ענינו של פסק הדין שלפנינו בהסדרת הסדרי הראייה, בעקבות שינוי מקום המגורים.

תיאור העובדות
הצדדים התגרשו בתאריך ט"ז תמוז תשע"א – 18.7.11 ולהם בן אחד משותף כיום בגיל שלוש וחצי שנים. בהסכם הגירושין נקבע כי האב יישא במזונות הבן בסך של 1400 ₪ כולל מדור, וכי הסדרי הראייה יתקיימו בימי שני וחמישי בין השעות 15:00–19:00. מאחר שהאם עברה לירושלים האב נשא בהוצאות הנסיעה מאשדוד לירושלים, אף שהדבר לא בא לידי ביטוי בהסכם.

בעקבות קשיים שהתגלו בביצוע הסדרי הראייה, הצדדים הוזמנו לדיון ליום 22.3.12. אמנם בתאריך 5.3.12 כתבה האם לבית הדין כי מחמת סיבה מסוימת אינה יכולה להופיע בשבוע שבו נקבע הדיון ולא בשבוע שלאחריו, ומבקשת היא לדחות את הדיון.

הצדדים הוזמנו והופיעו לדיון ביום 19.4.12 ובו חשפה האם כי הספיקה להינשא לאחר הגר בחיפה, ולפיכך עברה לגור יחד עם בנה בחיפה. ב"כ האב טען כי הדבר נעשה ללא ידיעת האב ובניגוד מוחלט להסכמתו.

האם הסכימה כי האב הוא אב טוב, אך כשם שהאב היה נוסע מאשדוד לירושלים לצורך הסדרי הראייה, כך מוטל עליו לנסוע לחיפה. לדבריה אין היא יכולה להיטלטל עם בנה מחיפה לאשדוד בתחבורה ציבורית, אך האב יכול לנסוע לחיפה מאחר שנעזר ברכב אמו.

בתאריך 24.4.13 החליט בית הדין בהרכבו הקודם, כי האב יקבל את בנו שלוש פעמים בחודש בסופי שבוע, החל מיום חמישי בערב, וישיבו במוצאי שבת או ביום ראשון. בסעיף ג' להחלטה ביאר בית הדין כדלקמן:

הנימוק לאמור הוא מאחר שהאם עברה להתגורר בחיפה, והדבר מהווה הכבדה של האם בקיום הסדרי הראייה יותר מבעבר... לפיכך החליט בית הדין על הסדרי הראייה הנזכרים הממעטים את נסיעות הקטין ובפרט שהדבר משרת את טובת הקטין ומאפשרת קשר איכותי וארוך של האב עם בנו בסופי השבוע.

על פסק הדין הנזכר הוגש ערעור, ומאחר שהתגלו קשיים נוספים ביישום ההחלטה הנזכרת, הצדדים הופיעו בתאריך 28.6.12 בבקשת סעד זמני עד להכרעה בערעור. בתום הדיון השלים בית הדין את החלטתו וקבע כי האב יאסוף את בנו ביום חמישי ישירות מהגן, וכי שלוש השבתות בו ישהה האב עם בנו יהיו השבתות הראשונות בכל חודש עברי.

עוד נקבע בהסכמת הצדדים, כי האם תשתתף עם האב במחצית הוצאות הנסיעה העומדים על סך 70 ₪, ולפיכך זכאי האב לקזז סך 35 ₪ מדמי המזונות, בכפוף להצגת קבלות.

בהחלטת בית הדין הגדול מיום 2.4.13 צוין כי הוצעו לצדדים הצעות שונות אך הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, ובית הדין הגדול אינו מוצא לנכון להתערב בפסק בית הדין האזורי, ועל בית הדין האזורי לבחון בשנית את החלטתו לאחר שיתקבל תסקיר משלים משרותי הרווחה.

בתאריך 31.7.13 התקבל תסקיר משלים ובו צוין כי ראוי שתהיה חלוקה הוגנת של הסעת הילד על ידי ההורה האחד והשבתו על ידי ההורה השני, ובפרט נוכח העובדה כי האם העתיקה את מקום מגוריה. בסעיף 3 להמלצות שבתסקיר נקבע, כי הסדרי הראייה יישארו במתוכנת הנוכחית שקבע בית הדין, ומאחר שלא היה ניתן לגבש הסכמות בעקבות המעבר לחיפה, מוצעות האלטרנטיבות הבאות:

א. בעלה של האם או אמה או אחר מטעמה יסיעו את הילד צד אחד והאב ישיבו לאם, או להיפך.

ב. השתתפות האם במחצית מימון עלויות הנסיעה של הילד.

בתאריך 12.8.13 התקבלה הודעת ב"כ האם, כי מאחר שעל פי החלטת בית הדין הבן ייעדר מהגן בימים שישי וראשון, שלוש פעמים בכל חודש, לפיכך החליטה הנהלת הגן שלא לאפשר את המשך לימודיו בגן.

בדיון נוסף מיום 3.9.13 טענה האם כי יש לצמצם את הסדרי הראייה לימי שישי ומוצאי שבת בלבד, כדי שהבן לא ייעדר ממסגרת הלימודים, והוסיפה כי מבקשת היא לצמצם את הסדרי הראייה לפעמיים בחודש בלבד. לדבריה, פעם אחת בחודש האב יאסוף את בנו ביום שישי מחיפה, ובפעם האחרת מוכנה היא לשלוח את הבן יחד עם משפחות הנוסעות מחיפה לבני ברק, באופן שהאב יאסוף את בנו מבני ברק לאשדוד, ועם צאת השבת ישיבו לבני ברק כדי שיצטרף למשפחה החוזרת לחיפה.

מנגד טען ב"כ האב, כי הסדרי הראייה נקבעו באופן זה כדי לפצות את האב בגין הסדרי הראייה שאינם מתקיימים פעמיים באמצע השבוע, ומאחר שהאם העתיקה את מגוריה ללא הסכמה עליה לשאת בתוצאות.

בית הדין ניסה לגבש עם הצדדים הסכמות, ואכן ב"כ האב הסכים כי פעמיים מתוך שלושת הפעמים של הסדרי הראייה בסופי שבוע, האב יקבל את בנו רק בימי שישי באופן שהאם תדאג לצרפו למשפחה הנוסעת לבני ברק וחוזרת במוצאי שבת. אמנם בפעם אחת בחודש ביקש כי האב יגיע לחיפה ויאסוף את בנו עם סיום הלימודים ביום חמישי, ומאחר שהאם גרמה למצב זה עליה להשתתף עמו בסך של 100 ₪.

האם התנגדה להצעה זו, ובקשה לעמוד על דעתה כי הסדרי הראייה יתקיימו פעמיים בשבוע בלבד, והוסיפה כי אינה מוכנה כלל להשתתף עם האב בהוצאות הנסיעה.

הצדדים גם ביקשו את החלטת בית הדין לגבי הסדרי הראייה בחגים הקרובים ובחול המועד.

דיון והכרעה
הנה נדון זה בו העתיקה האם את מקום המגורים כבר נפתח בגדולים, וכמו שציין הרב באר היטב (סימן פ סקט"ו) שלדעת המהר"י בן לב הבת אצל אימה אפילו תלך האם לעיר אחרת ואין האב יכול לעכב בעדה. אמנם מהרשד"ם פליג שאין האם יכולה ללכת עם הבת לעיר אחרת ובדין האב מעכב. וציין שם גם לדברי הרדב"ז (חלק א סימן שס) ולדברי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ג). וכן כתב גם בקצרה סימן פב (סק"ו) ע"ש.

ובשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן שס) כתב:

הנה ראיתי שני קונדריסין באו משלוניק על זה הענין, זה אומר יכול לעכב עליה וזה אומר אין יכול לעכב עליה, ואני סובר שיכול לעכב עליה... כללא דמלתא שהדבר תלוי כפי ראות בית הדין... וליכא למימר שאביה לא היה יכול לעכב דהבו דלא לוסיף עלה שתוכל להוליכה למקום אחר שלא מדעת אביה, זו מדה גדושה היא ואין מודדין בה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.

והניף ידו שנית (חלק ג סימן תח) והעלה שבדין האב מעכב וז"ל:

יכול הבעל לעכב בטענה כל דהו, דהא מאי דאמרינן הבן אצל אמו כל זמן שהוא צריך לאמו מדרבנן בעלמא הוא, דמן התורה לבית אבותם אמר קרא והאם כלי בעלמא היא הלכך בכל דהו יכול לעכב שיכול לומר אני חושש אפילו לספק סכנה. ועוד יכול לומר בעוד שהוא עמי בעיר אם יחלה אני אשתדל להביא לו כל צרכו... ואני יכול להוליך לו מזונות.

ועוד אם את בכאן כשיגיע לזמן שאינו צריך לאמו אקחנו אצלי אבל אם תלכי למקום רחוק מי יביאנו אלי, ואני איני מחויב לטרוח ולהביאו משם הלכך אם רוצה ללכת לארץ ישראל תתן אותו לאביו... עכת"ד.

ולפי דרכנו למדנו מדברי הרדב"ז שאפילו בטרחה חד פעמית של העברת המשמורת מהאם לאב מצי האב לטעון 'אני איני מחויב לטרוח ולהביאו משם'. ודון מינה בקל וחומר כאשר האב יוצרך לטרוח טרחה קבועה הכרוכה בהסדרי ראייה מחוץ לעיר שטענתו טענה, שהרי טלטולא דגברא קשה מדאיתתא (כתובות כח.), וזו היא שיבה זו היא ביאה (ערובין נא.).

גם מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א בפסקי דין רבנים (חלק יג עמוד 26) נדרש לדון בזה, ובסוף דבריו מסיק כדלקמן:

ואף על פי שבשו"ת דרכי נועם (אבהע"ז סימן לח) כתב שבדבר שנחלקו בו גדולי עולם מי יכניס ראשו להכריע בין ההרים הגבוהים האלה פן ירוצו את גולגולתו, הלא הם שני שרי צבאות ישראל המהריב"ל והמהרשד"ם ע"ש. אולם דעת הרדב"ז (ח"א סימן שס) כדברי המהרשד"ם וכן הסכימו האחרונים ומהם בשו"ת שופריה דיעקב (סימן ס) ובשו"ת לב מבין (אבן העזר סימן קלח) ועוד... וכתב כנסת הגדולה (סימן פב הגה"ט אות לב) בשם מהר"ם די בוטון שאף מהרשד"ם מודה שאם כבר הוליכה האם את ביתה לעיר אחרת אין מחזירים אותה. אכן אף בזה רבים לוחמים ומכל מקום מצי האב לומר קים לי ע"ש.

ושוב מצאתי ראיתי שכן העלה גם בתשובה, והיא לו נד'פסה בשו"ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סימו כב) ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו. וראה עוד בשו"ת תבואות שמש (אבן העזר סימן צו) ובמה שכתב עוד בספרו שמש ומגן (חלק א סימן כ). וראה בשו"ת עמק יהושע (אבן העזר סימן ד וסימן ה) ובשו"ת ישיב יצחק (אבן העזר סימן סג) ואכמ"ל.

אתה הראת לדעת כי נדון דידן תליא באשלי רברבי, ועל כל פנים לדברי הרדב"ז שהכריע כמהרשד"ם אין האם יכולה להרחיק נדוד עם בתה, ואף כאשר כבר הרחיקה יש לדון אם צריכה לשוב וכמבואר.

אכן מקום יש בראש לחלק שדווקא כאשר האם מרחיקה מהלך ב' או ג' ימים, שנסיעה זו כרוכה אף בסכנות הדרכים וכדמוכח שם בדברי המהרשד"ם, ומשום הכי שפיר מצי האב לעכב וטענתו טענה, מאחר שהרחקה זו הוה כהפרדת האב מילדיו לאורך ימים. מה שאין כן בנסיעה מעיר לעיר ובפרט האידנא ששיירות מצויות, אף אם הנסיעה גופא הוה טירחה, אך מאחר שהסדרי הראייה יכולים להתקיים תמידין כסדרן, אין בכך כדי לשנות את ההלכה כי הבת אצל אימה.

וכן נפסק למעשה בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד 93 בהרכב הדיינים הרב ע. הדאיה, י.ש. אלישיב, ב. זולטי זצ"ל) ע"ש.

ואף שבפסק הדין הנזכר, (פד"ר יג עמוד 27) נראה שגם כאשר האם הרחיקה מעיר לעיר בלבד בכל זאת מצי האב לומר קים לי שעליה לשוב, ואם לא תשוב אפטר ממזונות הבת ומעתה נימא דאף בכל הרחקת נדוד מעיר לעיר שהאב מעכב.

אכן זה אינו. דהתם מיירי בבת המסרבת לראות את אביה לגמרי, ומשום הכי אף שנתרחקה האם רק מעיר לעיר הווה כאילו התרחקה למדינת הים שהרי האב אינו רואה כלל את בתו ולפיכך מצי האב למנוע טוב מבעליו, מה שאין כן כאשר האם עברה לעיר אחרת והסדרי הראייה מתקיימים מעת לעת ומפקידה לפקידה, דבכל ענין הבת אצל אימה.

נִתנה ראש ונשובה לנדון דידן. כאמור, הסדרי הראייה שנקבעו בהחלטת בית הדין הנזכרת, נקבעו מתוך ראיית טובת הקטין, והקשר בינו לבין אביו. ומאחר שבנדון דידן אין אפשרות לקיים את הסדרי הראייה המקובלים העומדים על פעמיים באמצע השבוע וכן בכל סוף שבוע שני, שהם פעמיים נוספים בחודש, שהרי האם הרחיקה נדוד לחיפה, לפיכך החליט בית הדין כי האב זכאי לקבל את בנו פעם נוספת בסוף שבוע, באופן ששלוש שבתות ראשונות בכל חודש עברי ישהה האב יחד עם בנו.

דבר זה נקבע כפיצוי על כל אותם הסדרי הראייה הרבים באמצע השבוע, שאינם מתקיימים כלל בגין מעבר האם לחיפה. החלטת בית הדין הנזכרת אושרה גם בבית הדין הגדול, ואומצה גם על ידי שרותי הרווחה וכפי שנקבע בתסקיר מיום 31.7.13 (סעיף 3) כי הסדרי הראייה יישארו במתכונתם הנוכחית.

ומעתה מה מאד תמהנו מראו'ת הודעת ב"כ האם מיום 12.8.13 בו כתב (סעיף 2) למרבה הצער אין כל המלצה בתסקיר באשר להיקף הסדרי הראייה בין המשיב לבנו, והוסיף עוד (סעיף 3) כי אין מענה בתסקיר לשאלה האם יש להמשיך בהסדרי הראייה כפי שהם כיום, וחבל שכך.

אמנם הרואה יראה כי הסדרי הראייה שקבע בית הדין נקבעו בשום שכל, מתוך ראיית טובת הקטין וחיזוק הקשר בינו לאביו, ואושרו גם על ידי שרותי הרווחה ככתבן וכלשונן. משכך הם פני הדברים, ברור כי אין מקום לצמצם את הסדרי הראייה לפעמיים בסופי שבוע בלבד, בלא לתת מענה הולם תמורת כל הסדרי הראייה שהתבטלו מאמצע השבוע.

עם זאת, מאחר שהסדרי הראייה כפי שהתקיימו עד כה גרמו להיעדרות הבן ממסגרת הלימודים בימי שישי וראשון, לפיכך מהראוי לצמצם את הסדרי הראייה שיחלו רק ביום שישי לאחר סיום הלימודים, באופן שהאם תדאג לצרף את בנה למשפחה הנוסעת לבני ברק והאב יאסוף את בנו מבני ברק. כמו כן במוצאי השבת ישוב הבן בדרך הפוכה, כאשר האב ישיבו לבני ברק והאם תדאג למשפחה שעמה יגיע לחיפה.

הסדר זה יתקיים בכל שלוש השבתות הראשונות של החודש העברי, והאב זכאי בשבת האמצעית של אותן שלוש השבתות לאסוף את בנו כבר ביום חמישי, עם סיום הלימודים, ובלבד שישיבו לבני ברק עם צאת השבת כדי שישוב לחיפה בדרך הנזכרת. נמצא מעתה כי הבן ייעדר ממסגרת הלימודים רק ביום שישי אחד, בכל חודש עברי.

והנה האב ביקש כי האם תשתתף עמו בסך של 100 ₪ בגין נסיעתו לחיפה אחת לחודש, ואף האם הסכימה בעבר להשתתף במחצית מעלות נסיעה בודדת העומדת על סך של 70 ₪ אך כעת מסרבת להשתתף עמו כלל.

אכן מאחר שהסכמת האם התקבלה בעבר בהתאם להסדר בו נקבע כי האב יאסוף את בנו בכל שלוש השבתות מחיפה, ואפשר שמשום כך הסכימה האם להשתתף בהוצאותיו. אמור מעתה כי מאחר שבהתאם להחלטה זו רק פעם אחת בחודש על האב לנסוע לחיפה, לפיכך בית הדין אינו מוצא לנכון לחייב את האם בהוצאות הנסיעה החודשית, שהרי האם אחראית לדאוג כי בנה יגיע לבני ברק בכל השבתות שנקבעו, ואף אלמלא שייסע האב לחיפה יוכל לאסוף את בנו בבני ברק, וכאשר היתה באמנה אתו בשאר השבתות, לפיכך אין מקום לחייב את האם להשתתף בעלות נסיעתו החודשית של האב לחיפה.

לאור האמור מחליט בית הדין:

א. הסדרי הראייה בין האב לבנו יתקיימו כדלקמן:

1. בכל שלוש השבתות שבתחילת כל חודש עברי, ישהה הבן יחד עם אביו.

2. האם תדאג לצרף את בנה ביום שישי למשפחה הנוסעת לבני ברק לשבת, והאב יאסוף את בנו מבני ברק. במוצאי השבת יחזור הבן בדרך הפוכה באופן שהאב ישיבו לבני ברק, ושם יצטרף למשפחה השבה לחיפה.

3. בשבת האמצעית מאותם שלוש השבתות זכאי האב לאסוף את בנו כבר ביום חמישי עם סיום הלימודים בחיפה, וישיבו לבית אמו במוצאי השבת בדרך הנזכרת בסעיף 2.

4. הוצאות נסיעת האב לחיפה יושתו על האב בלבד, ואין לקזזם מדמי המזונות.

ב. הסדרי הראייה בכל החגים נקבעו בעבר בהחלטת בית הדין מיום 14.3.12 אמנם טעות סופר נפלה בהחלטה בה נקבע כי בחג הפורים בשנת תשע"ג הבן יהיה אצל האם, וצריך לומר אצל האב, שהרי כבר נקבע שם כי בשנת תשע"ב הבן יהיה אצל האם, וחוזר חלילה.

ג. מאחר שעל פי החלטה הנזכרת בחג הסוכות האחרון שהה הבן יחד עם אביו לפיכך השנה, שנת תשע"ד, ישהה הבן בחזקת אמו.

ד. ביום שישי ט"ז תשרי (20.9.13) א' דחול המועד, תדאג האם לצרף את בנה למשפחה הנוסעת לבני ברק כדי שהאב יאסוף את בנו כפי שנקבע בסעיף א(2).

ה. בהתאם להחלטה הנזכרת זכאי האב לקבל את בנו לשני ימים ולילה אחד, לפיכך הבן יישאר ברשות אביו עד ליום ראשון בערב י"ח תשרי (22.9.13) בו ישיב האב את בנו לבני ברק ומשם יגיע לחיפה כנזכר בסעיף א' (2).

ו. מאחר שאשתקד שהה הבן יחד עם אמו בשמחת התורה, לפיכך בשנה זו האב יקבל את בנו החל מיום רביעי ערב החג כ"א תשרי (25.9.13) וישיבו לבית האם עם צאת החג, כנזכר בסעיף א(2).

ז. למחרת שמחת התורה, בשבת בראשית, שהיא השבת הרביעית בחודש העברי, ישהה הבן יחד עם אמו.

ח. בחודש עברי בו ישנן חמש שבתות, כדוגמת חודש מרחשון הבא עלינו לטובה, דין השבת החמישית כדין השבת הרביעית, ובשתיהן ישהה הקטין בשבת יחד עם אמו.

ט. בית הדין קורא להנהלת גן הילדים, לשתף פעולה עם קיום החלטת בית הדין, לטובת ההורים ולטובת בנם המשותף.

י. בית הדין קורא לצדדים לעשות ככל שביכולתם כדי ליישב את ההדורים בהבנה. ההתדיינויות הרבות עד כה מצביעות על מתחים ומחלוקות רבות שללא ספק מקרינות ומשפיעות לרעה על בנם המשותף, ששניהם חפצים בטובתו.

והאמת והשלום אהבו.

ניתן ביום ו' בתשרי התשע"ד (10/09/2013).