הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2003, אלה הם נישואין שניים לשני הצדדים, לצדדים אין ילדים משותפים, והם גרים בפירוד מזה למעלה מארבע שנים (החל מחודש 5/09).

ביום כ"ה באייר תשס"ט (19.5.2009) הוגשה לביה"ד תביעת הבעל לגירושין. בדיון הראשון שהתקיים ביום א' במרחשוון תש"ע (19.10.2009) טען הבעל כי האשה גנבה את כספו ועזבה את הבית בו חיו ביחד. האשה הסכימה לבקשת הבעל להתגרש ואף טענה כי בשש השנים האחרונות בעלה התעלל בה בצורה שיטתית, ובאחת הפעמים אף הרים עליה יד והיכה אותה במקל. לדבריה לא עזבה את הבית מרצונה אלא נאלצה לעשות זאת עקב התנהגותו של הבעל, ובהתאם לכך היא עמדה על כך שהבעל ישלם לה את כתובתה בסך 700,000 ש"ח.

הבעל דחה את תביעתה של האשה לקבלת כתובתה וסרב להתגרש טרם יוכרע הנושא, וביה"ד קבע מועד לדיון בנושא הכתובה. ואולם טרם הדיון הגישה האשה לבית המשפט תביעה רכושית לפיה מגיעים לה מחצית מהזכויות בבית הרשום ע"ש הבעל טרם הנישואין, וביה"ד נתן את החלטתו ולפיה "בעקבות התביעה הרכושית של האשה על ב"כ הבעל להודיע לבית הדין כיצד רוצה להמשיך את התיק". הבעל לא הגיש כל תגובה או בקשה לתיק, ובעקבות כך, ביום ה' באלול תש"ע (15.8.2010), ביה"ד סגר את תביעת הגירושין של הבעל.

כחודש לאחר מכן, ביום ה' בתשרי תשע"א (13.9.2010), הוגשה לביה"ד תביעת האשה לכתובה, ובדיון שהתקיים ביום כ"ד באדר א התשע"א (28.2.11) טענה האשה כי בעלה חזר לאשתו הראשונה וביקשה כי ישלם לה חצי משווי הרכב ואת כתובתה. ב"כ הבעל השיב כי בעניין הרכוש הגישה האשה את תביעתה לביהמ"ש, ובעניין הכתובה "הרב דיכובסקי כבר פסק כתובה 100,000 ₪ ב־10 תשלומים, אמרתי ניתן 120,000 ₪ ומזה נוריד ניכויים והם לא הסכימו."

בדיון נוסף שהתקיים ביום י"ב בתמוז תשע"א (14.7.2011) טען הבעל כי שורש הסכסוך בין הצדדים נעוץ בעובדה שהוא תושב [ע' ח'], ואילו האשה ביקשה לעבור להתגורר בתל אביב ו"בעקבות זה המריבות הלכו ותכפו". לדבריו אשתו התנכלה לבתו מנישואיו הראשונים (הבת התגוררה עם הצדדים שלפנינו) "הכתה אותה קראה לה מפלצת", לטענתו בינואר 2009 בהיותו בעבודתו התקשרה אליו בתו ובקשה "תציל אותי היא הורגת אותי, ביקשתי לדבר עם [פלונית] לא ענתה לי היא סימסה לי ואני עניתי,... הייתי בעצבים, הייתי נסער וכועס ... התקשרו אלי ממשטרת טייבה, איימת על אשתך אנו מבקשים ממך לבוא למשטרה."

לדבריו בעקבות תלונה זו הוצא נגדו צו הרחקה מהבית למשך עשרה ימים, ולאחר מכן נסגרה התלונה והוא שב לביתו, עד שבמאי 2009 עזבה האשה סופית את הבית ללא הודעה מוקדמת ותוך שהיא לוקחת עמה את תכולת הבית ואת הכסף שהיה בחשבון העו"ש. הבעל הוסיף כי עוד בטרם עזבה האשה את הבית הומלץ לו ע"י אורטופד לעבור ניתוח, אך האשה "אמרה לא אטפל בך ובילדה" והוא דחה את הניתוח עד למרץ 2010, כשלאחר מכן ובכדי לטפל בילדה גרושתו חזרה לגור בביתו שב[ב' ח'] "גרושתי גרה למטה אני גר למעלה, יש לה חבר בשם [נ']."

הבעל הציג לביה"ד מסמכים אותם הוריד מהאינטרנט ולפיהם האשה מציגה את עצמה כגרושה "מחפשת אהבה וסקס". ובנוגע לסך הרשום בכתובה טען כי:

"אני לא יודע איך הגיע ל־700,000 ₪, דיברתי עם הרב וייס לפני החופה שאלתי אותו מה זה ה־700,000 ₪ ואמר זה סתם אל תתייחס לזה, ודאי שאני לא הצעתי סכום כזה, הרי מדובר בנישואים שניים, היה ברור שכל אחד מוריש הרכוש שלו למשפחתו."

לדברי הבעל אין לו רכוש מעבר לדירה:

"פנסיה יש לי 2000 ₪ מהמשטרה, אני עובד היום ועקב מצבי הרפואי מעסיקים אותי ב־4000 ש"ח כנהג עם התניות לא לעלות לברזנטים, דבר נוסף אם מישהו היה מפנה את תשומת לבי, לא הייתי חותם על הכתובה, חשבתי שזו חתימה חסרת ערך לשם כבוד, אני לא חותם על 700,000 ₪ ככה סתם."

מנגד טענה ב"כ האשה כי האשה הייתה מטופלת במסגרת טיפול לנשים מוכות, וכי הבעל דיבר אל אשתו בצורה לא נאותה, כך לדוגמה אמר לה "[ד'] (גרושתו של הבעל) תישן אתי במיטה מחר ואת תשני עם הכלב במדרגות", הבעל לא הכחיש טענה זו כמו גם את הטענה כי אמר לאשה "קחי הרגלים ועופי לי מהחיים לתל אביב."

כלתו של הבעל, הגב' [מ' ה'], העידה כי ב־2009 התקשרה אליה הבת הצעירה וטענה כי האשה הרביצה לה, כמו כן העידה כי האשה ניתקה בין הבעל למשפחתו, ובמשך שלוש שנים לא הרשתה לו להתקשר אל ילדיו. [ד'], גרושתו של הבעל, הוזמנה גם היא לדיון ומסרה כי עברה לחיות בבית של [פלוני] כאשר "הוא עבר ניתוח, הבת קיבלה טראומה, הבת לא רצתה ללכת אלי, החלטתי שאני באה לשם". גם לדבריה היא והבעל חיים בנפרד, יש לה חבר, "אני למטה והוא למעלה, זה הכול."

בדיון הסמוך שנערך ביום ג' חשוון תשע"ב (10.11.2011) טענה האשה כי בעלה נעל אותה מחוץ לבית כמה פעמים, מצבה הרפואי לא היה טוב היא סבלה מבלוטת תריס שלא תפקדה, ועברה התקף לב ושלושה צנתורים:

"ואז בא הבום הגדול, העיר אותי ב־14.5 ב־5 לפנות בוקר כשהלך לעבודה והודיע לי בפעם האלף שאם אמצא בבית כשיחזור מהעבודה הוא יהרוג אותי, התקשרתי לאחותי שהתחננה שנתיים שאעזוב, הייתה בפאניקה שאעזוב בתוך ארון מתים, ארגנה לי דירה והכל."

ב"כ האשה השמיעה לביה"ד הקלטה בה נשמע הבעל מקלל את אשתו, והבעל הודה בדבר אך טען כי גם האשה קיללה אותו. האשה הוסיפה וטענה שוב כי הבעל הכה אותה "פעם אחת חזק מאוד עם מגב על הידיים כדי שידיו לא יגעו בי". ופירטה כי הייתה זו היא שניסתה לפגוע בו פיזית "תפסתי המגב הכיתי אותו, פעם אחת ניסיתי, לא הצלחתי, ואז תפס המגב והכה אותי חבט בי כמה פעמים". הבעל הכחיש את דברי האשה כי חבט בה וטען כי רק צעק עליה. כאשר נשאלה האשה האם היא מפרסמת את עצמה באתרי היכרויות באינטרנט היא השיבה כי היא "מחפשת בן זוג כי ביום מן הימים אתגרש ממנו". אך עמדה על כך כי בפועל לא נפגשה עם איש.

בדיון האחרון שנערך ביום ו' באדר תשע"ב (29.2.2012) העידה הגב' [ר' מ'], אחות האשה כי בין הצדדים היו מריבות וויכוחים וכי "בשלב מסוים" היא חששה לשלומה של אחותה וביקשה ממנה לעזוב את הבית בו חיה עם הבעל. לדבריה:

"יום אחד בבוקר התקשרה שאם נשארת עד הצהריים היא מתה, דאגתי למשאית עם מובילים, התקשרתי אליו שחייב לעזור לי, בא עם פועלים ארזו הדברים, עד היום הציוד שלה אצלי."

עד כאן תמצות הדברים שהועלו במהלך הדיונים שהתקיימו בעניינם של הצדדים.

ביום כ"א בסיון תשע"ב (11.6.2012) נענה ביה"ד לבקשת הצדדים להגשת סיכומים. סיכומי האשה התקבלו בביה"ד ביום כ"ג במרחשוון תשע"ג (8.11.2012), וסיכומי הבעל התקבלו ביום י' בסיון תשע"ג (19.5.2013).

ביום י"א באייר תשע"ג (21.4.2013) ניתן פסק דין בביהמ"ש בתביעות האשה למזונות וזכויות בבית וברכב, ובתביעת הבעל להשבת כספים שניטלו ע"י האשה. ביהמ"ש דחה את תביעת האשה למזונות (קודם לכן האשה קיבלה על פי החלטות ביהמ"ש מזונות על סך 1,500 ₪ למשך שנתיים) ולזכויות בבית, וקיבל את תביעתה לזכויות ברכב ואת תביעת הבעל להשבת כספים.

ב"כ האשה עומדת בסיכומיה על כך שהבעל התעלל והתעמר באשתו ואף "איים עליה ברצח ממש", ובדיון שנערך ביום י"ג במרחשוון תשע"ב (10.11.2011) אף הודה ש"אולי היה (=קללות מצדו לאשה) יותר מפעם אחת". ב"כ האשה ציינה גם את דו"ח העו"ס מוטי וייס מיום ב' באדר תשס"ט (26.2.2009) בו נכתב כי "לאחרונה הסלימה האלימות הנפשית, איומים ברצח, שבירת חפצים, התקפי זעם". לטענת ב"כ האשה ביום כ' באייר תשס"ט (14.5.2009) העיר הבעל את אשתו לפנות בוקר והודיע לה כי "אם ימצא אותה בבית כשישוב מהעבודה יהרוג אותה", ועל כן האשה עזבה את הבית בו ביום. לאור כל הנ"ל עומדת האשה על תביעתה לכתובה.

הבעל הכחיש את טענת האשה על איומים, וטען כי האשה עזבה שלא כדין את הבית בו חיים הצדדים דבר השולל ממנה את זכאותה לכתובה. כהוכחה לכך שלא היה כל אירוע ספציפי שהביא את האשה לעזוב את הבית מביא ב"כ הבעל את דברי האשה בבקשתה, ימים ספורים לאחר עזיבתה (מתאריך 19.5.09), לצו הגנה בבית המשפט, שם הצהירה האשה:

"46. ביום חמישי שעבר, 14/05/09, לקחתי את כל מיטלטלי את הכלב ואת המכונית וברחתי מהבית. זאת מאחר שבעלי למרות הבטחותיו אינו נוטל תרופות פסיכיאטריות שניתנו לו ואינו הולך לטיפול והאלימות (המילולית) נגדי והריסת החפצים שלי רק מסלימים עם הזמן. בפברואר 2007 עברתי התקף לב... אינני מעוניינת בכל קשר עם אדם זה שעושה כל כך הרבה כדי לגרום למותי (מבלי שנגע בי פיזית)."

הוכחה נוספת לטענתו מוצא ב"כ הבעל בכך שהאשה ערכה את הסכם השכירות (המתייחס לבית אליו עברה בעוזבה את בית בעלה) ביום י"ג באייר תשס"ט (7.5.2009), כשבוע קודם עזיבתה, דבר המלמד על כך שתכננה את עזיבתה למעלה משבוע קודם עזיבתה בפועל. סימוכין נוספים לטענתו זו מוצא ב"כ הבעל שהאשה העבירה מבעוד מועד את משכורתה מאותו חודש לחשבון נפרד, ועוד.

ב"כ הבעל מציין גם כי האשה הודתה בפני העו"ס מוטי וויס ביום א' בסיון תשס"ט (24.5.2009) כי היא עשתה 'הרבה דברים ע"מ לפגוע ב[פלוני]' בכדי שלא ירצה להחזירה אליו. כמו כן טוען ב"כ הבעל שהאשה מפרסמת את עצמה באתרי היכרויות באינטרנט ועל כן אינה זכאית לכתובה, שכן לדבריו יש לראות במעשה זה מעשה פריצות, ויש חשד סביר שהאשה אף זינתה בפועל עם מי ממכריה באתרים אלו, כפי שאת בעלה הנוכחי הכירה דרך אתר היכרויות – וכל זאת בעודו נשוי לאחרת.

לחילופין טען ב"כ הבעל כי האשה הפסידה את כתובתה בשל התלונות השקריות שהגישה לבית המשפט (תלונות שכולן נסגרו). לחילופי חילופין טוען ב"כ הבעל כי הבעל מעולם לא התכוון להעניק לאשה סך של 700,000 ₪ בכתובה כי הוכח בביהמ"ש שבין הצדדים הייתה נהוגה הפרדה רכושית, וכי הבעל רכש בית בסך של 725,000 ₪ והקפיד שלא לתת לאשה חלק בו. על כן לטענתו די בשנתיים מזונות שנפסקו לאשה לאחר עזיבתה את הבית כמו גם בפיצוי בסך של כ 35,000 שהוענק לה כדי לפטור את הבעל מכל חיוב בכתובת האשה.

לבסוף יש לציין כי הבעל מכחיש כל אלימות שנטענה מצד האשה, ומבקש כי ביה"ד לא יקבל את התמלילים שהגישה האשה שכן הם לא אומתו ונבדקו כנדרש.

סיכומם של דברים:
ברור הוא כי במהלך תקופה ארוכה התקיים מתח רב בין הצדדים, וכי לבסוף עזבה האשה את הבית. לדברי האשה היא נאלצה לעזוב את הבית עקב התנהגותו של הבעל, ולדברי הבעל האשה עזבה את הבית רק מפני שחיי המושב השקטים לא תאמו את מבוקשה, והיא ביקשה לעבור להתגורר בעיר הגדולה. לטענת הבעל עובר לעזיבת האשה לא היו איומים מצדו שגרמו לעזיבת האשה את הבית, והיא עזבה את הבית תוך תכנון קפדני שכלל את העברת המשכורת שלה לחשבון נפרד, רכישת פלאפון ועריכת חוזה שכירות מבעוד מועד.

לחילופין טוען הבעל כי האשה הפסידה את כתובתה בשל תלונות שקריות שהגישה נגד בעלה, ולחילופי חילופין טוען הוא שכתובה בסך 700,000 ₪ היא כתובה מופרזת שהבעל לא התכוון להתחייב בה ועל כן גם לא ניתן לחייבו בה.

ונדון בדברים אחד לאחד.

א) טענת האשה כי עזבה את הבית מחמת יחסים מתוחים עד כדי איומים ברצח
כאמור לעיל, הצדדים חלוקים מן הקצה אל הקצה בשאלה בשל מי נהייתה הרעה הזאת, ומי מהם הוא הנושא באשם וממילא גם באחריות לעזיבת האשה את הבית ולסיום קשר הנישואין. בעוד האשה עומדת בתוקף על כך שהבעל בהתנהגותו הלא־נאותה עד כדי איומים ברצח הוא הנושא באשם, והוא הוא שלא התיר לה כל בררה אלא לעזוב את ביתה, הרי שהבעל טוען כי האשה היא זו שבעטייה נהיה הסער הזה שכן היא זו שביקשה לעזוב את הבית שבמושב לטובת מעבר לחיי העיר, ובסופו של דבר לאחר תכנון קפדני אף עזבה את ביתו.

לקביעה ולהכרעה בשאלת האשם נודעת חשיבות רבה בכל הקשור לזכאותה של האשה לכתובה, שכן ברור הוא שעצם עזיבת האשה את הבית אין בה בלבד כדי לקבוע מסמרות בנושא הכתובה. ברי כי אשה אשר נאלצה לעזוב את ביתה בשל התנהגותו של בעלה אין דינה כאשה אשר עזבה את ביתה מרצונה, וכפי שמובא בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

והנה עיון בכל החומר הרב והמורכב אשר נפרש לפנינו, החל מהדיונים שנערכו בתיק – עבור בתמלילים ובתצהירים שהוגשו לעיוננו – וכלה בתיעוד הפגישות שנערכו באגף הרווחה (פגישות שנסובו בעיקר סביב גידולה והתפתחותה של בתו של הבעל מנישואיו הראשונים), מבהיר חד־משמעית כי אכן התקיים מתח ולעתים לא רחוקות אף מתח רב ומכוער בין בני הזוג שלפנינו. אולם גם אחר העיון בכל החומר קשה לקבוע בוודאות מי מהצדדים צודק באשר לסיבת המתח ושורשו, שכנזכר לעיל התרחשו בפועל לפני כארבע שנים, האם חוסר רצונה של האשה להמשיך ולדור ביישוב היה זה שגרם למתח ביניהם ובסופו של דבר גם לעזיבתה, דבר שמקבל חיזוק מעצם העובדה שהאשה עצמה לא ציינה בבית המשפט כי עזבה את הבית בשל איומים שקיבלה סמוך ונראה לעזיבתה, או שהיו אלה איומיו של הבעל שגרמו לכך, כפי שהבעל עצמו הודה לפנינו כי קרה ודיבר אל אשתו בצורה חריפה.

סבורני כי גם בתמלילים שצירפה האשה לתיק אין בכדי לקבוע מסמרות בנושא זה, הן בשל העובדה שהתמלילים לא הוגשו בגיבוי חוו"ד מקצועית המאמתת אותם ומעניקה תוקף הלכתי ומשפטי לתוכנם המדויק. הן משום שחלק מהתמלילים מתייחסים על פי האשה (אשר תמללה אותם בעצמה) לשיחות שנערכו כשנתיים לפני עזיבת האשה את הבית, והן משום שלא ניתן לקבוע על סמך התמלילים כי הבעל שיקר לביה"ד כאשר טען שדבריו באו בתגובה לדברים קשים שהוטחו בו ע"י האשה באותה שיחה.

אולם לענ"ד קלה כמות שהיא הרי שגם ללא קביעה מפורשת בשאלות הנ"ל ניתן להכריע את ההלכה, ונפרוש את הדברים כשמלה.

א) א. הגבול בין אשה הנחשבת למורדת דמאיס עלי לבין אשה הרשאית לעזוב את ביתה
אשה העוזבת את בית בעלה בטענה שאינה יכולה לדור אתו מחמת מעשיו הרעים ומידותיו המקולקלות ומתמדת בכך ארבע שנים עד שברור שאינה רוצה בו עלולה להפסיד את כתובתה מדיני מורדת, וכדין הנזכר בדברי הרמ"א (אבה"ע עז, ג) בדינא דמתיבתא:

"בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממנו וכיוצא בזה אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים, ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו וכו', אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפילו תפסה צריכה להחזיר."

כך הביא גם הבאה"ט (שם סקל"ב) מהמהרש"ל בתשובה (סי' סט) שהאומרת מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים אין לך מאיס עלי יותר מזה. וכן העלה המהר"א ששון (סי' קפו) דכל שאמרה איני רוצה בו, שנאתיו וכד' הוי כמורדת דמאיס עלי. וכפי שהביא הטור (סי' עז) מהמהר"ם מרוטנבורק שהנותנת אמתלא לדבריה שלא היה בעלה הולך בדרך הישר או שהיה מכלה ממונו נידונה בדינא דמתיבתא, ומשמע שלמרות שיש לה טענה טובה על מעשיו הרעים אסורה למרוד בו לשיטת המהר"ם ואם עשתה כן הפסידה כתובתה, וכן הביא גם ה"דרכי משה" (שם אות יג) מהמרדכי (כתובות סי' קפו) דאע"ג דמאבד כל אשר לו בשחוק לא תוכל אשתו למרוד בו.

אלא שעל כורחנו להגדיר ולהגביל את המקרים בהם אשה העוזבת את בית בעלה מחמת מעשיו הרעים נחשבת למורדת – ולומר שלא בכל מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים נידונה כמורדת המפסידה כתובתה, שכן הדבר ברור, כמוזכר לעיל, שאשה שבעלה מהווה, חלילה, סיכון לחייה אינה מצווה להישאר עמו, ולו תעזוב אותו וודאי לא יהיה לה דין של מורדת המפסידה כתובתה. למעלה מכך, מדברי רב פלטוי גאון שהבאנו לעיל עולה שדי בכך שהבעל אדם קשה המרגיל קטטה בכדי להצדיק את עזיבתה של האשה את הבית ולקבוע כי אין בעזיבתה זו בכדי להפסידה את כתובתה.

נראה שעלינו לחלק בין מקום שמעשיו הרעים של הבעל אינם נוגעים ישירות ליחסיו עם אשתו אלא שהאשה אינה מעוניינת להמשיך לחיות עם אדם שמעשיו עם הבריות מקולקלים לבין מקום שמעשיו הרעים של הבעל מופנים כלפי אשתו ומתקיימים בה רח"ל דברי ירמיהו במגילת איכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". שאז ודאי צודקת האשה בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה.

כן ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה אבה"ע סי' סה) שאחר שהביא את דברי המהרי"ו (הנזכרים גם הם בדברי הדרכי משה שציינתי לעיל) כתב לחלק וז"ל:

"הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן עניין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן עניין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה... דוק מינה בנד"ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת... פשוט שאף מהרי"ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית."

וכבר אתדברו בעלמא בכלל ובבי דינא בפרט דברי ה"יכין ובועז" (ח"ב סי' מד) שכתב:

"מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואע"פ שיש בתשובת האחרונים שאין כופין אפשר שלא אמרו כיוצ"ב הצער הגדול, ואלו הוות דידהו לא הוו אמרי הכי רח"ל מעלבון העלובות."

מעתה לכשנבקש לעטות על טענות הצדדים פנים הלכתיות נמצא שזו המחלוקת בין הצדדים בנד"ד, לטענת האשה מחמת מעשיו הרעים של הבעל כלפיה זכאית היא לצאת וליטול את כתובתה, ולטענת הבעל יש לראות בה מורדת המפסידה את כתובתה.

ב) טענת הבעל שהאשה היא מורדת
ב) א. מורדת מסוג בעינא ליה ומצערנא ליה מפסידה את כתובתה רק לאחר שיתקיימו בה משפטי המורדת
והנה לטענת הבעל האשה עזבה את הבית רק משום שלא רצתה להמשיך ולדור ב'כפר' ובקשה ליהנות מחיי ה'עיר' התוססים. לדבריו לאשה לא הייתה כל עילה המצדיקה את עזיבתה, ועל כן יש לראות בה מורדת. אלא שהבעל וב"כ לא ציינו איזה סוג של מורדת יש, לדעתם, להחיל על האשה – היש לראות בה מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה המפסידה את כתובתה רק לאחר שיתקיימו בה התראות, הכרזות והמלכות כאמור בש"ס ובפוסקים, או שמא היא אינה אלא בבחינת מורדת דמאיס עלי אשר, כפי שנבאר לקמן, יש פוסקים הסוברים שגם ללא התראות והמלכות ובוודאי שללא הכרזות מפסידה את כתובתה.

[וכבר הרחבתי בחילוקים הנ"ל שבין מורדת דמאיס עלי למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה בפס"ד אחר, ודבר שפתיים בכך כעט אך למחסור, שכבר פסק בזה מר"ן השו"ע (אבה"ע סי' עז סעי' ב) והכריעו בזה מרנן יושבי על מדין ובהם דבריו המפורטים של חבר ביה"ד הגדול הגר"א גולדשמידט (פד"ר ח"ו עמ' 44) וע"ע בדברי ביה"ד הגדול (פד"ר ח"ב עמ' 262 ופד"ר ח"ח עמ' 323), ובדברי הגר"י חזן זצ"ל (יחוה דעת ח"א סי' יג עמ' קצג).]

והנה אם נדייק בדבריו של הבעל ובטענתו נגלה כי היות ולדעתו האשה עזבה את הבית ללא כל הצדקה, ולמעשה גם ללא כל סיבה הקשורה בהתנהגותו, אופיו או כל דבר אחר הנובע ישירות מהבעל, הרי שגם לדבריו האשה שלפנינו אינה אלא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה (ובשום אופן לא מורדת דמאיס עלי) ואינה מפסידה את כתובתה אלא לאחר שיתקיימו בה דיני המורדת המוזכרים לעיל, והיות וכו"ע מסכימים כי דינים אלו לא נעשו באשה זו, הרי שגם מטענת הבעל עולה שהאשה הנצבת לפנינו זכאית לכתובתה.

ב) ב. יש אומרים שמורדת דמאיס עלי מפסידה כתובתה רק אחר התראה
אולם היות וכאמור לעיל הדברים לענ"ד רחוקים ממשמעות טענת הבעל, וייתכן שלא זו הייתה כוונת הבעל, ולדבריו ולטענתו האשה היא בבחינת מורדת דמאיס עלי, אמרתי לרווחא דמילתא, ובכדי להשקיט מענות שיכולות לעלות, אבאר גם את השלכותיה ההלכתיות של טענה שכזו, ובפרט שמהחומר הנמצא לפנינו נראה שייתכן וזו אכן, הייתה הסיבה לעזיבת האשה את הבית.

והנה כבר כייל לן רבנו הר"ן (בתשובה סי' יג), הביאו מר"ן בב"י ופסקו הרמ"א, דמורדת דמאיס עלי אינה אלא באומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא, וכמבואר מהב"ח (בח"מ סו"ס עז' אות ה):

"טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא, אי נמי טוענת מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה, אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה."

וכבר ניתן טעם טוב בקדרה זו, והוא שאשה המואסת בבעלה מאיסות אמת תבקש להיפרד ממנו גם במחיר הפסד הכתובה, וכפי שכתב גם רבנו הגר"י חזן (לעיל) שכאשר הבעל מאוס על האשה:

"מחמת איזו סיבה שתהיה אין לה שום רצון לשבת אתו עוד, וכל רצונה הוא רק שתתגרש ממנו גם בלי כתובה. ולכן כתב הרמ"א ז"ל בשם הפוסקים שאם דרשה כתובה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה יש לה, שאע"פ שהיא טוענת מאיס עלי אינה נאמנת, שאם כן לא הייתה מבקשת כתובה, שזה מוכיח עליה שהיא עדיין אוהבת אותו אלא שרצונה לצערו."

מ"מ כבר מצאנו מרבותנו הפוסקים שהעלו שגם מן הכלל הזה יש יוצאים, וכדברי רבנו החזו"א (כתובות סי' סט אות ד) שכתב שהדבר מסור לעיני הדיינים, וכל"ה:

"נראה שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן על הא דמוותרת על כתובתה, וחזינן שקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן וכו' ועיין לשון הטור סי' קנד שכתב ואם תובעת כתובתה שיש לחוש כו' הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין."

אלא שרבנו החזו"א זצ"ל לא אמר אלא שלמרות שתבעה את כתובתה אם ברור לביה"ד שהאשה מואסת בבעלה נאמנת לחובתה ומחילים עליה, לחובתה ועל פי דבריה, את דיני האומרת מאיס עלי. וכפי שביאר שם:

"דלחובתה מהימנא לומר מאיס עלי אע"פ שתובעת כתובתה, הילכך אע"פ שלא הכריזו עליה איבדה מיד את כתובתה."

מה שאין כן בנידון דידן בו אין האשה טוענת מאיס עלי, ואדרבא טוענת שזכאית היא לכתובתה, הרי שאין בידינו להפסידה כתובתה על פי דבריה ללא הכרזה.

ואולם ראיתי בקודש להגר"א גולדשמידט (עזר משפט סי' ו) שהאריך במקור הדברים בראשונים, וזאת הלכה העלה שגם במקום שתבעה כתובה – מסורה לביה"ד הקביעה האם להחיל עליה, על פי נסיבות העניין, דין מורדת דמאיס עלי. ולדבריו נראה פשוט שאשה שעזבה את בית בעלה ולביה"ד ברור כי מאסה בו מאיסות גמורה, אף שאינה אומרת כן במפורש, יש להחיל עליה דין מורדת דמאיס עלי ולהפסידה כתובתה מיד, אף אם היא תובעת את כתובתה, שהכול הולך אחר ראות עיני ביה"ד את סיבת התנהגותה ומעשיה, וא"כ לדבריו זצ"ל אם נקבל את טענת הבעל ונפרשה שהאשה מורדת בו בטענת מאיס עלי הרי שהיא מפסידה את כתובתה מיד (למרות שהיא תובעת אותה). והאמת תורה דרכה דכן כתב במפורש ה"לחם רב" (סי' נג) בשם הרא"ש בתשובה (כלל מ סי' יד) שאף במקום שהאשה תובעת כתובתה אפשר להחיל עליה דין מורדת דמאיס עלי ולהפסידה כתובתה מיד, וכן עולה גם מדברי הרב "חקרי לב" (חאבה"ע סי' לה). ועיין עוד בכל זה לג"ע מר"ן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל ("יביע אומר" ח"ה חאבה"ע סי' יג אות ז בפס"ד על אותו מקרה של הגר"א גולדשמידט). ולדברים אלו הרי שגם בנד"ד האשה הפסידה את כתובתה מיד כדין מורדת דמאיס עלי.

ואולם גם אם נחיל על האשה שלפנינו דין מורדת דמאיס עלי אכתי אין זה מוכרח שהאשה הניצבת לפנינו כבר הפסידה את כתובתה שהרי י"א שמורדת דמאיס עלי אינה מפסידה כתובתה אלא לאחר התראה, וכפי שמצאנו בתוס' רי"ד (כתובות סג, ב) שגם מורדת דמאיס עלי צריך להתרות בה ולומר לה שתפסיד את כתובתה, וכ"כ הריטב"א (כתובות סד, א ותשובה סי' מא), וכן העלה להלכה מו"ר המלאך רפאל ברדוגו (משפטים ישרים ח"א סי' רנא) דגם במאיס עלי מתרין בה שאם את עומדת במרדך תפסידי כתובתך, אך אין מכריזין עליה ומן הטעם שכתב הר"ן שמן הסתם לא תחזור בה אפילו בכמה הכרזות. ועיין גם בדברי הרדב"ז (ח"א סי' שסד) שכתב דלא הפסידה כתובתה אלא באמרת איני רוצה בו ובכתובתו דהויא ליה מחילה או שהתרו בה שאם לא תחזור בה תפסיד את כתובתה (ועיין בחזו"א סי' סט אות ג שהוכיח מהגמ' דלאו מטעם מחילה נגעו בה, ואכמ"ל).

וכן הביא הגר"י חזן גם ממו"ר ראש רבני המערב הגאון רבי רפאל אנקוואה (תועפות ראם סי' קכב אות ד) שגם הוא סובר דגם במאיס עלי יש להתרות בה, וכוותם פסק הגר"י חזן זצ"ל שמורדת דמאיס אינה מפסידה אלא לאחר התראה והמתנת ד' שבתות ורק אם לא חזרה בה הפסידה כתובתה. וכן העלה גם מו"ר רבה דירושלים דדהבא הגר"ש משאש זצ"ל ("תבואות שמש" חאבה"ע סי' ג ו–לט ו"שמש ומגן" ח"ג אבה"ע סי' א) שהלכה כרבנו הגאון המלאך ר"ב דגם במאיס עלי אינה מפסדת כתובתה אא"כ מתרין בה וממתינים לה ד' שבתות. וכן פסק גם הרב "ציץ אליעזר" (ח"י סי' נא), ולדבריהם ז"ל הרי שבנד"ד אכתי לא הפסידה האשה את כתובתה.

מ"מ מר"ן אביר הרועים הראשל"צ זצ"ל בספרו הגדול "יביע אומר" (שם אות ט) הביא פוסקים שלא כך עמהם, ושלדעתם דע"ל מפסידה כתובה אף ללא התראה והם הרב מהר"א ששון (בתשובה סי' קפו) והרב "עבודת השם" (חאבה"ע סי' יח דקכ"ג ע"ד) וכתב שהכי הוא גם פשט דברי מר"ן השו"ע. ועל כן העלה דמספק אין להוציא את הכתובה מהבעל המוחזק בה, וכפי שכתב ה"לחם רב" (סי' נב) שאף שיש הסוברים שמורדת דמאיס עלי מפסידה כתובתה רק אחר שיהוי י"ב חודש סו"ס כיוון שיש הסוברים שמפסידה גם ללא שיהוי י"ב חודש אין מוציאים מהבעל המוחזק גם לפני שיהוי י"ב חודש, וא"כ גם בנד"ד הרי שלשיטתו אי הויא מורדת דמאיס עלי אף אם לא התרו בה אין להוציא מהבעל המוחזק.

והנה הרמ"א (אבה"ע סי' קנד סעי' א) כתב שאשה שידעה במומים גדולים של בעלה קודם שנשאת אינה יכולה לכוף את בעלה לגרשה דאמרינן דסברה וקיבלה, וכתב עליו הב"ש (שם סק"ב) דלכמה פוסקים אפילו הייתה יודעת בהם יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ועל כן העלה שאפילו לרמ"א שכתב שאין כופין להוציא מ"מ אם אינה רוצה לדור עמו לא הפסידה כתובתה שכן יכולה לומר קי"ל כהני פוסקים שאני יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל וכו'. נמצא דלדעת הב"ש יכולה האשה לומר קי"ל שאיני מורדת ואני זכאית לכתובה, הפך דעת הלחם רב דס"ל שהבעל הוא שיכול לומר קי"ל שהינך מורדת ואין לך כתובה.

הן אמת דכבר ה"בית מאיר" (שם ס"א) תמה על הב"ש וכתב דהבעל הוא המוחזק וא"כ הוא שיכול לומר קי"ל. ואולם רבנו החזו"א (שם ס"ק כה) הקשה עליו איך יפסיד את האשה את כתובתה והרי גם מורדת דמאיס עלי צריכה התראה כפי שהתבאר לעיל וא"כ איך התרה בה מספק (שהרי אפשר שאינה מורדת ויכולה לומר כסבורה הייתי שאוכל לקבל וכו'), והיות ולא ניתן להתרות בה מספק אינה מפסידה כתובתה. נמצא דלדעת החזו"א כל אימת שיש ספק אם האשה נחשבת למורדת שהפסידה את כתובתה אין האשה מפסידה שכן מתקנת חכמים אינה מפסידה אלא לאחר התראה והיות ואי אפשר להתרות בה מספק אינה מפסידה. וזה שלא כדברי מר"ן הראשל"צ דס"ל שדי בכך שיש שני פוסקים הסוברים שלא צריך התראה והבעל המוחזק יוכל לומר קי"ל כוותם ולהפסיד את האשה את כתובתה. נמצא דמר"ן הראשל"צ אזיל בשיטת הבית מאיר ולשיטתם היות ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, והבעל הוא המוחזק בכסף הכתובה, א"כ אין להוציא ממנו אלא כאשר ברור שניתן להוציא, מה שאין כן לדעת הב"ש והחזו"א הסוברים שאין לחרוג מתקנת הכתובה ואין להפסיד את האשה את כתובתה אלא אם כן ברור שהיא אינה זכאית לתקנה, וכל"ה של רבנו החזו"א:

"דמדינא אף על גב דמורדת – לא הפסידה כתובה, דחכמים תקנוה כחוב גמור אלא מורדת קנס חכמים להפסידה וכל שטוענת קי"ל ומפטרא בדין לא חשיבה מורדת ואין ראוי לקונסה, וממילא לא הפסידה."

[ומר"ן הראש"ל נסמך שם על דברי הרב לחם רב, וראיתי להגר"א גולדשמידט (פד"ר ח"ו עמ' 50) שכתב שהרב לחם רב עצמו לא דיבר אלא במקום שברור שהאשה נכנסת בגדר מורדת, ואין מחלוקת וספק אלא בשאלה האם צריך שיהוי י"ב חודש ודווקא אז אמרינן שהבעל יכול לומר קי"ל, והוכחתו ממה שכתב ה"לחם רב":

"כיוון דדינה כדין מורדת, ואיכא מ"ד במורדת תוך י"ב חודש הפסידה כתובתה והשהיה לא הוי אלא לעניין הגט, לא מפקינן מיניה."

ועל פי דיוקו ב"לחם רב" אין ראיה שגם במחלוקת אי צריך התראה אמרינן שיכול הבעל לומר קי"ל דאז הרי יש ספק האם נעשתה מורדת, וממילא נפלה הוכחתו של מר"ן הראש"ל.

אך אחר המח"ר נראה דצדקו עד מאוד דברי מו"ר הראש"ל הגרע"י זצ"ל שכן גם בדין ה"לחם רב" הספק הוא האם י"ב חודש הם רק לעניין הגט או שגם לעניין הכתובה בעינן י"ב חודש, כמובא ברב המגיד (אישות יד, ח) ובב"י בשם הרשב"א, ועד עבור זמן זה אין האשה נחשבת למורדת, והוכחתו של מר"ן הראש"ל קיימת ויציבה.]

ועוד חבר מצאתי לו למר"ן הראש"ל בדין זה בדמות הגאון ה"בני אהובה" (אישות יד, ח) שכתב שהאומרת מאיס עלי יכול הבעל לגרשה ולהפסידה כתובתה גם תוך י"ב חודש ולומר קי"ל כהרמב"ם ור"ת שמפסידה כתובתה בתוך י"ב חודש ושלא כדעת הרשב"א והרא"ש שמפסדת כתובתה רק אחרי י"ב חודש "דיכול הבעל המוחזק בכתובה לטעון קי"ל כר"ת והרמב"ם ז"ל". וכן ראיתי להגר"י חזן ("יחוה דעת" ח"א סי' יח) שעוברת על דת שנחלקו האם צריך להתרות בה במפורש שתפסיד כתובתה או די בהתראה סתם, וכתב שהבעל שהוא המוחזק בכתובה יכול לטעון קי"ל כפוסקים שדי בהתראה סתם בכדי להפסידה את כתובתה.

ועיין עוד במהר"י קולון (שורש פא) שכתב שהאשה היא המוחזקת בכתובה שכן הכתובה היא מעשה בי"ד. ועיין גם במרדכי (קידושין אות נב) דס"ל שהאשה היא המוחזקת בכתובה. ובהרחבה בדברי רבותינו האחרונים ה"ברכי יוסף" (חו"מ סי' יב), המהרש"ם (ח"ג סי' שנג), מו"ר הרב "שמש ומגן" (ח"ב חאבה"ע סי' כה וח"ג אבה"ע סי' א),ובאוצר הפוסקים (סי' עז עמ' יב).

ומ"מ בנד"ד אם נקבל את דברי האשה שהבעל איים עליה הרי שהיא זכאית לכתובתה, ואף אם נאמר שהיא בגדר מורדת דמאיס עלי כפי שבאמת נראה לנו הרי לשיטת הפוסקים שצריכה התראה עדיין זכתה בכתובתה ואך לשיטת הפוסקים שאינה צריכה התראה הפסידה כתובתה. נמצא דיש לנו ג' ספקות לזכותה בכתובה, ספק שמא אינה מורדת וזכאית לכתובה, ואת"ל שהיא מורדת שמא טענת הבעל אמת שהיא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ואכתי זכאית לכתובתה שכן לא עשו לה את משפטי המורדת, ואף אם ת"ל דהוי מורדת דמאיס עלי הרי י"א שרק אם התרו בה מפסידה, ובנד"ד שלא התרו בה זכאית לכתובתה.

ועיין ב"שדי חמד" (ח"ג דף תריב עמ' ג כלל פו) שהביא מהכנה"ג דנתפשט המנהג שאין מוציאין ממון מהמוחזק בס"ס, והוסיף שמהרב מוהר"מ בן חביב בכלליו בספר "אור צדיקים" עולה שמוציאין מהמוחזק בס"ס ושכן עולה מהרמב"ם והראב"ד, ושכנראה האחרונים שהעלו שאין מוציאים מהמוחזק בס"ס לא ראו את דברי המהרמב"ח. והביא גם משו"ת "שואל ומשיב" תניינא (ח"ג סי' כ) שמהני ס"ס להוציא משום דס"ס הוי כרובא דאיתיה קמן, וברובא דאיתיה קמן אזלינן בממון אחר הרוב. והביא עוד מהכנה"ג (חו"מ סי' כה אות פא) שבתלתא ספקי נמי הוי מחלוקת הפוסקים, אך שהרב שם אריה (חיו"ד סי' מז) כתב שאף שלרוב האחרונים אין מוציאים ממון בס"ס מ"מ בתלתא ספקי מהני להוציא מיד המוחזק, ולבסוף הביא את מסקנת המהר"ם בן חביב (שם דף לא ע"א) דבתלתא ספקי לכו"ע מוציאין מיד המוחזק שכן דעת רוב האחרונים ולא מצינו חולק לזה במפורש אלא מוהרימ"ט.

ועיין בספר "אוצרות יהושע" (סי יג) שהסביר שהסוברים דמהני ס"ס להוציא ממון יסברו שס"ס עדיף מרוב כדמוכח בסוגיא דיוחסין דלא אזלינן בתר רוב אחד אך בתר תרי רובי אזלינן וכן אזלינן בתר ס"ס. ועל כן אפשר לומר שמה שלא אזלינן בתר רובא בממונא זה משום (עיין תוס' בב"ק כז ד"ה קמ"ל) דאיכא מיעוט וחזקה נגד הרוב וא"כ היות וס"ס עדיף מרוב נמצא דהמיעוט שנשאר נחלש והוי כמיעוטא דמיעוטא דלא שכיח ובמיעוט דלא שכיח י"ל דמוציאים ממון ע"י הרוב (עיין גם תוס' גיטין ב ד"ה סתם ספרי), ועל פי זה נראים פשוטים הדברים דלעיל שבתלת ספקי כו"ע יודו דמוציאים ממון שכן המיעוט נחלש ונעשה מיעוט דמיעוט ואינו מצטרף למוחזקות והולכים אחר הרוב. נמצא דגם על פי זה לא הפסידה האשה את כתובתה.

ואולם קושטא דמילתא דבנד"ד לא בעינן לכל אמור לעיל שכן עיון קל בפרטי התיק יגלה שהאשה עזבה את הבית ביום 14.5.09 וכבר ביום 19.5.09, קרי ארבעה ימים בלבד לאחר עזיבתה, הגיש הבעל לביה"ד את תביעתו לגירושין. הבעל כלל לא ביקש כי האשה תשוב לביתם, ואף לא נתן לאשה שהות לשוב בה ולקומם את הריסות ביתה, תחת זאת דרכו של הבעל אצה לו לשער ביה"ד לתבוע את גירושיו מאשתו. התנהגות זו יש בה בכדי לחזק את טענת האשה כי הבעל עצמו בקש את עזיבתה את הבית, ואף שכפי שאמרנו לעיל לביה"ד לא הוכח כי הבעל אף איים על האשה ואילצה לעזוב את הבית, כטענתה. מ"מ הרי זה ברור כי גם פניו של הבעל לא היו לשלום, וכי למעשה גם הוא חפץ בניתוק הקשר וגירושי הצדדים. במצב עניינים שכזה הרי פשוט וברור הדבר שאין להחיל על האשה דין מורדת, שכן מורדת מעצם הגדרתה היא אשה המונעת מהבעל את מבוקשו לשלום ולחיים כדרך כל בני זוג נשואים. כאמור לעיל בנד"ד הבעל עצמו מבקש את גירושי הצדדים, וכל זאת תוך ארבעה ימים בלבד לעזיבת האשה את הבית, ועל כן לכה"פ אין לראות באשה מורדת, ואין להפסידה בשל זאת את כתובתה.

ועיין גם בספר "משפטיך ליעקב" (ח"ג עמ' 519) שהעלה בנד"ד כדלקמן:

"זאת ועוד – הבעל כיום תבע גירושין. לאמור – הבעל אינו חפץ בחזרת אשתו אליו, ואף הגדיל לעשות ומקיים קשר קבוע עם אשה זרה, ודאי דאין להכריזה כמורדת, עיין במש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל, מובא בפד"ר כרך ו עמ' 22–23. והיה עם סמוך לעזיבתה חפץ היה הבעל בחזרתה, מדוע לא תבע את האשה בבי"ד בתביעת שלום־בית. דזה ברור דהכרזת וקביעת מורדת הוא רק כאשר הבעל תובע להכריז על האשה כמורדת (עיין פד"ר כרך ו עמ' 267 ד"ה והנה הדבר פשוט), וכאן בשעה שתבע להכריזה כמורדת, כבר לא חפץ בה ובחזרתה, וא"כ מהיכי תיתי לדונה כמורדת."

נמצא שמכל הטעמים המנויים לעיל אין להפסיד את האשה את כתובתה מדין מורדת.

ג) טענות הבעל כי האשה פרסמה עצמה באתרי היכרויות וכי הגישה נגדו תלונות שווא
כאמור לעיל, הבעל מבקש להפסיד את האשה את כתובתה מחמת שני טעמים נוספים – האחד הוא כי היא פרסמה את עצמה באתרי היכרויות, והשני כי היא הגישה נגדו תלונות שווא.

יודגש כי האשה הודתה כי פרסמה עצמה באתרים שכאלה ומהחומר שהוצג לביה"ד עולה כי האשה אף השתמשה במילים בוטות החורגות הרבה מגבול הטעם הטוב והלשון הנקייה כל זאת במטרה ברורה ליצור קשר אישי עם גברים זרים. ואולם נראה שגם בטענה זו אין להפסיד, בשלב זה, את האשה את כתובתה.

על פי ההלכה מעשים שכאלה מגדירים את האשה כעוברת על דת יהודית (כמבואר בשו"ע אבה"ע סימן קטו סעיף ד) וכלשון מר"ן "שהייתה משחקת עם בחורים", וכפי שביארו הח"מ והב"ש על אתר (שניהם בסקי"ב) שאפילו אם הייתה מדברת שיחה יתרה עם בחורים נחשב הדבר לשחוק משום ששיחה יתירה מביאה לידי שחוק, ק"ו בן בנו של ק"ו במקום שהאשה מציגה את עצמה בגסות במקומות שנועדו ליצירת קשרים אינטימיים. אלא שגם בעשותה דברים שכאלה אין האשה מפסידה את כתובתה אלא "אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו" כלשון מר"ן השו"ע. והיות ואף הבעל אינו טוען שהתרה באשה על התנהגותה זו, והיות ולא הוצגה לפנינו כל הוכחה שהאשה אמנם הפיקה את זממה וניהלה קשרים אינטימיים שכאלה הרי שאין לנו מנוס מלקבוע כי גם בטענה זו אין בכדי להפסיד את האשה את כתובתה.

ולבסוף, בנוגע לטענתו של הבעל אודות תלונות שווא שהגישה נגדו האשה הרי מילתנו אמורה במספר פסקי דין כי לא די בעצם העובדה שהתיקים או התלונות נסגרו ע"י הרשויות בכדי להוכיח שהתלונות באמת היו תלונות שווא ושהבעל לא עשה מאומה, וייתכן גם ייתכן כי הבעל עשה מעשים שלא ייעשו, אלא שכפי שקורה לא אחת לא ניתן להוכיח את הדברים והאשה בחרה להניח לכך. כמובן, ייתכן שידיו של הבעל נקיות לחלוטין, ואולם ככל שהבעל מבקש להיבנות מטענתו על תלונות שווא, אין די בהוכחה כי הוגשו תלונות שנסגרו, ונדרשת גם הוכחה חיובית על כך שהיו אלו תלונות שווא. משלא הונחה לפנינו כל ראייה שכזו אין לנו אלא לדחות את טענתו של הבעל כי האשה הפסידה את כתובתה כתוצאה ממעשיה, ולקבוע כי האשה, בשלב זה, זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.

ד) טענת הבעל על כך שהכתובה מופרזת
משהעלנו בס"ד כי אין בטענות הבעל האמורות לעיל בכדי להפסיד את האשה את כתובתה לא נותר לנו אלא לדון בטענתו האחרונה של הבעל ולפיה יש לקבוע כי הסך שנכתב בכתובה (700,000 ₪ = כך על פי דברי הצדדים, הכתובה עצמה לא צורפה לסיכומים או למסמכים המצויים במחשב ביה"ד) הוא סך מופרז שהבעל מעולם לא התכוון להתחייב בו ועל כן גם לא ניתן לחייבו בו.

והנה האמת צריך שתיאמר כי נושא זה עלה כבר פעמים רבות על שולחנם של דייני ישראל, וכבר הילכו בו הנמושות, הנהו סבי דמשפטים, סבי דאזלי אתיגרא, (ראה פד"ר חט"ו עמ' 211, שורת הדין ח"ח ע' רמג עד צג, בספר עיונים במשפט אהע"ז ח"א סי' כד, פס"ד ביה"ד הגדול תיקים 842107/1 ו־887669/1) מי בקצרה ומי בארוכה, גמרו חיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות, ומה אענה אנא, זעירא דתלמדיא, אבתרייהו. ורק הא דאיתא התם (פסחים ז, ב) "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא" (בראשית מד יב) עמד לנגד עיני, לאזור כגבר חלצי ולענות גם אני הצעיר בבית אבי את חלקי, ולנסות לקבוע מסמרות, בקצירת האומר, בסוגיא גדולה זו.

ידועים דברי המשנה דברי המשנה במסכת נדרים (סה, ב):

"ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ארבע מאות דינרין ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו: רבי, שמנה מאות דינרין הניח אבא ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים?! אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה."

ובגמרא (שם) אמרו "אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל". והסבירו בתוספות, בר"ן, בפירוש המשנה לרמב"ם ובמאירי שאפילו לא יישאר לו כלום אחר נתינת הכתובה ויצטרך למכור שער ראשו בכדי להשיג כסף למחייתו, בכל זאת חייב לשלם לגרושתו את כל הסך הכתוב בכתובה. דברים המורים, לכאורה, על כך שהסך הכתוב בכתובה מחייב את הבעל בכל מקרה, ואף אם הוא גבוה עד מאוד.

אלא דכד מעיינת בה פורתא תחזי שאין במשנה זו כל ראיה לנידון דידן, שכן כל טענתו של הבעל במשנה אינה אלא ש'הדבר הצודק והנכון' הוא שהמשאבים יאוזנו בין הצדדים שווה בשווה, חלק כחלק יאכלו, ועל כך השיב לו רבי עקיבא שצריך הוא לתת לה את כתובתה במושלם גם אם הדבר יביא אותו למצב כלכלי גרוע. ודוק, בסוגיא זו אין כל טענה על כך שהבעל לא גמר בדעתו להתחייב על סכום זה או שהתחייבות על סכום זה אינה חלה מדיני אסמכתא וכד'. אדרבא משאלתו של הבעל עולה כי אין לו כל טענה לגבי חלות החיוב, ובדבריו מקופלת ההודאה כי הוא גמר בדעתו להתחייב בסך זה, ורק עתה הוא מבקש להקל עליו בטענת "לא דיה וכו'". על כן כל שנוכל ללמוד ממשנה זו אינו אלא שבעל שגמר בדעתו והתחייב בסך גבוה בכתובה, יצטרך לשלמו ולכבד את התחייבותו גם עם עתה הסכום אינו נראה לו הוגן.

והן הן הדברים האמורים בתוס' (כתובות נ, ב) שהכול הולך אחר שעת ההתחייבות, ואם באותה שעה חלה ההתחייבות, מדין שעבוד הגוף או אודיתא, שוב לא יוכל הבעל לשוב בו בטענה כי הסך גבוה מדי, וכלשונו שם:

"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע''פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב, והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע''פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ''מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיוון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב''ב קנז. ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיוון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר''י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כעניין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צד. ושם)... ומשני בשקנו מידו משמע בכל עניין אע''פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קניין דברים בעלמא... אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קניין דברים בעלמא. וי''מ דכיוון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים, ואע''פ שאנו יודעים שאין לו – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי..."

מעתה עולה ברור כי טענה של הבעל כי סכום הכתובה גבוה מדי אינה יכולה להתקבל אלא במקום שיתברר לביה"ד כי משעת כתיבתו של הסך הנ"ל בכתובה לא היה בדעתו של הבעל להתחייב בו, ועל כן מחוסר גמירות דעת יש לפוטרו ממנו. והנה למעשה טענה זו יכולה להישמע על אחד משני צדדים או מצד אסמכתא דלא קניא או מצד שיש לנו אומדנא דמוכח שלא היה בדעתו של הבעל להתחייב בסכום שנכתב, ונבאר את הדברים.

א. אימתי אין בכתובה משום אסמכתא
חסרון אסמכתא מבוסס על שני מקורות מרכזיים בגמרא במסכת בבא מציעא. האחד הקובע כי כל התחייבות שאדם מתחייב על דרך הספק, שייתכן ויבוא וייתכן ולא יבוא, הרי שהתחייבות שכזו לא קונה וכלשון הגמרא "כל דאי לא קני" (שם סו, א), וכך פסקו הרמב"ם (מכירה יא, ב–ג) והשו"ע (חו"מ רז, יג). והשני ולפיו אסמכתא היא באחד משני תנאים או בשניהם ביחד והם כאשר אדם מתחייב באופן מוגזם כאומר אי אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא או כאשר האדם מתחייב על דבר שמימושו הוא בגדר 'בידו ולא בידו' כגון המתחייב לקנות חפץ שאין הדבר תלוי רק בו אלא גם במוכר, ועל כן אם התחייב בתשלום אם לא יקנה הרי זה בגדר אסמכתא (תוס' ב"מ עד, א), וכן פסק הרמ"א (שו"ע שם).

והנה לכאורה, בתוספת כתובה גם אם לא יכתוב סכום מופרז הרי שיש אסמכתא לשתי השיטות המוזכרות לעיל, לשו"ע הרי זה בגדר דאי שכן אין חיוב בכתובה אלא אם יגרש ולרמ"א הרי זה בכלל דבר שהוא בידו ואינו בידו שכן אינו יודע אם יחייבוהו לגרש ולתת כתובה וכד', ובכה"ג הוי אסמכתא ולא קניא.

ובפסקי הדין דלעיל כבר התאמצו להסביר מדוע אין בכתובה בסכום סביר משום חסרון אסמכתא. י"א דדמי לקנס שידוכין המבואר בתוס' (שם סו, א) שאין בו משום אסמכתא שכן זהו המנהג, ובמנהג אין חסרון אסמכתא. י"א שאין זה אסמכתא היות וזה בגדר פיצוי עבור הבושת הנגרמת לאשה, כמבואר בתוס' (שם) לעניין קנס שידוכין. י"א שבהנאת חיבת החופה גומר החתן בדעתו להשתעבד. י"א שחיוב הכתובה הוא החלטי ומידי עם החופה ואינו מותנה אלא שאם מתה ולא התקיים בה 'כשתנשאי לאחר' פקע ממנו החיוב (ויש עוד לעיין בדברים אך אכמ"ל). ועיין עוד בנמוקי הרה"ג שאנן בפס"ד בביה"ד הגדול (תיק מס' 842107/1), אך יש עוד לעיין בדבריו.

אלא שכאמור לעיל כל הדברים הנזכרים לא יועילו ולא יצילו אלא כאשר הסכום הנקוט בכתובה הוא סכום סביר, ולא כאשר המדובר הוא בסכום מופרז. שכן למבקשים ללמוד את דין הכתובה מדין קנס השידוכין הרי אין בו אסמכתא או מצד המנהג או מצד הפיצוי עבור הבושת, וכאשר תעיין בדבר יעלה לך בבירור שגם הא דמחייבים משום בושת אינו כפי עיקר הדין הפשוט, דהא הוי בושת דברים שעל פי דין אין מחייבים עליו, וכפי שכבר העיר בדבר רבנו הקצוה"ח (סי' רז סק"ז) אלא דשם דן מצד מעשה הקניין המצטרף אל הבושת ומבטל את דין האסמכתא – וכן נראה מהרשב"ש (סי' תקצד), ולמעשה נראה שלשני תירוצי התוס' הרי שהבסיס לחיוב הוא המנהג המאלם את הקניין, ואך על בסיסו אנו מחייבים על פי הקנס. נמצא שאין תירוצם מועיל אלא במקום שיש מנהג מבורר על החיוב, מה שאין כן במקום שהאדם התחייב מעל ומעבר למנהג שאז אין לחייבו לא משום המנהג ולא משום הבושת.

ומצאתי בס"ד שכ"כ מר"ן החת"ס (חחו"מ סי' סו) שהחיוב חל מכוח המנהג ומדין סיטומתא. וכן כתב ב"בית מאיר" (אבה"ע נ, ו) ובפת"ש (אבה"ע נ סק"ט) שכל זמן שמתחייב בסך סביר הוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלא הוי אסמכתא, אך אם מתחייב בסכום גבוה הרי זה כאילו אמר אשלם אלפא זוזי דהוי אסמכתא. וכן הוא במהרי"ק (שורש קצג ענף ה) שכתב שסכום שהוא רחוק מהדעת חשיב גוזמא.

ועיין בדברי מר"ן השו"ע (חו"מ סי' רז סעי' טז) שהביא שי"א שהמתחייב בקנס שידוכין לא הוי אסמכתא "כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חברו". ולסברתו בשיטה זו רק משום הבושת חייב, וצ"ל שרק אם זה בסך סביר ומתאים וכדברי הב"מ דלעיל. אלא שלכאורה, הדברים אינם אמורים אלא לשיטת הרמ"א, משא"כ לשיטת מר"ן עצמו שהביא קודם לכן שבכדי שההתחייבות תחול ולא יהיה בה משום אסמכתא יש לנהוג כפי תיקון חכמי ספרד, וכ"פ רבנו ה"רב פעלים" (ח"ב אבה"ע סי' ג).

וכן צ"ל גם בדעת הסוברים שבכתובה אין משום אסמכתא מן הטעם שמשום חיבת חופה גומר החתן להשתעבד. דהנה סברא זו מבוארת בסוגיא דחמרא דזולשפט שם אמרו דבההיא הנאה שסמך עליו גמר ומתחייב, והסביר הריטב"א (ב"מ עג, ב):

"אלא שזה הבטיחו שייקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב... וזה דין גדול."

והגם דבחיובו של הערב נאמרו מספר סברות צ"ל שכולן מאוחדות בכך שאת חסרון האסמכתא מבטלת דווקא סברת "בההוא הנאה דקא מהימן ליה" כדברי הגמרא (ב"ב קעג, ב). ויש לומר דמסתמא אין מתחייב בההיא הנאה דקמהימן ליה אלא בשיעור שבו סביר שאנשים יתחייבו כנגד אותה הנאה, וכפי שביאר הריטב"א (ב"מ עה, ב) שבכך משתעבדים גם הפועלים, ובכל זאת פועל שחזר בו אינו משלם אלא עד כדי כפל שכרו שכן "י"ל דמסתמא היינו דאסיקו אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן" (ריטב"א שם). הא קמ"ל שגם בהתחייבות מכוח ההיא הנאה יש קצבה ושיעור, וכפי שהזכרנו לעיל שצריך שיהיה בגדר אשלם במיטבא ולא בגדר אלפא זוזי.

ב. כתובה שיש אומדנא שלא התכוון להתחייב בה
ואולם גם אם נאמר שאין בעיית אסמכתא בסך המוזכר בכתובה, וכגון שנאחוז בשיטת האומרים שהחיוב בכתובה הוא מידי והחלטי בכל זאת ברור הדבר שאם יש לנו אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה אין החיוב חל. וכפי שכבר כתב בלשונו הזהב מו"ר מאדירי חכמי המערב רבנו יעקב אבן צור, היעב"ץ, זצ"ל בספרו "משפט וצדקה ביעקב" (ח"ב סי' ל ד"ה וכבר כתבנו):

"אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון בסלא שכותבין ט"ו אלף וכדומה, או בתיטוואן שכותבין ח"י אלפים וכדומה, מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום, ו"אנן סהדי" שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, מאס"י תעדהו"ם פ"י אלחו"ך דלע"אלג' (=אל תחשוש בכל מקרה לא תצטרך לשלם)."

והנה סוגיא זו של הכרעת דין על פי אומדנא דמוכח בזמן הזה היא ארוכה ועמוקה ולא כאן המקום לבארה ולפרשה, ואביא את תמצות הדברים הנצרכים לענייננו.

דהנה בגמרא (ב"ב צג,א) נחלקו חכמים ור' אחא אם הולכים בדיני ממונות בתר אומדנא:

"שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו. רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו, בידוע שזה הרגו."

ונפסקה הלכה כחכמים שאין הולכים בממון אחר אומדנא, וכפי שהעלה הרמב"ם (נזקי ממון ח, יד):

"שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרין בידוע שזה נשכו וזה נגחו אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים."

והדברים זוקקים ביאור שכן בהמשך הגמרא (שם קלב, א) ראינו היפך הדברים, שכן הולכים אחר אומדנא, וכדאיתא התם:

"הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן, ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא."

וכן פסקו הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, א) ומר"ן השו"ע (חו"מ רמו, א), וז"ל:

"לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראים סוף דעתו עושים על פי האומד אע"פ שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו וכו'."

וכבר נזקק לסתירה זו רבנו המהרי"ק (בתשובה סימן קכט) ותירץ לחלק בין שני סוגי מקרים ואומדנות, וכל"ה:

"ואם כי כתבת שיש אמתלאות רבות מראות על העניין, הלוא ידוע הוא שפסקו רב אלפס ורבינו משה מיימון והסמ"ג דאין הלכה כרבי אחא, אלא כרבנן דאומרים דאפילו זה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישך, אין לומר בידוע שזה נגחו כו', אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והוא הדין בכל אמתלא שבעולם, ואפילו כגון כביוצא דההיא דשמעון בן שטח, דאמר: אראה בנחמה אם לא ראיתי שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, דבכי האי גוונא לא מחייבינן ליה...

ואין לומר דהיינו דווקא בדיני נפשות, משום דכתיב "ושפטו העדה... והצילו", אבל בדיני ממונות באומדנא רבה כי האי דשמעון בן שטח אזלינן בתריה... דמתוך ההיא דסנהדרין גופא יש להוכיח דאין לחלק בין אומדנא דשמעון בן שטח אע"ג דהוי אומדנא רבה לשאר אומדנא, …

ונחזור לעיקר הדין, שאמרנו דלא קיימא לן הלכה כר' אחא אליבא דהני רברבתא שכתבתי למעלה. ונאמר דפשיטא דאין להקשות, דהא קיימא לן בכולה תלמודא דאזלינן בתר אומדנא כי ההיא דר' אליעזר בן עזריה דריש פרק אף על פי (דף נה.), דלא כתב לה אלא כדי לכונסה, וקיימא לן כוותיה. וכן ההיא דרבי שמעון בן מנסיא דשמע שמת בנו וכו' כל נכסיו לאחרים וכו', קיימא לן נמי כוותיה בפרק מי שמת (דף קמו:). וכן בפרק אלמנה נזונית (דף צז.) גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי. וכן גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שיור ועמד דחוזר. וכן בכמה מקומות בתלמוד. ואפילו גבי אסורא דמסוכן שאומר כתבו גט לאשתי, שכותבין ונותנין. ולא תימא דהיינו דווקא להחזיק ממון אבל לא להוציא ממון מחזקתיה – דהא בריש פרק אף על פי (דף נה.) מייתי ההיא דאומר רב גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בו קניין, דארכביה אתרי רכשי, וקאמר דהיינו מטעם אומדנא, ומדמה לה לההיא דרבי אלעזר בן עזריה, דלא כתב לה אלא כדי לכונסה. וכן גבי מסוכן סמכינן אאומדנא אפילו לעניין אסור ערוה, ולא אמרינן העמידנה בחזקת אשת איש.

אפילו הכי לא קשה מידי. דודאי דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרשה, אזלינן בתר אומדנא. אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים כי ההיא דגמל אוחר כו', דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו אלא מתוך אומד – בהא ודאי פליגו רבנן עליה דרבי אחא, וקיימא לן כוותייהו לדעת הפוסקים הנזכרים למעלה..."

נמצא שלדברי רבנו המהרי"ק הרי שבנדון כנד"ד שבו המעשה ברור אלא שאנו באים לאמוד את דעת הנותן כן אזלינן בתר אומדנא. וראה למר"ן הראש"ל מופת הדור וגאון עוזנו הגרע"י זצ"ל (יבי"א ח"ה חחו"מ סי' ה אות ו) שהביא את דברי המהרי"ק והביא פוסקים רבים שמסכימים עמו ומהם בשו"ת "דרכי נעם" (חחו"מ סי' נא דרס"ח ע"ג), שו"ת "גינת ורדים" (חחו"מ כלל ב סי' ב), בית יהודה עייאש (ח"א חחו"מ סי' יג), שו"ת "ידי דוד קרסו" (סי' סז), שו"ת "יבא הלוי" (חיו"ד סי' ב), שו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' טו). ועל דבריו יש להוסיף שכן העלה גם ה"פחד יצחק" לאמפרונטי (עמ' שיג), וכן הסכים גם מר"ן הגרא"י הכהן קוק (עזרת כהן סי' כט).

ולענ"ד נראה פשוט שמר"ן שהעלה כך בסי' רמו' ס"ל שגם בזה"ז יש לילך אחר אומדנא בדעת הנותן וזאת למרות מה שהעלה בסי' טו סעיף ה', וכעל כל הון ששתי בראותי שכן העלה מו"ז ועט"ר הגר"י מאימאן שליט"א ("עמק יהושע" ח"ה חו"מ סי' ד), והביא מהרימ"ט (ח"א סי' קיב) דמה שאמרו שלא לדון באומדנא בזה"ז היינו דווקא באומדנא דלא מוכחא לכל, אבל באומדנא דמוכחא לכל דנים גם בזמן הזה, ושכן היא דעת הרשב"ץ (ח"א סי' עז), המהר"ם אלשקר (סי' קיו) והרב רחמים פשוטים (דף יט ע"א). והוסיף שכן הביא הרב הלכה למשה אלבז (חו"מ סי' לג) משם כמוהר"ר שאול ישועה אביטבול שסמך ידו על פסק הרה"ק כמוהרפ"ת ברדוגו וכתב:

"שאף הרמב"ם לא אמרה למילתיה דבזמן הזה אין לסמוך על האומדנא אלא בדבר שאין לו הוכחה אלא מאומדן דעתו של הדיין שדעתו נוטה שדבר זה אמת והדבר חזק בליבו שהוא כך, וכיוון שכן איתיה השתא לטעם שכתב כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין בזה ודעתי סומכת על זה, אבל דבר שאינו תלוי באומדן דעתו של דיין זה בלבד אלא הדבר מוכח לכל העולם ולא נפיק מיניה חורבא שיאמר כל הדיוט וכו' אלא הדברים מוכיחים וברורים לכל העולם, והוא טעמו של הרא"ש ע"ה דאזיל בתר אומדנא דמוכחא לכל... וא"כ בנד"ד דאיכא כמה אומדני תקיפי ואלימי ומוכחי טובא לכל אשר רוח חיים באפיו, יש לנו ללכת אחר האומדנות לדון דין אמת לאמיתו."

וע"ש שהביא שכן העלה גם מו"ז הגדול היד רמ"ה מאימאן (חוש"מ סי' ז) וכתב שחתמו עמו רבני העיר. ועיין עוד בספר "תבואות שמ"ש" (ח"ד סי' יח). באופן דבהא נחתינן ובהא סלקינן שגם בזה"ז מצווים אנו ללכת בתר אומדנא דמוכחא בדעת הנותן או המתחייב, ולדון דין אמת לאמיתו.

והנה בנדון שלפנינו התחייב הבעל לאשה סך של 700,000 ₪ בכתובתה, ולטענתו "דיברתי עם הרב וייס לפני החופה שאלתי אותו מה זה ה־700,000 ₪ ואמר זה סתם אל תתייחס לזה, ודאי שאני לא הצעתי סכום כזה, הרי מדובר בנישואים שניים, היה ברור שכל אחד מוריש הרכוש שלו למשפחתו". לביה"ד התברר כי הבעל משתכר סה"כ (פנסיה + משכורת) כ־6,000 –7,000 ₪, וכי לשני הצדדים רכוש שנצבר קודם החתונה, הבעל רכש בית (במהלך השנה שקדמה לנישואין) בשווי 725,352 ₪., ולאשה היו זכויות בדירה ב[ק מ']. שני הצדדים ערכו צוואות בתאריך 9.2005 ובהן נקבע כי את דירתו של כ"א מהצדדים ירשו ילדיו, וכי לאשה יהיו זכויות מגורים בלבד בדירת הבעל.

עיון בהליכים שהתקיימו בתביעתה הרכושית של האשה בבית המשפט מגלה טפחיים על כוונתו של הבעל שלא לשתף את האשה בדירת המגורים הרשומה על שמו, וכלשון החלטת השופט:

"22. בענייננו הנדון, לאחר שמיעת הראיות ועדויות הצדדים נראה כי לא הייתה כוונת הצדדים לשיתוף. העובדה כי הנתבע רכש דירה בשנת 2002 כאשר חיו הצדדים יחד ובחר שלא לשתף את התובעת, מעידה אף היא כי לא הייתה כוונת שיתוף. אכן רישום הנכס על שמו של הנתבע, אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד על זכויות הצדדים בנכס. אולם, לא ניתן להתעלם מעדותה של התובעת, שהיא ביקשה להירשם כבעלת זכויות בדירה שנרכשה, וכביכול כאשר הגיעו הצדדים לעוה"ד שטיפל ברכישת הבית נמחק שמה מטיוטת ההסכם והבית נרשם רק על שם הנתבע."

וכך למדים אנו גם לגבי מטרת הצוואות ההדדיות הנז' לעיל, כניסוחו של השופט:

"כמו כן, לא ניתן להתעלם מטענות הנתבע באשר להבטחת הנתבע לתובעת כי לאחר מותו תוכל להמשיך להתגורר בבית שלו ושילדיו לא יוכלו לפנותה, ומהצוואות שהציג אשר נערכו על ידי הצדדים:

'26. בקניית הבית היה ברור לנו כי הבית אינו חלק מרכושה של [פלונית] והיא לא דרשה להיות חלק מהחוזה. לאחר תקופה מסוימת [פלונית] דרשה ממני זכויות בבית, לטענתה – על מנת להבטיח שילדי לא יזרקו אותה מהבית לאחר פטירתי. לא הסכמתי לדרישתה וכפתרון ניגשנו לעורכת דין וכתבנו צוואות הדדיות. עולה במפורש מהצוואות כי כל אחד מאיתנו שמר על זכויותיו בדירה שהייתה בבעלותו מלפני הנישואין וכי ל[פלונית] זכות מדור בדירה לאחר מותי כל עוד היא תחפוץ בכך.' (ראה תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע)."

מכלול העובדות מציג לפנינו תמונה ברורה עד מאוד ולפיה לבעל לא הייתה כל כוונה להעניק לאשתו זכויות רכושיות בבית, לא לפני הנישואין ולא לאחריהן. כאמור הבית נרכש בסך של כ־700,000 ₪, וברור הוא שלבעל לא הייתה כל כוונה להעניק לאשתו חלק ולו קטן בו. דברים אלה יש בהם בכדי ללמדנו באופן בהיר כי לבעל שניצב לפנינו לא הייתה כל כוונה להעניק לאשתו סכומי כסף משמעותיים לא בחייו ולא לאחר מותו, ויש בהם בכדי לחזק עד מאוד את טענת הבעל כי הוא מעולם לא התכוון להתחייב בכתובה בסכום של 700,000 ₪, סכום עלות הבית שאפילו את מחציתו או כל חלק אחר בו הוא סרב לרשום על שם האשה הן לפני הנישואין והן לאחריהן.

אשר על כן, אף כי קשה לי עד מאוד לקבל את הגישה הסוברת כי בכל כתובה בסכום גבוה יש לראות מידית אסמכתא, ולתלות זאת בחוסר הבנתו של החתן, מ"מ הרי זה ברור שכאשר יש לפנינו אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה הרי שיש ללכת אחר האומדנא וכדברי הרמב"ם, מר"ן השו"ע, המהרי"ק ודעימייהו.

ג. גובה החיוב במקום שהסכום שנכתב הוא מופרז
מעתה אחר שהעלנו שקיימת אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה, קמה גם ניצבה לפנינו השאלה האם ניתן לחייבו בסך נמוך אחר או שמא י"ל שאי התחייבותו בסך הכתוב משמעו ביטולו מכול וכול ללא קביעת סכום אחר תחתיו.

ואמת ראיתי שקדמני הגר"ד לבנון (פד"ר ח"ח עמ' רפז) ודן בנדון זה מצד מחלוקת שלושת עמודי ההוראה באדם שאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, והכריע מר"ן השו"ע (חו"מ סי' שכח סעי' ב) שאף שאין לחייבו באלפא זוזי מ"מ יש לחייבו בתשלום מיטבא כפי מה שראויה לעשות. לדעת הרי"ף (ב"מ סא, ב) מפני שבשיעור שראויה לעשות "שעבודי שעביד נפשיה וגמר ומקני... ומאי דפייש עליה אמרינן אסמכתא היא ולא מחייב ביה."

ולדעת הרא"ש (ב"מ פ"ט ס"ז) התחייבותו של אותו אדם בטלה לגמרי ואין אנו מחייבים אותו בתשלום אלא "שכיוון שנהגו לכתוב אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד". ובדרך זו דרך גם חבר ביה"ד הגדול הגר"צ אלגרבלי (תיק מס' 887669/1).

ולדידי, אנא זעירא דתלמדייא, קשה דימוי זה טובא, דהנה הן לדעת רבנו הרי"ף והן לדעת רבנו הרא"ש יש לחייב את האדם בסך המועט או מצד שבאותו שיעור ודאי שִעְבד עצמו או מצד שכך המנהג, ואילו בנד"ד בו אמרינן דיש לנו אומדנא דמוכח שלא התכוון להתחייב בסך הנזכר מניין לנו שהתכוין לשעבד את עצמו בסך כלשהו מעבר לעיקר כתובה, וודאי שאין לומר שיש לנו מנהג קבוע להתחייב בסך מבורר מעבר לעיקר כתובה (דאף אם נאמר שהמנהג נפוץ להתחייב בתוספת כתובה הרי זה ברור שאין מנהג להתחייב בסך קבוע שניתן להיסמך עליו, ולחייב על פיו על פי דעת הרא"ש – ומכאן תשובה מוצאת גם למה שראיתי למס' דיינים שהביאו במקור סוגיא זו את הא שמקום שנהגו לפחות שליש וכד' שהרי ברור שבזמננו זה אין כל מנהג קבוע לגבי הסכום).

והאמת תורה דרכה שגם הגאון הר"צ אלגרבלי סיים פס"ד (שם) וכתב:

"אולם מכיוון שקשה להעריך מהו הסכום והדבר משתנה מאדם לאדם, ואילו היה החתן מתחייב בסכום סביר, היינו אומרים שכך הערכתו לשיעור של "במיטבא". אולם בנידוננו כיוון שהתחייב בסכום דמיוני של 18,000,000 ₪, אין לנו גילוי דעת מצדו מהו הסכום, לכן נראה שיש לחייבו לכל הפחות בסכום 120,000 ₪, שזהו סכום דמי מחיה לשנה."

והדברים עולים כפי מה שהקדים וכתב גם הגר"ש דיכובסקי (תיק מס' 1687–24–1):

"בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו, למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא: מה נקרא סכום מוגזם?

בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי הייתה שסכום הגבוה מ־120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש – נחשב לסכום מוגזם.

דעה זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלימה... חז"ל רצו שהאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של 10,000 שקל חדש למשך שנה, מהוה פרנסה ראויה, לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל), נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל... הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר."

ובהמשך דבריו התייחס הגר"ש דיכובסקי אף לבני זוג שנישאו בנישואין שניים, כעין נד"ד, וכתב:

"...כאשר מדובר בזווג שני, שנועד לאפשר לשני הצדדים שלא לבלות את אחרית שנותיהם בבדידות של "לא טוב היות האדם לבדו", לדעתי המגמה הפוכה. כולנו יודעים שבזווג שני, כמעט בכל המקרים, נעשה ע"י הצדדים הסכם קדם נישואין למנוע את "וירשו זרים חילם", ושהרכוש לא יפול לידי יורשי הצד שכנגד. לכן נעשה הסכם הקובע שאין לכל צד חלק ונחלה ברכוש רעהו. גם הכתובה בזווג שני הוא בדרך כלל כתובה מינימלית ותו לא. יצוין, שזווג שני מועד יותר לפירוק מאשר זווג ראשון, ולכן נזהר הבעל המבוגר שלא ליטול על עצמו התחייבות מוגזמת."

הרי לנו ששני חברי ביה"ד הגדול סברו שיש להעריך את סך הכתובה הסביר בסך השקול לתשלום מזונות למשך שנה, הגר"צ אלגרבלי נקט בסך של 120,000 ₪, והגר"ש דיכובסקי הרחיב את היריעה גם לסכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל).

והנה מפורסמים דברי הרא"ש בתשובה (כלל קז סי' ו) הביאם מר"ן בשו"ע (חו"מ סי' יב סעי' ה) וז"ל:

"יש כוח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר."

עיין בכעין זה גם בדברי הרדב"ז (חלק ד סימן נד) דיש גם לכוף על הפשרה, וכל"ה:

"ולעניין הדיין שנסתפק לו הדין... ואם נסתפקו כולם יראה לי שיכריחו את בעלי הדין לקבל פשרה שזהו מכלל דין תורה שנאמר ועשית הישר והטוב..."

והנה בנד"ד הצדדים נשואים בנישואין שניים. האשה עזבה את בית הבעל לפני כארבע שנים, האשה הגישה לפני ביהמ"ש את תביעתה למזונות ורכוש ולפני ביה"ד עמדה על זכותה לכתובה. על פי החלטות ביהמ"ש האשה זכתה למזונות בסך 1,500 ₪ לחודש למשך שנתיים בלבד, וכמו כן ביהמ"ש סבר כי היא אינה זכאית לזכויות ברכוש ואך בהתחשב במכלול ההחלטות בתיק פטר אותה מתשלום בסך של כ־35,000 ₪ שביהמ"ש היה סבור כי עליה לשלמו לבעל לצורך איזון זכויות הרכוש ביניהם.

הבעל מבקש כי ביה"ד יראה בסך המזונות וה'פיצוי' שהאשה קיבלה בבית המשפט פיצוי הולם לכתובתה, והאשה מבקשת כי הבעל ישלם לה את מלוא הסכום הנזכר בכתובה. כאמור לעיל ביה"ד סבור כי האשה לא הפסידה את כתובתהף אך יחד עם זאת הנני סבור כי ממכלול העובדות שהוצגו לפנינו בנוגע להתנהלות הכלכלית של בני הזוג עולה ברור כי הבעל לא התכוון להתחייב סך של 700,000 ₪ בכתובת האשה, הבעל רכש בית בסך דומה והקפיד לאורך כל הדרך שלא להעניק לאשה זכויות רכושיות בבית, וזאת חרף בקשותיה של האשה, ובסופו של דבר הצדדים אף ערכו צוואות בהן נקבע במפורש כי כל צד מוריש את הבית שברשותו (גם לאשה בית שנמצא ב[ק' מ']) לילדיו בלבד. משכך הם פני הדברים הרי שמוטל על ביה"ד להכריע לגבי גובה התשלום שהאשה תקבל על דרך הפשרה בעבור זכויותיה מהכתובה.

חברי ביה"ד הגדול כבר סללו לנו את המסילה והתוו לנו את הדרך בה יש ללכת בבואנו לקבוע את סכום הכתובה והצמידוהו לסך המזונות הראוי לשנה. בנד"ד האשה כבר זכתה לפיצוי של כ־35,000 ₪ (מעבר לסך המזונות שהוחלט לגביו, והיות והאשה הגישה את תביעתה למזונות בביהמ"ש הרי שהנני פטור מלהתייחס לנושא זכאותה למזונות במהלך ארבע השנים החולפות). חברי ביה"ד הגדול העמידו את סך המזונות לחודש בתחשיב האמור לעיל על סך שבין 3,000 ₪ ל 10,000 ₪.

מבחינה מדוקדקת של כל החומר המצורף לתיק עולה כי לטענת הבעל, כך בסעיף 4 לכתב ההגנה שהוגש על ידו לביהמ"ש – וצורף לסיכומים בתיק זה, סוכם בכתב בינו לבין האשה כי בזמן פירוד ו/או גירושין תקבל האשה כפיצוי סך של 60,000 ₪. בהתחשב במכלול העובדות בתיק (המדובר בזיווג שני, זמן החיים המשותפים לאחר הנישואין כ־6 שנים, משכורתו של הבעל כ־6,000 ₪ לחודש בלבד) סבורני כי סך זה הוא סך ראוי לפיצוי תחת כתובה בנסיבות דנן.

על כן אם יסכימו עמי רבותי יש להעמיד את סך הפשרה על הכתובה על כ־60,000 ₪, מהסכום הזה יש להפחית את הסכום שביהמ"ש סבר כי על האשה להשיב לבעל ובכל זאת פטר אותה מלהשיבו ולמעשה העניק לה אותו כפיצוי, ועל כן על הבעל לשלם לאשה כפצוי לכתובתה סך של 25,000 ₪ (ועיין גם בפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר, הגר"ש דיכובסקי והגר"ע בר שלום תיק מס' 3655–21–1 שם דנו בכתובה שנכתב בה 500,000 ₪ וחייבו בה 18,000 ₪ בלבד).

והנלע"ד כתבתי וצוי"מ וימ"ן.
הרב יהודה יאיר בן מנחם

ראיתי את פסק הדין הארוך והמנומק של עמיתי הגרי"י בן מנחם שליט"א שבו העלה שבנידון דידן אין האשה מפסדת עיקר ותוספת כתובתה. אלא שמאחר שסכום הכתובה הוא גבוה (700,000 ש"ח) ומאחר שקיימת אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה, לכן אין לחייבו בכל הסכום שבכתובה ופסק שיש לחייבו רק בסכום שנהגו בתי הדין במקרה כזה.

ובעניין זה הביא את דברי הגר"ש דיכובסקי שכתב שלדעתו:

"סכום הגבוה מ־120,000 ש"ח נחשב לסכום מוגזם. ומתבסס על פירוש הר"ש: "כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלמה... חז"ל רצו שאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת הכתובה". ולכן הסכום הנ"ל מהווה פרנסה ראויה לכל הדעות. גם סכום של 72,000 ש"ח או 36,000 ש"ח לשנה, נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר."

והנה לא ביאר לנו הרב דיכובסקי שליט"א מהו המקור ההלכתי לכך לפי דעתו שמטרת חז"ל בתקנת הכתובה היא כדי לאפשר לאשה מחיה שנה שלמה כי בגמרא ובפוסקים מבואר שמטרת הכתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומשום כך קבעו חז"ל שכל נכסי הבעל יהיו אחראים לכתובה ולא לייחד לה תמורה של הכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפי הפוסקים שכתובה היא מן התורה, הרי קיימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא.

זאת ועוד, חז"ל קבעו רק סכום עיקר הכתובה ולא תוספת כתובה שזה כל אחד מוסיף כראות עיניו. ולפי דברי הרב דיכובסקי האשה תקבל רק את עיקר הכתובה ולא תקבל שום סכום מתוספת כתובה שהוסיף הבעל.

וגם לפי טעמו של הרב דיכובסקי שליט"א שמטרת הכתובה לדאוג למזונות אשה במשך שנה, מכל מקום לא היה לו לנקוב בסכומים הנ"ל ע"פ השערה בלבד ללא כל הסתמכות על איזה דבר, אלא היה לו לקבוע סכום חודשי לפי שכר מינימום או שכר ממוצע במשק.

שוב ראיתי בפסק דין אחר של הרב דיכובסקי (פורסם בחוברת "הדין והדיין") שכתב:

"המינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח לאומי בסכום של 4,000–3,000 ש"ח לחודש... אף את הרף העליון לכתובה יש לקבוע בסכום של כ־10,000 ש"ח לחודש..."

אשר לנידון דידן אני מסכים עם עמיתי שבנדון דידן האשה לא הפסידה כתובתה אלא שהואיל והסכום הרשום בכתובה הוא גבוה, יש אומדנא דמוכח שלא התכוון להתחייבות.

והואיל ולדברי הבעל סוכם בכתב בינו לבין אשתו כי בזמן פירוד ו/או גירושין, תקבל האשה כפיצוי סך של 60,000 ש"ח. לפיכך יש לקבוע סך זה כפיצוי עבור סכום הכתובה.

אולם מה שהוסיף עמיתי וכתב שמסכום זה: "יש להפחית את הסכום שבית המשפט סבר כי על האשה להשיב לבעל (סך 35,000 ש"ח), ובכל זאת פטר אותה מלהשיבו ולמעשה העניק לה אותו כפיצוי."

לענ"ד, נראה שהואיל ונושא הרכוש ואיזון משאבים לא נדון לפני בית הדין, אין לקזז את הסכום של 35,000 ש"ח מהסכום של 60,000 ש"ח שהוסכם בין הצדדים.

לכן נראה לפסוק שעל הבעל לשלם לאשתו עם הגירושין סך של 60,000 ש"ח כפיצוי על כתובתה.
הרב יעקב זמיר – ראב"ד

הצדדים שלפנינו נישאו בנישואין שניים בשנת 2003 בגיל מבוגר יחסית, כשלכל אחד מהצדדים ילדים משלו, ואין להם ילדים משותפים.

הצדדים חיו יחדיו כשש שנים ומחודש 5.09 גרים הצדדים בנפרד.

כבני זוג התגורר הצדדים ב[ב' ח'], הבעל מתגורר כיום ב[ב' ח'], והאשה בשכירות בתל אביב.

ביום כ' באייר תשס"ט (14.5.2009) הבעל עבד בצפון כנהג משאית וכאשר חזר בערב לביתו האשה לא הייתה בבית. היא אספה את מטלטליה, ומשכה את כל הכסף מהבנק 55,000₪ ועברה לגור בשכירות בדירה בתל אביב, חוזה השכירות נחתם ביום י"ג באייר תשס"ט (7.5.2009) כלומר כשבוע לפני שעזבה את הדירה.

כעבור כמה ימים ביום כ"ה באייר תשס"ט (19.5.2009) הגישה האשה לבית המשפט בקשה לצו הגנה בו לא פירטה אלימות ספציפית או אירוע שקרה באותו שבוע אלא כתבה בצורה כוללנית "אינני מעונינת בכל קשר עם אדם זה שעושה כ"כ הרבה כדי לגרום למותי (מבלי שנגע בי פיזית)."

בדיון הראשון לפנינו ביום א' במרחשוון תש"ע (19.10.2009) האשה אמרה שהוא גירש אותה מהבית ומסכימה להתגרש םם ייתן לה את כתובתה בסך 700,000 ₪.

הבעל טען ששני ילדים מנישואיו הראשונים התגוררו אתם, אולם הבת שהייתה באותה תקופה בת חמש־עשרה לא הסתדרה עם [פלונית], דבר שגרם לוויכוחים רבים ביניהם ובין האשה והבת, לדבריו האשה והבת סיפרו לעובד הסוציאלי שהוויכוחים ביניהם גרמו לקללות ולהרמות ידים מצד האשה כלפי הבת, והבת הייתה מתקשרת לאביה כדי לקבל סעד, בעקבות כך היה הבעל מרים טלפונים ומשתלח ומאיים על אשתו.

האשה השקיעה בבית מזגנים ופרגולות, לדבריה 25,000 ש"ח שייכים לה ממילא.

בדיון זה שוב עלתה בקשת האשה לקבל 700,000 ₪ דמי כתובתה, האשה אף סירבה להצעת ביה"ד להתגרש ולאחר מכן לדון בכתובה, על אף שהבעל הסכים, בדיון זה העלתה האשה טענה חדשה "נודע לי שזרק אותי לטובת הגרושה שלו, בזמנו זרק אותה לטובתי ועכשיו חזר לראשונה."

בעניין הכתובה טען ב"כ הבעל "הרב דיכובסקי כבר פסק כתובה 100,000 ₪ ב־10 תשלומים אמרתי ניתן 120,000 ₪ ומזה נוריד ניכויים והם לא הסכימו."

בדיון אח"כ ביום י"ב בתמוז תשע"א (14.7.2011) טען הבעל שהמריבות נסבו סביב אחזקת הילדה שהאב היה המשמורן שלה, וכן בעניין מקום המגורים, הבעל רצה להמשיך לגור ב[ב' ח'] והאשה ביקשה לחזור לתל אביב, בנוסף טען הבעל שזה זמן האשה מציגה עצמה באינטרנט כגרושה המחפשת סקס ואהבה, בדיון זה אמר הבעל שזמן קצר לפני שעזבה את הבית הצדדים היו בטיול בהונגריה ואז לדבריו "שבועיים היה לי שקט."

בדיון זה טען הבעל בעניין הכתובה שהרב וייס אמר לו לפני החופה "זה סתם אל תתייחס לזה" כמו"כ התברר במהלך הדיון שכל התביעות הרכושיות נידונו בבית המשפט כולל מזונות אשה שנתבעו שם.

בדיון זה טענה ב"כ האשה שבידיה תמלולים רבים בהם הבעל מאיים ומקלל את אשתו כמו "עופי לתל אביב, זונה"...

על כך השיב הבעל "כל פעם אמרה אני הולכת, אמרתי את יכולה ללכת."

כמו"כ טענה ב"כ האשה שהבעל איים "אם לא תוציאי את הכלב מהבית הוא ימות וגם את הולכת למות", על כך השיב הבעל "יכול להיות, אולי את משקרת."

הבעל טען שאיים על אשתו בטלפון, רק כאשר חשש לחיי בתו ששהתה עם האשה והוא היה בדרכים עם המשאית.

בדיון ביום י"ג במרחשוון תשע"ב (10.11.2011) אמרה האשה:

"העיר אותי ביום 14/5/09 בחמש לפנות בוקר כשהלך לעבודה והודיע לי בפעם האלף שאם אמצא בבית כשיחזור מהעבודה הוא יהרוג אותי."

באותו היום עזבה את הבית.

לשאלת ביה"ד האם איים פעמים נוספות השיב הבעל בדיון זה ואמר:

"אולי יותר מפעם אחת, הבת שלי התקשרה אלי אבא תציל אותי ופעם התקשרה לכלתי היא ידעה שאם מרביצה לבת שלי היא לוחצת אלי."

בדיון אמרה האשה:

"שהייתה בטיפול במרכז לשלום משפחה בנתניה... היום אני שלוש שנים אחרי ויש לי חרדות מגברים"...הייתי עשרים פעם במשטרה להגיש תלונה ואמרו לי שעלול להגיע למח"ש ואני ויתרתי... בה"ד לבעל האם זה נכון שלפני כל דיון נהגת לאיים עליה בטלפון? תשובה: אני מוכן ללכת לפוליגרף שלא איימתי."

באותו דיון טען ב"כ הבעל שלאשה כישורי משחק מקצועיים והאשה השיבה רק בתיאטרון עיוני, לא קבלו אותי מחוסר כישורים.

בדיון הודתה האשה שחוזה השכירות לדירה שעזבה עליה נחתם ביום של שבוע קודם לעזיבתה את הדירה, אולם האשה טענה שעשתה זאת כדי לקבל עוד כסף מהמדינה.

באותו דיון הקשה ב"כ הבעל מדוע האשה פנתה למשטרה במהלך 2009 ע"מ שישיבו לבעל את האקדח על כך השיבה: "התנהגתי בהתנהגות קלאסית (לנפגעות אלימות)". לאחר מכן שאל מדוע אם כ"כ חששה נסעה אתו להונגריה וכן מדוע משכה את הכסף בתחילת מאי 55000 ₪ כמו"כ שאל מדוע מפרסמת עצמה באינטרנט לצורך היכרויות על כך השיבה "כי ביום מן הימים אתגרש ממנו."

ב"כ הבעל אמר:

"מקומם שאשה שמפרסמת באינטרנט מחפשת גברים ומבקשת כתובה."

האשה אמרה:

"לא שתיתי קפה עם גבר לא שוחחתי עם גבר."

מתרשומת פקיד הסעד מוטי וייס מאותה התקופה והמצורף לתיק עולה שהיה מתח רב בין האשה לבתו של [פלוני]. חלק נכבד בתרשמותיו עסק בקשר הקלוקל בין הבת ל[פלונית], בין היתר הבת האשימה את האשה בפני העו"ס:

"שהיא בעטה בה ברגל ([פלונית] טוענת שלעולם היא לא הרימה יד על [ב'] ואז קרה בטעות – היא רצתה להזיז את הכביסה)."

בהזדמנות אחרת אמרה:

"[פלונית] לא מדברת אִתה שבוע כי היא לא קנתה לה מתנה ליום ההולדת היא גם לא מספרת שהיא זרקה עלי דלי וקיללה אותה כמה פעמים."

מתרשומת נוספת מאותה תקופה ביום א' בסיון תשס"ט (24.5.2009), כמה ימים לאחר עזיבת הבית ע"י האשה כתב אותו עו"ס מוטי וויס:

"מספרת [פלונית] שהאירוע בו [פלוני] לא פתח לה את דלת הבית + האירוע בו [פלוני] ו[ב'] "בשלו" אותה גרמו לה לעשות את הצעד של עזיבת הבית, והקשר עם [פלוני] – אני עשיתי הרבה דברים כדי לפגוע בו כדי שלא ירצה להחזיר אותי אליו, אני מקווה שזה יספיק."

כלומר האשה מודה שהיא תרמה ועשתה רבות בליבוי הסכסוכים ביניהם.

לסיכום כל העובדות דלעיל:

הצדדים גרים בנפרד למעלה מארבע שנים ואינם רוצים זה את זה, הוויכוחים בדבר מקום המגורים של הצדדים והחיכוכים בין האשה והבת של הבעל מנישואיו הראשונים רק החריפו את הסכסוך, לשונו המשתלחת של הבעל זירזה את עזיבתה של האשה את הבית, האשה תרמה רבות לליבוי הסכסוך המשפחתי בינה לבין הבת ובינה לבין הבעל, אולם לא נראה שבמועד המדויק של עזיבתה הייתה הצדקה יוצאת דופן לעזיבתה, וזאת מאחר שבסמוך לעזיבתה היו הצדדים בטיול משותף בהונגריה, כאשר הבעל קונה לה שם טבעת במתנה, כמו"כ האשה כמה שבועות קודם לעזיבתה ביקשה להשיב לבעל את הנשק.

בצו ההרחקה כנגד הבעל שביקשה האשה מבית המשפט ארבעה ימים לאחר שעזבה, ציינה האשה שבעלה לא נגע בה פיזית.

בעניין הקללות והאיומים שהשמיע בטלפון באותו יום, אמרה האשה בפנינו במהלך הדיונים שהוא איים אלף פעמים, כמו"כ האשה משכה את כל הכסף מהבנק שבוע קודם לעזיבתה כלומר לפני אותה שיחה בטלפון. זאת אומרת שהאשה תיכננה את עזיבתה והעזיבה לא הייתה כ"כ פתאומית (כמו"כ אילו כ"כ חששה מאיומיו מדוע משכה את כל הכסף מהחשבון המשותף מהבנק – כולל את חלקו של הבעל, הרי בוודאי שצעד שכזה רק מחריף את המתח ומגביר את הסיכון).

האשה שכרה דירה שבוע קודם שעזבה וחתמה על חוזה שבוע קודם שעזבה, כמו"כ במועד עזיבתה האשה רוקנה את הבית מכל מטלטליו כולל הכלב, כך שמתקבלת תמונה של עזיבה מתוכננת ויזומה של האשה את הבית ללא כל כוונה לשוב בעתיד, וזאת כפי הנראה משום שלא חפצה בו יותר ומבחינתה הניחה שחיי הנישואין הגיעו לקִצם, כלומר לא מדובר בעזיבה הכרחית פתאומית וחפוזה מתוך חשש מידי מהבעל, המתאפיינת בלקיחת מספר חפצים אישיים בלבד.

עתה נעבור לפסיקה.

ראשית נדון בעצם תביעת הבעל בחיוב האשה בקבלת גט.

למעשה אין אנו נזקקים לדון כיום בחיוב האשה בגט, וזאת משום שהאשה מסכימה להתגרש מידית, אלא מבקשת לקבל את מלוא כתובתה בסך 700000 ₪, ואינה מוכנה להתפשר.

משכך, נדון בעניין חיוב הבעל בתשלום כתובת אשתו.

מאחר שקבענו ששני הצדדים אינם מעונינים זה בזה, ושניהם תרמו למצב זה, הרי ששניהם בגדר מורדים זה על זה וידועה ההלכה הכתובה בראשונים ברבינו ירוחם (וכפי שיובא לקמן בהרחבה) שבכה"ג מחייבין ואף כופין לגט.

ידועה ההלכה שכתב רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק שמיני):

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה וכו'."

מבואר מדבריו דהיכא דהאשה תובעת גט, והבעל אומר שאינו רוצה באשה אך מסרב ליתן גט כופין אותו שיגרשנה, על כרחך כיוון ששניהם אינם רוצים בקשר האישות כופים את הבעל שיגרש האשה, וק"ו איפכא היכא שהבעל רוצה לגרש את האשה והאשה אומרת איני רוצה בו אך איני רוצה להתגרש. בוודאי דנימא דכופין אותה לקבל גט, דאם בבעל דבעינן לדעתו מדאורייתא, כפינן ליה לגרש היכא שאומר שאינו רוצה בקשר האישות. ק"ו לאשה, דלא בעינן הסכמתה לגירושין רק מטעם חרמו של רבינו גרשום, שנכפנה להתגרש דלא עדיף דינו של רבינו גרשום מדין תורה וכדכתב הרא"ש בתשובה בכלל מ"ב ס"א.

הרי ההלכה פוסקת שכאשר שניהם מורדים זה על זה ואינם חפצים זה בזה כופין את הבעל להתגרש אחר י"ב חדש ומכל מקום האשה מפסידה תוספת כתובה. כי מראש הוא הבעל לא התכוון בשעת הנישואין להתחייב על תוספת הכתובה כאשר אשתו היא הדורשת ממנו להתגרש.

בכרך ח' בפד"ר בעמוד 323 מובא פס"ד של ביה"ד הגדול מהרבנים י' ש' אלישיב, בצלאל ז'ולטי, ומרדכי אליהו הדנים בזוג המורדים זה על זה. האשה לא הסכימה לשלום־בית משום:

"סבלתי שלוש שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין... אין לי עדים... אינני מסכימה לשלום־בית... אני מסכימה לגט אבל הוא ייתן לי הכתובה..."

ואילו הבעל אומר:

"מוכן לגרש את אשתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה... הוא דורש לפטור אותו... הואיל והאשה הצהירה שהיא לא מוכנה לגור עם בעלה... הבעל שעזב את אשתו בטענה שהאשה תחליף מקום המגורים בעפולה מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין הרי דינו כדין מורד."

וממשיך שם בפד"ר:

"והנה באשה שמרדה בבעלה קי"ל דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבית כנסת ובבית מדרש ד' שבתות... ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה כולל גם תוספת כתובתה. ולכאורה, מדין ק"ו איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו לא תפסיד כתובה ותוספת."

אחר כך מובאת שם ההלכה של רבינו ירוחם בשם רבו שנאמר שם שמפסידה תוספת כתובה:

"ולפי האמור לכאורה, הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד לא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?"

ובפד"ר שם מיישבים בב' דרכים.

בדרך א' כתבו וז"ל:

"והנה דעת הר"ח הו"ד בתוספות יבמות ס"פ הבע"י, והרי"ף שם, וכן קיי"ל באהע"ז בסימן קנ"ד שבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו כגון בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה או בבעל שנעשה מוכה שחין (עיין ב"ש בר"ס נ"ד) אינו חייב בתוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת. ולכן לדעת רבו של ר"יו ז"ל הסובר דאם גם הבעל מורד באשתו – לאחר שנה כופין אותו לגרש, ממילא אי אפשר לחייבו בתשלום תוספת כתובה מדינא דהר"ח ז"ל ודווקא כשהיא לבד מורדת בבעלה והבעל מצדו היה מוכן ורוצה להמשיך ולחיות איתה בכה"ג כאשר מגרש לה בטרם הכריזו עליה חייב גם בתוספת כתובה, ואי אפשר לפוטרו מדינא דהר"ח ז"ל שהרי הוא מגרש מרצונו, משא"כ בעובדא דרבו של רי"ו שחייב להוציאה וכופין אותו על כך."

כלומר, אם מגרש מרצונו משלם תוספת כתובה. אולם אם כופין עליו לגרש מפסידה תוספת כתובה.

אולם בפד"ר שם הקשו על דרך זו שהרי הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ה כתב:

"כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו, ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להן כתובתן. כלומר נצ"ב אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיוון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב, אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן, בזה יש הפרש ביניהם שאומרת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ד' שבתות ובבית הכנסת ובבית המדרש ושולחין לה... אבל אם הוציאה קודם זה לא הפסידה כלל."

הרי שמצוין ברשב"א שגם אם מוציא מרצונו אולם היא הדורשת להתגרש "מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כיוון שהן תובעות להתגרש, ולא מוזכר הדין שכופין אותו לגרש, אם כן מוכח דלא מפני הכפייה לגרש מפסידה את תוספת הכתובה, אלא מפני שהיא תובעת להתגרש.

וע"כ מיישבים שם בדרך נוספת דרך ב':

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו. הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה. ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

יהיה טעם ההלכה איך שיהיה, מ"מ מבואר ברבינו ירוחם שכאשר גם האשה מורדת ואינה חפצה בבעלה היא מפסידה תוספת כתובה.

בנדון דידן הוכח, שלמרות שפורמלית הבעל הגיש תביעת גירושין. אולם האשה גם מבקשת להתגרש באותה המידה, לכל אורך הדיונים הוכח שהאשה אינה חפצה בבעלה, מפרסמת עצמה זה שנים באינטרט כמחפשת בן זוג (האשה לא הכחישה שפרסמה אלא טענה שלא הייתה עם גברים), אולם הסיבה שהצדדים לא התגרשו עד היום נובעת מכך שהאשה מבקשת להמתין עם קבלת הגט עד לאחר שתקבל את כתובתה, האשה אינה מעלה כלל אפשרות לחזור לחיות אתו, ומעונינת בגירושין לא פחות ממנו.

על כן לנידון דידן יש גדר הלכתי של מורדין זה על זה, ובכה"ג האשה מפסדת תוספת כתובתה.

עתה נותר לדון מהו עיקר כתובה – מאתיים זוז, בעיקר הכתובה מחויב הבעל לשלם.

בדברינו לקמן נסקור את דעות הפוסקים בעניין שעור עיקר הכתובה, וזאת בכדי לשערך את הסכום בימים אלו באופן מדויק ובשקלים.

כידוע דעת הגאונים ורוב הראשונים שיש לשער את הכתובה בכסף דרבנן, היינו מאתיים זוז שהם עשרים וחמשה זוזים של תורה וכן פס"ק השו"ע (באבהע"ז סימן ס"ו סעיף ו'):

"כמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק ולאלמנה מנה ושל זו וזו כסף מ[ד'] נמצא כתובות בתולה הם ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף... (וברמ"א שם) וכ"ז לדעת קצת הפוסקים שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם) שמאתים של בתולה עולין ששה סלעין ורביע... אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא והוא ח' פעמים יותר..". עכ"ל השו"ע והרמ"א.

הדרהם משקלו 64 (חזו"א אבהע"ז ס"ו סק"ט וס"ק כ"א) שעורות, והגרם משקלו 20 שעורות. על כן דרהם הוא 3.2 גרם כסף.

א"כ לשיטת השו"ע 200 זוז שווים ל־120 גרם כסף, ולדעת הרמ"א 200 זוז שווים ל־960 גרם כסף (פי שמונה). כאן כשמדובר בבני זוג ממוצא אשכנז, הרי שעל הבעל לשלם לאשתו 960 גרם כסף עבור עיקר כתובה.

על כן, מאחר שכיום שווי גרם כסף 2.6 שקלים, ביה"ד פוסק שעל [פלוני] לשלם לאשתו סך של 2,496 ש"ח כתשלום עבור 200 זוזים שהתחייב עליהם בכתובה.

והנה ראיתי שעמיתי הגר"י בן מנחם שליט"א הגיע למסקנה שאכן, האשה אינה מקבלת את מלא הכתובה כפי שדרשה, אלא שלאחר כל הקיזוזים שציין בפסק דינו, הציע לחייב את הבעל בתשלום של 25,000 ₪ עבור כתובתה, אני מסכים להצטרף להצעתו שבנדון זה למרות שמעיקר הדין חייבנו את הבעל רק בעיקר כתובה, אולם כפיצוי ומאחר שהבעל תרם רבות לזירוז עזיבת אשתו את בית המגורים ע"י לשונו המשתלחת והגם שגם אשתו אינה חפצה בו כפי שכתבנו לעיל, מ"מ יש מקום לחייבו במתן פיצוי לאשה, ועל כן על מר [פלוני] לשלם לאשתו [פלונית] סך של 25,000 ש"ח.
הרב אברהם שינדלר

נפסק ברוב דעות כי על פלוני לשלם לפלונית סך של 25,000 ₪.

ניתן ביום ב' בכסלו התשע"ד (05/11/2013).