בפנינו ערעור האשה על החלטת ביה''ד האזורי מיום ל' בניסן תשע"ב (22.4.2012), כדלהלן:

א) האשה חייבת להתגרש.

ב) האשה הפסידה מזונותיה ועליה להשיב את מזונותיה רטרואקטיבית מזמן הפסיקה שניתנה בעניינם. סכום זה יקוזז מחלקה בדירה.

ג) על האשה להשיב 60% ממחצית שכר הדירה מחלקו של הבעל (לאחר קיזוז 40% מדור הילדים), כל זאת מזמן הקרע.

ד) מבוטל בזאת הצו למדור ספציפי.

ה) מועד הקרע 01/09/2009.

ו) על הצדדים להוציא את ביתם למכירה שיימכר עד 6 חודשים. אם מי מהצדדים יעכב או יפריע לדבר, או אם יעברו הזמן הנ"ל, בית הדין יכריז על כינוס נכסים.

ז) כל הרכוש והזכויות יחולקו בשווה בין הצדדים.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ד בטבת תשע"ג (27.12.2012) הגיעו הצדדים להסכמות כדלהלן:

א. הצדדים יתגרשו זמ"ז בגט פיטורין עוד היום.

ב. בית הדין יקיים דיון לשמיעת הערעור והתשובה לערעור ויחליט בערעור.

ג. אין בסידור הגט בין הצדדים, ויתור של אף אחד מן הצדדים על טענותיו בערעור לגופו.

בית הדין האזורי יקבע את היקף הרכוש והכספים המיועדים לחלוקה על פי חוק יחסי ממון.

הצדדים התגרשו. נקבע מועד לדיון אליו לא הופיעו המשיב וב''כ, ומבירור שנעשה הוברר שלא קיבלו זימון לאותו יום, והוסכם שהצדדים יגישו בכתב בקצרה את עיקרי הטיעונים שנותרו בערעור.

הערעור שנותר הוא בנוגע לשלושת הסע' ב', ג' וה' בהחלטת ביה''ד האזורי.

טענות המערערת
א. מועד הקרע
ביה''ד האזורי קבע כי מועד הקרע הוא מתאריך 1.9.09 ולא מאוחר יותר מיום 1.11.09 שהוא יום פתיחת תיק הגירושין ע''י הבעל.

ביה''ד האזורי התבסס בהחלטתו על התכתבות במייל בתאריך המוקדם בין האשה לחברתה [י' ב"א] בה נראה כיצד האשה מתכננת כיצד לגרום לבעל שיפתח את תיק הגירושין דבר המראה שהאשה כבר מאז תכננה ורצתה את הליך הגירושין.

לטענת המערערת באותו מכתב היא כותבת שלא מאמינה שבעלה יפתח בהליך גירושין ולטענתה אכן נדהמה כשהבעל פתח את תביעת הגירושין.

ומשו''כ טוענת שיש לקבוע את מועד הקרע מיום פתיחת התיק בפועל ולא כל מועד ערטילאי אחר.

ב. חיוב המערערת בהשבת 60% ממחצית שכר הדירה מחלקו של הבעל
טוענת המערערת כי ביה''ד האזורי לא חייב את הבעל בתשלומים עבור מדור האשה שאלה נפסקו בביהמ''ש במסגרת תביעת מזונות שהוגשה שם.

מכוח כיבוד הערכאות אין ערכאה אחת מתערבת או מבטלת פסקי דין של ערכאה אחרת.

בנוסף טוענת ששכר הדירה שנפסק כלל הוצאות החזקת המדור עבור כלל בני המשפחה.

ובנוסף טוענת שגם לאחר הגשת התביעה עדיין הצדדים גרו באותה דירה ואין לחייב עבור תקופה זו.

ג. חיוב המערערת בהשבת דמי מזונותיה מיום פסיקתם ושיקוזזו מחלקה בדירה
חיוב המזונות לאשה נפסק ע''י ביה''ד האזורי בתאריך 6.7.10 בסך 2250 ש''ח לחודש וזאת בנוסף למזונות שני הילדים שנפסקו בביהמ''ש בסך 3500 ש''ח לחודש.

טוענת המערערת כי סכום המזונות היה נמוך ונאלצה להשתמש בתשלומי מזונותיה עבור הוצאות בני הבית וזאת בנוסף לתמיכה שקיבלה מאמה.

עוד טוענת המערערת, רכוש הצדדים הוא מגרש ולא דירה שרובצים עליו חובות ומסים כך שלאחר ניכוי כל החובות ישאר לכל צד כ־250000 ש''ח, האשה זקוקה אנושות לסכום זה מאחר שאינה עובדת בעוד הבעל עובד ומשתכר כ־30,000 ש''ח לחודש.

טענות המשיב
מנגד טוען המשיב כי צדק ביה''ד האזורי בפסה''ד שניתן לאחר שבמשך שנתיים וחצי התקיימו שמונה דיונים, הוגשו עשרות ראיות ובצדק קבע ביה''ד "כי המערערת פעלה בחוסר תום לב ובערמומיות "וכי נמצאנו למדים מהתנהלותה של המערערת כי תעשה כל דבר בעורמה כדי להרויח במהלך התביעות."

המערערת החלה את פעילותה בכת המסיונרית במסגרת "ספר הידע" כבר בשנת 2005 דבר שהביא להרס המשפחה, ובצדק קבע ביה''ד את מועד הקרע מיום 1.9.09 שכן האשה תכננה את הגירושין בערמה מאחורי גבו של המשיב הרבה לפני שהוגשה תביעת הגירושין.

המערערת ניהלה רומן עם ערבי מקלנסואה כפי העולה מיומנה שנכתב בכתב ידה.

דיון והכרעה
מועד הקרע
לשון המחוקק בחוק יחסי ממון סעיף 5א (2):

"קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה של שנה."

המחוקק לא הגדיר מהי מהות הקרע והשאיר זאת כנראה לשיקול דעת הערכאה השיפוטית.

ונראה בשאלה שלפנינו לקבל את עמדת המערערת בזה.

"קיים קרע בין בני הזוג" משמעותו שהקרע כבר קיים בין שני הצדדים ונעשה מעשה שמהווה התחלה של ניתוק ופירוק השותפות. אולם כאשר צד אחד רק מתכנן בליבו ובמחשבתו ליצור קרע בלי ידיעת הצד השני כאשר יתכן שהצד השני באותו זמן עדיין מעונין להמשיך את חיי הנישואין אין זה נחשב שקיים קרע. וכי אדם שיתכנן לקרוע בגד האם נאמר שהבגד כבר קרוע.

נוסיף ונאמר שכפי העולה מהתיק שני הצדדים מודים שחיו בנפרד תחת קורת גג אחת לפחות כשנה לפני מועד הגשת התביעה כך שגם מטעם זה יש לקבל את טענת המערערת.

ולכן נראה שיש לקבוע את מועד הקרע מיום 1.11.09 היום שבו נפתח תיק הגירושין.

דמי המדור
מעיון בהחלטת ביה'ד האזורי מיום 6.7.10 עולה שהבעל חויב בסך 2250 ש''ח עבור מזונות ומדור אשה:

"הבעל ישלם בעבור מזונות ומדור זמני אשתו סך 2,250 ₪ עד לדיון ההוכחות בתביעת הגירושין."

ולא כפי שטוענת המערערת שהחיוב עבור מדור אשה נפסק בביהמ''ש.

ככל שנפסק חיוב עבור מדור בביהמ''ש הוא במסגרת תביעת מזונות הילדים שהוגשה שם ואין זה נוגע לערעור.

הטענה שדמי המדור וכן המזונות שנפסקו הם נמוכים הייתה צריכה להיטען בזמן ולהגיש עליה ערעור במועד ולא כיום כמה שנים אח''כ.

בנוגע לטענה שהצדדים המשיכו לגור באותה דירה זמן מה גם לאחר פתיחת התיק יש להעלות טענה זו בפני ביה''ד האזורי.

חיוב השבת דמי המזונות מיום פסיקתם
ביה''ד האזורי בהחלטתו מיום 6.7.10 שבה חייב את הבעל בדמי מזונות ומדור אשה כתב:

"ד] הבעל ישלם בעבור מזונות ומדור זמני אשתו סך 2,250 ₪ עד לדיון ההוכחות בתביעת הגירושין.

ה] ביה"ד יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול דעתו."

ובפרוטוקול הדיון מיום ט"ו בשבט תשע"א (20.1.2011):

"ב"כ ב: יש לי עוד מלא הוכחות, אז שיופסקו המזונות.

ביה"ד: אם תחויב בגט אז זה למפרע."

ובהחלטה נשואת הערעור מיום ל' בניסן תשע"ב (22.4.2012) לאחר קיום דיון הוכחות וסיכומי הצדדים הגיע ביה''ד למסקנה שהצדדים חייבים להתגרש ובהתאם חייב את האשה בהשבת דמי המזונות למפרע.

נימוקי ההחלטה המובאים באריכות בפסה''ד עוסקים העיקר בשאלת חיוב האשה להתגרש אולם יש להם השלכה גם לנדונינו בנוגע לחיוב האשה בהשבת תשלומי מזונות ומדור האשה.

נבחן את הנימוקים אחד לאחד.

הצדדים מורדים זב''ז ושיטת ר' ירוחם
ביה''ד הגיע למסקנה שטענות האשה שאינה חפצה בגירושין אינן אמתיות ושלמעשה האשה חפצה בגירושין ותכננה אותם עוד לפני שהוגשה תביעת הגירושין ע''י הבעל.

ומשכך מאחר ששני הצדדים אינם רוצים זב''ז יש להחיל את דינו של ר' ירוחם שמחייבים את הצדדים להתגרש והאשה הפסידה תוספת כתובתה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

והנה בשאלה האם כשהצדדים מורדים זע''ז האם האשה הפסידה מזונות נתבאר בפד''ר ח''ו ע' 5 ואילך בהרכב הדיינים ש' י' אלישיב ח' עבודי ש' ישראלי.

ושם דנו האם כל מורדת מפסידה מזונות רק לאחר שהפסידה כתובתה או שמיד עם תחילת מרידתה וכתבו שם:

והנה הא דמורדת לית לה מזונות לכאורה פליגא ביה רבוותא, אי מדינא מפסדת את המזונות או משום לתא דקנס קאתינן עלה, ורק אחרי שהפסידה כתובתה.

עיין ירושלמי פ"ה דכתובות ה"ח: ר' סימון בשם ריב"ל המורדת והיוצאת משום ש"ר =שם רע= אין לה מזונות ולא בלאות, מדלא נקיט דרק אחרי שהכריזו עליה ואחרי שהפסידה כתובתה לית לה מזונות, משמע שבכל גווני הפסידה מזונותיה.

וברא"ש כתובות פ"ה כתוב: – ומשהן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל, תקנה זו נעשית בימי האמוראים והאחרונים כאשר ראו,, תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה,, וכיוון שתיקנו כך לאומרת מאיס עלי שהייתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כ"ש למורדת, ואינה ניזונית אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן, אבל הייתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה, הלכך הוא אוכל פירות וכיוון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה.

ממ"ש הרא"ש: דבמזונות קנסו אותה למד החזו"א בה' כתובות סי' ס"ט אות ט"ו דדעת הרא"ש: דהא, דבמורדת לית לה מזוני משום קנסא הוא, ולכן במורדת בעינא לי' יש לה מזונות תוך ארבע שבתות. לכאו' בפשוטו איכ"ל דהרא"ש לא נחית כאן כלל להגדיר הטעם דמורדת מפסדת מזונות אם היא מדינא או מטעם קנסא, אלא לפי שהקדים הרא"ש ז"ל שבתוך השנה חייב בפרקונה, ומ"ש פרקונה, מ"ש מזונות, וע"ז כתב דשלילת חיובו בפרקונה יגרור אחריו גם הפקעת זכותו בפירות נכסי מלוג,: וכל אשה הייתה חפצה שלא יתחייב בפרקונה ולא יאכל פירותיה, ולאו כל כמיניה להפקיע זכותו, משא"כ שלילת זכות המזונות זהו קנס בשבילה דרוב נשים אין מספיק מע"י =מעשה ידיהן=.

וכ"כ הרשב"א בתשו' הו"ד בב"י סי' ע"ז:,, אבל אם היא מעכבת אף מחמת פירעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה,, וכ"ז שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר"ם ז"ל והרי"ף ז"ל אבל מעיקר הגמ' אינו נראה כן שלא נראה כן בגמ' בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד, ומזונות ומע"י שהם זה כנגד זה,, ובחזו"א שם /הל' כתובות סי' ס"ט/: דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר"מ והרי"ף והיינו אע"ג דעדיין לא הכריזו עליה ארבע שבתות ועדיין לא הפסידה כתובתה מ"מ כ"ז שהיא במרדה אינו חייב לזונה, ואם כי הרשב"א מפקפק בזה דלא מצינו זה בגמ', מ"מ למעשה לא חלק עליהם וכן השיב לשואליו דאם לא רוצה לחזור לבית בעלה באיזו טענה שהיא אינו חייב לזונה, ולא הזכיר כלל שיש צורך בהכרזה, ושזה דווקא לאחר שהפסידה."

יעו' שם שהדבר שנוי במח' לדעת הירושלמי הרשב''א המאירי, עדות ביעקב סי' ל''ה בשם פני משה ח''א סי נ''ו מורדת מפסידה מזונות מיד עם מרידתה גם אם עוד לא הפסידה כתובתה ולדעת הרא''ש, שו''ת המיוחסות לריטב''א סי' ק''נ ודעת י''מ שסובר בחידושי הריטב''א כתובות המורדת אינה מפסידה מזונות רק לאחר שהפסידה כתובתה.

וכתבו שם לאחר שהביאו שיטת הריטב''א:

מזה נראה דבמקום דלא הפסידה כל כתובתה, הבעל חייב במזונותיה, ולפי"ז יש לדון במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה, – אשר בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור ולהשלים אתו בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, וא"כ לפי"ד התשובה הנ"ל יש לדון שהבעל חייב במזונותיה.

ועיין ברבינו ירוחם נתיב שלשה ועשרים חלק שמיני: – וכתב מורי ראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה,, והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ויש לדון דהוא הדין במקרה אשר לפנינו."

ומסקנת דעת הרוב שם מאחר שדעת רוב השיטות שהפסידה מזונות לאלתר:

"מכ"ז נראה דאי אפשר לחייב את הבעל ולהוציא ממנו מזונות כשאשתו מסרבת להשלים אתו, וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אשה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה."

ונראה שפסק דינם הוא מדין מוחזק מכיוון שהבעל מוחזק והאשה באה להוציא ממנו מזונות, אין מוציאים ממנו מזונות מכיוון שישנה מחלוקת בדבר והבעל מוחזק.

ולפי זה בנידונינו שהמדובר על תשלומי מזונות שכבר שולמו לאשה וכיום באים להוציא מהאשה הרי האשה מוחזקת וא''כ נראה שאין להוציא ממנה ולא מחלקה במגרש שגם בו היא מוחזקת אלא רק בהתחשבנות הסופית בחלוקת הזכויות לפי חוק יחסי ממון אם הבעל יצטרך להעביר לה מחלקו בזכויותיו הרי שבזה הבעל מוחזק ואז יש לקזז את דמי המזונות ששולמו מתוך הסכום שעליו יהיה להעביר לאשה.

אמנם כל דברינו הם אם אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהאשה לא הפסידה עיקר כתובה אלא רק תוספת כתובה כדינו של ר' ירוחם אולם בגוף פסה''ד של ביה''ד האזורי מנימוקים נוספים קבעו שהאשה הפסידה גם עיקר כתובתה וא''כ עלינו לבחון האם צדקו בזה.

מומרת
ביה''ד האזורי קובע שהשתייכותה של האשה לכת הנ''ל מחשיבה את האשה לפי ההלכה כמומרת ומציין לדברי השו''ע אהע''ז סי' ז' וסי' קט''ו:

"ובשו"ע (אבהע"ז סי' ז סעיף יא) ברמ"א כתב:

"ואם אשתו נשתמדה לחוד אסורה לבעלה אפילו ישראל וכו'. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זינתה וכו'."

וכתב הח"מ (סק"כ):

"ויש מקילין וכו', דברי המקילים תמוהים דהא קי"ל (חולין ה,א) משומד לע"ז הוי מומר לכל התורה. וא"כ בוודאי הפקירה עצמה וזינתה וכו' מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי וכו' ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל בזה וכו'."

ומדבריו משמע שאפילו משומדת שלא יצא מן הכלל לגמרי כדוגמת המקרה דנן היא בכלל האיסור. וכדברי הח"מ כתב גם הב"ש שם סק"ל. וכ"כ הנוב"י תנינא אבהע"ז סי' כד צוין בפת"ש שם סק"ט. וכ"כ שם הגר"א סק"לד וכ"כ בספר ראש פינה ובעוד פוסקים.

ובסי' קט"ו סעיף ג' ברמ"א כתב:

"אשה שהשתמדה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה."

ובח"מ סק"ח כתב:

"אבל כל שהשתמדה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה וכו' ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה."

וכ"כ הב"ש סק"ח וכ"כ הט"ז סק"ד.

ובשו"ע שם (סי' קטו סעיף א) נפסק:

"אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נדה וכו'."

החשש של זינתה מתחזק עם הראיות בעניין מר סובחי. לא נקבע מסמרות בעניין אולם אל מול טענותיה שאין בהן ממש בעניין הבעל, עליה להתמודד עם טענות קשות וחמורות כהנה וכהנה ביחס לעצמה.

נמצא לסיכום שרק בשל סיבה זו ניתן אף לכפות את האשה על גט וכ"ש לחייבה בכל דרך."

והנה הרמ''א בסי' ז' מחלק בין ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהם שאז לא נאסרה על בעלה לבין אם האשה המירה לבדה שאז נאסרה ודבריו לקוחים מהגהות מיימוניות פי''ח מאיסורי ביאה אות א' בשם הרשב''א [הר''ש משאנץ] הובא גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן אלף כ':

"נפלאות בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן איך מותר בה הא ודאי זונה היא דאדעת' לזנות [נשתמדה] כיוון שהפקירה את עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה ואי משום דאמרי' פ"ק דחולין [אף] בניו ממזרי' ואידך אשתו לא מפקר כתבת' אע"פ שהוא מין אין אשתו מזנה אבל פשיט לך שאין המין שומר את אשתו ולא שום גוי יכול לשמור את אשתו אשתמיטתך ההיא דאמר פ' אלו הן הנשרפי' (פ"א ע"ב) כי אתא רב דימי אמר בב"ד של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נשג"א כי אתא רבין אמר משום נשג"ז פי' משום זונה ואידך רב דימי סבר נשייהו לא מפקרן אלמא רב דימי פליג אפשיטות ואפי' [רבין] לא פליג אלא משום גזירת בית חשמונאי וכאן גבי בעלי תשובה אין ראוי לאסור דבסתמא לא היו עוברים על איסור דאו' כיוון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא ע"י קינוי וסתירה כדאמרי' פ"ק דכתובות ואע"פ [שבנשתמדה] לבדה בלא בעלה מודינא לך שאסורה לחזור לבעלה אבל נשתמדו שניהם מותר כדפי' ושלום כנ' שמשון בר' אברהם.

ובהמירו הוא ואשתו כתב שם הטעם דאפילו עכו''ם "נשייהו לא מפקרו" היינו שבעלה משמרה שלא תזנה ואימת בעלה עליה, וכ''כ בביאור הגר''א כאן ס''ק ל''ב.

וצ''ל שבהמירה לבדה היינו שאינה תחת בעלה אלא ברחה ממנו ושהתה בין הגויים זמן מה כפי שמובא בהרבה מספרי השו''ת שדנים באשה שהמירה יעו' באוצר הפוסקים בסי' ז' שאז לא שייך לומר שבעלה משמרה.

ויעו' בתשו' נו''ב תניינא סי נ''ד הובא בפת''ש סי' ז' ס''ק ט''ז שכתב על דברי הרמ''א שיש מקילין באשה שהמירה לבדה שדבר זה נדחה מכל האחרונים [וכפי שכתבו הח''מ והב''ש] ובתשובת הנו''ב מדובר ב"אשה נשואה לאיש זה כמה שנים יצאה מדתינו ועזבה דת והלכה לדת הישמעאלים והייתה שם לערך ז' שבועות אצל ישמעאל אחד ואח''כ חזרה לבית אביה וכו'.

וכ''כ בשו''ת האלף לך שלמה סי' י''ג על דברי הר''ש משנץ: "ומה שאסר שם בנשתמדה לבדה נראה דכיוון דהייתה ימים רבים עם הגוי בלי בעלה חיישינן שזינתה משא''כ בהיה בעלה עמה..."

ובנידונינו אמנם האשה המירה לבדה ללא בעלה אך למרות זאת המשיכו לחיות ביחד כבעל ואשתו תחת קורת גג אחת ואין עדויות שהאשה שהתה והתייחדה עם הגויים [למעט מכתב שכתבה בכתב ידה על ערבי שאמר לה מילות חיבה] ויותר יש לדמות זאת להמירו הוא ואשתו ששייך לומר נשייהו לא מפקרי ולא חיישינן לזנות.

עוד יש לדון כאן ע'''פ דברי הרמ''א בהמשך דבריו שם שכתב:

"ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה [מהרי''ק שורש ק''ס]."

ויעוין בשו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן כא (הובא בפת''ש שם סקט''ז) שכתב:

"ע"ד אשה אשר מחמת קטט ומריבה לקחת מאשר לבעלה והלכה אל הכומר ונדרה להמיר וגם ראו כמה ישראלים שהולכת לבית התורפה ושהתה עמהם י"ט שבועות. ויען לא עברו על ראשה מי הידועים הי' ברשותה לחזור וחזרה ובוכת ומייללת על העבר ואומרת לא נטמאתי ובעלה ישראל שואל אם מותרת לו או לא"

ומסקנתו שם שאין לכוף הבעל להוציא ע''ש.

וא''כ בנדונינו אף שהאשה התחברה לאותה כת אך בפועל לא עשתה מעשה המרה ממש ולא עברו עליה המים הזידונים ויש לדמותה לנדרה להמיר שאינה נאסרת.

ומכל האמור לא נראה שיש להפסידה כתובתה מטעם זנות.

עוברת על דת
בעניין האם יש לדון את האשה כעוברת על דת הבאנו לעיל מפסה''ד האזורי שכתבו:

"ובסי' קט"ו סעיף ג' ברמ"א כתב:

"אשה שהשתמדה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה."

ובח"מ סק"ח כתב:

"אבל כל שהשתמדה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה וכו' ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה."

וכ"כ הב"ש סק"ח וכ"כ הט"ז סק"ד."

לאור מה שנתבאר לעיל אין לדונה כזינתה וא''כ הרי היא לכל היותר כעוברת ע''ד שצריכה התראה ובנידונינו לא ברור שהייתה כאן התראה, וגם אם נאמר שעצם הדיונים בביה''ד בתביעת הבעל הרי היא כהתראה לאשה שתחדול ממעשיה הרי ברור שלא הייתה כאן התראה מפורשה שתפסיד כתובתה, ונחלקו הראשונים האם צריך להתרות בה במפורש שתפסיד כתובתה כמובא בב''ש סי' קט''ו סקי''ז.

עוד יש לדון כאן לפי המבואר בב''ש שם סק''ח שאשה שהמירה דינה כעוברת על דת משה וא''כ קשה מה מכשילתו שייך בזה, ותי' הב''ש "מיהו איכא למימר בזה איכא תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו גם אפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום שהמירה."

ולכאורה הטעם של תקלה לא שייך באנשים שאינם שומרי תומ''צ ובפרט שמהעולה בתיק לבעל לא הפריע כלל הצד ה"איסורי" שבדבר והחשש של איסור ע''ז אלא כל מה שהפריע לו זה העובדה שהאשה השקיעה את כל כולה בהתעסקות בענייני הכת ואנשיה והזניחה את הבעל וילדיה. כמו''כ הטעם של סכנה לא נראה ששייך בעניינינו.

ואף שדעת רש''י במס' סוטה שעוברת ע''ד משה אינה צריכה התראה כבר כתב הב''ש שם שזו דעת יחיד.

לאור האמור לא נראה שהאשה הפסידה כתובתה מדין עוברת ע''ד.

עוד נכתב בפסה''ד:

"הבעל אינו חייב לא בכתובה ולא בתוספתה כיוון שהאשה היא זו שיצרה את הליך הגירושין וכפי שהוכח."

גם אם נאמר שהתעסקות האשה עם הכת היא זו שהביאה להרס הנישואין, הרי זה לכל היותר כטענת מאיס עלי וכפי שכותב ביה''ד האזורי בהמשך דבריו:

"בשלהי פסק הדין יש להוסיף כי הבעל מאס בחיי הנישואין עקב כל הנטען על פיו והתעסקותה של האשה בספר הידע והריסת התא המשפחתי וכפי שהוכח בהרחבה. ועניין זה נחשב כמאיס עלי באמתלא מבוררת."

ואין בזה סיבה להפסיד את הכתובה.

עוד נכתב בפסה''ד:

"עוד כתב הבעל, על פי הדין אין אישה זכאית למזונות אלא אם היא חייה יחד עם בעלה. הבעל עזב את הבית מחמתה של האישה אשר ניצלה הליכי משפט, הצהירה כי תתגרש וחזרה בה לאחר שהבעל עזב את הבית והתחייב לדמי שכירות לשנה.

האישה פעלה בחוסר תום לב ובערמומיות להוצאת הבעל מהבית ועל כן איבדה זכותה, גם מטעם זה, למזונותיה."

גם אם נכונים הדברים שהאשה פעלה בערמומיות להוצאת הבעל מהבית הרי האשה לא הוציאה צו הרחקה כנגד הבעל והבעל יכול היה לשוב לביתו בכל עת.

לסיכום הערעור מתקבל בחלקו:

מכל האמור לעיל נראה שצדק ביה''ד האזורי בקביעה שהצדדים מורדים זב''ז ולכן הפסידה האשה תוספת כתובתה כדעת ר' ירוחם אולם בנוגע לעיקר כתובתה נראה שלא הפסידה – שלא כמסקנת ביה''ד האזורי.

ולכן כפי האמור לעיל כשהצדדים מורדים זב''ז ישנה מחלוקת האם האשה הפסידה מזונותיה כל עוד לא הפסידה עיקר כתובתה ולכן בשלב זה אין להוציא מהאשה את תשלומי המזונות ומדור אשה ששולמו לה, וכן אין לקזז סכום זה מחלקה במגרש כפי שקבע ביה''ד האזורי מכיוון שבזה האשה מוחזקת.

רק לאחר פסק הדין הסופי בעניין חלוקת זכויות הצדדים ע''פ חוק יחסי ממון כפי הסכמת הצדדים, אם יחויב הבעל לשלם לאשה יש לקזז מחלקו את תשלומי המזונות והמדור ששולמו לאשה.

מועד הקרע הוא מיום 1.11.09 – היום בו נפתח תיק הגירושין.

הרב ציון אלגרבלי

לאחר שמיעת הערעור ודברי התשובה והעיון בחומר שבתיק כולל בפרוטוקול ביה''ד האזורי מיום כ''ד תמוז תש''ע 6.7.2010 מתברר כי הצדדים קיבלו עליהם בקניין במסגרת הסכם בפני דיין יחיד את הנאמר בסע' ה' שם "ביה''ד יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול דעתו."

משכך אחרי קבלה זו ע''י הצדדים בקניין, לדעתי אין מקום לערעורה של האשה שהרי ביה''ד לא טעה לא בפסיקה ולא בשיקול דעתו, וע''כ הערעור נדחה.

באשר למועד הקרע לדעתי הקובע הוא יום פתיחת התיק לגירושין.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד

עברתי על מה שכתבו עמיתי הגאונים, ודעתי שמאחר שבעת שנפסקו המזונות הבהיר הדיין לאשה, שייתכן והיא תצטרך להחזיר את המזונות, הרי שהיה לדיין ספק באותה שעה אם מגיע לאשה מזונות, והספק היה באופן שלא היה ניתן לפסוק לה מזונות עד שיתברר לבי"ד שאמנם מגיע לאשה מזונות, א"כ מה שבי"ד חייב מזונות הכול נעשה לכתחילה בתנאי, שהאשה תזכה בתשלום זה רק אם יהיה ברור שעל פי דין מגיע לה מזונות. ובזכות ביה"ד לתת כספים לאשה ולקבוע מתחילה שאם יתברר בעתיד שביה"ד לא היה יכול לחייב את הבעל במזונות, הרי שהאשה תצטרך להחזיר כספים אלו, ולא תוכל לטעון לאחר קבלת הכספים עתה הנני מוחזקת ואיני צריכה להחזיר את הכספים.

במקרה שלנו הדיין רצה להבטיח את עצמו שאם הכספים שיחייב את הבעל יהיו שלא כדין הרי שהאשה תצטרך להחזיר כספים אלו, הצדדים קיבלו בקניין במסגרת הסכם בפני דיין יחיד את הנאמר בסע' ה' שם "ביה''ד יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול דעתו". ועל כן במקרה זה ודאי שאם מתברר שבעת שבי"ד חייב את הבעל במזונות אשה, לא היה ניתן מבחינה הלכתית לחייב אותו הרי שהאשה חייבת להחזיר כספים אלו.

הרב נחום גורטלר

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה בדעת הרוב.

ניתן ביום כ"ח במרחשון התשע"ד (01/11/2013).