לפנינו ערעור הבעל על החלטת ביה"ד האזורי בפתח תקווה מיום ו' ניסן תשע"ג (17.3.13), ובה החליט ביה"ד, כי מאחר שביום ז' באדר תשע"ג (17.2.2013) נדון עניין מזונות הקטינים בביהמ"ש והבעל בחר שלא להשיב לתביעה וניתנה החלטה למזונות זמניים, אין בידו של ביה"ד להתערב בנידון.

לטענת המערער, הגם שנפסקו מזונות זמניים בביהמ"ש, נאמר שם שהוגש ערעור לביה"ד הגדול בנושא הסמכות וביהמ"ש אמר שימתין להחלטת ביה"ד הגדול. אך כדי שיהיה לילדים ממה ליזון עד אז, נתן ביהמ"ש החלטה למזונות זמניים 1,250 לכל ילד ועוד 1,750 ₪ עבור מדור.

לטענת המערער, ביום ד' בכסלו תשע"ג (18.11.2012) הגישה האשה תביעת גירושין ובה כרכה את הסדרי הראיה, המשמורת והמזונות.

אמנם לאחר כשבועיים, ביום י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), הגישה האשה בקשה לסגור התיק לגירושין בטענה כי: "אנחנו מנסים לקדם את ההליכים בינינו ללא בית הדין... ולכן אני מבקשת לסגור את התיקים, וב"ה מקווה שנגיע לשלום בית."

למחרת, ביום כ' בכסלו תשע"ג (4.12.2012), הגיש האיש בקשה דחופה לביה"ד שלא לסגור את התיק, ונימק שבקשתה של האישה לסגור את התיק אינה כנה, והאיש הוסיף ג"כ תביעת גירושין משלו שבה כרך גם את מזונות הילדים.

ביום הדיון, ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012), הודיעה ב"כ האשה, שהגם שהבעל כרך מזונות הילדים, אין היא מסכימה שמזונות הילדים יידונו בבית הדין.

ולשאלת ביה"ד אם הגישו כבר תביעה בביהמ"ש, השיבה ב"כ האשה כי הם טרם הגישו אותה. תוך כדי הדיון אומרת האשה (כמופיע בשורות 91 ו־96 לפרוטוקול): "אני רוצה מזונות זמניים עכשיו... אין לי כסף לקנות מטרנה וטיטולים לילדים", וביה"ד משיב לה: "אלו מזונות הילדים ואת ביקשת לדון בהם בביהמ"ש."

למחרת אותו דיון, ביום ד' בטבת תשע"ג (17.12.2012), הגיש האיש "בקשה דחופה לפסיקת מזונות זמניים לילדים ¬– מזונות ילדים". ביה"ד קבע לכך דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012), אשר נדחה לבקשת האשה לתאריך ד' באדר תשע"ג (14.2.2013).

בינתיים, ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013) פתחה האשה תיק תביעת מזונות ילדים בשם הקטינים בביהמ"ש לענייני משפחה. ביום ד' באדר תשע"ג (14.2.2013) התקיים דיון בביה"ד הרבני, אשר במהלכו הודתה האישה שאמנם חתמה על הסכם עם האיש ביום 17.9.2012, לפיו יידונו ענייניהם כולל מזונות הילדים בבית הדין הרבני, אלא שטענה שהסכמתה זו ניתנה תחת לחץ. בעקבות אותו הסכם הפנה ביה"ד את הצדדים לגישור בענייני הגירושין, המשמורת ומזונות הילדים.

אחר שהתברר כי הניסיון לא צלח, החליט בית הדין על פי חו"ד משפטית שקיבל מהיועץ המשפטי, כי אין צורך בשלב זה להכריע בשאלה האם הילדים הם צד עצמאי ונפרד מתביעת מזונות האשה, שהרי אין חולק על כך שעניין מזונות הילדים מונח כחוק לפני ביה"ד, ואין תביעה בעניין מזונותיהם תלויה בביהמ"ש.

באותו יום הוציא ביה"ד החלטה המורה לצדדים להודיע לו האם הוגשה תביעה מזונות ילדים אל ביהמ"ש לענייני משפחה. בעקבות כך עדכנה ב"כ האישה את ביה"ד כי אכן הוגשה תביעה כזו אל ביהמ"ש ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013), ואף נתקיים בעניינה דיון בביהמ"ש ביום ז' באדר תשע"ג (17.2.2013) שבסופו נתן ביהמ"ש החלטה למזונות זמניים לילדים.

מכאן, שגם ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012) בו ביקשה האשה מביה"ד לקבוע מזונות זמניים לילדים, וגם ביום ד' בטבת תשע"ג (17.12.2012) שבו האיש ביקש מביה"ד מזונות זמניים לילדים, עדיין לא הייתה תביעה לפני ביהמ"ש, וביה"ד אמנם קבע דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012) אלא שהאשה ביקשה לדחותו, ומיהרה להגיש תביעה לביהמ"ש ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013) לביהמ"ש.

דבר זה אינו תקין ואינו מוסרי, שהרי בו בזמן שהאשה בעצמה דורשת מביה"ד במהלך הדיון שיקבע לה מזונות זמניים, וגם הבעל מבקש זאת למחרת, וביה"ד אף קובע תאריך לדיון – האשה מוצאת לנכון לבקש דחייה של הדיון בבית הדין, ומיד למחרת היא פונה לפתוח תיק בביהמ"ש, זאת אף שנקבע הדיון בבית הדין הרבני. בכך למעשה ניסתה האישה 'לחטוף' סמכות אשר כבר נקנתה לביה"ד, הן ע"פ בקשתה הן ע"פ בקשתו של האיש. זאת בפרט כשהכריכה של שניהם הייתה כדין ובכנות. משכך, ראוי לקבוע כי במקרה זה הסמכות נתונה לביה"ד הרבני. למסקנה זו אפשר להגיע גם מכוח ההסכם שביניהם שהכול יידון בבית הדין הרבני, שהרי טענת הלחץ לא הוכחה. ויובהר: אין מדובר בהסכם לגבי גובה המזונות אלא אך ורק בהסכם כי עניין המזונות יידון בבית הדין, ועל פי פסיקת בג"ץ הסכם שנערך בין הורים לגבי ערכאת השיפוט שתדון בעניינם של ילדיהם מחייב אותם כאפוטרופוסים של הילדים, וכאשר הורה מתנער מהסכם שערך עם ההורה האחר בנימוק שאין הוא מחייב את הילד – יש לבדוק אם אין הוא עושה שימוש לרעה במעמדו כאפוטרופוס כדי להתחמק מהתחייבותו בהסכם (בג"ץ2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 550, 562–563 (2004) וההפניות שם; בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2008)). עם זאת, איננו צריכים לקבוע מסמרות לגבי תוקף ההסכם במקרה זה, מאחר שכאמור די בכך כי האיש או האשה הביאו את נושא המזונות לפתחו של בית הדין כעניין הכרוך בתביעת גירושין אף ללא הסכם, ובפרט כששניהם עשו זאת – כל אחד בנפרד.

כאמור, גם לאחר התאריך י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), בו האשה ביקשה לסגור את התיק שפתחה, ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012), תוך כדי הדיון מבקשת האשה מביה"ד שיפסקו לה מזונות זמניים לילדים, באומרה כי אין לה מטרנה וטיטולים לילדים. ביה"ד אמנם מעיר לה, שהיא כבר פנתה בעניין זה לביהמ"ש, אך מאוחר יותר מתברר שהדבר אינו נכון, שהרי, כאמור, האישה פנתה לביהמ"ש רק ביום כ' בטבת תשע"ג (2.1.2013), אחר שביה"ד כבר קבע דיון ליום ט"ז בטבת תשע"ג (29.12.2012) לדון במזונות הזמניים, לבקשת האשה ולבקשת הבעל. בדרך זו מנסה המשיבה לרקוד בו בזמן בין שתי ערכאות שונות או "לכרכר" מערכאה לערכאה.
מהלכים אלו אינם מוסיפים כבוד לרשויות השיפוטיות – וחייבים להפסיקם. תופעת הכרכור בין הערכאות המשפטיות וכפילות הליכים על ידי ניצול הליך תביעת ‏‏"מזונות ילדים" עצמאית כביכול, היא פסולה מעיקרה וראוי למונעה מראש. כידוע, "לא אחת הגדירה ‏הפסיקה תביעות אלו כפיקציה, בהתברר כי הקטין הוא כה קטין עד שאינו יודע כלל להביע ‏צרכיו... והגשת ההליך ודאי אינה מיזמתו" (ד"ר י' כהן, "מעמדו העצמאי של הקטין ‏בדיני משפחה – תהליכים, מגמות ודרכים לאיזון מחודש", משפטים מא (התשע"א) עמ' 255). כך גם התבטא בעניין זה השופט י' עמית בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7.2.13) בפסק דין עקרוני שנתן בית המשפט העליון בשנה החולפת:

"ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. ‏התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה ‏השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת ‏בכובע של תביעה עצמאית."

אנו ערים לטענת המשיבה כי קיימים פסקי דין של בית המשפט העליון אשר עורכים הבחנה בין תביעה שהגישה אשה למזונות ילדים בבית הדין הרבני – שעשויה להיחשב כתביעה להשבת יציאותיה עבור מזונות ילדים, ובין תביעה שהגישה אשה למזונות ילדים בבית המשפט – שעשויה להיחשב כתביעה עצמאית של הילדים, מה גם שמבחינה צורנית־פורמלית הפרקטיקה היא לרשום את שמות הילדים כתובעים בכתב התביעה שמגישה האשה לבית המשפט. ברם, בפסק דין שנתן בית המשפט העליון בבג"ץ 4407/12 הנ"ל בוטלה הגישה הפורמליסטית שנקטה את "המבחן הפרוצדורלי" ותחתיה העדיף בית המשפט העליון את "המבחן המהותי."

בית המשפט הסביר כי הלכת התביעה העצמאית, פותחה בפסיקה בעקבות החשש ממצב בו תיפגע ותיבלע טובתו של הקטין תוך כדי המאבק המשפטי בין הוריו. ולכן, על מנת להגן על עניינו של הקטין, נדרש בית המשפט לתהות על קנקנו של הסכם גירושין שכלל גם התייחסות למזונות קטינים ולוודא שהוא אכן תואם את טובת הקטין ועונה באופן ראוי לצרכיו. יתרון נוסף הצומח ממוסד התביעה העצמאית, הוא הגנה על אינטרס האם, לנוכח החשש כי על מנת לקבל את הגט, האם תהא נכונה לשלם "במטבע קשה" בדמות הפחתה משמעותית בסכום המזונות שייפסק לזכות הילדים במסגרת הסכם הגירושין.

מנגד הסביר בית המשפט כי למוסד זה יש חסרונות לא מבוטלים (פגיעה בעקרון מעשה בי"ד; ריבוי הליכים ועומס על הערכאות; "חזקת הזנחת הילד" מצד ההורים ומצד בית המשפט; פרימה של מכלול הסכם הגירושין; עצמאות התביעה היא פיקציה; היעדר וודאות ויציבות; אי כיבוד הסכמים; פגיעה בהורים ובטובת הקטין). לאחר דיון ארוך וממצה קבע בית המשפט, כאמור, כי יש לדבוק במבחן המהותי.

עולה אפוא כי פסקי הדין של בית המשפט העליון שראו תביעת מזונות ילדים בבית הדין הרבני כתביעה להשבת יציאות האם למזונותיה היו שייכים לדוקטרינה שדגלה ב"מבחן הפרוצדורלי" – דוקטרינה שאינה נוהגת עוד.

בפסק דין נוסף שנתן בג"ץ בשנה החולפת בהרכב מורחב של שבעה שופטים ציין בית המשפט העליון חזור וציין, בחוות דעת נפרדות של שלושה משופטי ההרכב, המשנה לנשיא השופטת נאור, השופטת ארבל והשופטת חיות, כי אפשר לכרוך את עניין מזונות הילדים בבית הדין הרבני. ואלו דברי המשנה לנשיא השופטת נאור:

"אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן) ). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית־מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט). זוהי סמכות מכוח הסכמה, והיא סמכות מקבילה באופייה – שהרי הסמכות נתונה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם הצדדים בחרו להקנותה לבית הדין." (בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20/3/13) ).

צירוף שני פסקי דין אלו של בית המשפט העליון – בג"ץ 4407/12 ובג"ץ 6929/10 – מלמד כי יש להחיל את המבחן המהותי גם על כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין, ואין לאפשר קפיצה מערכאה לערכאה בתואנת שווא של "תביעה עצמאית" כביכול של הקטינים.

אכן, גישה מהותית זו לגבי מוסד "התביעה העצמאית" עולה בקנה אחד עם אשר נפסק בנושא כריכת משמורת הילדים בתביעת גירושין:

"טענה נוספת עליה מבססת העותרת את הכפירה בסמכות בית הדין הרבני, היא שהקטינים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת ואין לפגוע באינטרסים שלהם על־ידי התנהגותם המשפטית של אפוטרופסיהם הטבעיים, במיוחד כאשר אלה נתונים במאבק משפטי אשר יכול שיביאם להתעלם מטובת הקטינים. העדר כל דיון משפטי בעניין הקטינים, מוסיפה העותרת וטוענת, מחזק את המסקנה כי הקטינים אינם כפופים לסמכותו של בית הדין הרבני שנבחר כערכאה דיונית על־ידי אחד הצדדים מתוך אינטרסים צרים וללא כל התייחסות ל"טובת הילד". העותרת מבקשת לבסס טענותיה אלה על פסק הדין בבג"ץ 2898/03 הנזכר לעיל ובג"ץ 10109/02 כץ נ' כץ, פ"ד נז (2), 875).ב

כפי שכבר נאמר, החזקת הילדים הוא נושא הכרוך בעצם טיבו בהליך הגירושין ומשנכרך נושא זה על־ידי הבעל בתביעת הגירושין, ואין חולק על כנות הכריכה, בית הדין הרבני קנה סמכות, מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, לדון בתביעה. עם זאת, כפי שנקבע בפסקי הדין בבג"ץ 2898/03 ובבג"ץ 10109/02 הנזכרים לעיל, עצם הקניית הסמכות לבית הדין הרבני אינה יכולה לפגוע בזכויות הקטינים, שלהם אישיות משפטית עצמאית, ואינה יכולה לכפוף אותם להסכם שנעשה על־ידי הוריהם בעניין הגירושים, בו הוסדרו, אגב כך, גם עניינים הנוגעים לקטינים, בכלל זה נושא ההחזקה, בלא שטובת הילדים נבחנה, כנושא אשר עומד בפני עצמו בנפרד מסוגיות הגירושין. במקרה שלפנינו אין מדובר בהסכם בין ההורים, אלא בכריכת חד צדדית של אחד הצדדים (הבעל) את נושא החזקת הילדים בתביעת הגירושין, מה שהקנה לבית הדין הרבני (בשונה מבג"ץ 2898/03 ובג"ץ 1019/02) סמכות ראשונית לדון בהחזקת הילדים. בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין."

(בג"ץ 6378/04‏ גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2004) )

נמצא כי יש לערוך הבחנה בין מצב שנערך בו הסכם בין הורים בלא שעניינם של הילדים נבחן בצורה עצמאית ולגופו של עניין, ובין מצב שעניין הילדים – אם עניין החזקתם ואם עניין מזונותיהם – נכרך בתביעת הגירושין. "אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה". כשם שכריכת החזקת הילד בתביעת הגירושין מונעת מניה וביה "תביעה עצמאית" של הילד להחזקתו בבית המשפט לענייני משפחה, כך כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין מונעת "תביעה עצמאית" של הילדים למזונותיהם בבית המשפט. ומקרה דנן יוכיח, שהרי פשוט וברור שפנייתה של המשיבה לבית המשפט בשם הילדים בתביעה עצמאית כביכול אינה אלא שימוש בלתי ראוי של האם בכובעה כאפוטרופא על הילדים. התביעה שהגישו הילדים כביכול בבית המשפט אינה אלא אותה התביעה למזונותיהם שהגישה האם לבית הדין, אף אם עשתה שימוש בכותרות שונות ובשינויי נוסח כאלו או אחרים.

במקרה שלנו, מן הראוי היה שביה"ד האזורי היה קובע מזונות זמניים לילדים על פי בקשת האשה בדיון, אבל על אף העיכוב, ועל אף שהגיעו הדברים שביהמ"ש הוא זה שקבע את מזונותיהם הזמניים של הילדים – אין בכך כדי לעקור את סמכותו של ביה"ד שקבע לדון בהם לבקשת האשה והבעל, וגם ע"פ כריכה כדין וכמוסכם בין הצדדים. האשה עשתה כאן דבר שלא ייעשה בבקשתה לדחות את הדיון בעניין זה, וכשקיבלה דחייה זו ומבלי שתביעתה תימחק, מיד פתחה תיק בערכאה אחרת. דבר זה כשלעצמו פגום ופסול.

וכמו שציינו, ביה"ד האזורי ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012) לא דקדק די הצורך בבדיקת קיומה של תביעה למזונות ילדים בערכאה אחרת, וייתכן שסבר שבאמת האשה כבר הגישה תביעתה שם, ועל כן לא פסק גם מזונות זמניים.

מעניין לציין כי גישה דומה נקט בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת אלה מרז) בתמ"ש 4191-07-13 פלונית נ' פלוני (2.10.2013). בית המשפט דן באותו עניין בשינוי שבא בפסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיית כריכת מזונות קטין בתביעת גירושין. וכך אמר בית המשפט (ההדגשות להלן במקור):

"6. האם ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין?

בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (מיום 20/3/13) נאמרה אמירה ברורה בדבר האפשרות לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת גירושין –

'אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן)). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית־מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט). זוהי סמכות מכוח הסכמה, והיא סמכות מקבילה באופייה – שהרי הסמכות נתונה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם הצדדים בחרו להקנותה לבית הדין.'

קביעה זאת, שינתה הלכה ידועה שנקבעה בפסיקה מקדמת דנא לפיה מזונות קטין אינם ניתנים לכריכה בתביעת גירושין.'

ראה: בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג (2) 171, 176, ע"א 47/62 בייטר נ' בייטר, פ"ד ט"ז 1541, ע"א 404/69 ניר נ' ניר, פ"ד כ"ג (2) 673, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, ע"א 16/98 מאיר נ' מאיר, פ"ד נג (2) 175, בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (ניתן ביום 23/6/09).

האם אין קטין יכול לאיין תביעה כזאת בתביעה עצמאית שתוגש בסמוך לתביעה הכרוכה ותשלול את האפשרות לדון בתביעת המזנות?

לאור המבחן המהותי שנקבע בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (מיום 7/2/13) התשובה הינה שלילית ובית הדין הרבני יוכל למצות את הליך שבפניו בתביעת המזונות עד תום.

למרות שפסק הדין עוסק בתביעה עצמאית של קטין לאחר הסכם גירושין, לאור אימוץ המבחן המהותי, קיימת אפשרות לדון בתביעת מזונות כחלק מדיון בתביעת גירושין כפי שנקבע בפסק הדין:

'על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים,... תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.'

לפיכך, דומה כי יש מקום לאפשר דיון מהותי בבית הדין הרבני לגופם של דברים במסגרת התביעה הכרוכה.

ברי כי ככל שתביעת המזונות בבד"ר וההחלטות לא יעמדו במבחן המהותי, תהא פנויה דרכו של הקטין להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט לענייני משפחה.

כב' השופט יהורם שקד, כאשר נדרש לדיון במקרה דומה במסגרת תמ"ש (ת"א) 18817/12/12 ש' י' נ' ח' י' (קטין) (מיום 7/3/13) ולאחר שדן בהשלכות בבג"ץ 4407/12 קבע כי:

'מרביתם של שיקולים אלה אינם מתקיימים מקום בו אין המדובר בסכום מזונות שנקבע בהסכם בין הורי הקטין. מכאן, קל וחומר, כי מקום בו עניין מזונותיו של הקטין הובא לפתחה של ערכאה שיפוטית על ידי הורי הקטין, יש לבחון האם עניין המוזנות אכן נדון והאם נפסקו לקטין מזונות, ובהתאם לכך, וככל שהתשובה לשאלות אלה שלילית, יש לאפשר לקטין להגיש תביעה עצמאית למזונותיו.'"

בהתאם לאמור בקטע שצוטט לעיל החליט בית המשפט לענייני משפחה למחוק את "התביעה העצמאית" של הילדים למזונותיהם ולהשאיר את הנושא בסמכות בית הדין, והיה זה בטרם הספיק בית הדין באותה עת לדון בתביעה למזונות הילדים שנכרכה בתביעת הגירושין (אך השוו תמש (ב"ש) 58090-06-13‏ פלוני נ' אלמונים (השופט אלון גביזון) ; וראו גם תמש (י־ם) 6982/05‏‏ כ' נ' כ' (השופט בן ציון גרינברגר)‏).

משכך, ע"פ המוסר, הצדק והיושר מקום הסמכות לדון בנושא מזונות הילדים בעניין שלפנינו הוא לביה"ד האזורי.

וגם למען ישמעו וייראו שאין לנהוג התנהגות פסולה שאינה ראויה, ואל להם לרשויות השיפוטיות לתת יד להתנהלות לא ראויה כזו.

אולם בינתיים גובהם של מזונות הזמניים שביהמ"ש פסק עבור הילדים יישארו בתוקפם, דהיינו 1,200 ₪ לכל ילד לחודש וכן 1750 ₪ למדור, וזאת עד שביה"ד האזורי יקיים דיון ממצה במזונות הקבועים של הילדים ומדורם.

הערעור מתקבל. בית הדין מוסמך לדון בתביעה למזונות הילדים, ויש להחזיר התיק לביה"ד האזורי לדיון במזונותיהם הקבועים.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.



ניתן ביום י"ח בכסלו תשע"ד (21.11.2011).