כאשר השיב גדול אחד בתשובה המתחלת מקול מחצצים והשיב לג' גדולי הדור לרבינו שמואל ולרבינו אליהו ולרבינו משולם וכתב שכל ההכרחות יעשו לו שלא ימולו בנו ולא ילמדו לו ספר ולא יקברוהו אם לא יגרש מרצונו בגט כשר על פי חכמי עירו כי אין זה כפייה לדעת ר"ת שאם קדש אדם אחד מישראל בת ישראל כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה רוצה בו מן הדין אין לכופו ואין לעשותו לא בישראל ולא בגוים ואחר נתפש בגנבה ונחבש ביד גוים על ידי ממון או ע"י נפשות ויש כוח בגדולי הארץ להועיל לו אצל המלכות להקל מעליו או לפוטרו משם ואומרי' לו לא נשתדל לך ולא נדבר לגוים עליך לא להרע ולא להיטיב אם לא תגרש אשה זו שקדשת ונתרצה מאימת הגוים שלא ידינוהו לרע וכתב גט לאשתו ונותנו ואומר רוצה אני נראין הדברים שהוא כשר ויש ללמוד דבר זה מתשובת ר"ת אם לא יכפוהו ממש לאוסרו במקום שהיה עד שייתן גט אבל אם עומדים בעצמם מלעזור לו לצאת אין זה כפייה.

ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח /רפ"ט/). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו.

ואף על פי שאין כופין עכשיו שום איש לגרש את אשתו, היינו שאין מטילין עליו חרם שיגרשה, אבל אם רואים ב"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואף על פי שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מכל מקום יכולין הב"ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו וחומרות אחרות כפי רצונם, על כל אדם, אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את אשתו בגט כשר, שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה לא יגרש וילך למקום אחר במקום אשר לא יבדלו ממנו, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, ואין עליו שום עונש כי אין החרם חל עליו אלא עלינו אם לא נתפרד מעליו ואין כאן גט מעושה.

ומ"מ כו'. דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים שם ושם.

שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.

על ראובן שנשא אשה ושהה עמה יותר משנתים, ונודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו; והנה תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והוא משיב, שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה, גם סכנה יש בדבר, וחפץ לגרשה וליתן לה את כל אשר לו, ועני הוא, ואינו משיג לוטרין היילוייש. ומטיבותיכו נדין לפניכם כתלמיד לפני רבותיו. אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו: בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים, כופין אותו להוציא. ור"ג מאור הגולה ז"ל פי' בתשוב*ה אחת, דנכפה הוי מום גדול... ועתה, בימי חכמי הגמרא, אם אירע מום זה באשה, בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה, ויפרע מה שנמצא בידו, והשאר באשר תשיג ידו. ועתה, שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל, שאין לגרשה בעל־כרחה, איך ייתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן, יפה כוח האשה הרבה מכוח האיש. דאלו נולד מום זה באיש, אין אנו אומרין: יכפוה להיות אצלה, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה, יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה. השתא באיש, שאינו מוציא אלא לרצונו, כופין אותו להוציא ויתן כתובה, אם נולדו בו מומין, אשה, שמתגרשת בעל־כרחה, לא כל שכן?... כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כוח האשה מכוח האיש; אך כי ראה הדור פרוץ, ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט, ותקן להשוות כוח האשה לכח האיש... מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא, אף האשה כופין אותה לקבל גט. ואם תמאן לקבל, ימנע ממנה שאר כסות ועונה.

בתשובת הרא"ש כתב... גם נשמע דיכול לכופ' אפי' בשוטי'... ומכ"ש דיכול לזרוק לה הגט בע"כ.

ואפילו אם תמצא לומר שלא נהיגין עתה לכפות בשוטים... מ"מ גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות... וא"כ ק"ו באשה נכפית שיוכלו להחמיר עליה בכל החומרות הנזכר.

אבל בצד השני שכתב הרא"ש שאת"ל שהגאון השוה מדותיו ואף שכופין אותה אם במילי ואם בשוטין ואם בשאר כפיות בהרחקה של ר"ת לכל מר כדאית ליה.

גם אין לומר כוון דודאי לא תיקן ר"ג שתהיה עדיפה ממנו... א"כ לדעת הפוסקים דס"ל דהיכי דבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א"כ ה"ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה... זה אינו די"ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידיה... אלא דלפי"ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה... אבל מן הסתם תלינן בדידיה אין כופין אותה, וממילא דה"ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למש"כ הרמ"א בהגה ומ"מ יכולים לגזור... דשאני התם... אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו... אבל הכא שהספק אם תיקן ר"ג בכה"ג... א"כ אין עליה שום חיוב כלל.

2. (א) מבלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), תשט"ז־1956, רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה, לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:

(1) לצאת מן הארץ;

(2) לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, תשי"ב־1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל;

(3) לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;

(4) להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה, תשי"ח־1958 [נוסח משולב];

(5) לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין;

(6) לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א־1981;

(7) היה האדם שנגדו ניתן צו ההגבלה אסיר או עצור:

(א) לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב־1971 (להלן – הפקודה) ;

(ב) לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי־דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה;

(ג) לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי, וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין;

(ד) להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על  בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו;

(ה) לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר;

(ו) לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו;

(ז) להשתחרר שחרור על־תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על־תנאי ממאסר, התשס"א־2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;

(ח) להשתחרר שחרור מִנהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;

"כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה, רק נקמנות גרדא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנוי עליה, ובכל זאת אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמאלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

יש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל, לא לגרש בניגוד לרצון האשה, כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל."

"כשם שהאשה נאמנת בטענת מאיס עלי רק באמתלא מבוררת וניכרת לבית הדין, וכשאין כל חשש שמא עיניה נתנה באחר, כן גם הבעל – אינו נאמן בטענת מאוסה עלי כל זמן שקיים חשש שמא נתן עיניו באחרת, או שטענתו אינה מבוררת לבית הדין."

"... במקום שאנן, בית דין, סהדי שהבעל מואס באשתו מאיסות מוחלטת שאין למעלה הימנה – לא גרע מרגליים לדבר, ועלינו לקבל את טענת הבעל שהיא מאוסה עליו, למרות שנתן עיניו באחרת... אמנם עדיין לא יצאנו מן הסבך כי מתעוררת כאן שאלה נוספת: בטבע הדברים כל נתינת עינים באחר או באחרת, מביאה למאיסת בן הזוג השני, כך שתחילתו ברצון על ידי נתינת עינים, וסופו באונס של 'מאיס עלי'. ויש לדון: אם הבעל גרם לעצמו את מאיסות אשתו, אם יכול לטעון מאיסא עלי? הגע עצמך, אם ישחית הבעל את פניה של אשתו, ואחר כך יטען מאיסא עלי בגלל פרצופה החבול והמושחת, האם נקבל את טענתו כן באמתלא ברורה? (ודאי שלא!), הרי... הוא נתן אצבעו בין שיניו."

"בית הדין אינו יכול להכריע מה קדם למה, אם מאיסות קדמה ל'עיניו נתן באחרת' או 'עיניו נתן באחרת' (קדמה) למאיסות. האנן סהדי של בית הדין קיים רק כלפי עצם המאיסות, ולא כלפי מה קדם למה. לכן נשאר הבעל במעמד של מאיסא עליו ללא אמתלה ברורה, שכן האמתלה הברורה לנו אומרת רק שהיא מאוסה עליו, אבל אין ברור לנו שהמאיסות באשתו גרמה לנתינת עיניו באחרת כי ייתכן שהאחרת הייתה הגורם למאיסות – וכיוון שלא הוכיח הבעל שהאשה היא הסיבה הראשונה, ואין לנו כל אמתלה מבוררת בזה, אין לפטרו מחיוב שאר וכסות כי אמור, יש צורך באמתלה ברורה לעיני הדיינים כדי להיפטר מחיוביה כשטוען שהאשה מאוסה עליו."

"יסוד דברים אלה בעיקרם, הרי הם ברמ"א אה"ע סימן קנד סעיף ג, ומקורם במיוחסות סימן קב והובאו דבריו בבית יוסף סוף סימן ע"ד שנשאל:

על בעל המכה את אשתו וכו' והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו, והשיב שאין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואם טען שהיא מקללתו, בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם. ואם (יתברר כי הוא הגורם, כגון ש) הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת – הדין עמה וכו'. אבל אם מקללתו חינם – הדין עמו... (עכ"ל).

הרי מבואר שאף על פי שהמדובר במקללת, שהיא מן היוצאות בלא כתובה (כלומר שיש כאן עילת גירושין מחייבת), מכל מקום אין זה אלא במקללתו חינם, אבל אם הוא הגורם (לכך שמקללת אותו) על ידי שמכה אותה – אין עליה טענה, והוא מטעם שכתב בבאר היטב הנ"ל כי אין אדם נתפס על צערו. אם כן, מזה נלמד גם לעניין הבא בטענה של הוצאת שם רע, שאם הוא הגורם, וזה (כלומר התנהגות אשתו) באה כתגובה על התנהגותו – אין טענתו כלום כי אין אדם נתפס על צערו.

ולפי זה, בנידון דידן, שטענת הבעל על השמצת שמו והוצאת שם רע עליו על ידי האשה באה לאחר שנות פירוד, וכן כל המכתבים סובבים על תביעות כספיות שלא מילא הבעל כפי שהיה צריך לעשות, אם כן שייך בזה ללא ספק הטענה של אין אדם נתפס על צערו. ואין זה יכול לשמש נימוק לבעל לחייבה בגט, או לפטור הבעל מחיוביו, מאחר שהאשה מצהירה וחוזרת ומצהירה שמוכנה ורוצה בשלום־בית.

ומעתה נראה שאין מקום גם לראות הוצאת שם רע במקרה דנן ואמתלא לטענת מאיס עלי, כיוון שהצד השני גרם לכך. הא למה זה דומה, למי שאסר על אשתו להתקשט ולהתרחץ, ואחר כך יבא עליה בטענה שמאוסה היא עליו בגלל לכלוכה וכיעורה!...

אם כן, גם אילו יתברר לבי"ד שאין כיום הזה חשד שעיניו נתן באחרת, אין להפסידה מזונותיה כי טענתו שמאוסה עליו אין בה ממש, מאחר שהוא היה הגורם."

על אחת כמה וכמה כאשר מתברר לאשה כי בעלה בוגד בה, דבר שכרוך בכאב נפשי שאינו נופל רחוק מכאבה של אלימות פיזית – הרי שאין לבוא בטענות כלפיה אם נגררה להתנהגות לא ראויה מצדה. הוי אומר כי אפילו אם היה הבעל מוכיח כי אף אשתו התנהגה כלפיו שלא כראוי, מאחר שהוא הגורם לכך אינו יכול לחייבה מחמת כך להתגרש או לפטור את עצמו מחיוביו כלפיה.

נכון הוא שגם למשיב יש טענות קשות כלפי האשה שבגינן מבקש ליצור עילת גירושין מחייבת (בין היתר בגין איומים חמורים, הוצאת שם רע ועלילות שוא בנושאים חמורים, מרידה, מאיסות ועוד, כפי שמנה הבעל בסיכומיו 2/26/08 ובכתב הערעור, אם כי רבות מהאשמות אלו כלל לא הוכחו). אך לא ברור מדוע הושמטה מסיכומי הבעל העובדה כי הוא חי עם אשה אחרת? עובדה זו כאמור, משמיטה את הקרקע שעליה עמדות טענותיו.

לאור האמור, לענ"ד צדק ביה"ד האזורי בקובעו כי במקרה שלפנינו:

"אין לקבל את טענות הבעל... כי אשתו מאוסה עליו, שהרי במקום שיש לחשוש לשמא נתן עיניו באחרת לא מקבלים טענת מאיסות... ובוודאי במקרה שלפנינו שהבעל מודה שבפועל חי עם אשה אחרת, ומודה שהכיר את אותה אשה זמן רב קודם להגשת תביעת הגירושין – אין לקבל טענת מאיסות."

---

---