאשה תשלם מחצית החוב מכתובתה, כמבואר בלשון השו"ע, ולכן אם הבעל פרע את כל החוב, אנו אומדין דעתו שכוונתו לעמוד במה שסיכמו מלכתחילה וינכו מכתובתה, אבל בחוב משכנתא על דירה שתנאי ההחזר הם שבכל חודש משלמים סכום מסוים בכה"ג בזוג החי בשלום קיימת אומדנא דמוכח שהבעל פרע את חלקה של האשה בתורת מתנה שלא על מנת לחזור ולגבות מעותיו ממנה, משא"כ לאחר שהחליט על הגירושין ומנהלים מו"מ על הסכם הגירושין אין אומדנא וחזר הדין המבואר בסימן ע"ז, ואין לדונו כפורע חובו של חברו."

וכך פסק במסקנתו שאת תשלומי המשכנתא ששולמו על ידי הבעל קודם פרידתם אין צריכה האשה להשיב, אך את חלקה בתשלומי המשכנתא ששולמו לאחר פרידתם הסופית עליה להחזיר לבעל.

ונראה לבאר באופן אחר, שכל הלוואה שלוו איש ואשתו יחד שניהם חייבים בה בחלקים שווים, ואם הבעל פרע את כולה – חוזר ונפרע מאשתו את חלקה כנפסק בסימן ע"ז סעיף י' הנ"ל. אולם חוב משכנתא המשולם מדי חודש בחודשו מחשבון משותף לצדדים יש לראותו כחלק מהחיים השוטפים של בני הזוג, וכשם שאין הבעל מדקדק עם אשתו ומאִפשר לה להשתמש בהמחאות וכיו"ב, כך מאִפשר לה להשתמש בכספים שבחשבון לפירעון הלוואת המשכנתא שלה. ולא מיבעיא באיש ואשה ששניהם עובדים שהדבר כך ואף באשה שמשכורתה נמוכה משל הבעל, אלא ה"ה באשה שאינה עובדת כלל אך יש לה זכות שימוש בחשבון המשותף, יש להניח שבכלל זאת הזכות להשתמש בכספים הנמצאים בחשבון לפירעון חוב המשכנתא דידה. ואכן אם היה הבעל מבהיר שאין זו כוונתו יכול היה לעשות כך, והדר דינא למבואר בסימן ע"ז סעיף י'. אך משלא עשה כך, כל סכום כסף שעניינו שימוש בצרכים שוטפים, העובר דרך החשבון המשותף, אין הבעל מקפיד על כך והריהו מאִפשר לאשתו להשתמש במעות אלו לפירעון חובה.

ועוד יש לומר שכיוון שמחויב הבעל במדור אשתו ויוצא ידי חובת חיובו בפירעון המשכנתא אין לראותו כפורע חוב אשתו אלא כפורע חוב עצמו.

ולכל הבאורים האשה מחויבת בפירעון חלקה ממועד הפירוד והלאה.

אך בנדון דידן הבעל פרע את חוב המשכנתא כולו עוד קודם שנפרדו ויל"ע היכי נידיינו דייני להאי דינא – האם יש לראותו כמי שמחל לה על כל חלקה גם באופן זה או שיש למצוא חילוק בדבר.

ולענ"ד הדין היסודי הוא המבואר בדברי השו"ע בסימן ע"ז סעיף י', ולפיו כל שלוו איש ואשתו יחד ופרע אחד מהם, חוזר ונפרע מחברו חלקו, אלא שכל שהאשה משתמשת בכספים המצויים בחשבון לשימוש שוטף לשם פירעון המשכנתא בזה אמרינן שמוחל הבעל, אך יתר על כך אין לומר, והדר דינא שיכול הבעל לתבוע מהאשה להשיב את חלקה.

ונטעים את הדבר יותר: בחוב משכנתא כלפי הבנק הצדדים מוגדרים כלווים שניהם ביחד וכל אחד לחוד. אין אִפשרות שאחד הלווים יפרע חצי חוב ובזה יפרע את חלקו ויותיר את חלק חברו בלבד, והדרך היחידה לפרוע את חובו היא לפרוע את כולו.

עולה, אם כן, שהבעל בפרעו את כל חוב המשכנתא פרע את חובו בלבד ועשה זאת משיקולים שונים של חסכון בריביות או רצון להימנע מהפסדים כלשהם, מטעמים הנוגעים לו בלבד. ולשיטתו, כל שמעוניין להפטר מחובו, אין הבדל בין מצב שבו היה הלווה היחידי לבין מצב שבו יש לווה נוסף שלווה יחד עמו. וכיוון שכך מאי ס"ד לומר שיש בזה מחילת חוב אשתו, כל טעמו הוא לפרוע את חוב עצמו בלבד.

אמנם, ודאי אין הבעל יכול לדרוש מאשתו לפרוע לו את חובו בבת אחת אלא עלינו לדון חוב זה כאילו היה עדיין משולם לבנק כסדרו ובזה יכול לתבוע את חלק אשתו. וכיוון שכך נראה לומר שכל עוד חיים הם בשיתוף, יש להפחית את החלק שהיה ראוי לשלם לו לא הייתה המשכנתא נפרעת, אך מיום הקרע רשאי הבעל לתבוע את תשלום מחצית החוב מאשתו.

ואם כן, נראה שיש לחשב את תשלומי המשכנתא כך: כל מה שהיה ראוי להיפרע בעוד היום חיים ביחד זכתה בו האשה ומחל עליו הבעל ואת חלקה של האשה כפי שהיה ראוי להיות לו לא היה הבעל פורע את המשכנתא עליה לשלם לבעל.

כאמור, יש לברר עדיין עניין זה, כיוון שלא הוצגו לבית הדין אסמכתאות הן לכך שהיה פירעון מצד הבעל, והן לתאריך הפירעון והן לשאלה, אם הפירעון היה במועד אחד או במספר מועדים.

נציין כאן לפס"ד הרה"ג בביה"ד פ"ת 212890/4 סעיף י"א שנקטו שם בפשטות שפירעון משכנתא הוא כפורע חובו של חברו ודינו כמבריח ארי ולא התייחסו בדבריהם לדברי הפוסקים שהוזכרו לעיל.

ומה שהפנו שם לפד"ר י"ג עמ' 146 אין מכאן ראיה יעוין בסוף פסק הדין בפד"ר י"ג שם שכתבו שכיוון שהאשה הסכימה לפרוע את חלקה במשכנתא אין הם נזקקים לדון בשאלה אם פירעון משכנתא הוא כמבריח ארי.

עניינים נוספים שבחלוקת רכוש
כאמור, הצדדים בחרו להתדיין בנושא הרכוש לפי חוק יחסי ממון וקיבלו זאת עליהם בקניין דלא כאסמכתא ובבית דין חשוב.

הבעל טוען כי יש לאזן את הרכוש בחלוקה בלתי שוויונית לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אולם לפי האמור לעיל, לא מצאנו ראיה לכך שהאשה מורדת או שנהגה בהתנהגות אחרת שאינה ראויה, לאור זאת שבים אנו אל הכלל המקובל בחוק יחסי ממון והוא השימוש בסעיף 5 לחוק המורה על חלוקה שוויונית.

נציין עוד לפס"ד בית הדין הרבני בתל אביב תיק 335906/3 שקבע את הכללים בעניין.

בית הדין מינה אקטואר השוקד על בירור זכויות הממון של הצדדים במהלך נישואיהם עד מועד הקרע שנקבע לתאריך 24/11/2010, יעוין בפרוטוקול הדיון מתאריך 23/1/2011, בסיכומי תשובה מטעם הבעל עמ' 5 ובסיכומי הרכוש מטעם האשה עמ' 7.

לכשיתבררו זכויות הצדדים יחולקו אלו בחלקים שווים, והדבר אמור ביחס לתכניות חסכון, פנסיות, קרנות השתלמות, ניירות ערך וכל כיוצא בזה.

לאחר שייוודע ערכן של הזכויות, יתברר האם יש מקום לדון בחיוב הכתובה בפועל או שהדבר התייתר משום שסכום הכתובה אינו עולה על זכויות הממון שאוזנו.

סיכום
א. לא מצאנו ראיה שיש לדון את האשה כמורדת.

ב. כיוון שאין לדונה כמורדת זכותה למזונות אשה ובכלל זאת למדור עומדת לה עד למתן הגט.

ג. האשה מוחזקת בכתובתה ולא נמצאה עילה להפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

ד. אכן הבעל דרש והאשה הסכימה כי תעבוד במשך תקופת נישואיהם ובפועל לא עמדה בסכום זה. דרישה זו של הבעל הייתה שלא כדין תורה ואין לה כל תוקף.

ה. הדירה הרשומה על שם הצדדים היא בבעלות שני הצדדים דירה זו תימכר ותחולק ביניהם בחלקים שווים.

ו. הבעל טוען כי פרע מכספים שבבעלותו את חוב המשכנתא בסך שבין 750,000– 900,000 ₪. לעת עתה לא הוצגה לבית הדין אסמכתא בעניין. לכשיתברר כי אכן כך היה ואף אם המשכנתא נפרעה במלואה קודם מועד הקרע, חייבת האשה לשלם את חלקה לבעל, אולם חיובה זה יהיה בהתאם לחיובה בתשלום המשכנתא לבנק, דהיינו, בתשלומים חודשיים וממועד הקרע.

ז. הצדדים קיבלו בקניין דלא כאסמכתא ובבית דין חשוב את חוק יחסי ממון. לאור זאת כל רכוש הטעון איזון יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

מועד הקרע נקבע לתאריך 24/11/2010.

תשלום הכתובה ייעשה בהתאם לתוצאות איזון המשאבים.

ח. ראוי לצדדים שיתגרשו בהקדם ויפה שעה אחת קודם.

דיין ב':
ראיתי את דברי עמיתי ואף שאני מסכים עמו בעיקר הדין בעניין עבודת האשה, לענ"ד התייחסות ביה"ד לעניין התחייבות האשה לעסוק במלאכה צריכה להיות שונה, וכדלקמן.

בית הדין אינו מקבל את עמדת האשה כפי שהוצגה בסיכומי ב"כ וסבור שהאמת היא שאכן בטרם נישאו הייתה שיחה בינה לבין בעלה לעתיד (באותו זמן) שעניינה היה שהיא תעסוק במלאכה המכניסה סכום מסוים שלא נקבע במסמרות, זאת על פי דברי האשה בעצמה בדיון שהיה בביה"ד, ובו הודתה האשה שאכן הייתה הסכמה כזו בינה לבין בן זוגה.

אין ספק שהצדדים ידעו שהבטחה זו של האשה הייתה לשם הכנסה כספית נוספת על זו של הבעל, שתתרום להרווחת המשפחה כולה. אמנם לא נקבע כאמור מהו הסכום שעליה להכניס למסגרת המשפחתית, אולם הצדדים סמכו על כך שהמשכורת המקובלת במשק הישראלי די בה ואפילו בחלקה כדי להשלים את הצרכים להרווחה הנ"ל.

בפועל האשה מצאה תעסוקה ב[מ' א'], אלא שלאחר זמן מסוים תעסוקתה הופסקה. אין לביה"ד כל מידע רשמי מדוע הופסקה תעסוקתה – האם הדבר היה ביוזמתה או שהיא פוטרה, אין בידי ביה"ד מידע רשמי על מאמצים נוספים שעשתה האשה כדי למצוא לעצמה תעסוקה אחרת במקום זו שהופסקה.

האשה טוענת שהיא פוטרה ולא מצאה תעסוקה אחרת.

ביה"ד אינו יכול להביע דעתו בעניין זה משום שכאמור לא הומצאה אף לא ראיה אחת לטענות האשה.

ביה"ד סבור שאם האשה הייתה מוצאת תעסוקה אחרת שהייתה מכניסה למסגרת המשפחתית סכום כלשהו, אף אם היה נמוך במקצת מציפיות הבעל, אפשר שהשלום היה שוכן עדיין במשפחה זו, אולם בפועל כאמור האשה לא עסקה בכל תעסוקה אחרת.

כאמור בפסק הדין, מעיקר הדין מסתברא שאין אִפשרות לכפות אשה לעסוק במלאכה שאינה מלאכות הבית ואינה עשייה בצמר, אולם כל זה הוא כאשר לא היה כל סיכום בין הצדדים בטרם הנישואין.

יש לתת את הדעת האם בנידון דידן שהיה סיכום מפורש בין הצדדים שונה הדין.

ראוי לציין שעל פי ההלכה כל התחייבות כספית של אדם עליה להיות מלווה במעשה קניין. כל עוד לא נעשה כזה, ההתחייבות אינה חלה ואין לה תוקף משפטי. זאת ועוד: התחייבות לעבוד בפשטות היא דברים בעלמא ואף אם היה מלווה להבטחה הנ"ל מעשה קניין נקרא הדבר קניין דברים. קשה הדבר שבעתיים בעניין התחייבות לעבוד וכפי שנבאר לקמן.

בשו"ע חושן משפט (סימן צז סעיף טו) לעניין פריעת חוב פסק המחבר:

"אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרעו, ואפילו התנה על עצמו שיתפוס המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאוסרו, ולא להשתעבד בו."

והסמ"ע במקום (ס"ק כט) הסביר: "נראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים". יעוין שם גם בביאור הגר"א (ס"ק מד).

מקור הלכה זו הוא בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן י':

"דבר ברור הוא, שאם אין ללוה ממון לפרוע לא יתפוס המלוה גופו של לווה וישתעבד בו... ואפילו אם שעבד גופו לכך, אין השעבוד חל על גופו... וגם המלווה עצמו אינו יכול להשתעבד בגופו, וכל שכן ליסרו עד שיפרע לו אינו רשאי."

ובביאור הגר"א (ס"ק מה) מבאר שהסיבה שהתנאי בעניין זה לא חל זהו משום שהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, הואיל ולפי דין תורה אין לשעבד את הגוף לעבודה, משום הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, אין התחייבות מועילה להפקיע איסור זה.

זו הסיבה שאם פועל התחייב לתעסוקה מסוימת למשך זמן מסוים רשאי הוא לחזור בו באמצע הזמן עליו התחייב, ואין בזה משום הפרת התחייבות – משום הכלל הנ"ל "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים. אמור מעתה: התחייבות לעבוד אינה מועילה בכל דרך גם אם תיעשה בקניין וגם אם תיעשה בצורה שאינה קניין דברים.

אמנם יש מקרה יוצא דופן אחד לכלל שנקטנו, אך דווקא משם יש חיזוק לעיקרון הנ"ל. נחלקו רבינו תם ור' אליהו האם אדם מחויב להשכיר עצמו לצורך מזונות אשתו. הטור בסימן ע' הביא את מחלוקתם וז"ל:

"כתב ר' אליהו חייב אדם להשכיר את עצמו כפועל לפרנס את אשתו במספר כתובה נלמוד "אנא אפלח ואוקיר ואזון", ור' תם היה אומר שאין צריך, ומכתובה אין ללמוד "דאנא אפלח" אין פירושו שישכיר עצמו, אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע."

מצינו אם כן שלדעת ר' אליהו חייב אדם להשכיר את עצמו ולמד זאת מהלשון בכתובה שהבעל נוטל על עצמו התחייבות לעבוד, וגם רבינו תם אינו חולק עקרונית שהתחייבות זו חלה אלא מפרש שהכוונה למלאכות שדרך האדם לעשות בביתו, אם כן, למדנו לכאורה שהתחייבות לעבוד מחייבת. גם בתשובת הרא"ש (כלל ע"ח סימן ב) כתב:

"אִפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע, אלא דווקא במזונות אשתו, ומספר כתובה נלמד דכתיב 'ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס'."

אמנם עדיין עניין זה לא מובן שהרי לפי האמור לעיל אין בידי האדם אִפשרות להתחייב לעבוד, ומה בכך שבספר הכתובה התחייב לעבוד, הרי זהו קניין דברים וגם מתנה על מה שכתוב בתורה, ומדוע אם כן תועיל התחייבות הבעל לעבוד לצורך מזונות אשתו.

יעוין היטב בטור חושן משפט (סימן צט; שם הובאה תשובת הרא"ש הנ"ל) ובפרישה (שם ס"ק ט, ובסימן צז ס"ק לא), בספר מחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים סימן כ) ובשער המשפט (סימן צז סעיף טו) שהאריכו בעניין זה שאין ביכולת האדם להתחייב לתעסוקה.

על כל פנים, קשה כדלעיל כיצד יכול הבעל להתחייב לעבוד?

עניין זה ביאר הגאון ר' אליעזר גולדשמידט זצ"ל, מגדולי הדיינים בעבר, בספרו עזר משפט סימן י"ג, וכך כתב:

"אולם פירוש הדברים אחר הוא, ואין הכוונה לומר כי במזונות חייב הבעל להשכיר עצמו מפני שכתב ואנא אפלח והתחייב לכך, כי אם אינו חייב מצד הדין להשכיר עצמו אין בכוחו להתחייב לכך כמפורש ברא"ש וכו', אלא מכיוון שכותבים בכתובה ואנא אפלח, הרי זו הוכחה שהוא חייב מצד הדין להשכיר עצמו כדי לפרוע את המזונות, גם אם אינו כותב ואנא אפלח, כי אם אינו מחויב להשכיר עצמו למה כותבים ואנא אפלח, דבר שאינו מחויב בו, ולא מועיל בו התחייבות.

וטעמו של דבר שבמזונות חייב הבעל להשכיר עצמו מצד הדין – חיוב שאיננו בכל חוב אחר – נעוץ במהותו ואפיו המיוחד של חיוב מזונות, והסביר את הדברים בקצרה בעל חזון איש בחלק חושן משפט בבא קמא (סימן כג ס"ק כח):

'שאר חוב... דאף אם ישתעבד בהדיא להשכיר עצמו לא מהני דהוי קניין דברים בעלמא, ולדעת ר' אליהו... דדווקא למזונות אשתו, דשעבוד אישות אִפשר שישנו בגופו כמו עונתה והכי נמי בשארה וכסותה, תדע, שהרי אף רבינו תם דחולק עליו בתוספות שם, מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס את אשתו, כמבואר בתוספות שם, ולא מצינו חוב זה בשאר בעל חוב, אלא שעבוד אשות שאני.'

כלומר, הלכה זו שאין אדם חייב להשכיר עצמו בשביל פירעון חוב, הוא כחוב ממוני, משום שחוב ממוני אינו יוצר שעבוד על גופו של החייב, כי השתעבדות הגוף לכפייה לעבודה בגלל חוב ממון הרי הוא בבחינת עבדות, ועבדות אין בכח אדם להטיל על עצמו, והתחייבות להשכיר עצמו בלי השתעבדות הגוף אין לה ערך כלל, כי הרי זה קניין דברים בעלמא.

אבל שונה הוא חיוב המזונות שאיננו חוב ממוני גרידא שהבעל חייב לאשתו כסף לצורך מזונות, אלא חיוב זה הוא חלק מעצם האישות, וכמו שיש שעבוד הגוף כחלק משעבוד האשות – לעונה, שעבוד כזה – כחלק משעבוד האשות – הוא חיוב המזונות, שארה כסותה ועונתה – שלשתן יחד מהווים את שעבוד האשות של הבעל."

למדנו אם כן שאמנם שעבוד הבעל למזונות אשתו שונה הוא ומחויב הבעל אף לעבוד לצורך כך, אלא שאין זה מחמת שהתחייב בכתובה ואנא אפלח, אלא משום שהוא חייב נכתב בכתובה ואנא אפלח. בשפה הישיבתית ניתן לומר שהביטוי "ואנא אפלח" אינו סיבה לחיוב הבעל בעבודה אלא מהווה "סימן" לכך.

מעתה, אדם שמחויב לעבוד לצורך חוב מסוים, הרי שהוא חייב בכך גם אם לא התחייב וגם אם לא נכתב בחוזה ולא נעשה על כך קניין. ואילו אדם שאינו מחויב לעבוד, הרי שגם אם יתחייב בכל דרכי הקניין האִפשרי, לא יועיל הדבר לחייבו לעבוד.

ובנידון דידן כיוון שהוכח שהאשה אינה מחויבת לעבוד ולעשות מלאכה מחוץ לביתה ואין זה חלק מחיובי האישות שלה כלפי בעלה, הרי שגם אם תתחייב בפירוש ואף אם היה הדבר נעשה בקניין, לא היה הדבר מועיל לחייבה בכך.

אשר על כן, על אף שאנו מקבלים את טענת הבעל שהייתה בינו לבין אשתו שיחה בה התחייבה לעבוד ולהכניס הכנסה כלשהי לרווחת המשפחה, אין לכך כל משמעות מבחינה הלכתית משום שההתחייבות הזו לא חלה והיא אינה מחייבת את האשה מכמה סיבות וכדלעיל.

בעניין תשלום המשכנתא
ראיתי את דברי עמיתי בעניין תשלום המשכנתא ששילם הבעל, ובזה לדינא נראה לענ"ד שלא כפי שכתב.

כאמור בדבריו, ישנן דעות שונות האם התשלום שהבעל שילם נחשב כפורע חוב חברו ומשום כך אין זה גורע מזכויותיה הממוניות של האשה, או שהתשלום ששילם עבור האשה נזקף לחובתה והיא אמורה לפרוע לבעלה את מחצית המשכנתא ששילם בעלה. (לא נביא את הדעות הללו שוב מאחר והובאו בטוב טעם בדברי עמיתי.)

אין בידינו להכריע בין הדעות השונות ומשום כך יש להתייחס אליו כספק הלכתי.

אשר על כן במצב של ספק, ההלכה קובעת שהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא שבנידון דידן הקביעה מי הוא המוחזק היא מורכבת וכפי שנבאר.

הצדדים מתדיינים על מספר עניינים ממוניים:

א. הבעלות על הדירה.

ב. החזר תשלום המשכנתא.

ג. כתובת האשה.

ד. חלוקה של מיטלטלין שבבעלות הצדדים.

ה. זכויות פנסיוניות ואחרות של הצדדים.

לגבי כל אחד מהעניינים הנ"ל יש לקבוע מיהו המוחזק.

א. הדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים ומשום כך שניהם נחשבים מוחזקים בחלקים שווים בדירה.

ב. בכספי הכתובה הבעל הוא המוחזק.

ג. בהפרשי הזכויות הפנסיוניות ואחרות, שחלקו של הבעל יתר על חלקה של האשה, הבעל הוא המוחזק.

ד. בעניין המיטלטלין נחשבים שני הצדדים כמוחזקים.

ה. תשלום המשכנתא ששילם הבעל דינו כספק.

סיכום חלוקת הזכויות
משום כך פרט למחצית מהדירה וחלק האשה במיטלטלין לא תקבל האשה ממון נוסף מזכויותיו של הבעל ומכתובתה, אלא אם כן שוויָם יהא יותר ממחצית תשלום המשכנתא ששילם מקבלת זכויות כספיות ממקום עבודתו.

דיין ג':
מצטרף לדברי דיין ב'.

פסיקתה
נפסק כאמור בסיכום דברי דיין א', לבד מעניין פירעון המשכנתא ¬¬– שנפסק כדעת הרוב המובא בסיכום חלוקת הזכויות בדברי דיין ב'.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ז באלול התשע"ג (02/09/2013).