הצדדים נישאו בשנת 2006 והתגרשו זמ"ז ביום כ"ח בטבת תשע"א (4.1.2011). מנישואים אלו נולדו להם שני ילדים קטינים.

בתאריך ט"ו כסלו ניתן פסק דין בעניין הגירושין וכתובה, האב חויב בתשלום כתובה בסך 180,000 ש"ח.

עתה העומד בפנינו הוא חלוקת הרכוש. הצדדים חלוקים בכמה ענייני רכוש.

א) דירת הצדדים
טענות האב כי כבר בכתב תביעת הגירושין כתב כי קודם נישואי הצדדים הייתה לו דירה ברעננה ברחוב האחוזה מכספים שנצברו אצלו קודם הנישואין.

קודם הנישואין ביקש מהאם כי תחתום על הסכם ממון שהדירה שייכת לו, אולם האם נעלבה מדוע חושד בה כי תיקח ממון שאינו שייך לה וכי אין שום ספק כי כספים שהביא מהדירה שלו, הם כספים שלו והיות ואז היה קל לשכנעו לכן לא עשה הסכם ממון.

דירת האב נמכרה בתאריך כ"ג בטבת תשס"ח (1.1.2008) וכספים שנתקבלו על סך 450,000 ש"ח הופקדו לחשבונו של האב אשר הנתבעת הצטרפה לחשבון זה. אחר שנשאה לו.לאחר נישואיהם הצדדים רכשו דירה בתאריך 04/2009 ומתוך החשבון הנ"ל שולם הסכום בסך 450,000 ש"ח בעבור הדירה החדשה שנרכשה ברחוב [פ'].

עתה שהצדדים התגרשו, מבקש האב כי קודם שיחלקו את התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה שרכשו הצדדים ברחוב [פ'] יש להחזיר לו את אותם כספים, קרי 450,000 ש"ח שהיו כספים שלו קודם שנישאו והושקעו בדירה זו, ולטענתו כספים אלו אינם בני איזון מאחר שהיו שלו קודם שנישא, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג־1973 הקובע כי עם התרת הנישואין (פקיעת הנישואין) כל בן זוג זכאי למחצית שווים של נכסי בני הזוג "למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין".

מנגד, טוענת האם כי בתאריך כ"ח בטבת תשע"א (4.1.2011), יום מסירת הגט, הצדדים הגיעו להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין ובסעיף ו' לפסק דין זה נכתב:

"מתמורת המכר תסולק המשכנתא הרובצת על הדירה וההלוואה לבנק לאומי בתיק הוצל"פ. היתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים בכפוף לאמור בסעיף ח'". (האומר כי כספי הכתובה שהאב חויב בהם יקוזזו מחלקו של האב מכספי הדירה).

עוד טוענת הגרושה כי הצדדים רכשו דירה שנרשמה על שם שני הצדדים ועל פי הלכות ברורות הידועות לאורך שנים, דירה שנרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ללא כל קשר למקור כספי ההשקעה בדירה.

עוד נטען כי כספים שנתקבלו מדירת התובע שהייתה רשומה על שמו בלבד, כספים אלו נכנסו לחשבון משותף של הצדדים ומשם יצאו לרכישת הדירה האחרונה עם הלוואה ומשכנתא שנלקחו על ידי הצדדים. כך שכספי האב שהוכנסו לחשבון המשותף נטמעו בכספים המשותפים של הצדדים.

באשר לטענה כי האם נהגה בחוסר תום לב כאשר זמן קצר לאחר רכישת הדירה הביאה לגירושו של התובע מן הדירה, לטענה זו אין שחר במציאות.

ראשית – מי שהגיש תביעת גירושין הוא התובע.

שנית – התובע הורחק על ידי משטרת ישראל ל־14 יום ובתום 14 הייתה בידו היכולת לחזור לדירה והוא בחר שלא לחזור לביתו.

בתשובת לטענת האם השיב ב"כ האב וחזר על טענתו כי האם וב"כ הודו כי לרכישת הדירה אכן השתמשו בסך 450,000 ש"ח שהיו של האב קודם שנישאו. זמן הנישואין היו תקופה קצרה – כארבע שנים. עוד טוען כי האם סירבה לחתום על הסכם ממון קודם נישואי הצדדים. מ"מ היא הבהירה לאב כי אין לו ממה לדאוג שכן לא תגזול ממנו מאומה.

כמו כן, הטענה כי המשטרה היא שהרחיקה את האב מן הבית. עתה התברר כי נסגרו שני התיקים שנפתחו כנגד אב, כיוון שלא נמצאה אשמה פלילית במעשיו של התובע או מטעם שלא נמצאו ראיות מספיקות כדי להעמידו לדין. ולדעתו המשך ההרחקות היו בגלל תלונות שווא של האם.

גם טענות האב וב"כ יש כי החלטה מתאריך כ"ח בטבת תשע"א (4.1.2011) כי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה תחולק בין הצדדים, מ"מ טוען ב"כ האב כי זו החלטה חלקית בלבד כי בסעיף ט' להחלטה נכתב: "ב"כ הצדדים רשאים להגיש כל בקשה לבית הדין הרבני בנוגע לכל הנושאים האמורים לעיל."

ודין הנושאים האמורים לעיל בין היתר זו הדירה וחלוקת הכספים שיתקבלו בתמורתה. ולכן אין בטענה זו כדי להפסיד לאב את הכספים שצבר קודם הנישואין והוטמעו ברכישת הדירה המשותפת.

הכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, בית הדין מחליט כי יש לחלק את כספי מכירת הדירה בחלקים שווים לאחר סילוק על החובות. ונבאר הדברים.

לכאורה דיון על הדירה לא היה צריך לעלות כלל וזאת מאחר שהצדדים באו בהסכמה על דעת שניהם וב"כ ביום סידור הגט והקריאו לבית הדין את ההסכמות שיש ביניהם, ולהסכמות אלו לא ניתן תוקף של החלטה אלא תוקף של פסק דין.

ומשכך פסק הדין הוא חלוט ואין לב"כ האב על מה להלין. גם הפסקה בפסק הדין שנכתב בה כי הצדדים רשאים להגיש כל בקשה לבית הדין הרבני זה כולל גם את כספי הדירה, ודאי שטענות אלו יכול היה להעלות בפני בית הדין הגדול ולערער על זה. ומשעבר זמן זה הרי זה פסק דין חלוט.

א"כ מדוע מעלים זאת בסיכומי הצדדים. ולשם זהירות אף שנניח כי כוונת סעיף זה בפסק הדין שרשאים להעלות כל טענה, אין כוונה טענה בפני בית הדין הגדול, שהרי לזה אין כל צורך בכתיבת סעיף שכזה, אלא כוונת הצדדים שיוכלו לטעון בפני בית הדין דידן. מכל מקום, אחר העיון בטענות האב וב"כ, הדין עומד בעינו ועל הצדדים לחלוק בשווה את הכספים אחר סילוק המשכנתא וההלוואה. ונסביר הדברים.

מדובר כאן בדירה שרשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. הגם שנכון שהאב השקיע 450,000 ש"ח מכספים שהיו לו קודם הנישואין, מכל מקום בפעולות שעשה שהכניס כסף זה לצורך רכישת דירה ורשם מחצית הדירה על שם אשתו, הרי זה מהווה מתנה גמורה שנותן לאשתו. והלכה זו ידועה. ובוודאי לא רק חוזה הרכישה שנעשה על שם שני הצדדים אלא אף נרשם בטאבו, שזה מהווה מתנה חלוטה, שוב לא יכול לטעון אחרת ולבקש את המתנה, אלא אם כן מרדה בו.

ומ"מ בפוסקים מצאנו מחלוקת ראשונים האם עצם רשום הופך את הרשומים לבעלים על הנכס.

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקנז) וכן הובאה בדרכי משה (אבהע"ז סי' פו אות ח) כתב:

"שאלה ראובן קנה בתים ועשה שטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כולם שלהם, כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתיטול כתובתה ויהיו הבתים שלה.

תשובה, אילו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה כדאיתא בפרק הגוזל קמא... ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב... אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג אם לאו ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עִמה, אבל אם אינה מוחזקת בכך, אינה נאמנת ואפילו בשבועה..."

משמע מדברי הרשב"א אף שהבית רשום על שם שני הצדדים, אם הבית נקנה מכספי הבעל אין אנו אומרים שזו הוכחה שנתן לאשה את הבית במתנה ואין לנו להתחשב בקביעת הבעל על פי הרישום, אלא צריך לברר מי הוא ששילם.

ועיין בטור (אבהע"ז סו"ס פו) שכתב:

"אבל שטרי חובות וקניית הקרקעות שעשה הבעל על שמה הם שלה. ואם הם עשויים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות בין שניהם."

המקור לזה הוא בתשובת הרא"ש כלל צו אות ד' וז"ל:

"וששאלת אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האישה שהקרקעות חצים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנאה וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה. אם היה שטר הקניה כתוב כולו על שמה הדבר ידוע שהקרקע היה שלה. מה לי כולו מה לי חציו. נדון זה הוי כאלו נכתב השטר לאינש בעלמא מה לי אשתו ומה לי אינש דעלמא."

וכתב הדרכי משה (אבהע"ז סי' פו אות ד) בשם הרשב"א בתשובה (סי' תתקנ"ד), דדווקא שהיא בחזקת שיש לה נכסי מלוג וטוענת כן אז הדין עמה אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראיה, ואינה נאמנת אפילו בשבועה, דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא כי סתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית.

וכן פסק הרמ"א בש"ע (חו"מ סי' סב סע' א) ומשמע מדבריו שיש מחלוקת בין הרא"ש והרשב"א, ועיין בש"ך (סי' סב אות ז) שדעתו לפסוק כדעת הרשב"א. וגם מדבריו משמע שיש מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א וז"ל: "ומ"מ נראה לי עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפ' ח"ה וכו'."

והסמ"ע כתב (שם סק"ה) "באבהע"ז ס"ס פו כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב שטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם ומור"מ איירי כאן בכתבה האישה מעצמה ע"ש עצמה או על שם שניהם דאז צריכים דווקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית וק"ל."

ועיין בנתיבות המשפט (שם ביאורים אות ז) שהביא את דעת הש"ך שאם כתב הבעל בעצמו השטרות על שמה מחלוקת הרא"ש והרשב"א וכתב: "ולפענד"נ דאין כאן מחלוקת" ע"ש. גם התומים סב סק"ה כתב שאם הבעל העלה על שם האישה בקניין לרא"ש הרי הוא של האישה ולרשב"א הרי הוא של הבעל כיוון שנושאת ונותנת בבית."

גם בתשובות שארית יוסף סימן עה נשאל בעניין זה וז"ל:

"שאלה על אשה שיש לה בית דהיינו שנכתב לה בערכאות שפלוני מכר לה בית משלו, והאמת שבעלה נתן המעות בעד הבית לפלוני הנ"ל וצוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה אבל בערכאות אינו כתוב רק שהיא קנתה הבית... אם הבעל אוכל פירות מהבית, תשובה יש לעיין אם נאמר שנדון בה כפי מה שכתב בערכאות שקנתה מאחר, או... כפי האמת שהבעל נתן המעות ונתן לה במתנה... מתנת הבעל אז אין אוכל פירות... זאת ועוד אחרת ואף שהבעל נתן המעות לפי דבריה מ"מ שמא עשה כדי להבריח מבעלי חובו ולא גמר ליתן לה... ולפחות לא יהיה לה בו כוח יותר מבשאר נכסי מלוג."

משמע מדבריו שמסתפק אם נתן לה במתנה או שעשה זאת רק בכדי להבריח ולא גמר ליתן לה ושלא כדברי הרשב"א שכתב שאין לראות ברשום משום בעלות.

ובערוך השלחן (ח"מ סי' ס אות כא) כתב: "ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האישה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה". וכתב עוד בסימן סב אות ו' כבר בארנו בס"ס ס בזמנינו אין שום ראיה ממה שנכתבו קרקעות על שם האישה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להם."

עיין בפד"ר ח"א פסק דין של הרבנים א' גולדשמידט, ש' ש' קרליץ, י' בבליקי (עמוד 117) שכתבו "...שלפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום אלא יש לברר מי שילם תמורת הבית.

אולם אין הדבר כך, כי פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש ובייחוד בדירת מגורים, על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש, הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני, לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה.

וכן מוכח מתשובת חתם סופר (חו"מ סי' קמב) "בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה", ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחר מיתתה ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.

וכן כתב המהרש"ם בתשובה (ח"ה סימן לח) בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאישה, ומביא שם את תשובת שארית יוסף הנ"ל ומכריע המהרש"ם דמכיוון שנרשם על שמה הוי שלה.

לפיכך בנדון דידן אין לנו להיכנס לבירורים מי שילם את התמורה, כי שילם מי ששילם הבית מכיוון שנרשם של שם שניהם שייך הוא לשניהם בחלקים שווים."

גם בפד"ר ח"ו ערעור בבית הדין הרבני הגדול בראשות של הגרי"ש אלישיב, הגרס"ח עבודי והגר"א גולדשמידט זצ"ל (עמודים 262–264) שכתבו בעל שקנה דירה מכספו ורשם אותה ע"ש אשתו, יש מן הפוסקים הראשונים הסוברים שהאישה זכתה בה בתור מתנה ויש אומרים שהבעל נאמן לטעון שהוא רשם הדירה על שמה מסיבה מסויימת ולא כיוון לשם מתנה, ובעמוד 264 כתבו בזו הלשון "אכן יש גם לומר דדווקא בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות". ע"ש.

וכן כתב בפד"ר חי"א עמודים 116–130 בפני הרבנים ח' ג' צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי, בעניין מחצית הדירה הרשומה ע"ש הבעל ורוב מימון הדירה נעשה ע"י הורי האישה וכתב הגר"ש דיכובסקי שליט"א עמוד 122: "לאחר שהתברר לנו יש לראות את רישום מחצית הדירה בטאבו ע"ש הבעל כמתנה ולא כרישום של כבוד בלבד."

ובעמוד 127 כתב הגרח"ג צימבליסט: "אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האישה, מכל מקום כיוון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו, ואף שיש מחלוקת ראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו וכך היא מסקנת התומים בסימן סב סק"ה וכאשר העלו בפס"ד מבית הדין הגדול שבכרך ו' עמוד 264."

גם בפסיקה האזרחית פוסקים על פי הרשום. וכך נכתב בפסק דין ע"י השופט א' ברק ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו ומנשה שלם.

ומ"מ מצאנו שאכן יש פעמים שמפסידה האישה מתנות שקבלה מבעלה.

איתא בש"ע (אבהע"ז סי' צט סע' ב):

"הנותן מתנה לאשתו אף על פי שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה."

וברמ"א שם:

"נ"ל כאן טעות, אלא כך ראוי להיות אעפ"י שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה."

ובחלקת מחוקק שם (סק"ז):

"ובשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האישה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו... אבל הנותן מתנה לאשתו קרקע או מעות שאינן ראוין ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו..."

וכן איתא בהדיא במחבר (סי' פה סע' ח):

"בד"א... ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה."

ובב"ש שם (סקי"ח):

"ומה שכתב שלא מחמת מרדה משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות ועיין סימן ע"ז."

ושם סימן ע"ז איתא ברמ"א דבמורדת דבעינא ליה וכו' דסובר הרמ"א דאם גרשה לאחר הכרזה תוך י"ב חודש אינה מפסדת כתובתה וכן כל מה שכתב לה.

אולם בב"ש שם (סקי"ח) הייתה לב"ש גירסה אחרת ברמ"א וז"ל שם:

"ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן פ"ה לא משמע כן אלא דווקא כשאין לה כתובה אז אין לה המתנות".

וכן איתא בטור סימן פ"ה:

"וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מיטלטליןמיטלטלין קנה ואין הבעל אוכל פירות...ואם נתלאמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודווקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין... ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דווקא שלא מתוך מרדה אבל אם נתלאמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה."

מפורש בדברי הטו"ר דאינה מפסדת המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד, והפסידה כתובתה וזוהי שיטת הרמ"א כפי הגירסא שבפנינו שאינה מפסדת המתנות תוך י"ב חודש, אלא דלב"ש הייתה גירסא אחרת כפי המובא לעיל.

אכן בתשובת הרשב"א בב"י (סימן ע"ז) משמע דמפסדת המתנות אפילו לפני שכתבו עליה אגרת מרד ועדיין לא הפסידה כתובתה.

וז"ל שם:

"על האומרת מאיס עלי ובעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי בעליהם אם הוציאה מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להן נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיוון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל, ומיפק לא יהיב אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן בזה יש הפרש ביניהם שמורדת האומרת בעינא ליה וכו' כופין אותה בהכרזות..."

מפורש בדברי הרשב"א דמורדת דבעינא ליה וכו' אם הבעל גרשה מרצונו, כוונתו אפילו לפני שהכריזו עליה מורדת, מפסדת המתנות. ובמאיס עלי מפסדת המתנות אפילו לפני י"ב חודש ואף שעדיין לא הפסידה כתובתה. שהרי בהמשך דבריו שם במה שכתב שיש הפרש ביניהם איתא שם:

"אבל הבאה בטענה מאיס עלי אין כופין אותה בכפיית הכרזות... לפי שאנוסה היא זו אבל משהין אותה י"ב חודש שמא יסור המיאוס מליבה ותוך י"ב חודש לא איבדה כתובתה ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חודש גובה כל כתובתה."

משמע דכשמגרשה ברצונו שכתב בתחילה היינו לפני י"ב חודש, עוד טרם שנקבע להשהותה בכ"ז מפסידה המתנות.

שיטת המחבר דבמאיס עלי מפסדת כתובתה ומתנות מיד. וז"ל שם (סי' עז סע' ב):

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו.. אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל... ואינה נוטלת משל בעלה כלום... וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו."

שיטת הרא"ש והטור דמורדת דמאיס עלי אינה מפסדת כתובתה תוך י"ב חודש עיין בח"מ (סי' עז סק"י).

נמצא בפנינו מחלוקת הפוסקים אם מורדת מפסדת המתנות אף שעדין לא הפסידה כתובתה, או שאינה מפסדת המתנות אלא בזמן שמפסדת כתובתה, עיין בפסקי דין רבנים כרך י"א עמוד 253 שדנו שם בשאלה זו וראה מסקנתם שם" ע"כ.

בנידון דידן לא רק שהאישה אינה מורדת, אלא אף זכתה בכתובה ולכן המתנה מוחלטת.

סוף דבר כספים שיתקבלו ממכירת דירת הצדדים יחולקו בין האב לבין האם בחלקים שווים לאחר סילוק כל החובות הרובצים על הדירה.

ב) בפסק דין שניתן בה' באדר א' התשע"א (09/02/11) נכתב בסעיף 3:

"ביה"ד מטיל הוצאות על האישה בסך 25,000 ש"ח בשל קיומי דיונים מיותרים בגלל הפרת הסדרי הראיה של הילדים עם האב והפרת צווי ביה"ד שנעשים על ידה."

ב"כ האב מבקש לקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו ולקזז סכום זה מסכום הכתובה כפי שנפסק.

ב"כ האם מביעה פליאה על קנס זה שכה גבוה ומלינה על כך שלא קנסו את האב.

חבל מאד שב"כ האם מעלה בכלל טענה כזו. אמנם חדשה היא בתיק כפי שאמרה, מ"מ היה עליה ללמוד טוב את התיק קודם כתיבה של טענות אלו:

חדא – פסק דין הוא חלוט. לא הוגש ערעור עליו וודאי בסיכומי הצדדים, לא היה עליה לטעון כנגד פסק דין זה.

שנית – הקנס לא הוטל רק על הפרת הסדרי ראיה. לשון פסק הדין בסעיף ז' היא:

"1)

2)

3) ביה"ד קונס את האם בסך 25,000 ש"ח על הפרת הסדרי הראיה של הילדים עם האב והפרת צווי ביה"ד."

בית הדין הטיל הוצאות על האם בסך 25,000 ש"ח בשל קיומי דיונים מיותרים בגלל הפרת הסדרי ראיה של הילדים עם האב והפרת צווי בית הדין על ידה. הקנס הוטל אחר התראות חוזרות ונשנות. עיין החלטה מתאריך כ"ט בניסן תשע"ב (21.4.2012).

על ב"כ האם לעיין בתסקיר לשכת הרווחה שנכתב בתיק זה כדי שתדע במה מדובר.

גם בחוות דעת של מומחית גב' לילי גרשנזון נכתבו דברים חמורים על האם וכל טענותיה של האם כנגד האב הוכחו כאינן נכונות בלשון המעטה. ובין היתר נכתב:

"לא מצאתי שטענותיה של האם מבוססות, להערכתי היא חרדתית. והטענות שהילדים נחשפו למגע מיני של האב, אינו מסכן את הילדים לא פיזית, לא רגשית ולא מינית. אני שוללת שהילדה נחשפה למגע מיני לא מותאם על ידי האב. הקשר בין האב לילדים בריא.

סוף דבר פסק הדין בעינו עומד ויש לקזז 25,000 ש"ח מסכום הכתובה."

ג) עוד טוען האב כי מגיע לו החזר מחצית משכנתא אותה שילם לבד ומחציתה הוא על סך של 18,050 ש"ח.

מנגד, טוען ב"כ האם כי גם היא שילמה שלושה תשלומים על סך של 4,100 ש"ח כך שגם היא שילמה סך של 12,345 ש"ח שסכום זה יש לקזז מהסכום שמבקש האב.

תגובת ב"כ האב כי אכן האם שילמה שלושה תשלומים, אולם האם חזרה וגבתה באמצעות ההוצל"פ (צורף מסמך אשר מוכיח זאת).

מכל מקום, ב"כ האב מודה כי תשלום אחד מתוך השלושה תשלומים על סך 4,245 האב קיבל לכן יש להפחית מחצית מסכום זה מהסכום ששולם ע"י האב עבור המשכנתא דהיינו מסך 18,050 ש"ח. לכן מתוך 18,050 ש"ח שהאב שילם יש לקזז עבור סכום המשכנתא ששולם על ידי האם יש לקזז מחצית מהסכום, שהוא סך של 2,272.50 ש"ח, כלומר מגיע לאב סה"כ 15,927.50 ש"ח. עבור המשכנתא ובנוסף יש להוסיף סכום של 1,750 ש"ח המהווה מחצית הסכום ששולם על ידי האב עבור ההלוואה לרכישת הדירה, שהאם מודה בסכום זה.

על כן, סה"כ יש לקזז 17,677.50 ש"ח.

ד) ב"כ האב מבקש ג"כ כי האם תישא בכל עלות האבחון ע"פ החלטת ביה"ד מתאריך א' באלול התשע"א וכך כותב בית הדין:

"האבחון אליו נשלחו הצדדים נגרם עקב טענות האם כנגד האב כולל הטענות החמורות בעניין המיני.

ביה"ד הוציא החלטה מפורשת הקובעת כי אם יתברר שאין בטענות האם ממש אזי עלות האבחון תוטל על כתפיה. לאחר שמסקנות האבחון מנקות את האב מן הרבב שטפלה בו האם, אזי כי עלות האבחון תקוזז מסכום הכתובה."

ב"כ האם מנגד טוענת כי "התחושה שעולה מקריאת כל החיובים בהם חויבה הנתבעת בתיק זה היא קשה וזאת בלשון המעטה."

צר לו לבית הדין שב"כ האם משתלחת בבית הדין מבלי שבדקה, למדה ועיינה בכל התיק אכן היא חדשה בתיק זה אבל חובה עליה ללמוד את כל התיק וכל החלטותיו ומה הביא להחלטות אלו.

אם רוצה ב"כ האם שבית הדין ימשיך להתייחס לטענותיה ברצינות אז עליה גם לכתוב טענות מנומקות ובדוקות ואל לה להעלות נימוקים של תחושות בטן אשר אין להם ולפסקי בית הדין דבר.

נכון שהנייר סובל הכול אבל בכתיבת טענה כזו, לא עושה רושם טוב מי שכתבה.

הטענה כי בית הדין חייב את האם בעלות כל האבחון כי בית הדין רצה להעניש את האם אינה אמת ואינה נכונה. להשליך רפש על ביה"ד שכביכול ביה"ד נגד האם הוא שקר גס ואין לו כל בסיס עובדתי. חבל מאוד שזו הטקטיקה וזה קו ההגנה שבחרה ב"כ האישה להגן על מרשתה.

ולגופן של עובדות. כל טענות האם שכביכול האב פגע מינית בבנות – טענות אלו הוכחשו על ידי האב. גם בכל התסקירים נכתב שאין בטענות אלו ממש. האם מצדה שהוגדרה ע"י אנשי מקצוע כאשה "חרדתית" היא אשר עמדה על דעתה וטענותיה כנגד האב למרות שעובדי הרווחה אמרו וחזרו ואמרו שאין בהם ממש כמו שאר טענותיה שהאב מסכן את ילדיו אם יסיע אותם מחוץ לעיר מגורם.

ומשכך, נאלץ בית הדין למנות מומחה נוסף, את מכון "דעת", אשר כתב חוות דעת ובה דחה את כל טענות האם אחת לאחת.

טענות האם נדחו על ידי המומחית של מכון דעת, הגב' לילי גרשנזון, וכתבה כי האם חרדתית ואין שום סיכון ואין שום אמת בטענות האם כנגד האב ואין האב מסכן את ילדיו – לא פיזית, לא נפשית ולא מינית. הקשר עם ילדיו הוא קשר בריא ובתאריך כ"ה בסיון התשע"א (27/06/11) הוציא בית הדין החלטה בזו הלשון:

"נתקבלה לפנינו חוות הדעת של הפסיכולוגית הגב' לילי גרשנזון.

ביה"ד מאמץ את המלצות חוות הדעת כלשונן.

ביה"ד מעיר כי מתברר כעת שהטענות הקשות של האם כנגד האב אינן אמת, והן פרי דמיון של האם ומשוללות כל בסיס.

האֵם בעלילות השווא ובחששותיה הבלתי מבוססות, גרמה לצער ועגמת נפש לאב.

במקום לטפל בעצמה באופן רציני אצל אנשי מקצוע, היא הלכה והטיחה האשמות שווא באב שהוא הורה נורמטיבי.

ביה"ד יעקוב מקרוב על קיומן של המלצות התסקיר במלואן.

ביה"ד רואה בדברי הפסיכולוגית את האפשרות העתידית בהעברת המשמורת לידי האב באם האם תמשיך בהתנהלותה מהעבר.

כידוע מהעבר, יש בידנו כל האמצעים החוקיים לחיוב בהוצאות למפר החלטות שיפוטיות."

האם היא שגררה את האב להוצאות אלו היא ידעה את האמת ובכל זאת טענה מה שטענה כנגד האב.

בית הדין עוד קודם שהלכו הצדדים למומחה התרה באשה כי אם יתבררו טענותיה שאין בהם ממש, היא תישא בכל עלות הטיפול. כך שאין לב"כ האם לבוא היום בטענות אלא לאשה עצמה שהעלילה על האב מה שהעלילה.

סוף דבר. עלות כל האבחון, דהיינו 8,120 ש"ח יקוזז מסכום הכתובה המגיע לאשה.

ה) עוד טוען האב כי על האם לשלם את החוב לרשות השידור על סך 1,500 ש"ח מאחר שהיה על הנתבעת לשאת בהוצאות החזקת הבית.

מנגד, טוענת ב"כ האם כי חוב זה נוצר עוד בתקופה שהצדדים התגוררו יחד בדירה ב[ר'] וחוב זה הוא על שם האב.

יצוין כי בהחלטת בית הדין מתאריך ג' בסיון תש"ע (16.5.2010) נפסקו מזונות לאשה בסך 2,250 ש"ח ונכתב שם כי מזונות אלו כוללים כל הוצאות הבית. על כן, על הצדדים לפנות לרשות השידור כדי להמציא לבית הדין מסמך המעיד על איזו תקופה נצבר חוב זה ורק אח"כ בית הדין יוכל לתת החלטה.

ו) חוב בגין הפרת הסכם שכירות
ב"כ האב טוען כי הצדדים התגוררו בשכירות טרם עברו להתגורר בדירת המגורים השייכת להם. משכיר הדירה הגיש תביעה בגין הפרת הסכם שכירות (הצדדים עזבו את הדירה בטרם שחוזה השכירות הסתיים). בפסק דין שניתן בבית המשפט האב נאלץ לשלם 6,500 ש"ח בגין העובדה שהצדדים עזבו את הדירה בטרם עת. לכן מאחר שמדובר בחוב משותף אשר נעשה בתקופת החיים המשותפים של הצדדים, יש לחייב את האם את מחצית הסכום שהוא 3,250 ש"ח.

ב"כ האם טוענת מנגד – נכון שעזבנו את הדירה, אולם האב הוא שביטל את הצ'יקים שנתן לבעל הדירה. האם לא הייתה שותפה להליך המשפטי ולא הייתה לה הזדמנות לפעול כפי שהייתה פועלת לו ידעה כי בבוא היום תחויב בחוב זה.

עוד טוענת כי חוב זה הוא עבור מדור ומאחר שבתקופה בה היו הצדדים נשואים זה לזו וגרים יחד (טרם תקופת הפירוד הרבה זמן), הרי שממילא חובת התשלום עבור המדור היא על האב (התובע), ולכן אין לחייב את האם במחצית חוב זה.

אחר שמעיינים בתגובת ב"כ האב, מיד רואים שאין אמת בלשון המעטה בדברי האם וב"כ.

חדא – תחילה יש להבהיר כי לא רק שהצדדים היו נשואים יחד אלא שני הצדדים התגוררו בדירה השכורה, והצ'קים שניתנו היה מהחשבון המשותף לצדדים.

שנית – ממכתבו של ב"כ המשכיר [י' ז'] מיום 08/02/08 המופנה לתובע ולתובעת (קרי האם הגרושה והאב הגרוש) יחדיו בגין הפרת חוזה, עולה כי הן התובע והן התובעת התקשרו בחוזה שכירות יחד ולכן פנה המשכיר על ידי ב"כ הנ"ל אל שני הצדדים יחד (הוגש מסמך).

שלישית – האב (התובע) והאם (הנתבעת) שניהם יחד שכרו את עו"ד לירון אבו שייצג אותם מול התובע (המשכיר) בעל הדירה.

רביעית – גם הוגש מכתב של עו"ד אבו אל לשכת האתיקה של עורכי הדין ובה שאלה האם יוכל לייצג את התובע בתביעה נגד הנתבעת בתיק גירושין אחר שייצג את התובע ואת התובעת אל מול המשכיר.

מכל המקובץ עולה כי הנתבעת ידעה על החוב המשותף וגם שכרו עו"ד משותף שיטפל בתיק זה.

עוד טוענת ב"כ האם כי חוב זה הוא חוב מדור, משכך על האב לשלם חוב זה בלבד מאחר שהוא חייב במדור.

גם טענה זו אין בה ממש.

א. זה לא חוב מדור זה חוב שחייבים האב והאם בשל הפרת הסכם שכירות וניתן פסק דין על זה.

ב. גם אם זה היה חוב מדור, מכל מקום הצדדים מחלקים ביניהם כל זכויות וכל חובות עד מועד הקרע. לא יעלה על הדעת לטעון כי הכספים שהביא האב קודם לנישואין והושקעו בחשבון המשותף הם כספים השייכים לשני הצדדים (כך טענה ב"כ האם), ומצד שני לטעון כי חוב שנוצר במהלך הנישואין הוא על האב לבד.

סוף דבר. הנתבעת חייבת במחצית מחוב השכירות דהיינו 3,250 ש"ח.

ז) חוב ארנונה
טענות של ב"כ האם בעניין תשלום הארנונה, מדבריה עולה כאילו לא עיינה בתיק ובהחלטות שבו או אולי חושבת שנשכח מבית הדין מה שפסק בגלל שחלף זמן רב. בית הדין כבר נתן החלטה ביום י"ט במרחשוון תשע"א (27.10.2010) בעניין תשלום הארנונה וזה לשונה:

"לפנינו בקשות חוזרות ונשנות של האב בעניין קיזוז הארנונה.

אנו מביעים את מורת רוחנו על בזיון ביה"ד. כבר ביום כ"ח באלול תש"ע (7.9.2010) ניתנה על ידנו החלטה המורה לאשה להמציא את תגובתה בתוך 15 יום. גם ביום 25/10/10 ניתנה החלטה דומה להמצאת תגובתה בתוך 48 שעות. גם הפעם האם וב"כ לא נענו להחלטותינו והוראותינו.

לפיכך, מאחר שבהחלטה האחרונה הוזהרה האם שאם היא לא תשיב תישקל על ידנו האפשרות לקבל את בקשת האב, אנו מחליטים כדלהלן:

1. אם האם לא תענה על החלטות ביה"ד בתיק זה, תיקנס האישה בסך 1000 ש"ח לפי פקודת בזיון בית המשפט.

2. האב יקזז את דמי הארנונה מתוך תשלום המזונות, ויגיש קבלות ואסמכתאות לתשלומיו.

3. על האם לשאת בתשלומי הארנונה באופן קבוע.

4. האם תשלם את כל העלויות של ביטול העיקולים".

ואף בתאריך כ"ו באדר א' תשע"א (2.3.2011) בית הדין חזר ונתן תוקף להחלטה זו.

היוצא שכל חוב הארנונה האם חייבת בו (ואכן סכום זה קוזז בתיק הוצל"פ).

1. בעניין כספי ניירות ערך שנפדו על ידי האב בתאריך 18/9/2009. האם מבקשת את מחציתם. על האב להגיש תדפיס המעיד על כך שגם ערב הנישואין היו כספים אלו על שמו בלבד ואח"כ תינתן החלטה בזה.

2. מחצית מתשלום אגרת פתיחת תיק גירושין על האב לשלם לאם.

3. עוד עותרת האם לקבלת מחצית מזכויות חשבונות בנק ע"פ מ"ש בסעיפים 65 (1) ו־65 (2). בסיכומי האם ב"כ האב מכחיש קיומם של חשבונות אלו.

4. אם המבקשת עומדת על כך שישנם חשבונות כאלה, רשאית להגיש פסיקתא לבית הדין ובית הדין ייתן צו למבקשת לבדוק חשבונות אלו.

5. עוד עותרת המבקשת לקבל מחצית מביטוח חיים בחברת "גמל כלל" הרשום על שם האב שהסכום לפדיון הוא 50,000 ש"ח. וכן ביטוח מנהלים בחברת "מגדל" שהסכום לפדיון עומד על 214,000 ש"ח.

מנגד, טוען ב"כ האב כי לעותרת נפסקה כתובה וגם זכויות שנצברו על ידי האב בעבודתו ולכן לא זכאית גם לזה וגם לזה. מלבד זאת, גם זכויות אלו מגיעות לאשה רק על תקופה שבה היו הצדדים נשואים, דהיינו מיום 27.06.2006 עד מועד הקרע 19/11/2009.

בית הדין מבהיר בזה כי לא ייתן "כפל מבצעים" – גם כתובה וגם מחצית מזכויות האב. כל סכום שתקבל האם מכספים הרשומים על שם האב בלבד הרי שסכום זה יקוזז מהכתובה אשר מגיע לה. לא עלה על דעתו של האב ללקות כפלים – גם לתת מחצית מזכויות הרשומות על שמו בלבד וגם כתובה.

אם האם מבקשת מחצית מזכויות אלו וזכותה לתבוע זאת, תודיע לבית הדין ובית הדין ימנה אקטואר לשערך סכומים אלו כדי לקזז אותם מסכום הכתובה.

בית הדין מבהיר כי לא ניתן לחייב את האב לעשות היוון לזכויות אלו ומועד מימוש כספים אלו הוא כשהאב יצא לפנסיה (אלא אם כן יוכח אחרת), בעוד שתשלום הכתובה הוא סכום נזיל.

ח) העיקול המוטל על הכתובה
בפסק דין שניתן בתאריך כ"ח בשבט תשע"א (2.2.2011) וכן מתאריך ה' באדר א' תשע"א (9.2.2011) כתב בית הדין:

"בית הדין מורה לב"כ הצדדים כי סכום הכתובה שחויב התובע על סך 1,800,000 ₪. סכום זה לא יעבור לאשה במכירת הדירה, אלא סכום זה יוקפא ויוטל עליו צו עיקול וממנו יקוזז סכום הוצאות על סך 25,000 ש"ח."

ובסעיף 6 נכתב:

"בית הדין לא יסיר את העיקול עד אשר ייבחנו המשך הסדרי הראיה בין האב לילדיו."

מנגד, ב"כ האם טוענת כי האם זכאית לקבל את דמי כתובתה ולא ייתכן להחזיקה "שבויה". האם זקוקה לכספים אלו כדי לקנות בית לה ולילדיה הקטנים.

אנו מורים על ביטול העיקול שהוטל על סכום הכתובה המגיעה לנתבעת, מאחר שהסדרי הראיה והסדרי הלינה מתנהלים כיום כסדרן.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

מצטרפים לפסק דינו של כבוד האב"ד.



אנו פוסקים כפסיקת כבוד האב"ד הרה"ג מיכאל עמוס בחוות דעתו.

ניתן לפרסם בהשמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום ד' באב התשע"ג (11/07/2013).