א) הצדדים הכירו זה את זו בשנת 2002. באותה עת היו הצדדים נשואים לבני זוג אחרים. הבעל התגרש בתאריך 04/02 והאשה בתאריך 08/02.

שני הצדדים הודו שחיו יחד וקיימו יחסי אישות לפני גירושיהם ועל כל פנים, לפני גירושי האשה מבעלה.

הצדדים חיו ביחד כבני זוג עם פרידות קצרות במשך מספר שנים.

ביום ד' באב תשס"ח (5.8.2008) נישאו הצדדים כדמו"י.

הצדדים נחלקו ביניהם על אופי מערכת היחסים ביניהם מהתקופה בה הכירו עד שנישאו. אין כאן מקום לפרט הדברים מפני שדבר זה אינו מעלה ולא מוריד בתביעה המונחת לפנינו.

ב) בשנת 2005 חתמו הצדדים על הסכם לחיים משותפים המסדיר היחסים ביניהם. ההסכם לא אושר בערכאה משפטית, אך שני הצדדים מצהירים שהתנהלו בהתאם להסכם זה והם מוכנים לפעול לפיו.

להלן חלקים מהסכם הממון:

"4. רכוש נפרד

א. הואיל ובני הזוג מקיימים ומתכוונים לקיים משטר של הפרדת רכוש, הרי שלמעט האמור בס"ק ו' דלהלן, מוסכם כי כל הכנסה ממקצוע, עיסוק, עסק, מסחר, עבודה, פנסיה, מוניטין ומיגיע כפיים של מי מבני הזוג תהיה שייכת לאותו בן זוג אשר השיג ו/או קיבל הכנסה זו וכל רכוש או זכות שירכשו מכספים אלו יהיו הם ופרותיהם שייכים לו בלבד. כל בן זוג מוותר על כל טענה או תביעה לגבי זכות בעסק, מקצוע, מוניטין וכל כיו"ב של משנהו.

על אף האמור, מקום שאחד מבני הזוג נפטר חו"ח, וקיימת על פי הדין, למעט האמור בחוק יחסי ממון, זכות לבן הזוג הנותר בחיים, לא יהיה בכך כדי לפגוע בזכותו של הנותר בחיים.

ב. מוסכם ומוצהר בזאת כי הרווחים נטו בגין הכנסות המתקבלות על ידי מי מבני הזוג במסגרת עיסוקם כמשווקי מוצרי קוסמטיקה של חברת "[ר' ק']" לבתי מרקחת ברחבי הארץ ייחשבו להכנסות משותפות ויחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים.

מובהר בזאת כי "רווחים נטו" משמעותו הכנסה ממכירת מוצרי "[ר' ק']" לבתי מרקחת, פחות הוצאות המשולמות על ידי [פלוני] בלבד.

5. רכוש משותף

א. במידה ובני הזוג ירכשו בעתיד במשותף רכוש כלשהו, יירשם הרכוש על שמות בני הזוג בהתאם להשקעתו היחסית של כל אחד מבני הזוג ברכישת הרכוש.

ב. לגבי הרכוש שיירכש בעתיד ואשר מתנהל לגביו רישום בפנקס המתנהל על פי דין, יהווה רישום בפנקס ראיה לאמיתותו לעניין זכויותיהם של בני הזוג ברכוש טעון הרישום, אלא אם כן יערכו בני הזוג הסדר אחר בכתב הנוגע לאותו רכוש.

ג. כל רכוש אשר איננו רשום ורכישתו בוצעה מחשבון בנק משותף של בני הזוג, ככל שיהיה כזה, יהיה רכוש משותף.

9. פירוד

א) במידה ובני הזוג ו/או מי מהם יחליטו כי ברצונם להפסיק את חייהם המשותפים ביניהם הם יפעלו על פי הוראות הסכם זה:

(1) בן הזוג המעוניין בפירוד ו/או בהפסקת הקשר יודיע בכתב, במכתב רשום למשנהו על רצונו להביא לקיצם את החיים המשותפים ביניהם בחלוף 60 יום מתאריך משלוח המכתב.

(2) קיבל אחד מבני הזוג דרישה על רצון משנהו להיפרד, יסכים לפירוד.
...
(3) בתום המועד הקבוע בס"ק ב (1) דלעיל יערכו בני הזוג שומת נכסיהם המשותפים, ככל שיהיו כאלה, שנצברו על ידם במהלך חייהם המשותפים, ובני הזוג יבצעו חלוקתם על פי עקרון איזון המשאבים ביניהם ובכפוף לאמור בהסכם זה. במידה והעניין לא מוסדר בהסכם זה ולא תהיה הסכמה בדבר חלוקת נכס מסוים או יותר השייך לבני הזוג, יוצא נכס זה למכירה על ידי בני הזוג ותמורתו תחולק ביניהם בחלקים שווים. בהעדר הסכמה בדבר איזון משאבים יהיה רשאי בן הזוג המעוניין בכך לעתור לבית המשפט לצורך מתן החלטה בעניין זה.

(4) למען מנוע ספק מובהר בזאת כי בן זוג לא יהיה זכאי לחלק כלשהו ברכוש הנפרד של משנהו.

10. סמכות

א. בני הזוג מצהירים כי יחסיהם ההדדיים לרבות במקרה של מחלוקת ו/או פירוד יהיו כפופים לכל דין וחוק אזרחי החל על משפחה, וכל הזכויות העמדות לבני זוג ידועים בציבור, והכול בכפוף להצהרות והתחייבויות הסכם זה.

11. גט לחומרא

א. בני הזוג מצהירים כי אם יהיה צורך במתן גט או גט לחומרא בבית הדין הרבני עקב יחסי בני הזוג כידועים בציבור (להלן: "הגט"), הם מתחייבים להופיע לפני בית הדין הרבני בתאריך ובשעה שייקבע לצורך מתן הגט."

כמה חודשים לפני הפירוד בין הצדדים העתיק הבעל את המפעל השייך לו לרומניה. באוקטובר 2012 הודיע הבעל במייל לאשה שהחליט להיפרד ממנה וברצונו להתגרש.

לדברי האשה, הודעת הבעל נפלה עליה בהפתעה. וכשסיפרה לקרוביה ומכריה על הודעתו, הם סיפרו לה על בגידות רבות או ניסיון לבגידות של הבעל עם נשים אחרות בעת נישואיהם, כולל ניסיון ליצור קשר אינטימי עם אחות האשה סמוך למועד הפירוד. לאור העובדות שהתגלו לה הגישה האשה ביום י"א בכסלו תשע"ג (25.11.2012) תביעת גירושין כנגד הבעל.

להלן חלקים מכתב תביעתה של האשה:

"2) ביום 20.10.12 שלח הבעל לאשה הודעת דואר אלקטרוני (אי־מייל) בה הוא מודיע לה למעשה כי רצונו להתגרש ממנה. שישה ימים לאחר מכן שלח הבעל הודעה נוספת.
...
3) כך נודע לאשה שחודש אחרי נישואי הצדדים, נסע הבעל עם בנו לתערוכה בארה"ב, וקיים שם יחסים אינטימיים עם אשה שפגש בתערוכה, מבלי להסתיר זאת מבנו ההמום, שנפגע עמוקות בשם האשה, מהתנהגותו המבישה של אביו.

4) כך נודע לאשה שהעוזרת הערביה שעבדה בבית הצדדים במשך שלוש שנים, ולפני שלושה חודשים עזבה מבלי לומר מדוע, עשתה זאת לאחר שהבעל פנה אליה בהצעות מגונות, הטריד אותה, נהג להתקשר אליה ולהציע לה לשכב עימו, אף הציע לה לנסוע אתו לרומניה ולהיות "האשה שלו" שם, וכשאמרה לבעל כי תספר לאשה על מעלליו – אמר לה בהתנשאות אופיינית "למי [פלונית] תאמין – לך או לי?"
...
5) כך נודע לאשה שבאפריל השנה כשהאשה הייתה בניו־יורק, יצר הבעל קשר עם השכנה מהקומה התחתונה, אשה גרושה, והציע לה לבלות עמו.

6) אולם הגרוע מכול, מה שעכשיו ברור גם כי הביא להודעת הבעל על רצונו המידי בגירושין – הוא ניסיונו של הבעל לקיים מגע אינטימי עם אחותה הנשואה של האשה, שהתארחה בבית הצדדים, ללא רצונה, מה שמוגדר ללא כל ספק כניסיון אונס לכל דבר ועניין!!!"

תביעותיה הרכושיות הן כדלהלן:

"5) לאור כל המתואר לעיל, אין לאשה בררה היא תובעת את גירושיה מהבעל, וכן תשלום כתובה תוספת כתובה ופיצויים.
...
6) יחד עם זאת, ודווקא בגלל ההפרדה הרכושית, תטען האשה כי לפני כשלושה חודשים, לאחר שקיבלה כספי פיצויים מתאונת דרכים שנפסקו לטובתה (כ־220,000 ש"ח), הסכימה להלוות לבעל, לבקשתו, סך של 10,000 אירו במזומן.
...
7) כיום מנסה הבעל להתנער מאחריותו זו, ולכן מבקשת האשה מבית הדין הנכבד כי יורה לבעל להשיב לאשה סך של 10,000 אירו אותן לווה והתחייב להחזיר.

8) כמו כן מבוקש לקבוע כי הרכב שנרכש עבור האשה בתקופת נישואי הצדדים, רכב שמצוי רק בשימושה של האשה, מסוג יונדאי גטס שנת ייצור 2007 מ"ר [… ], למרות שהבעל רשם את הרכב על שמו (על דעתו בלבד וללא הסכמת האשה) – שייך לאשה, וכי על הבעל להמשיך ולשאת בהחזרי ההלוואה שלקחו הצדדים לצורך רכישתו.
...
א. להורות לבעל לשלם לידי האשה את מלוא כתובתה ותוספת כתובה – בסך 52,000 ש"ח. (מצ"ב העתק הכתובה – נספח ד).

ב. להורות לבעל לשלם לאשה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח.

ג. לקבוע כי הרכב שבשימוש האשה מאז נרכש עבורה על ידי הצדדים, שייך לאשה וכי על הבעל להעביר את הרכב על שם האשה.

ד. להורות לבעל להשיב לידי האשה את ההלוואה שקיבל ממנה והתחייב להשיב, בסך של 10,000 אירו."

ב) ביום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) הגיש הבעל את כתב הגנתו.

בכתב הגנתו כותב הבעל שהאשה היא אשה מורדת שמנעה ומונעת מבעלה יחסי אישות בגין מצבה הרפואי שגרם לה לדיכאון ולהיעדר חשק מיני. מצב שהגיע לידי זה שכשהבעל היה נוגע באשה היא אמרה לו שאין היא מעוניינת במגעו. עוד כתב שהאשה גנבה כספים מחשבון חברו.

הבעל הוסיף שהוא זה שביקש להתגרש מהאשה ולטענתו על פי עילותיו אין הוא חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. כמו כן התביעה לפיצויים סותרת את הסכם הממון שביניהם שבו נקבע שאם אחד מהצדדים ירצה להתגרש משנהו יסכים לבקשתו ורק צד שיתנגד להתגרש ישלם פיצויים למשנהו.

עוד כתב שדרישת האשה לקבלת הרכב הרשום על שמו וממומן על ידו סותרת גם היא להסכם הממון.

כמו כן טוען שהאשה מעכבת תחת ידה מרכזייה השייכת לעסק וגורמת לו נזקים. הבעל הכחיש מכול וכול טענת האשה על קשריו עם נשים זרות.

באשר לתביעת האשה להשיב לה סך 10,000 אירו שנתנה לו כהלוואה אומר הבעל שהכספים ניתנו לו בתמורה להוצאות שהוציא לצרכיה רפואיים של האשה וקבלת חוות דעת רפואית לצורך תביעת הנזיקין. לדבריו, לא דובר בהלוואה אלא במסגרת נכונותו לסיים את הזוגיות בצורה מכובדת.

הבעל העלה תביעה לקבלת סך 60,000 ש"ח אותם הלווה לאשה בתחילת דרכה המקצועית, סכום שלדבריו מעולם לא השיבה לו.

לדבריו הוא מבקש סך 100,000 ש"ח כהחזרת ההלוואה וההוצאות שהוציא על האשה. לגבי הרכב טוען הבעל שהרכב נקנה מכספו, רשום על שמו והוא משלם ההלוואה על רכישת הרכב, ולפיכך אין לאשה זכות כלשהי ברכב.

לדבריו, אין עילה לחייבו בגירושין. ואדרבא, לבעל יש עילה לחייב את האשה להתגרש.

ג) אין ספק שהאשה נפגעה מאוד מהודעתו של הבעל על רצונו להתגרש. וכיום שוררת ביניהם שנאה עזה. האשה החליפה מנעול הבית, מנעה מהבעל להיכנס לבית בו גרה, החזיקה תחת ידה החפצים שהיו שייכים לבעל וביקשה להוציא נגדו צו עיכוב יציאה. בית הדין לא נענה לבקשה מפני שלאור הדברים שנכתבו בכתב התביעה, לא היו חשש עיגון במקרה שלפנינו. הבעל הגיע לארץ פרץ לדירה, לקח חפצים שלטענתו שייכים לו. הבעל לקח גם את המחשב האישי שהיה בבית וניתק את קו הפלא־פון.

בדיון הראשון הופיעה האשה, ב"כ וב"כ הבעל. האשה, ב"כ וב"כ הבעל חזרו על טענותיהם. שני הצדדים הצהירו שמעוניינים להתגרש. בית הדין קבע מועד לסידור גט וכן קבע שתביעת הכתובה וענייני הרכוש ידונו אחרי הגט.

הצדדים התגרשו במועד שנקבע על ידי בית הדין.

גם בדיון ההוכחות חזרו הצדדים על טענותיהם בעניין הסיבות לגירושין שהוזכרו לעיל ולכן אין מקום לחזור על הדברים.

לכשנמצה דברי הצדדים: הצדדים קשרו קשרי אישות ביניהם בשנת 2002, כששניהם היו נשואים לבני זוג אחרים. הצדדים גרו ביחד כבני זוג ללא נישואין מאותה עת עד שנת 2008.

בשנת 2005 חתמו הצדדים על הסכם לחיים משותפים. בסעיף 8 להסכם זה קבעו הצדדים את מעמדם כידועים בציבור.

בסעיף 11 (א) להסכם נקבע שאם יהיה צורך במתן גט או גט לחומרא עקב מעשה זה, הם מתחייבים להופיע לפני בית הדין למתן גט.

סעיף 13 להסכם קובע שאם יחליטו להינשא, הם מתחייבים להגיש ההסכם לאישור לצורך קביעת מעמדו של ההסכם כהסכם יחסי ממון.

מהצהרות הצדדים ומהחומר שבתיק עולה שאכן הצדדים השתיתו מערכת יחסיהם על פי הסכם זה, בין לפני נישואיהם בין לאחר נישואיהם.

ד) לפני שנפסוק בתביעה שלפנינו לגופה, יש לנו להקדים ולהסביר מה היה מעמדה האישי של האשה לפני הנישואין על פי דין. דהנה מלבד המעמד של אשת איש, ישנו המעמד ההלכתי של פילגש, דהיינו אשה המיוחדת לאדם ונקראת פילגשו ואינה אשתו. ומושג של נשים ופילגשים מוזכר בין בישראל ובין בבן־נוח ובין לפני מתן תורה ובין אחר מתן תורה, עיין בספר בראשית "ולבני הפלגשים אשר לאברהם", "ופלגשו ושמה ראומה", "ותמנע הייתה פילגש לאליפז", "וישכב את בלהה פילגש אביו". ובספר שופטים מעשה פילגש בגבעה. ובשמואל ובמלכים אודות פילגשי דוד ושלמה, ואכמ"ל.

ועל ההבדל בין אשה לפילגש אומרת הגמ' בסנהדרין (כא, א):

"אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקידושין, פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין."

ורש"י בפירוש החומש בבראשית (כה', ו) כתב:

"נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופלגשים דדוד."

ופשט דבריו מורים שהייתה לו גרסה אחרת בסוגיה דידן בסנהדרין. [ובאמת שכשיטתו מפורש בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ב), דמשמע דנחלקו שם ר"מ ור"י בדין פילגש ועל כל פנים, גם ר"מ וגם ר"י סברי שפילגש היינו בקידושין אלא שנחלקו אם יש לה כתובה, ואיזו כתובה עי"ש ואכמ"ל]. וכן נראה שזו הייתה גרסת הרמב"ם בהל' אישות (פ"א ה"ד), עיי"ש בהגהות הראב"ד ובדברי המ"מ והכ"מ, ובמה שהאריכו בזה האחרונים.

והנה לדעת רש"י והרמב"ם שגם בפילגש איכא קידושין, אם כן פילגש הוי אשת איש גמורה מדיני ישראל לכל דיני תורה, ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ה), שמעשה פילגש בגבעה מוכיח כשיטתו. ובמה שהאריכו בזה הראשונים והאחרונים, ולשיטתם אין דין פילגש שייך לדין איש ואשה החיים ביחד ללא נישואין כדמו"י.

אמנם דעת רוב מנין ובנין של הראשונים הוא שדין פילגש הוא כפי הגרסה דידן, בלא כתובה ובלא קידושין וכבר פירש הדבר היד רמה בסנהדרין שם וז"ל:

"ואע"ג דקידושין דאורייתא דכתיב כי יקח וכו' הני מילי לשויא אשת איש לחייבו במזונותיה ולאסרו בקרובותיה ולאסור בקרובותיו ולחייב עליה משום אשת איש ושאר דברים התלוים באישות, אבל אם רצה ליחד אשה בלא כתובה וקידושין מדאוריתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר."

ומבואר דדעתו היא שפילגש היא אשה המיוחדת לאיש, ואינם רוצים שתהיה אשתו ולכן לא חל עליה ועליו איסורי וחיובי אישות. ומשמע מדברי הרמ"ה שעל כל פנים, איסור דרבנן איכא בכהאי גוונא.

ועיין עוד בתשובת הרמב"ן לר' יונה הובאה בשו"ת המיוחסות (סימן רפד) שכתב:

"הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל הרשות בידו."

וביאור דבריו הוא כדברי הרמ"ה שפילגש היא אשה המיוחדת לאיש אך אינו רוצה שתהיה אשתו, ודעתו היא שבכהאי גוונא אין איסור תורה.

ולמה שביארנו דין פילגש הוא כשאיש ואשה חיים יחד בקביעות ומיוחדים זה לזו, אך אין ברצונם להיות נשואים זה לזו, והוא מה שפשט לצערינו בציבור שאינם מקפידים על שמירת תורה ומצוות, שבני זוג מתגוררים ביחד כחבר וחברה לפני הנישואין, שכל עוד אין ברצונם להינשא זה לזו ולמסד את הקשר, כקשר שבין איש לאשתו, מעמד של אשה זו הוא כדין פילגש. וכן מה שנהוג לקרוא כיום ידועים בציבור, דהיינו איש ואשה המתגוררים ביחד ומיוחדים זה לזו, אך אינם מעונינים למסד את הקשר ביניהן כקשר נישואין.

ובעצם דין פילגש נחלקו הראשונים והאחרונים האם בעצם החיים המשותפים בלא נישואין עברו על איסור דאוריתא או על כל פנים, איסור דרבנן. ועיין באוצר הפוסקים (סימן כ"ו ס"א מאות ה' והילך עמ' ב–ד) שהביא שיטות הפוסקים בהך דינא דפילגש, דיש הסוברים דאיכא לאו או עשה דאוריתא, וי"א דאמנם אין איסור מדאוריתא אך איכא איסור דרבנן או על כל פנים אינו ראוי לעשות כן. ואין כאן מקומו להאריך בהאי דינא.

ומכיוון שביארנו שפילגש היא אשה המיוחדת לאיש אלא שאינם רוצים להיות נשואים, והגמ' בסנהדרין כ"א והירושלמי בכתובות (פ"ה ה"ב) הגדירו מהו ההבדל בין אשה לפילגש בדיני ישראל, אך על כל פנים, יש פילגש גם בבן־נוח וכמו שמצינו בקראי וכמו שמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ה, ו) עיי"ש בדבריו מש"כ. ויש לפרש שאף בדיני בן־נוח פילגש היא אשה המיוחדת לו אך אינו רוצה לשאתה לאשה כדיני בן־נוח, ומשכך מכיוון שאינה נישאת לו, לא שייך לגביו העשה דדבק באשתו ולא באשת חברו וכמפורש בתוס' קידושין י"ג, וכל היכא שמיחדה לו ורוצה שתהיה מיוחדת לו אבל אינו רוצה שתהיה אשתו, דין פילגש אית בה, ואין בה דין אשת איש דבן־נוח.

ולפיכך בנידונינו יש לקבוע כי תקופת החיים המשותפים עד שנת 2008 אינה מטילה התחייבות ממונית כלשהי על שני הצדדים. ולמעשה הסכם הממון מתאים לזכויות הממוניות (או יותר מדויק האין זכויות ממוניות) שבין הצדדים.

ה) בשנת 2008 נישאו הצדדים כדמו"י. עם נישואיהם כתב הבעל כתובה לאשה בה התחייב סך 52,000 ש"ח לכשתתגרש, אם תתגרש.

אין חולק שהבעל הוא זה שיזם את הגירושין והודיע לאשה שהחליט להתגרש.

האשה הגיבה במייל נגדי שכנראה כלל טענות רבות על החלטת הבעל. הבעל הגיב במייל נוסף שהוצג לבית הדין ובו הוא דוחה טענות האשה. בין כך ובין כך במייל ובחומר שהציג לבית הדין אין עילה כלשהי לגירושין, אלא הנימוק שמערכת היחסים ביניהם נגמרה ואין הוא רואה כל סיבה להמשיכה. במייל זה לא הובא הנימוק שהעלה הבעל בכתב הגנתו ולפיו האשה נמנעה מיחסי אישות עמו, וכן העילה הנוספת שלטענתו האשה גנבה כסף מחברו.

אין ספק שהאשה נפגעה מאוד מהחלטה זו. לטענתה, רק אז סיפרו לה גורמים שונים על בגידותיו וניסיונו של הבעל לבגוד בה במשך השנים עם העוזרת הערבייה של האשה, עם שכנתה ולאחריהם הטרדתה המינית של אחות האשה כשזו ישנה בביתם.

לא ידוע לבית הדין אם האמת כטענת האשה שהמעשים נודעו לה רק עתה אחרי פרידת הבעל, או שידעה מהן או לפחות חלק מהם אף קודם. כמו כן לא הוכח לבית הדין שטענות האשה הן טענות אמתיות והמעשים אכן נעשו, או שהדברים סופרו על ידי האשה לכל מי שרצה לשמוע ונכתבו בכתב תביעתה כדי להשחיר את פניו של הבעל.

בית הדין לא בירר טענות אלו מפני שלא נצרכנו לבררן. אם הבעל היה מסרב להתגרש, היה צורך לברר אם המעשים אכן נעשו, ואם נעשו היש בהם עילה לחייבו בגירושין. אך כאמור בנידון דידן הבעל חפץ בגירושין, הוא זה שיזם אותם, ולפיכך לא ראה בית הדין צורך לברר הדברים.

נוסיף ונאמר שגם אם הדברים שהעלתה האשה לא היו ולא נבראו, אין בעובדה שאשה הפגועה מצעדיו של הבעל שהודיע לה על החלטתו להתגרש, ומעלילה עליו עלילות – בכדי להפסיד זכויותיה על פי דין. ואף שאם הייתה מעלילה על הבעל בעת נישואיהם, בתנאים מסוימים נחשבת עוברת על דת יהודית ועיין ברמ"א (סימן קטו ס"ד) ובפ"ת שם ס"ק י"ז. ואכמ"ל. אך גם אם יתמלאו התנאים שתיקרא בגינם עוברת על דת יהודית אינה מפסידה כתובתה אלא בהתראה, דבר שלא נעשה בנידון דידן. וק"ו שכאן נעשו המעשים בתגובה למעשהו החד־צדדי של הבעל, ולפיכך אין בנסיבות העניין בכדי ליתן לה דין עוברת על דת, אף שוודאי אין זה ראוי שמאן דהוא יוציא שם רע על משנהו בעקבות פגיעה שנפגע ממנו. אך כאמור אין בהעלאת טענות שקר בכדי להפסיד לאשה כתובתה.

ו) כמו כן טענות הבעל ולפיהן האשה מנעה ממנו יחסי אישות בגין מחלתה וכמו כן לא נתנה לו אפילו לגעת בה, לא נרמזו כלל במייל ששלח הבעל לאשה והוצג לפנינו. עם זאת, יכול להיות שהבעל במתכוון לא העלה נקודה זו מכיוון שרצה לסיים מערכת היחסים בדרכי שלום. ואכן, מכתבו המתנצל מורה על זאת. עם זאת, טענתו של הבעל נתמכת בחוות הדעת הרפואית שהוגשה בתביעת האשה נגד חברת הביטוח.

האשה הכחישה טענתו של הבעל. לדבריה, היו בין הצדדים יחסי אישות, אמנם לא בתדירות שהייתה בתחילת יחסיהם. לדבריה, גם כשבוע לפני שעזב קיימו יחסי אישות. האשה אמרה לפנינו שמה שנכתב בדו"ח הוא שקרי ונכתב לצורך התביעה.

מתוך דברים אלו עולה שהאשה לא נמנעת לשקר כשהדבר משרת את צרכיה. ולפיכך מאן לימא לן שהשקר היה בהגשת התביעה, ואולי הדברים האמורים בכתב תביעתה ובחוות הדעת והדברים שאמרה לפנינו הם דברים שקריים, והבעל צודק בטענתו בציון העובדות, שמפני מחלתה של האשה היה מנוע מקיום יחסי אישות ואף ממגע באשה.

והנה אם נחבר טענות שני הצדדים, יש לומר ששניהם אומרים אמת בטענותיהם.

הבעל צודק בטענותיו שעקב מחלת האשה לא היה יכול להתקרב אליה ולקיים יחסי אישות. ולפיכך משלא מצא מבוקשו בביתו הלך לרעות בשדות זרים ולחפש מבוקשו במקומות אחרים. אין ספק שלא הצד הדתי ולא הצד המוסרי, עמדו למכשול בפני הבעל ברצונו לקשור קשר עם אשה, שהרי הקשר בין הצדדים נוצר עוד כששניהם היו נשואים לבני זוג אחרים. ואם כן, דבר זה לא יהוה מכשול כשהוא מנוע מלקיים יחסי אישות (ואף אם אינו מנוע), ולפיכך יכול להיות שניסה מזלו אצל נשים אחרות, אך כמובן שאין אנו קובעים מסמרות בדבר זה שהרי כפי שכתבנו לעיל, בית הדין לא שמע הוכחות בנושא זה.

ז) בין כך ובין כך אף אם נקבע שדברי הבעל אמת והבעל היה מנוע מיחסי אישות, הרי לטענתו הדבר נעשה מחמת מחלתה של האשה ולא מחמת מרידה, ודינו הוא כנושא אשה ונולדו בה מומין אחרי הנישואין ומבואר בשו"ע (אבהע"ז סימן קי"ז ס"א):

"הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד... אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים... הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת... אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת נסתחפה שדהו. לפיכך... יוציא ויתן כתובה."

ומבואר שם דאף במום זה שאינה יכולה לישב תחתיו, וחייב להוציא על כל פנים, חייב לתת כתובתה. והוא הדין בשאר מומין שבהם יש לדון אם יש לחייב את אשה להתגרש מחמת מומין אלו. אך בכל מקרה אין הוא נפטר מתשלום כתובתה כיוון שנסתחפה שדהו. ולכן בנידון דידן אף אם נקבל לטענת הבעל שיש בה מום שאינה יכולה לקיים יחסי אישות וברור שזה מום גדול, אף אם יגרש את האשה אין הוא נפטר מתשלום כתובתה. ולפיכך בנידון דידן שגם האשה רוצה להתגרש, אין הוא נפטר מתשלום כתובה.

והנה גם באשה המונעת תשמיש מבעלה מרצונה, שבזה הוי מורדת, אין היא מפסידה כתובה אלא לאחר שהתרה בה שתאבד כתובתה ועומדת במרדה. ודבר זה לא נעשה בנידון דידן ואף לא נטען שעשתה כן מרצון. ולפיכך אף אם נאמין לדברי הבעל שהאשה מונעת ממנו קיום יחסי אישות, אין היא מפסידה כתובתה בגין מעשה זה לכשעצמו.

ח) והנה כתובה היא חוב שמחויב הבעל לשלם לאשה בעת פקיעת הנישואין וכמו דאיתא באבהע"ז (סימן צ"ג ס"א):

"הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה."

ולפיכך כל עוד לא הועלתה עילה הפוטרת את הבעל מחובה זו, מכיוון שהצדדים התגרשו ולא הועלתה עילה הגורמת להפסד כתובה, הבעל חייב לשלם לאשה סך 52,000 ש"ח שהתחייב בכתובתה.

הן אמת מכיוון שהצדדים קשרו קשרי אישות בעוד שהאשה הייתה נשואה לאחר, ובמעשה זה נאסרה לבעל הראשון ובועלה שהוא הבעל בנידון דידן ואסורה לו מדאורייתא, ומדין תורה כופין אותו להוציאה. ולהכי בנידון דידן טעם זה בעצמו היה מהווה עילה לגירושין בין אם התביעה הייתה מוגשת על ידי האשה ובין על ידי הבעל. עם זאת, אף שאסורים מדאורייתא להינשא – אם קידש ונשאה, תפסו הקידושין. ולפיכך נתחייב בכתובה עם נישואין אלו וכדאיתא בכתובות (ק, ב) וכמו שפסק השו"ע באבהע"ז (סימן קטז, ס"א):

"הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה."

וכן נפסק שם בס"ב לעניין חייבי עשה. ולפיכך אף שהוי נישואי איסור מכיוון שהתחייב לה כתובה, הרי הוא חייב בתשלום כתובתה.

ט) אמנם לעניין תביעת האשה לפיצויים, אין מקום להיענות לתביעה בנידון דידן. שהרי אף שמנהג בתי דין לקצוב פיצויים, במה דברים אמורים כשהבעל מגרש את אשתו ללא עוול מצדה וראויה היא להמשיך בנישואין, שבמקרה כזה מנהג בתי דין לחייב פיצויים. אבל בנידון דידן שחיי הנישואין היו באיסור, ואדרבא, מצווה וחובה על הצדדים להתגרש, אין מקום לקצוב לאשה פיצויים בגין הפסקת חיי הנישואין שלא היו ראויים שיתחילו. ומלבד זאת, מכיוון שהאשה זכאית לקבלת כתובה, אין מקום לקצוב תוספת פיצויים.

והנה הבעל בכתב הגנתו ובסיכומיו כותב שהוא פטור מתשלום פיצויים וכתובה, מכיוון שבהסכם הממון שביניהם נקבע שזכותו של כל אחד מהצדדים להפסיק את חייהם המשותפים בהודעה למשנהו, ובמקרה זה יחול הפירוד בחלוף 60 יום. ואדרבא, הצד המעכב הפירוד, יוכרח לשלם פיצויים. הדברים נכונים לגבי חיוב תשלום פיצויים בגין הפירוד ביניהם אם הוא נעשה אחרי חיים משותפים של ידועים בציבור, שלמצב זה אין כל תוקף הלכתי ומעמדה של האשה הוא של פילגש כמו שכתבנו לעיל. ולפיכך כשכל צד נפרד לדרכו אין הוא חייב למשנהו דבר על פי דין וגם על פי ההסכם שביניהם.

לעומת זאת, לאחר שהצדדים נישאו כדמו"י חל עליהם הדין האישי של בני זוג נשואים. והנה בסעיף 10(ב) להסכם לחיים משותפים נכתב:

"בני הזוג מצהירים כי יחסיהם ההדדיים לרבות במקרה של מחלוקת ו/או פירוד יהיו כפופים לכל דין וחוק אזרחי החל על משפחה... "

והנה החוק הקובע יחסי הממון בין בני זוג הוא חוק יחסי ממון התשל"ג־1973.

סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע: "אין בחוק זה כדי לגרוע... מזכויות האשה לפי כתובתה". הרי שעל אף שבין הצדדים קיים הסכם ממון לפי הפרק הראשון בחוק, אין בקיום הסכם יחסי ממון בכדי לפטור הבעל מתשלום כתובתה. ובפרט שמהותה של הכתובה היא התחייבות של הבעל לשלם סכום כסף לאשה עם הגירושין והוא כחוב גמור וכלשון השו"ע. ולפיכך אין בהסכם שבין הצדדים בכדי לפטור את הבעל מחובותיו.

לאור כל האמור לעיל, הבעל חייב לשלם לאשה כתובתה.

י) ומעתה נעתיק עצמנו לתביעות הממוניות האחרות של הצדדים.

באשר לתביעת האשה להחזרת סך 10,000 יורו שנתנה לבעל. אין חולק שהאשה נתנה לבעל סכום זה מכספי פיצויים של תאונה שהייתה לאשה לפני הנישואין. במייל שנשלח לאשה כתב הבעל שהוא מתכוון להחזיר לה הכספים ומשמעות הדברים שהכספים ניתנו לו כהלוואה, ובפרט שהצדדים נהגו בהפרדה רכושית וכפי ההסכם הממוני שביניהם.

טענות הבעל בכתב הגנתו שהכספים ניתנו לו בתמורה להשקעה שהשקיע בטיפולים רפואיים של האשה ובתשלום על חוות הדעת, הוכחשו על ידי האשה שטענה שהכול שולם מכספיה. גם בדיון שנערך בבית הדין הודה הבעל שקיבל הכסף בהלוואה מהאשה. לשאלת ב"כ האשה שהרי כתב במייל שיחזיר לה הכסף, לא נתן הבעל תשובה, אלא טען שהאשה גרמה לו הפסדים במאבקים שניהלה נגדו במסגרת תביעת הגירושין.

יש לציין שבסיכומי הבעל זנח הבעל הטענה שנכתבה בכתב ההגנה והודה שאכן הכספים ניתנו לו בהלוואה, אך סבר לתומו שלא ידרש להחזירה כפי שהאשה לא החזירה לו כספים שניתנו לה להקמת העסק.

סוף דבר: העולה מכל האמור לעיל, גם הבעל מודה לטענת האשה שנתנה לו 10,000 יורו בהלוואה, והלוואה זו לא הוחזרה. לפיכך חובה על הבעל להחזיר הלוואה זו.

יא) מעתה יש לנו לברר טענתו הנגדית של הבעל ולפיה הלווה לאשה בשנת 2004 עוד לפני נישואיהם סך של 60,000 ש"ח לצורך הקמת העסק. ולדבריו האשה מעולם לא החזירה לו הלוואה זו. ברור שההלוואה ניתנה עוד לפני שנחתם בין הצדדים ההסכם לחיים משותפים שנחתם ביום 17/07/05.

בדיון ההוכחות שנערך ביום כ"ה סיון תשע"ג (06/06/13), חזר הבעל על טענותיו, וז"ל הפרוטוקול:

"אין צורך בתביעה נפרדת, יש הלוואה שהוא נתן לאישה, 60 אלף ש"ח להקמת העסק, לפני 10 שנים.

היא אמרה לו שהיא תחזיר לו את הכסף, זה היה עוד בתקופה שהיו ביחד אבל לא נשואים. אבל הסכם ממון היה ביניהם."

האשה הודתה שקיבלה סך זה לצורך הקמת סטודיו לאיפור. הודתה שהתחייבה להחזיר לו, אך טענה שהחזירה לו עוד בשנת 2004, לפני הנישואין. לשאלת ב"כ הגרוש מהיכן היה לה כסף להחזיר, ענתה:

"הוא שיווק מוצרים של [ר' ק'], לי היה קשר אתם והוא לקח מהם סחורה לשיווק ורשם 20 צ'קים של 3,000 ש"ח ויש לי קבלה שהוא רשם שזה עבור החוב שאני חייבת לו.

[פלוני]. הוא קיבל את הסחורה. אני לא קיבלתי ממנו כלום."

להוכחת טענותיה הציגה הגרושה קבלה על שני צ'קים שסכומם 6,000 ש"ח שהופקדו כתשלום לחברה שמכרה מוצרי קוסמטיקה בתאריך 25/05/04. בשולי הקבלה נכתב עבור סגירת חוב [א'] – העברה ל[ר']. כמו כן הוצג מסמך על הפקדת צ'קים בסך 60,000 ש"ח. תאריך המסמך המורה על הפקדת הצ'קים הוא 04/04/04. ובו הוזכרו 20 צ'קים ע"ס 60,000 ש"ח שהועברו החל מה־24/04/04 ועד 24/11/04. כל הצ'קים היו צ'קים של האשה.

הקבלות הוצגו בפני הבעל. וז"ל הפרוטוקול:

"ב"כ הגרושה: אתה הוצאת קבלה ביום 4/4/04 מ[ס'] בע"מ ל[פלונית] ע"ס 60 אלף ₪ והם כללו 20 צ'קים שהופקדו עבור חברת [ר' ק'], ובקטן כתבת עבור סגירת חוב אלי – [ר' ק']?

ב"כ הגרושה: מה זה ה־60 אלף ₪ האלה, אין שקל על הנשמה והיא נותנת לך 60 אלף ₪ לשם שמיים?

הגרוש: הקניות האלה היו עבור קניית סחורה שלה.

ב"כ הגרושה: אבל אני מראה לך אישור קבלה של החברה שלך על סך 60 אלף ₪, אז אתה משקר? זה ה־60 אלף ₪ שהיא החזירה לך.

הגרוש: לא, אבל שווה לבדוק את זה."

מתוך מסמכים אלו עולה שהכספים שולמו עוד לפני שנחתם ההסכם לחיים משותפים על ידי הצדדים.

יש לציין שגם בסיכומיו חוזר התובע על דבריו שההלוואה לא הוחזרה. לדבריו הקבלה לחברת "[ר']" הייתה הרבה יותר מאוחר והוותה התחשבנות אחרת בין הצדדים על רווחים מחברת "[ר']". כשאין הוא מסביר מהי ההתחשבנות. כמו כן מתוך הקבלות עולה שהקבלות ניתנו בשנת 2004 ולא כפי שטען שניתנו מאוחר יותר.

סוף דבר: אין בסיכומיו הסבר הגיוני לקבלות ומסמכים שהוצגו לפנינו על תשלום בסך 60,000 ש"ח, האם במקרה ההתחייבות הייתה על אותו סכום של ההלוואה?

נוסיף ונאמר: הצדדים חתמו על הסכם לחיים משותפים ביום 17/05/05, בו פירשו באריכות ההפרדה הרכושית, ואם אכן, היה עדיין חוב מצד האשה לבעל, מדוע לא הוזכר חוב זה בהסכם כחוב שעל האשה להחזיר לבעל. כמו כן בסעיף 4 (ו) המדבר על חלוקת רווחים בגין שיווק מוצרי חברת "[ר' ק']", נכתב במפורש שהרווחים נטו משמעותם חלוקת הרווחים פחות ההוצאות המשולמות על ידי [פלוני] בלבד. ומשמעות הדברים שהבעל הוא זה שהיה אמור לשלם לחברת "[ר' ק']" עבור מוצריה, ולפי זה לא ברור מדוע האשה שילמה סכומים אלו, אם לא נקבל לטענתה שהיא שילמה סכומים אלו במקום הבעל במסגרת פירעון חוב ההלוואה.

יב) והנה בנידון דידן לא הוצגו לפנינו מסמכים כלשהם המורים על ההלוואה שנתן הבעל, אלא שהבעל טען שהלווה הלוואה זו והאשה הודתה שאכן, הבעל נתן לה הלוואה זו, אלא שלטענתה היא גם פרעה לו. ודין זה הוא דין האומר לחברו מנה הלויתיך והלה אומר הלויתני ופרעתיך. ומבואר במשנה בשבועות (לח, ב): "מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי ואמר נתתיו לך פטור."

והכא עדיף שמשעה ראשונה שטען הבעל הלוואה לי בידך אמרה האשה הלויתני ופרעתיך ונאמנת היא בטענה זו וכן פסק השו"ע (חו"מ סימן ע"ט, ס"י), ובוודאי בנידון דידן שהציגה מסמכים שיש בהם ראיה לדבריה.

ויש להוסיף עוד דהנה טענת הבעל שהלווה לאשה 60,000 ש"ח לפני שנים רבות והאשה לא השיבה חוב זה, ולעומת זאת הוא מודה שזמן לא רב לפני הפירוד הלוותה לו האשה 50,000 ש"ח. ומעתה אם אכן, האמת כדבריו, מדוע היה צריך ללוות מן האשה, הרי היה יכול לקבל סכום זה כפירעון החוב שנתן לפני שנים. וכמו דאיתא בכתובות (קי, א):

"שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני."

ואיתא שם בגמ' שאם הגיע זמן פירעון החוב של ראובן לשמעון לפני הזמן ששמעון לוה מראובן אף חכמים יודו לאדמון, וכן פסק השו"ע בחו"מ (סימן פ"ה ס"ג):

"ראובן הוציא שטר חוב על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפירעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אילו חייב הייתי לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע בחובך."

והוא הדין בנידון דידן. אם האשה היה חייבת לו בגין חוב העבר, מדוע צריך ללוות ממנה והרי בשעת ההלוואה יחסיהם היו טובים, ועל כרחך שאכן, חוב זה נפרע. ולכן המשיכו הצדדים בהתנהלותם בהתאם להסכם ביניהם הקובע הפרדה רכושית – שלי שלי ושלך שלך. ולכן היה צריך הבעל לקבל הלוואה מהאשה.

לאור כל האמור לעיל, בית הדין דוחה טענת הבעל שהלווה לאשה סך 60,000 ש"ח בשנת 2004 וסכום זה לא נפרע, ומקבל טענת האשה שסכום זה נפרע.

יג) ומה שתבעה האשה שהבעל ייתן לה הרכב שקנה לה ולטענתה ניתן לה במתנה ולטענת הבעל רכב זה הוא רכב השייך לחברה.

הנה מסתבר שהרכב שימש בעיקר לצרכיה של האשה, אף שיכול להיות שאחרים נהגו בו מדי פעם. עם זאת, אין חולק שהבעל לקח הלוואה לצורך קניית הרכב והוא משלם הלוואה זו. ולפיכך לפי ההסכם בין הצדדים כל רכוש שירכש על ידי אחד הצדדים יהיה שייך לו. ונהי שנתן לאשה להשתמש בו כל עוד היו נשואים, אין בדבר משום נתינת מתנה, שהרי לא רשם הרכב על שמה, אלא נתן לה זכות השימוש כפי הנהוג בבני זוג המרשים לבני זוגם להשתמש ברכבם. אבל אין בדבר משום נתינת מתנה, מכיוון שבעלות הרכב נקבעת על פי הרישום, ולפיכך הרכב שייך לבעל ולאשה אין זכויות ברכב זה.

ולפי זה יש לומר שהוא הדין שאר הרכוש שנקנה מכספו של הבעל, שייך לבעל ועל האשה להשיב לו חפצים אלו. אמנם נראה שדברים אלו נכונים אם קנה לעצמו או לצורך שימוש משותף. אך בנותן מתנה החפץ שייך למי שניתן לו. ולפיכך כיוון שהובהר בבית הדין שהטבלט, היה בשימושה הבלעדי של האשה, יש לקבוע שהבעל נתן את הטבלט לאשה במתנה לשימושה ולפיכך משנתן לה במתנה, הרי הוא שלה.

באשר לשאר החפצים והציוד שהיה בבית ונקנו בכספם של שני הצדדים. בזה קובע הסכם הממון שדברים אלו יתחלקו בין שניהם, ולפיכך על הצדדים לחלק שווה בשווה החפצים שבבית. אם לא יגיעו להסכמה, עליהם להגיש לבית הדין רשימת חפצים ושוויים ובית הדין ייתן החלטתו בעניין חלוקת החפצים.

יד) באשר לתביעת הבעל שהאשה תשלם לו דמי שימוש בגין מגוריה בדירה ומניעת כניסתו לדירה המושכרת. הנה מועד המשבר בין הצדדים היה ביום ד' במרחשוון תשע"ג (20.10.2012), עת שלח הבעל בהיותו ברומניה הודעה לאשה שהוא רוצה להתגרש. עם משלוח ההודעה החליפה האשה המנעולים ומנעה מהבעל להיכנס לדירה בזמנים שהיה מגיע לארץ. הצדדים התגרשו ביום ח' באייר תשע"ג (18.4.2013).

והנה הבעל בכתב הגנתו טען שהוא זה ששילם את דמי השכירות. האשה לא התייחסה לטענה זו בסיכומיה, אך מבקשתה לבית הדין ביום י"ב בטבת תשע"ג (25.12.2012), עולה שאכן, הבעל הוא זה ששילם דמי השכירות, ומעתה מאחר שהוא זה ששילם דמי השכירות, ודאי יש לבעל זכות מגורים בדירה זו ודירה זו ודאי הוי מדי דעביד למיגר. ולפי זה משהחליפה האשה המנעול ומונעת מהבעל להשתמש בדירה שעליה הוא משלם דמי השכירות, ודאי שעליה לשלם דמי שימוש, דהיינו דמי השכירות של דירה זו. וכמו שנפסק בחו"מ (סימן שס"ג ס"ו):

"הדר בחצר חברו שלא מדעתו... אע"פ שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו... ואם החצר עשויה לשכור אע"פ שאין דרך זו לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון."

ומבואר שמי שגר בבית של חברו ומונע מבעל הבית את השימוש, חייב לשלם לו דמי שכירות. ולפיכך בהחלפת המנעול והמניעה מהבעל להיכנס ולגור בבית, חובה על האשה לשלם דמי השכירות, ואף שכעסה עליו, אין זה מתיר לה לגזול ממונו.

אלא שלכאורה, היה מקום לומר שמכיוון שהבעל חייב במזונות ומדור אשתו עד לגירושין, אין בעובדה שהבעל החליט שרוצה להתגרש בכדי לפוטרו מחיוביו. כמו כן יש לומר שמשהודיע הבעל לאשה על רצונו בגירושין, הודעה שהתקבלה על ידי האשה בהפתעה (אף אם נקבל לטענתו של הבעל שהיחסים ביניהם לא היו על מי מנוחות), ובעקבותיה פרץ סכסוך חריף בין הצדדים, ובפרט שלטענת האשה נודע לה על מעשי הבעל. ובכהאי גוונא ודאי שאין היא מעוניינת בחברתו, ואף אם לא נקבע שיש כאן דין מאיס עלי, ודאי שאחרי הודעה זו, מגורים עם הבעל שרוצה להתגרש אינם נוחים לאשה ויכולה האשה לטעון דמית עלי כאריא ארבא ושאין היא רוצה שיכנס ויצא מביתה בביקוריו בארץ, כאילו לא קרה דבר. ומשכך היה מקום לקבוע שחזקת החיוב של הבעל במדור אשתו לא פקעה ואין לחייב האשה בתשלום דמי שימוש.

אך באמת זה אינו. חדא שהרי פסק השו"ע באבהע"ז (סימן ע' סי"ב):

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה אם תבעה מזונות... והוא הדין אם הייתה לה קטטה עם בעלה ולא מיתדר לה עמו והמניעה ממנו ולוותה למזונות צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו."

והנה כבר כתבנו בזה בעבר דכיוון דעיקר הטעם שאין חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא עמו, אין זה מעלה או מוריד אם האשה עזבה את הבית או אם האשה מנעה מהבעל להיות בבית, שאין הוא חייב במזונותיה.

והנה בנידון דידן טענות האשה לא הוכחו, אין ספק שהאשה כעסה על הבעל בגלל רצונו להתגרש, אך אין זו הקטטה שהוזכרה בדברי השו"ע שאינו יכולה לדור עמו. ובנידון דידן לא הייתה מניעה שהבעל יכנס לבית ויישן בבית, ועל כל פנים, בחדרים נפרדים, ולפי זה האשה עשתה שלא כדין בכך שמנעה מהבעל להיכנס לבית, ולכן הוי דינה כמי שלא רוצה להתגורר עם בעלה וממילא נפטר ממזונותיה, ומדלא חייב במזונות הוא הדין שאינו חייב במדור.

אמנם היה מקום לומר שאם הייתה מוכיחה טענותיה והייתה מוכיחה מעשי הבעל, הוי דינה כמאיס עלי באמתלא מבוררת שאינה יכולה לשאת המגורים עמו, ועדיין צ"ע. ובמקרה זה שהדבר עדיין לא נתברר, נהי שלא הייתה יכולה להוציא ממון מהבעל כל עוד לא הוכחו טענותיה שאינה יכולה להתגורר עמו, מכיוון שהוא המוחזק, אך בנידון דידן האשה היא המוחזקת שהרי תפסה המדור ולטענתה לא מיתדר לה עמו ולכן היה מקום לומר שלא תשלם דמי שימוש מפני שהדירה שימשה לה כמדור.

טו) אך באמת זה אינו, שהרי כתבנו לעיל ששני הצדדים הודו שחיו חיי אישות לפני שהאשה התגרשה מבעלה הראשון ואסורים זה לזו מדאורייתא. והנה בשו"ע אבהע"ז (סימן קט"ז ס"א) פסק:

"הנושא אחת מחייבי לאוין... יש לה עיקר ותוספת מיהו מזונות אין לה, ואם זן אותה מעשה ידיה שלו."

והוא הדין באיסור עשה כמבואר שם בס"ב. ומבואר שהנושא אשה האסורה עליו מדאורייתא אינו חייב במזונותיה והוא הדין במדור דהוי בכלל מזונותיה, מיהו אם נתן לה מזונות מעצמו והוא הדין מדור, הרי נתן לה במתנה ולפיכך זוכה במעשי ידיה וברור שאינו יכול לדרוש החזרתם.

ומעתה בנידון דידן כל עוד הבעל היה משלם דמי השכירות והאשה התגוררה בבית, הרי דינו כבעל הנותן מזונות לאשתו האסורה עליו מדאורייתא ולא יכול לדרוש מה שנתן לה בחזרה. והוא הדין כשנתן צ'קים דמי שכירות הבית, הרי זה כמשלם עבור מדור אשתו. אמנם במה דברים אמורים כל עוד הוא רוצה ליתן לה, אך משלא רוצה ליתן לה אין היא יכולה לתובעו ואף אם תבעתו, לא יתחייב.

ואף שהיה מקום לומר שמכיוון שנתן צ'קים לבעלת הבית הרי זה כמי שרצה ליתן לה מדור, ושוב תהיה לה זכות מגורים מדין מדור שרצה הבעל ליתן. אך באמת זה אינו, דאנן סהדי דלא נתן אלא אדעתא שיהיו בני זוג ויוכל לגור באותה דירה, אך ברגע שמנעה ממנו ודאי שאין הוא רוצה לממן מדורה, וכיוון שאסורים זה לזו מדאורייתא אין הוא חייב במדור ולפי זה מרגע שהודיע שאין הוא רוצה לממן מגוריה בדירה ואין הוא רוצה ליתן לה מדור, אין הוא חייב במדורה וחובה על האשה לשלם לו דמי שימוש.

ומשכך בנדון דידן שהבעל הגיש כתב הגנה ביום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) וכתב בכתב ההגנה שאין הוא חייב במדורה ודורש דמי שימוש, על האשה לשלם לבעל דמי שכירות ששילם עבורה מאותה שעה ועד הגירושין.

כמו כן בבקשתה של האשה מיום י"ב בטבת תשע"ג (25.12.2012) היא כותבת שהבעל הודיע לבעלת הדירה שהוא עוזב הדירה וישלם רק לעוד חודשיים כפי שמחייבו ההסכם. שמעינן ממכתבו שהבעל הודיע שאין הוא מעונין לממן יותר את מדורה, ומכיוון שאינו חייב, חובה עליה לשלם דמי שימוש.

והנה לגבי שיעור דמי השימוש. לא הוצגו לפנינו מסמכים ובכתב התביעה דורש הבעל דמי שימוש בסך 3,000 ש"ח עבור כל החודשים מיום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) ובסיכומיו מעלה הבעל הסכום ל־4,000 ש"ח לחודש × 7 חודשים.

והנה למש"כ מכיוון שהבעל אינו חייב במדור האשה, עליו להציג הוכחות לגבי הסכומים ששילם ממועד הגשת כתב ההגנה ביום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) עד מועד הגירושין, דהיינו דמי שכירות לארבעה חודשים. לכשיוצגו המסמכים, יקצוב בית הדין את גובה דמי השימוש שעל האשה לשלם לבעל וסכום זה יופחת מהחיובים האחרים שהגרוש חייב לשלם לגרושה.

טז) המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הן כדלהלן:

א) הבעל חייב בתשלום כתובת האשה בסך 52,000 ש"ח.

ב) על הבעל להחזיר לאשה ההלוואה שלקח ממנה העולה לסך 10,000 אירו.

ג) מקבלים טענת האשה שפרעה לבעל ההלוואה בסך 60,000 ש"ח שנטלה ממנו. לפיכך דוחים תביעת הבעל, התובע תשלום חוב זה.

ד) הרכב שקנה הבעל, ובו השתמשה האשה, שייך לבעל.

ה) כל החפצים שקנה הבעל מכספים הרשומים על שמו יישארו לבעל, מלבד הטבלט שנקנה לצורך האשה ושניתן לה במתנה.

ו) הרכוש המשותף שקנו הצדדים יתחלק ביניהם שווה בשווה.

אם לא יגיעו להסכמות בעניין אופן חלוקת הרכוש המשותף, עליהם להודיע לבית הדין רשימת הרכוש המשותף ושוויו, ובית הדין יוציא החלטתו.

ז) על האשה לשלם דמי שימוש בדירה בגין מגוריה בדירה השכורה החל מיום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) ועד הגירושין.

לכשיציג הגרוש מסמכים המורים על הסכומים ששילם, יקצוב בית הדין סכום זה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרפים למסקנות.



נפסק כאמור.

ניתן ביום י' במרחשון התשע"ד (14/10/2013).