עניינו של פסק הדין שלפנינו בבקשת המבקשת כי בית הדין יחייב את בעלת לתת בידה גט פיטורין.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו ביום כ"ה חשון תש"ס (4.11.99) ומנישואי הצדדים נולדו ארבעת ילדיהם המשותפים. הצדדים עוברים ושבים בשערי בית הדין כבר משנת 2006 במסגרת חמישה תיקי גירושין שפתחה המבקשת.

לדברי המבקשת, בעלה מזלזל בה מאוד אף בפהרסיא, נוהג עִמה בריחוק גדול, ואינו מתקשר עמה כלל. בנוסף הבעל נוהג לאבד את כספי המשפחה בהימורים מפוקפקים. היחסים ביניהם המשיכו להתדרדר ובעלה השתמש כנגדה באלימות פיזית שגררה בעקבותיה את הרחקתו מהבית, עד שבסיום ההליך נגזר דינו בעבודות שרות.

בעבר הבעל ביקש לנסות את האפשרות לשקם את חיי הנישואין, ואכן, לאורך התקופה האשה נעתרה לבקשותיו במספר הזדמנויות, והתיקים נסגרו ונפתחו לסירוגין לאורך השנים, וחוזר חלילה (פסחים מח:).

ביום י' סיון תשע"ב (31.5.12) פתחה המבקשת את התיק החמישי שלפנינו. הצדדים הוזמנו לדיון ליום כ' תמוז תשע"ב (10.7.12) אך הבעל לא טרח להופיע. הצדדים הוזמנו שוב ליום ז' חשון תשע"ג (23.10.12) ובית הדין נוכח כי עדיין הצדדים עומדים על דעתם, הבעל מבקש שלום־בית והאשה מבקשת להתגרש.

הבעל הצהיר לפני בית הדין כי עזב את הבית כבר שישה חודשים קודם לדיון, אך מבקש הוא לשקם את חיי הנישואין. לשאלת בית הדין אישר הבעל כי מאז שעזב את הבית לא דיבר עם אשתו, לא נפגש עם ילדיו, ולא עשה דבר לצורך שלום־הבית, לרבות פרנסת ילדיו.

גם עו"ס בית הדין שנפגשה עם הצדדים הודיעה בעבר לבית הדין (במכתב מיום כ"ו אלול תשע"א 25.9.11) כי לאורך כל השיחות שניהלה עם הצדדים פני האשה היו לגירושין, למעט באחת השיחות בה החליטה לתת הזדמנות חוזרת לנישואיה והסכימה לנסות לשקם את חיי הנישואין בכפוף לכמה תנאים, אך ביקשה להדגיש כי אם בעלה לא יעמוד בתנאים שהציבה יתגרשו לאלתר.

בדיון נוסף מיום כ"א כסלו תשע"ג (5.12.12) ביקש הבעל פסק זמן נוסף של חודש וחצי לנסות לשכנע את האשה כי באמת הפעם שינה את התנהגותו, ובמידה ולא יצליח יתגרשו בהסכמה ובית הדין נעתר לבקשתו. אמנם גם לאחר פסק הזמן המבוקש נוכח בית הדין בדיון מיום ב' אדר תשע"ג (12.2.13) כי עדיין מבקש הבעל לרצות את אשתו. לשאלת בית הדין חזר והצהיר הבעל כי לא עשה דבר למען שלום־הבית, וכי לא ראה את אשתו מאז הופעתו הקודמת בבית הדין.

בחקירתו הכחיש הבעל כי היה אלים כלפי אשתו, ולדבריו זה כארבע שנים שחדל להמר. עם זאת הודה כי בעבר הפסיד אלפי שקלים בהימורים. מנגד טענה האשה כי בעלה המשיך להמר ואף כשנשלח לקורס הגמילה מההימורים לא טרח להופיע. לדבריה, פעמים רבות היה נעדר שלא כדין מקורס זה, עד כי חדל להשכיל להיטיב לגמרי. עוד הוסיפה כי בדרך כלל בעלה היה שב לביתו רק לפנות הבוקר.

בסיום הדיון הצהיר הבעל כי בנם המשותף עומד לערוך 'בר מצווה' לפיכך רק לאחר הבר מצווה יהיה מוכן להתגרש. אמנם כמאז ועד עתה, גם לאחר הבר מצווה בדיון מיום כ"ג אדר תשע"ג (5.3.13) סרב הבעל להתגרש, ובית הדין הורה על הגשת סיכומים.

בהתאם להחלטת בית הדין מיום ב' באדר תשע"ג (12.2.2013) הגישה האשה וב"כ ביום כ"ו בסיון תשע"ג (4.6.2013) את סיכומי תביעתה, אך למרות החלטת בית הדין הנזכרת והחלטות נוספות מיום כ"ג באדר תשע"ג (5.3.2013) ומיום כ"ח בסיון תשע"ג (6.6.2013) הבעל לא טרח להציג את סיכומיו, ולפיכך נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו. (וראה בתקנות הדיון תקנה עד.)

דיון והכרעה
הנה, למרות שהבעל ביקש בעבר בכמה הזדמנויות למצות את האפשרות לשלום־בית, ועדיין עומד על בקשתו אף כיום, אך לבית הדין נראה כי אין תביעתו כנה. שהרי הבעל עד כה לא טרח אף לפתוח תיק לשלום־בית, ואף לאחר שבית הדין עדכן אותו כבר בדיון מיום ז' חשון תשע"ג (3.10.12) כי ראוי שיפתח תיק כבקשתו, בכל זאת לא מצא לנכון לפעול בהתאם.
והנה הבעל נעדר פעמיים מהדיונים בבית הדין, הן בדיון מיום א' ניסן תשע"א (5.4.11) והן בדיון מיום כ' תמוז תשע"ב (10.7.12) ובית הדין נאלץ לזמנו באמצעות צו הבאה. הדבר ברור כי החפץ בשלום־בית, יעשה ככל שביכולתו ואף מעבר לכך כדי לפייס ולרצות את אשתו, דבר שלא נעשה עד כה. ובכל אופן ודאי שהחפץ בשלום־הבית אינו ממתין עד שבית הדין יזמן אותו לדיון, וקל וחומר שאינו נעדר מהדיונים בבית הדין.

כאמור, הצדדים אינם משוחחים זה עם זה, ומאז שהבעל עזב את ביתו לא נפגשו כלל למעט המפגשים בבית הדין. בית הדין התרשם כי אף הבעל מבין היום כי עליהם להתגרש מאחר שלמרות שקיווה לשלום אין טוב, אלא שכורך את הגירושין בהסדר התביעות המתנהלות בערכאה אחרת. כן יש ללמוד מדברי הבעל עצמו שהסכים להתגרש לאחר בר המצווה של בנו, וכך אף הצהיר בעבר בדיון מיום י"ט סיון תשע"א (21.6.11) באמרו 'אם האשה אינה מוכנה לייעוץ אני אהיה מוכן להתגרש'.

מעבר לאמור טענה האשה כי הבעל היה מהמר כפייתי בכספי הצדדים ואף הפסיד אלפי שקלים, והגם שבעבר התחייב כי יחדל מלהמר, לא עמד בדיבורו.

והנה יש ללמוד דינו של בעל המהמר מבעל רועה זונות, שהרי רועה זונות יאבד הון (משלי כט ג) והכא נמי בעל המהמר מאבד את ממונו. וכתב הבית יוסף (אבן העזר סימן קנד) וזה לשונו:

מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (סימן עז) פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה – אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא.

קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן ביבמות (סה.) והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון. סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.)... וגם תשובת הר"מ ז"ל האריך בה מאוד וכתב כל הני טעמי שכתבתי. וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא.

גם בדרכי משה הקצר (סימן עז אות יג) דן באדם המשחק בקוביא ומאבד את ממונו ושם הביא תשובת מהרי"ו (סימן קלה) אודות אשה הטוענת מאיס עלי מחמת שהוא שותה ומקיא ומאבד כל אשר לו בשחוק והוא טוען שאם עשה לא יעשה עוד, נראה דזה לא מיקרי אמתלא... עכ"ל. ובדרכי משה השיג עליו דודאי אמתלא היא וכמו שכתב מוהר"ם.

ופסק הרמ"א (סימן קנד סעיף א) מי שהוא רועה זונות... יש אומרים שכופין אותו להוציא ע"ש. הן אמת שבחכם צבי (סימן קלג) העיר שאין דעתו נוחה בטעם זה דרועה זונות חייב לגרש לפי שרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, שהרי איך נדון אותו על שם סופו דומיא דבן סורר ומורה, והרי בן סורר ומורה אינו אלא חידוש ולא גמרינן מיניה ע"ש.

אכן, יש לומר דאף שאין דנים את האדם השתא על שם סופו, וכמבואר בראש השנה (יז.) אמנם כאשר כבר התחיל במעשים שאינם טובים בזה שפיר נדון על שם סופו וכמו שכתב הרא"ם בביאורו המזרחי על הפסוק באשר הוא שם (בראשית כא,יז) שמשום הכי בן סורר נענש על שם סופו לפי שהתחיל בקלקלה, שכבר אכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, מה שאין כן גבי ישמעאל שעדיין לא פתח בקלקלה, שהרי עדיין לא עשה כל דבר המביא לאותה התוצאה שבניו ימיתו את ישראל בצמא, ולפיכך אינו נדון על שם סופו. וכיוצא בזה כתב גם הט"ז בספרו דברי דוד (שם), ה'ן שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, שפה אחת ודברים אחדים, ע"ש.

והכא נמי גבי בעל המהמר שנאחז בסב'ך מאז שכבר החל להמר, ובכך התייצב על דרך לא טוב, וסיפא דקרא רע לא ימאס, ויש דרך ישר לפני איש אך אחריתה דרכי מות – שהרי עני חשוב כמת, ואחריתו מי ישורנו. וכבר הוכיח סופו על תחילתו שאיבד את ממונו, ולכן חייב הוא לגרש.

ואף שהחכם צבי (שם) כתב לפקפק באדם שנכשל ח"ו באשת איש שאינו בכלל רועה זונות, ושאין לכופו לגרש, שאין לך דבר העומד בפני התשובה ע"ש. אמנם הדבר ברור שעד כאן לא אמר כן החכם צבי אלא באדם שמעד באופן חד-פעמי, ולִבו עליו דוי, ושב ורפא לו. אבל מי שמועד לדבר זה וחוזר לסורו, הוה כרועה זונות שכופין אותו. ודון מינה לנדון דידן שאף שקיבל על עצמו להימנע מכל הימור חזר לסורו, והיה הוא ותמורת'ו, דאף הוא בכלל מאבד ממונו שכופין אותו להוציא.

הן אמת שמבואר בחכם צבי שם, שאף ברועה זונות שיש לכופו לגרש היינו דווקא לאחר התראה, וכן נראה גם מדברי הנודע ביהודה (תנינא סימן צ) הובא שם בפתחי תשובה (סק"ה) ע"ש. ומעתה יש לדון אם יש לכוף את הבעל לגרש דשמא לא חשיב שהתרו בו על כך.

אכן, האמת תורה דרכה, שבנדון דידן שהצדדים עוברים ושבים בשערי בית הדין זה שנים, והבעל קיבל על עצמו להימנע מהימורים אלו, ורק מחמת זה התרצתה לו אשתו לבחון שוב את שיקום חיי הנישואין, הווה שפיר כהתראה ומותרה ועומד הוא, ולפיכך כאשר חזר לסורו ומאבד את ממונו חייב לגרש את אשתו.

ואף לפוסקים החולקים על האגודה והחכם צבי הנזכרים, היינו דווקא לעניין כפייה בגט ומשום חשש דגט מעושה, אך לעניין חיוב בגט שפיר חייב לגרש וכמבואר בפסקי דין רבים, ומהם בפסק דין בית הדין הגדול מיום י"ד טבת תשע"ב (9.1.12 תיק 850106/2) בו אימצו את פסק בית הדין דידן (תיק 10836/6) והערעור נדחה במדוכ'ה ע"ש.

זאת ועוד: לטענת האשה אין הבעל מפרנס את בני ביתו, ואף הבעל הודה כן בדיון, ובפרט שעוד בטרם נישאו הצדדים צבר הבעל חובות רבים, והנושים מתדפקים על דלתותיהם.
ופסק בשולחן ערוך (סימן ע סעיף ג) ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכן פסק עוד בסימן קנד (סעיף ג) ואם אין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה, ע"ש.

ומבואר בדעת מרן שהמונע מאשתו את מזונותיה חייב לגרשה. הן אמת שהרמ"א בסימן ע (סעיף ג) העיר שיש אומרים שאין לכופו, אך בסימן קנד (סעיף ג) לא העיר דבר. ובפתחי תשובה (סימן ע סק"ו) כתב בשם הבית מאיר דבחלק'ות ישית למו, דבסימן ע מיירי היכא שאינו יכול לפרנס, ולפיכך כתב הרמ"א שאין לכופו לגרש. אמנם בסימן קנד מיירי שיכול לפרנס אלא שאינו רוצה, ובזה מגרעות נתן ומשום הכי אף היש אומרים דלעיל מודים בזה שכופין אותו להוציא, ולכך לא השיג הרמ"א על מרן בזה.

וכן מדוקדק לשון מרן שכתב בסימן קנד 'ואינו רוצה להשתכר' וכוונתו פשוטה לפניה ולאחריה, שלפי שאינו רוצה לפרנס לכך יש לכופו לגרש. אמנם כאשר רוצה הוא לפרנס אלא שאנוס הוא ואינו יכול לפרנס בזה נחלקו מרן והרמ"א שלדעת הרמ"א אין לכופו לגרש.

וסיים שם, אף שאיני כדאי להכריע אך נראה לענ"ד כדעת השולחן ערוך שגם במקום שהבעל אנוס ואינו יכול לזונה יש לכופו להוציא שהרי השתא אגידא ביה, וכשיגרשה בידה להינשא לאחר שיזונה והוי כבידו לשלם, ע"ש.

גם בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סימן קלא) עמד על דברי השולחן ערוך והעלה שבוודאי מי שאינו רוצה להשתכר כופין אותו להוציא, אבל אם הוא חולה ואנוס הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם מזונות דאורייתא או מדרבנן. שלדעת הרמב"ם שמזונות דאורייתא כופין להוציא אף בשוטים, שהרי הנישואין הן מכלל תנאי האישות ואם אין מזונות אין אישות ונישואין. אבל לפוסקים מזונות דרבנן, אין הנישואין והמזונות תלויים זה בזה, ואין לכופו בשוטים רק במילין.

ומעתה ניחא שפיר דברי השולחן ערוך דבסימן ע מיירי בכפייה במילין ולכך אפילו אם הוא אנוס כופין אותו במילי, אבל בסימן קנד מיירי מכפייה בשוטים דומיא דכל הנך דאיתא התם, ובזה רק כאשר אינו רוצה להשתכר כופין אותו ולא כשהוא אנוס ע"ש. וראה עוד בישועות יעקב (סימן ע סק"ג) ואכמ"ל.

ולפי דרכנו למדנו שעל כל פנים היכא שהבעל אינו רוצה להשתכר יש לכופו לגרש, ואף הרמ"א מסכים לזה. ודון מינה ואוקי באתרין שאין הבעל מפרנס את אשתו כלל ואינו חפץ להשתכר שחייב הוא לגרש.

ואין לומר דהכא הבעל אנוס שאין בידו לזונה ואדרבה אפשר שרוצה להשתכר אלא שאינו מוצא ואנוס הוא בזה שאין כופין אותו להוציא. זה אינו, שהרי אף אי נימא דהשתא 'סופו באונס' מכל מקום הוה 'תחילתו בפשיעה' שהרי הוא הביא זאת על עצמו שאיבד את ממונו בהימורים מפוקפקים.

וכן יש ללמוד מפסק הדין בהרכב הדיינים הרב א' וולדינברג הרב ע' יוסף והרב י' קאפח זצ"ל (פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 221) על אודות בעל הנמצא במאסר ומבקש כי אשתו תמתין לו עד שירצה את עונשו ויצא לחרות, בו נקבעו הדברים הבאים:

והנה בבואנו לדון לפי המצב אשר באשמת הבעל הוא נמצא במאסר שנים, ועל ידי זה האשה מנועה ממנו מכל החיובים שהבעל חייב באשתו, נראה ברור כי הבעל מחויב לפטור את אשתו בגט פיטורין כי על ידי פשיעתו הקודמת הוא כעת במצב של מורד באשתו ממזונות ותשמיש... ואין האשה מחויבת לסבול מכך בגלל מצבו העגום הזה באשר הוא גרם לו לעצמו בפשעו המתועב.

והכי מצאנו בספר אבן ישראל... ונימוקו היסודי לכופו על כך הוא בהיות שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות והכל בא לו על ידי פשיעתו במעשיו הרעים, ולא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא שאינו יכול להיות עמה כלל, ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה... וכמו בעל פוליפוס, אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא. והגאון בעל ענג יום טוב בתשובתו הנדפסת שם חיזק ידי המחבר... ואף שעכשיו הוא אנוס בדבר, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אף על פי שהוא אנוס עיין שם, ודון מינה דהוא הדין לנידון דידן.

וראה עוד בכיוצא בזה בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 77 ואילך, וחלק ח עמוד 124 ואילך), ואכמ"ל.

ודון מינה, דאפילו אם אכן, הבעל כעת אנוס שאין ביכולתו לפרנס את משפחתו, מכל מקום תחילתו בפשיעה היא, והוא גרם זאת לעצמו לפיכך הדר דינא שחייב להוציא וכמבואר בזה עליונים למעלה.

כאמור, אף שהבעל מבקש שלום־בית, אך בית הדין התרשם שאין תביעתו כנה שהרי הבעל עזב את הבית, נעדר מהדיונים בבית הדין, לא טרח כלל למען שלום־הבית, ואף הצהיר כי יתגרש בזמן הנוח לו.

ובנדון דידן יפים דברי רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח דף סא טור א) שכתב:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט... משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש.

וכן מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, וכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים חלק ז (עמוד 112–113) וחלק יא (עמוד 364) וחלק יב (עמוד 199–203) וחלק יג (עמוד 267) וראה עוד בפסק הדין של בית הדין בירושלים (תיק מספר 754405/5) ובפסק הדין של בית הדין בנתניה (תיק מספר 289477/1) ובפסק הדין מבית דין הגדול (תיק מספר 842462/1) וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה החלטות למכביר בנדון זה.

והנה כאמור, בנידון דידן הצדדים פרודים כבר למעלה משנה וחצי, וידועים דברי רבינו חיים פאלג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שכתב כדלקמן:

בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים... וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה... וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ד' ויש עונש מהשמים...

ואני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור.

ובפסקי דין רבים סמכו על דבריו לעשות מעשה, כמבואר בפסקי דין רבניים חלק ז (עמוד 111) וחלק ט (עמוד 150) וחלק יא (עמוד 206) וכהנה רבות.

הן אמת, שכבר בשו"ת יביע אומר (אבן העזר חלק ג סימן יח) הביא דברי הגר"ח פלאג'י וכתב, ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה ע"ש.

גם בית הדין בחיפה (תיק 580813/1) הביא פסק דין מבית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) בו כתבו הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את בני הזוג לתת גט, אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, יש למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, וכופין על המצוות לעשות הכול כדי להציל את הזוג מאיסור, ואולי גם חובה על בני הזוג להשמע לבית הדין.

אולם מובאת שם דעת המיעוט של הגר"צ בוארון שליט"א שלא הסכים עמהם, וסבר שזו פרשנות שאינה נכונה בדברי הגר"ח פלאג'י שהרי שם נאמר היפך דבריהם שכופין את הזוג ליתן גט, וסיימו שם שדבריו צוטטו פעמים רבות בפדרי"ם ובפסקי דין רבים.

ועל כל פנים בנדון זה, לא נדרשנו לכפייה אלא לחיוב, ולאור האמור הדבר ברור כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

וכן מבואר גם באגרות משה (חלק ד יורה דעה סימן טז אות ב) שכתב:

ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום־בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם... אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון.

סיכומם של דברים, בית הדין לא ייתן את ידו לעיגון כה ממושך של המבקשת ללא הצדקה, והבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. על המזכירות לקבוע מועד לסדור גט.

מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת כל הפרטים המזהים.

ניתן ביום ט"ו בכסלו התשע"ד (18/11/2013).