בפנינו תביעת כתובה.

העובדות
הצדדים התדיינו בבית הדין בתביעת גירושין וכתובה של האשה, ובבית המשפט נידונו שאר התביעות.

ביום ב' באדר ב' תשע"א (8.3.2011) הגישה האשה תביעה לכתובה. בית הדין דחה את התביעה בנימוק שלא ניתן לקבל תביעת כתובה ללא תביעה עיקרית לגירושין, ואכן ביום כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) הגישה האשה תביעה מתוקנת לגירושין ולכתובה. לטענת האשה, לבעל מערכת יחסים עם נשים אחרות.

ביום כ"א באלול תשע"א (20.9.2011) התקיים דיון האשה בקשה להתגרש. הבעל הסכים, אולם האשה עמדה על תביעתה לכתובה והודיעה שאינה מסכימה להתגרש ללא כתובה. בית הדין רשם לפניו את הסכמת הצדדים להתגרש ונתן לצדדים זמן לנהל מו"מ בעניין הכתובה.

ביום ה' בשבט תשע"ב (29.1.2012) התקבלה בקשה משותפת לקביעת מועד לאישור הסכמת הצדדים להתגרש ולסידור גט. הבקשה חתומה ע"י שני ב"כ הצדדים בנימוק שבית המשפט לענייני משפחה דן ונתן פסק דין בענייני הצדדים והם מעוניינים להתגרש זמ"ז בגט פיטורין. ביום י"ד בשבט תשע"ב (7.2.2012) התקיים דיון לאישור הסכם. ב"כ הבעל טען שבבית המשפט הגיעו להסכמות, אולם בית הדין דרש הסכם מסודר. הצדדים יצאו מאולם הדיונים כדי לערוך הסכם מסודר אולם לא חזרו באותו יום.

ביום ט"ו בתמוז תשע"ב (5.7.2012) התקיים דיון ב"כ האשה תבע כתובה. ב"כ הבעל טען שהצדדים הופיעו בבית הדין (ביום 20.9.11) והסכימו להתגרש, בית הדין שלח אותם לנהל משא ומתן, והם ביקשו מבית המשפט להכריע בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט בכל הפלוגתאות שבניהם כולל כתובה, בית המשפט עשה להם פשרה והם הסכימו לה ואף פעלו על פיה. האשה קיבלה ממנו 94,000 ₪. האשה לא ערערה על החלטה זו בבית המשפט והיא חלוטה ולכן אינה יכולה לתבוע כעת כתובה בבית הדין. בנוסף טען ב"כ הבעל כי הצדדים הגישו בקשה משותפת לגירושין על סמך ההסכמות שהיו בבית המשפט אלא שכעת האשה החליפה ייצוג והחליטה לתבוע כתובה.

ב"כ האשה השיב כי "אין בסמכותו של בית המשפט לדון ולהחליט בעניין הכתובה, זה מחדל חמור של בית המשפט, יש כללים וסמכויות הכללים הם שוויוניים, אם בית המשפט דן בדבר שלא בסמכותו, פסק הדין בטל. בית המשפט לא דן בכתובה ולא מוסמך לדון בכך ולא יכול לדון בכך". בסופו של דיון החליט בית הדין שיש קודם לקיים דיון הוכחות האם האשה זכאית לכתובה.

ביום א' בכסלו תשע"ג (15.11.2012) הופיעו הצדדים. הדיון היה אמור להתקיים בכתובה, אלא שלא הופיעו עדים ולא התקיים דיון הוכחות. הצדדים חזרו על טענותיהם בדבר ההסכמה שהייתה בבית המשפט בעניין הכתובה. בית הדין החליט כי על הצדדים להתגרש ועל ב"כ הצדדים להגיש סיכומים בנידון. אכן הוגשו סיכומים וביום כ"ה באייר תשע"ג (5.5.2013) התגרשו הצדדים.

טענות הצדדים
טענות ב"כ הבעל
ב"כ הבעל טען כי לאחר שהצדדים נשלחו ע"י בית הדין לנהל מו"מ ולגבש הסכם בעניין הכתובה הופיעו בבית המשפט לענייני משפחה לדיון בחלוקת רכוש וביקשו מבית המשפט לעזור להם לסיים את כל המחלוקות ביניהם כולל הכתובה לאור החלטת בית הדין. אכן בית המשפט נעתר לבקשתם וערך להם הסכמות כולל הכתובה. לסיכומים צורף פרוטוקול בית המשפט מיום י"ט בכסלו תשע"ב (15.12.2011) בו נכתב "ב"כ הצדדים: אנו מבקשים מבית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א בכל הפלוגתאות לרבות כתובת אשה. הדברים הוסברו לצדדים ובית המשפט אף פטור מחובת הנמקה".

לאחר מכן העלתה ב"כ האשה טענות בקשר לחלוקת הרכוש עד שהגיעה לנושא הכתובה כשהיא טוענת שבית הדין הבהיר לבעל שיש לו חובה לשלם לאשה את כתובתה והגישה לבית המשפט את פרוטוקול ישיבת בית הדין מיום כ"א באלול תשע"א (20.9.2011) שבו אומר בית הדין שאין בטענותיו של הבעל בכדי לשלול מהאשה את כתובתה.

ב"כ הבעל השיב לטענותיה, ובעניין הכתובה טען שעדיין בית הדין לא חייב את הבעל בכתובה ולדבריו אין האשה זכאית לכתובה לאור התנהגותה. בפסק הדין כתב בית המשפט לאחר שעיין בחוות הדעת האקטוארית וכדי לכסות ולמלא את כל המחלוקות לרבות הכתובה ישלם הבעל לאשה סך 42,000 ₪ סכום זה יופחת מחלקו של הבעל בדירה וכו'.

עוד נכתב בסוף פסק הדין: "הצדדים יודיעו לבית הדין כי נושא הכתובה הוסדר נוכח בקשת בית הדין כי ינהלו מו"מ ביניהם ולאור פסק הדין שניתן כאן."

עוד טען ב"כ הבעל כי ביום ה' בשבט תשע"ב (29.1.2012) הגישו ב"כ הצדדים בקשה משותפת לקביעת מועד לסידור גט תוך שהם מנסים להסביר לבית הדין כי בית המשפט נתן פסק דין בענייניהם לרבות הכתובה אלא שבית הדין דרש הסכם מסודר אולם בשלב זה החליפה האשה ייצוג והחליטו לתבוע כתובה שלא כדין.

טענות ב"כ האשה
ב"כ האשה טען שאין לבית המשפט סמכות לדון בכתובה ומה שעשה בית המשפט שהכליל את נושא הכתובה בפסק הדין היה שלא בסמכות והואיל וכן דינו של פסק הדין הנ"ל להיבטל והבעל נשאר חייב ועומד בכתובה.

עוד טען ב"כ האשה כי האשה לא ויתרה על כתובתה, שהרי כך עולה מפרוטוקול בית המשפט כי ב"כ הקודמת טוענת כי לאשה מגיע כתובה. עוד צירף ב"כ האשה אסמכתאות משפטיות בעניין חוסר סמכות שיש לבית המשפט לדון נושא הכתובה.

סיכום טענות הצדדים
מדברי ב"כ הבעל עולה שיש לראות את פסק הדין של בית המשפט כמי שהביא את הצדדים לידי הסכמות ואישר את ההסכמות, ובמילים אחרות יש לראות את פסק הדין של בית המשפט כמו אישור על הסכם גירושין שבדרך כלל כולל גם את נושא כתובה שזה גם בסמכותו של בית המשפט. והואיל ובית הדין שלח את הצדדים לנהל מו"מ בעניין הכתובה אין ההבדל בין בית המשפט לבין גורם אחר חיצוני ככל שיהיה העוזר לצדדים להגיע להסכמות וכל עוד ולא קיים בית המשפט דיון במסגרת של דיון בעניין הכתובה שוודאי אינו בסמכותו של בית המשפט, אלא רק הביא את הצדדים להסכמות ע"פ בקשתם – אין בזה חריגה מסמכות.

עוד עולה מדברי ב"כ הבעל הואיל וב"כ הצדדים הגישו בקשה משותפת לסידור גט על סמך ההסכמות שהוסכמו בבית המשפט, וא"כ אין האשה יכולה לחזור בה מהסכמות ולתבוע כעת כתובה.

מדברי ב"כ האשה עולה שהצדדים ביקשו מבית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א בכל הפלוגתאות לרבות כתובת אשה. נוסח הבקשה היה שבית המשפט "ידון ויפסוק" בכל המחלוקות שביניהם כולל הכתובה ולא שיביא אותם להסכמות ויאשר אותם אלא "ידון ויפסוק" ולבית המשפט אין סמכות לדון ולפסוק בעניין הכתובה. בנוסף עולה מדברי ב"כ האשה כי גם לפי סעיף 79א אין לבית המשפט סמכות להכליל את עניין הכתובה בפסק הדין.

השאלה העומדת בפנינו
במקרה שלפי בקשת הצדדים בית המשפט דן בענייני רכוש ופסק בכל הנושאים הנוגעים במחלוקת בין הצדדים כולל כתובה, האם פסק הדין של בית המשפט בעניינה של הכתובה אינו תקף הואיל אין בסמכותו של בית המשפט להחליט בעניין הכתובה ולכן יכולה האשה לתבוע כתובה בבית הדין, או שמא יש לראות את הדברים כמי שבית המשפט הוביל את הצדדים להסכמות ופסק הדין שריר וקיים כדין אישור הסכם.

דיון
לדעתי, היה מן הנכון כי האשה תפנה לבית המשפט ותבקש תחילה לבטל את פסק הדין בעניין הכתובה, ולמחוק את התביעה בבית הדין על הסף כל עוד לא הכריע בית המשפט בטענות האשה. אולם הואיל ועבר זמן ולאור מסקנתי להלן לגופו של עניין, איני רואה להציע זאת.

השאלה היא אפוא אם יש מקום לתביעת האשה לכתובה לאחר החלטת בית המשפט שכללה גם את הכתובה לפי בקשת הצדדים.

מצד אחד צודק ב"כ האשה כי אין לבית המשפט סמכות לדון בעניין הכתובה.

אולם מצד שני, עולה השאלה ההלכתית האם חיוב הכתובה עדיין בתוקפו, לאחר שהצדדים קיבלו עליהם בהסכמה מודעת את הכרעתו של בית המשפט.

על פי דין תורה, צדדים לסכסוך רשאים לקבל על עצמם הכרעה של אדם שפסול לדון אותם לכתחילה, כגון קרוב או פסול, והכרעתו מחייבת לאחר גמר דין ואינם יכולים לחזור בהם (שו"ע חו"מ סי' כב סעיף א). ואף שאין היתר ללכת להתדיין בערכאות אף בהסכמה, אולם לאחר גמר דין שוב אין נזקקין למי שהפסיד בערכאות, וההכרעה מחייבת את הצדדים (שו"ע חו"מ סי' כו סעיף א ברמ"א ונושאי כלים שם).

אומנם בשו"ת יביע אומר למרן מאור ישראל חלק ז חו"מ סי' ה כתב שההלכה שאין נזקקין למי שהלך לערכאות והפסיד זה דעת הרמ"א אבל דעת מרן בב"י שכן נזקקין לו. מ"מ כתב שרשאי הבעל המוחזק בכספים לומר קים לי כדעת הרמ"א והאריך שאף שאין יכול לומר קים לי נגד מרן בשו"ע אבל כנגד מרן בב"י שלא הובא בשו"ע יכול לומר קים לי ואף אם לא טען קים לי בית הדין טוען לו. ואף שסיים וכתב שבנידון דידיה השופט פעל שלא ע"פ דין ולכן רשאי בית הדין להזדקק לתביעה מ"מ בנד"ד בית המשפט פעל כדין, רשאי הבעל לטעון קים לי כהרמ"א.

עוד י"ל במקרה דנן כלל אינו ברור שהאשה הפסידה שהרי פסיקת בית המשפט על דרך הפשרה התייחסה למכלול ענייני הרכוש, ואם יתבטל הסעיף הנוגע לכתובה יהיה צורך לכאורה לבטל את פסק הדין כולו ולהתחיל את העניין מחדש. מכל מקום, גם אם האשה הפסידה הרי כאמור אין מקום לפתוח את העניין מחדש.

בשולי הדברים אציין כי עולה בענייננו גם שאלת תום הלב של האשה בעת שהיא חוזרת בה מהסכמה מפורשת לקבל את הכרעת בית המשפט בעניין שהוא כספי.

לאור האמור, התביעה לכתובה נדחית.

הרב אייל יוסף

מצטרף לפסק הדין.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

מצטרף לפסק הדין.

הרב דוד בר שלטון

לאור האמור בית הדין דוחה את תביעת האשה לכתובה.

ניתן ביום ב' במרחשון התשע"ד (06/10/2013)