החלטה זו ניתנה כהחלטה בדיון ביניים במהלך תיק הגירושין.
הנידון הוא בקשת הבעל שביה"ד יכריע בענין סמכות ביה"ד לדון בתביעתו לחלוקת חלק מהרכוש של הצדדים. זאת בעקבות כריכת הבעל ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.
כפי שיובאו העובדות להלן, ההדגשה היא על "חלק מענייני הרכוש" ולא כולם. זאת משום שאין חולק כי חלק נכבד מעניני הרכוש נדונו כבר ונפסקו ע"י בית המשפט לעניני משפחה.

העובדות
הבעל פתח תיק לתביעת גירושין בתאריך 11.2003 תוך שהוא כורך את עניני הרכוש בתביעת הגירושין.
עוד קודם לכן בתאריך 16.6.03 הגיש ב"כ האשה תביעה לביהמ"ש לעניני משפחה לשמירת זכויות האשה בכל מה שנצבר במהלך הנישואין ע"פ סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973. התובעת האשה, פירטה בכתב התביעה לביהמ"ש פירוט של כל המקומות שבהם עבד הבעל במקצועו כפסיכיאטר וכפסיכותרפיסט כולל הקליניקה הפרטית, תוך שהיא מדגישה כי היא ניהלה מאז ומתמיד את כל הענינים הקשורים לקליניקה הפרטית (סעיף 13 בכתב התביעה).
היא אף הוסיפה כי הקדישה את עצמה לביתה למשפחתה ולקידום הקריירה של הנתבע (סעיף 14).
ע"פ כל הנ"ל דרשה האשה שביהמ"ש יורה לנתבע – הבעל ליתן מלא המידע בתצהיר על מלוא נכסיו, זכויותיו, וכספיו וכו'.
כל זאת במסגרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג שעניינו נקיטת אמצעים לשמירת זכויות על פי הסדר איזון משאבים בין בני זוג.

בית המשפט לעניני משפחה בתאריך 8.7.03 הוציא צו עיקול נגד קופות הגמל שבהן צבר הבעל זכויות מעבודותיו.
בית המשפט גם נתן פסק דין בענין בתאריך 30.10.03 בו הוציא צו לבעל לפרט בתצהיר את כל נכסיו זכויותיו וכספיו. זו במטרה להגיע לחלוקה ע"פ חוק יחסי ממון.
הבעל אכן הגיש בתאריך 18.2.04 תצהיר על כל נכסיו לביהמ"ש. כמו כן הגיש תצהיר המפרט את כל חשבונות הבנק שלו וכן הודיע באותו תצהיר לביהמ"ש על קיומם של חשבונות בנק בניו יורק תוך שהוא דוחה בתצהיר את גירסת אשתו כי הכספים אינם שלה.

יצויין כי בסעיף 11 לתצהיר הנ"ל אומר הבעל: "בדיון שהתקיים בבית המשפט לא טען בא כוחי בענין רכושה של אשתי מאחר והדיון הופסק ובית המשפט הורה על הגשת תצהירים המפרטים את הרכוש".
במלים אחרות, הבעל תובע עכשיו בעצם בעלות על חשבון זה ומסביר מדוע לא העלה זאת קודם.
ובסעיף 13 הוא אכן מפרט את כוונותיו כי לדבריו חזקה שהכספים המוחזקים בבנק הם של אשתו. וכי משום כך היא אינה זקוקה לשום כסף ממנו ולפיו היא בעלת רכוש רב.

בתאריך 13.7.03 פתח הבעל תיק בביהמ"ש לעניני משפחה בתביעה לפירוק שיתוף המקרקעין הנוגע לוילה שברשות בני הזוג בבאר שבע למינוי כונס נכסים ולחלוק התמורה בין בני הזוג.
בית המשפט בתאריך 30.10.03 אכן נתן פסק דין לפירוק השיתוף בנכס, ואת התמורה שתישאר לאחר סילוק המשכנתא לחלוקה שווה בין הצדדים.

בשלב זה בתאריך 11.03 פתח הבעל תיק תביעת גירושין בבית הדין. כשהוא כורך בו את עניני הרכוש שלפי דעתו יש על ביה"ד לדון בהם. ובהם ענין המוניטין של הבעל כרופא, וענין חשבונות הבנק של האשה בניו יורק.

בתאריך 8.2.04 פתחה האשה תיק תביעה נוסף בבית המשפט לעניני משפחה שיפסוק בענין המוניטין של הבעל בו היא תובעת מחצית מזכויות המוניטין של הבעל, תיק שהיא מדגישה כי המוניטין מוכרים כנכס ובזכות קניינות וכן כנכס בר חלוקה ובר איזון.

עלינו לציין כי בבית המשפט לעניני משפחה הגישה האשה תביעה למזונותיה ולמזונות הילדים. בית המשפט אכן דן בכך ונתן בתאריך 20.11.03 בית המשפט התייחס לטענת הבעל כי לאשתו כספים רבים בחשבון הבנק בניו יורק. האשה מצידה התייחסה לאחד החשבונות בלבד והודיעה כי אין אלו כספים שלה. בית המשפט דחה את דברי האשה מכל וכל תוך שהוא קובע:
"הנטל להוכחת הטענה לפיה אין מדובר בכספים של התובעת כי אם בכספים של אדם אחר עבורו פתחה פתיחת חשבון בארה"ב, מוטל לפתחה של התובעת. כל עוד לא הובאו ראיות בפני בית המשפט לביסוס טענה זו אין אני רואה לצאת מתוך הנחה שאין מדובר בכספי התובעת וזאת במיוחד בשים לב להעדר מתן פרטים מצידה של התובעת בנוגע לחשבונות האחרים ובנוגע להיותה יורשת כאמור לעיל".

מאידך חייב בית המשפט את הבעל במזונות הבן והעמידם על סך 3,000 ₪.
אלו קיצורן של העובדות הרלוונטיות לדיון שבפנינו.

סיכום הטיעונים
ב"כ הבעל הדגיש בתביעתו ובכריכה, כי הענינים שאודותם הוא דורש כי בית הדין ידון בהם, לא נידונו בבית המשפט וכי בוודאי הוא מסכים שכל מה שבעבר נידון בבית המשפט ו/או נפסק על ידו, ברור לו כי הדברים בסמכות ביהמ"ש ותביעתו הוא בדברים אלו:
1. חובות משותפים שרשומים ע"ש בני הזוג.
2. תכולת הדירה.
3. המוניטין של הבעל.
4. חשבונות הבנק של האשה בניו יורק.
תביעת הבעל כי ביה"ד יכריז כי הסמכות לדון היא בפני ביה"ד הרבני על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין הרבניים.

ב"כ האשה טען כי הסמכות היא בידי ביהמ"ש, מהטעמים דלהלן:
1. הוגשה תביעה כבר בתאריך 6.03 לשמירת כל הזכויות שנצברו במהלך הנישואין.
2. בכתב התביעה מודגש ענין שותפות האשה בקריירה של הבעל שזהו לדבריו ענין המוניטין.
3. בענין הכספים בניו יורק – ביהמ"ש למעשה גם דן בענין זה אמנם הענין הועלה במסגרת תביעת מזונות אך ביהמ"ש דרש מהצדדים לתת תצהירים ואכן הם ניתנו וגם השופט התייחס אליהן. כלומר הענין כבר נדון בבית המשפט.
4. ענין הכריכה שבו ניתנה לביה"ד הסמכות לדון בעניני רכוש מטרתו היא לדון בכל הענינים במיקשה אחת. פה כבר הענין נדון בביהמ"ש וא"כ אנו מדברים על פיצול ולא על איחוד. פיצול לאחר שכבר נדון הענין בביהמ"ש. ניתנו שם כבר תצהירים.

דיון ופסיקה
לכאורה זהו השלב בו מתבקש ביה"ד לבדוק את תנאי הכריכה הדרושים ע"פ החוק. הכוונה למה שידוע כ"מבחן המשולש" שבו הוצבו שלושת התנאים הנדרשים לקניית הסמכות של ביה"ד בענינים שנכרכו בתביעת הגירושין אשר נצפים בין ביחס לכריכת מזונות והן ביחס לכריכת עניני הרכוש.
(ע"א גבעולי נ' גבעולי פ"ד לד (4) 155
בג"צ 552/83, ר"ע 563/83 שליו נ' ביה"ד הרבני ירושלים פ"ד לח (2) 67
ע"א 423/79 צברי נ' צברי פ"ד לה (4) 242.)

לדעתי אין אנו נזקקים במקרה שלפנינו להגיע לכך. כי טרם נדון על תנאי הכריכה עלינו לבדוק בכלל אם קיימת לפנינו בכלל כריכה, וביתר הבהרה, האם אכן לזו ה"כריכה" התכוון המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים.

ההבדל המהותי והיסודי בין סמכות בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין הרבני בבואו לדון בעניני רכוש הוא בכך, שבעוד לבית המשפט נתונה הסמכות אוטומטית מצד היותו ערכאת שיפוט אזרחית בישראל, הרי שלביה"ד הרבני ניתנה הסמכות רק כאשר בוצעה "כריכה" בפועל. ברור הוא שמעבר לדרישה הטכנית שתהיה "כריכה" כדי שבית הדין "יקנה" סמכות ("יקנה" – ולא נתינה לו מעצם טבעה) עומדת מאחורי דרישה זו סיבה שהביאה לדרישה זו.
כל מהותה של ה"כריכה" נקבעה בחוק לדברים שאינם כרוכים מעצם טבעם בהליך הגירושין, ולצורך כך נדרשו כל התנאים לכריכה. ברור הוא שמאחר שהכריכה כאמור נדרשה לאותם דברים שאינם קשורים מעצם טבעם לגירושין הכוונה היתה לגרום לכך שהליך הגירושין יוכל "לזרום" ללא כל הפרעה מצד זה או אחר.
במלים אחרות, כריכת דברים נוספים להליך הגירושין באה מתוך מטרה פשוטה, ריכוזם של כל הענינים תחת קורת גג אחת יביא לפישוט הליך הגירושין ויביא לידי סיומו בצורה המהירה והבהירה ביותר. דבר שאינו כאשר התביעות מפוצלות בין שתי ערכאות שונות, שאזי לא זו בלבד שיש סיכוי רב לסחבת בזמן אלא עלולות להיות החלטות שתתקבלנה ע"י ערכאה אחת שתהיינה הפוכות מדעת הערכאה האחרת ובכך לא זו בלבד שלא תיפתרנה בעיות אלא תהיינה בגדר הנחת מוקשים בדרך לסיום הליך הגירושין.
ובסיכום קצר: כל יצירת הליך ה"כריכה" ובואו לעולם החוק נועד כדי לרכז סמכויות ופתרון כל הבעיות המתלוות תחת קורת גג אחת.

אמור מעתה, אם אכן אחד הצדדים קדם וכרך את כל העניינים בביה"ד – אזי יש מקום להתחיל בבדיקת "המבחן המשולש", אך כאשר הצד הפונה, ובמקרה זה זה הבעל עצמו, בוחר לעצמו רק חלק מהדברים לשם כריכה בפני ביה"ד ואילו בדברים אחרים כבר פנה לביהמ"ש או עכ"פ כבר נדונו הדברים בביהמ"ש, אין מקום בכלל לדון ב"כריכה" מעין זו, שהרי הושמט כל הבסיס לקיומה של הכריכה.

וכך כותב השופט ח' פורת סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (טרם פורסם) בתיק כזה שבו פוצלו הדברים אהובה קלעי נ' אלישע קלעי עע"מ 56/97 תק-מח 97 (3), 1580 שבו דן על בקשת רשות ערעור בסעיף 6:

"כל נושא הכריכה של ענינים לתביעת הגירושין נעשה מתוך מטרה מסויימת והיא למנוע את המצב שבני זוג מתדיינים בערכאות שונות במקום שערכאה אחת זו שעוסקת בגירושין תדון ותסיים את כל מערכת היחסים שבין בני הזוג, מבלי שייאלצו להתדיין בערכאות שונות"

ובהמשך כותב השופט פורת:

"הערכה זו היא ברורה ואינה צריכה שום אסמכתא וכו'".
כאשר הבעל בעצמו מגלה שאין לו ענין לרכז את כל עניני הרכוש לביה"ד הרבני אלא בעצמו בוחר בפיצול, הרי שכל תכליתה של הלכת הכריכה מאבדת את חשיבותה או הצדקתה".

עיין גם בהחלטת השופט אלוני בה"פ 441/83 (המר' 8311/83) עובדיה נ' עובדיה שלא פורסם. השופט הגיע לאותה תוצאה, ועל פי אותו שיקול.

ומסכם השופט פורת:

"כידוע, רצון החסימה או כוונת החסימה הוא מן הטעמים הפסולים כאשר מבקשים לפסול תביעה שהוגשה במערכת האזרחית עקב כריכה של אותו ענין בתביעת הגירושין".

ההגיון הפשוט והראיה הענינית של המצב בשטח מביאים אותי להסכים להבנתו של כב' השופט פורת בפס"ד הנ"ל.
אציין כי גם מבחינה הלכתית היה מקום רב לדון אם בכלל מחוייב ביה"ד להזקק לאדם שכבר תבע ממון בערכאות ועתה בא לגבי חלק אחר מהממון לדון בבית הדין. וכידוע יש דברים ברורים בענין זה בשו"ע חו"מ. אך לא נדרשנו לכך היות ובעית מקור הסמכות לדון היא נובעת מכח החוק בסעיף 3 של חוק שיפוט בתי דין רבנים ובמסגרת זו אנו דנים.

פס"ד הנ"ל אף אומץ בבתי המשפט למשפחה בפס"ד של כב' השופטת צ' צפת בתיק תמ"ש (תל אביב) 38620/97 פ' נגד פ' (טרם פורסם). שם האשה היא שפיצלה את תביעותיה לרכוש ואחר שהשופטת תוקפת את כנות כוונת הכריכה של האשה, מסכמת בלשון זה:

"פיצול התביעות על פי אינטרס זה, אינו עולה בקנה אחד עם כוונת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג 1953 לדון במאוחד עם הגירושין בכל הכרוך להם. צא ולמד כי פיצול הנושא הרכושי בין ביהמ"ש לבין ביה"ד כפי שעשתה האשה בהתאם לנוחיותה מהווה חוסר כנות, גם לגבי פרטי הרכוש שצויינו כדבעי בסעיף 18 לתביעת הגירושין".

למעשה הדברים קצת עתיקים יותר.
כה כותב כב' השופט זילברג בפס"ד וינטר נ' בארי בביד"מ 1/60 פ"ד טו 1466,1457.

"קבע המחוקק הישראלי, כי בית הדין הרבני יהא מוסמך לדון ולהכריע בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, כדי שבני הזוג יוכלו להסדיר בבת אחת את כל עניניהם במשרד הרבנות, ולא יצטרכו לפנות לפני מתן הגט או לאחריו לערכאה אחרת".

עיין גם פרופ' אריאל רוזן צבי בספרו "יחסי ממון בין בני הזוג" עמ' 103:

"הרצון לגיס המונח מאחורי סעיף 3 לחוק השיפוט, הוא האפשרות להסדיר בבת אחת את כל עניניהם של בני הזוג לבלי צורך לפנות לפני מתן הגט או אחריו לערכאות אחרות. מרציונלה זו נגזר גם הרצון למנוע את פיצול הדיון בענינים השונים".

עיין גם בדברי השופט זוסמן בפס"ד וינשטוק נ' וינשטוק ע"א 501/64 פ"ד יט ח"א תשכ"ה/תשכ"ו עמ' 537:

"הרחבת השיפוט של בית הדין הרבני באה למנוע פיצול הדיון בענינים השונים העולים מהפסקת הנישואין".

מכל המצוטט לעיל עולה כדבר ברור ומוחלט בהבנתו וביאור של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים ע"י כל הערכאות השונות של בתי המשפט בישראל. זוהי גם ההבנה הפשוטה של הסעיף הנ"ל ושל הרצון העומד מאחוריו.

ע"פ הבנה מוסכמת זו כל הלכת הכריכה נועדה למטרה אחת, והיא לרכז את כל הענינים תחת קורת גג אחת.
בוודאי שכל פיצול אף אם נעשה במקרה שכבר דנו בדברים רבים בביהמ"ש לבוא ולבדוק בביה"ד הרבני חלק מהדברים וודאי שסותר את כל יסודה ובריאתה של מטרת הכריכה. שהרי אם כבר נדונו רוב הדברים בערכאה אחת, מה לנו לפצל ולדון בחלק מהדברים בערכאה אחרת.

לפיכך, ככלל, וק"ו הדברים אמורים בפרט במקרה שנידון לפנינו בו גם עניני הזכויות בעבודה כבר הועלו בביהמ"ש, אין מקום לבוא ולפצל ענין המוניטין שבוודאי הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה של אותו צד, מה עוד שהוגשו תצהירים גם בקשר לדברים הנ"ל. לכן נראה שאין כל מקום לבוא ולטעון כי הסמכות תהיה לביה"ד בהתבסס על הלכת הכריכה שהרי כל מהותה של הלכה זו סותרת למצב שנוצר בפנינו. שכן בכך רק נגרום פיצול ודיון בשתי ערכאות שונות בדברים שוודאי נוגעים זה לזה והדבר רק יגרום לסחבת בסיום הליך הגירושין. דבר שסותר מעצם מהותו לכל אותה הלכת הכריכה. השימוש במקרה זה ב"הלכת הכריכה" יהיה בגדר "לכבוש את המלכה עמי בבית". אדרבה, ודאי שפיצול זה מבחינה אובייקטיבית אומר דרשני ואין לו כל מקום.

הנימוק הנ"ל דיו בכדי לדחות כליל את בקשת הבעל ולקבוע בצורה ברורה כי במקרה שלפנינו אין כל מקום לכריכת חלק מהדברים, והסמכות לדון במכלול הדברים תהיה לאותו בית משפט שבו נידונו כבר חלק ניכר מעניני הרכוש והזכויות שבין בני הזוג.

בנוסף, כפי הידוע יש לבדוק את עקרון "תום הלב" אשר מצודתו פרושה על כלל המערכת המשפטית בישראל, לרבות סוגיית הסמכות והכריכה.
ע"א 700/81 פ"ד לח (2) 736 742 כותב השופט אלון:

"משבא לעולמנו עקרון תום הלב בסעיף 39 לחוק החוזים ומשנתקבל עקרון זה כעקרון אשר מצודתו פרושה מכוח הוראת סעיף 61 (ב) של חוק החוזים על כלל המערכת המשפטית בישראל מן הראוי שעקרון זה ישמש כנקודת מוצא וכקו מנחה גם בסוגית הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)".

במקרה שלפנינו קשה לומר וזאת בלשון המעטה כי המבקש פעל בתום לב. נהפוך הוא, ההגיון הפשוט היה לרכז את כל עניני הרכוש והזכויות במקום אחד שאמון על דרך פסיקה מסוימת ולא לפצל את הדיונים בין שתי ערכאות שמלבד הסחבת עלול בהחלט להביא לפסיקות סותרות שיביאו את ההליך רק למבוי סתום. לבוא היום לאחר שעניני הזכויות במקום העבודה של בניה זוג חולקו בביהמ"ש ולבקש לדון על ענין מוניטין שהוא בוודאי חלק מהעבודה, רק מורה כי אותו צד החליט כי סיכוייו משום מה לקבל את תביעתו באותה ערכאה כנראה פחותים, ולכן החליט לפנות לערכאה אחרת באותה תביעה שנראה לו כי סיכוייו טובים שם.

כבר הערתי כי גם מבחינת ההלכה עצמה יש כאן ספק גדול אם ביה"ד היה נזקק לכך, אך אנו דנים על התנאים שמצויים ונדרשים בחוק. ברור הוא כי הגשת בקשה כזו סותרת את עקרון תום הלב ורק מלמדת על כוונות אחרות שיש למבקש בבואו לנצל את הלכת הכריכה לצורך זה. וכפי שכתב השופט פורת בעעמ' 56/97 תק-מא 97 (ד) 1580 קלעי נ' קלעי בהגדירו מצב כזה:

"ביצוע רצון החסימה או כוונת החסימה הוא מן הטעמים הפסולים כאשר מבקשים לפסול תביעה שהוגשה במערכת האזרחית עקב כריכה של אותו ענין בתביעת הגירושין".

במקרה שלפנינו יש לראות כאמור את בקשת הבעל --- על בסיס של חוסר תום לב.
גם סיבה זו דיה כדי לדחות בקשת הבעל.

ע"פ כל האמור מחליט ביה"ד:
1. הסמכות לדון בכל עניני הרכוש כולל הזכות במקום העבודה, מוניטין, חשבונות הבנק בניו יורק היא בפני ביהמ"ש לעניני משפחה שכבר דן בחלק גדול מהדברים הנ"ל.
בקשת הבעל וב"כ לקניית סמכות ע"י ביה"ד נדחית.

2. החלטת ביה"ד בתיק זה מתאריך 23.6.04 שעל הצדדים להתגרש בהקדם בעינה עומדת.

3. להזמין הצדדים לתאריך 3.11.04 י"ט חשוון תשס"ה.

(-) אליהו הישריק - דיין

מצטרפים להנ"ל
(-) אליהו אברג'יל - אב"ד          (-) יגאל לרר - דיין

הוחלט כנ"ל.
ניתנה היום, ד' חשון תשס"ה (19/10/2004).

(-) אליהו אברג'יל - אב"ד          (-) אליהו הישריק - דיין         (-) יגאל לרר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יצחק דהאן
המזכיר הראשי