לפנינו תביעת האישה לחיוב הבעל בגירושין, כתובה ופיצוי.
רקע
הצדדים נישאו ביום ד' בסיון תשע"א (12.6.2011) לאחר היכרות של כעשר שנים. לאישה בת מלפני הנישואין מגבר אחר ללא נישואין. לבת זו אין קשר עם אביה.

כיום הבעל בן ארבעים ושלוש שנה והאישה בת שלושים ואחת שנים. הבעל עבר ניתוח לתיקון עקמת בקנדה בגיל שבע־עשרה. לבעל צליעה קלה בעקבות הניתוח ובנוסף לכך נוצר שקע בגבו. לדברי הצדדים הם לא קיימו יחסי אישות בטרם הנישואין ושמרו על "נגיעה". הבעל רכש דירה הרשומה על שמו בטרם הנישואין.

ביום כ"ט בתשרי תשע"ב (27.10.2011), כארבעה חודשים לאחר נישואין, הגישה האישה כתב תביעה בכתב ידה ובו תובעת גירושין וכתובה. בעילת התביעה רשמה האישה: "רמאות על ידי מקח טעות, מאוס בעיניי, אני מבקשת את הכתובה."

לאחר מכן, הוגש כתב מתוקן ע"י בא כוחה.

האישה טוענת כי על אף שהצליעה הייתה ניכרת לא הייתה מודעת ל"חור" (על פי לשונה), ובתחילה לאחר הנישואין כאשר קיימו יחסי אישות בפעמים הראשונות היה הבעל לבוש חולצה עליונה, ורק לאחר שהיא דרשה ממנו להוריד את החולצה גילתה את המום הנוסף שלדבריה גרם לה למאוס בבעל. האישה הרתה סמוך לנישואין. לדבריה, הבעל עזב את הבית לאחר ובעקבות גילוי המום.

לדברי האישה, הוטעתה ביודעין על ידי הבעל שהסתיר ממנה את המום, והוא זה שגרם לאישה למאוס בו על ידי ההטעיה, ולאור זאת לדבריה היא זכאית לכתובה ופיצוי, סכום הכתובה עומד על סך 180,000 ש"ח.

מנגד, מתחילת הדיונים הבעל עומד על רצונו בשלום־בית, והבעל אף התחייב לפנים משורת הדין לשלם מזונות בסכום של 3,000 ₪. לדברי הבעל הוא סיפר לה בטרם הנישואין על הניתוח שעבר בגב בגיל שבע־עשרה. בנוסף לכך אף בילו יחדיו לפני הנישואין בבריכה, אמנם הוא נהג ללבוש חולצה כדי שלא לעורר תשומת לב של שאר המתרחצים, אך לדבריו היה אפשר להבחין השקע מתחת לצלעות. לדבריו, האישה מעולם לא ביקשה לראות את השקע לפני הנישואין. למרות שבילו יחדיו במלונות ובחו"ל עשרות פעמים.

לאחר הנישואין קיימו הצדדים יחסי אישות גם ללא חולצה. ואף בילו לאחר חודשים וחצי בירח דבש יחד עם הורי האישה בחו"ל.

הבעל הציג לבית הדין תמונות מהתקופה שלאחר הנישואין ולא היה ניכר בין הצדדים מריבה אלא אדרבא היה ניכר בתמונות כי שוררים יחסים נאותים של חיבה.

לדברי הבעל המריבה נוצרה בעקבות סירובו לרשום את הדירה על שם האישה.

בית הדין בחן את השקע המדובר, והתרשם כי לא מדובר במום יוצא דופן המעורר סלידה אלא תוצאה של העקמת.

הצדדים נשלחו פעמיים לייעוץ נישואין כדי לבחון את מערכת היחסים שבין בני הזוג. ד"ר [ס' ז'] כתבה ביום י"ט באב תשע"ב (7.8.2012) כי דברי האישה שהמאיסות שלה בבעלה נובעת מהמום נראים בעיניה תמוהים מאחר שלא הגישה תביעת גירושין מיד שנתגלה המום אלא רק לאחר ארבעה חודשים הכוללים טיול בחו"ל.

לאחר כשנה ביום ט"ז באלול תשע"ג (22.8.2013) הוגשה חוות דעת נוספת של גב' [נ' ח'] שכתבה בתוך דבריה: "...ברצוני לציין בנושא זה כי הסכמתי לראות את המום בגופו. אכן, מדובר בשקע שלהתרשמותי לא מעורר גועל או חלחלה."

וגם היא מתרשמת כי המום שבגופו לא מהווה סיבה עיקרית לסלידתה של האישה מהבעל.

אולם לדבריה, ניכר כי הרגשת הסלידה הקיימת כיום אצל האישה היא אמתית, והאישה אינה מסוגלת לשהות במחיצתו של הבעל.

היום הבעל מסכים להתגרש כהשלמה עם סירובה של האישה לשלום־בית, אולם הוא מסרב לשלם לה את כתובה מאחר שהיא מורדת בו.

דיון והכרעה
האישה מבקשת להתגרש בטענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, כאשר על פי חוות הדעת של יועצת הנישואין כיום האישה מואסת בבעלה.

בגמרא במסכת כתובות ס"ג ע"ב נאמר:

אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה.

מבואר שלגבי אישה המואסת בבעלה אין כופין אותה לחזור לבעלה. כמו כן בנידון דידן שהאישה טוענת כי לא הייתה מודעת למום וכי היא מואסת בבעלה אין מקום להכריח אותה לחזור לבעלה.

הראשונים נחלקו בטוענת מאיס עלי, אם צריכה למחול על הכתובה בפירוש. לדעת ר"ת והרא"ש יש מחילה מפורשת על הכתובה. אולם דעת בעל העיטור שאין צורך במחילה אלא עצם מה שהאישה תובעת להתגרש בטענת מאיס עלי גורם לה להפסיד את הכתובה.

ואת סברתו נראה לבאר על פי דברי הרשב"א בכתובות דף עב עמוד ב' גבי אישה שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבניו שתצא שלא בכתובה וז"ל:

והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה. אף על גב דקיי"ל דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה שאני הכא דכיוון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה.

ביאור הדבר כי המורדת מתשמיש או ממלאכה מאחר שאפשר לכופה ויש תקנה לדבר הרי שאין כאן עקירת האישות ואינה מפסידה כתובה. מה שאין כן בנודרת והוא הדין כן בטוענת מאיס עלי, מאחר שלא כופין אותה בניגוד לרצונה להתרצות, הרי שיש כאן עקירת האישות ומפסידה את הכתובה גם ללא מחילתה. וכך כתב ג"כ המאירי (כתובות ס"ג, ב) בגדר אי כפיית הטוענת מאיס עלי וז"ל:

...אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי כלומר ולעולם איני נזקקת לו אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפייה בדברים ותוכחות וכן אין נותנין לה מתון להפסד כתבה דרך פחיתה אלא אם רוצה להוציאה איבדה כתובתה מיד...

ובדעת רבנו תם המצריך מחילה נראה לבאר כי מאחר שסוף סוף ניתן לרצותה ואפשר שתחזור בה ואדרבא משהין אותה י"ב חודש כדי שתחזור בה, אם כן, אין כאן עקירת האישות הגורמת להפסד כתובה אלא הבעל יעשה מה שבידו לרצותה ולהחזירה אליו.

וכן נראה דעת המהר"ם מרוטבנבורג אלא שמוסיף ומחלק שבאמתלא מבוררת מאחר שלבי"ד ברור כי אין תרופה שירפא את מאיסות הבעל הרי שדנים דינא דמתיבתא ומפסידה כתובה לאלתר ואין טעם להשהות י"ב חודש או לקונסה בנצ"ב שלא תפסה בחינם.

וא"כ בנידון דידן מאחר שהיא טוענת מאיס עלי הרי שהיא מפסידה כתובה לדעת בעל העיטור, ואין שומעים את טענתה לכתובה. לדברי רבנו תם המצריך מחילה מפורשת על הכתובה מהווה תביעת הכתובה עילה להפיכתה למורדת של בעינה ליה ומצערנא ליה וממילא תהיה בת־כפייה ותפסיד כתובה לאחר התראה והכרזה.

כפי שפסק הרמ"א בשם תשובת הר"ן באה"ע סי' ע"ז וז"ל:

ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: ייתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה.

אולם בנידון דידן היה מקום לקבל את טענת האישה, וזאת מאחר שלדבריה הבעל המשיך להסתיר את המום שבגבו, אם כן יש להניח שהוא הבין כי הוא ראוי להימאס בעיני האישה, וא"כ הבעל בהתחייבו בכתובה ידע שאפשר שהאישה תמרוד בו ורצה ליזוק בנכסיו וגם במקרה של מרידה, וממילא יהיה חייב בכתובה, וכמבואר בירושלמי כתובות פרק אע"פ הלכה ח:

אמר רבי יוסה אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תניי ממון ותניין קיים.

הבעל מודה כי לא ידעה מהשקע עד לאחר הנישואין, אולם לדבריו לא הסתיר במתכוון את המום ביחס לאשתו, ואם בפרהסיה לבש תמיד חולצה גם במקום שהרגילות הייתה להיות ללא חולצה, אלא שהאישה מעולם לא התעניינה או בקשה לראות את גופו בטרם החתונה, על אף שידעה מהצליעה והניתוח.

א"כ יש כאן הכחשה של הבעל, ולא נשאר לנו רק לברר אם בטענת המום שנתגלה לה לאחר הנישואין יש בו די כדי לחייבו בכתובה או שמא ראתה ומחלה.

לגבי טענת מומים באישה מבואר במשנה במסכת כתובות ע"ז ע"א כי אין טענת מומים לאישה ביחס למומי האיש, ולא רק במקום שהמומים היו לפני הנישואין והכירה בהם אלא אפילו מומים שנולדו לאחר הנישואין ואפילו במומים גדולים כגון שנקטעה ידו ורגלו – הלכה כחכמים, שלא כופים אותו להוציא ולתת כתובה. כל שכן בנידון דידן, שלא מדובר במום חמור שיש בו כדי לעורר מאיסות כהתרשמות בית הדין ויועצת הנישואין.

[ויעוי' בדברי החזון איש סי ס"ט אות כ"ג בנוגע להפקעת קידושין בנכפה שקידש בעורמה.]

בנוסף לכך, האישה כאמור הגישה את תביעת הגירושין ארבעה חודשים לאחר הנישואין, כאשר בני הזוג מבלים לאחר חודשיים בירח דבש יחד עם הורי האישה בחו"ל, ומוצגות תמונות המראות כי באותה העת לא מאסה האישה בבעלה.

ואם לגבי האיש, שאין דרכו להתפייס במומים, נפסק בשו"ע בסי' קי"ז סע' י' כי:

בא על אשתו, ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים (פירוש כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה) או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וידע ונתפייס

הרי שבנידון דידן, שהאישה הסכימה להינשא על אף שידעה שעבר ניתוח והבחינה בצליעה ניכרת, הרי שטענתה כי דווקא השקע בגב הוא שיגרום למאיסות היא טענה חלושה בייחוד לאור העובדה שהאישה השתהתה בהגשת כתב התביעה כארבעה חודשים, ולאחר שקיימו חיי אישות כמה פעמים.

וא"כ אם מצד הדין במקום שהבעל מטעה את האישה בדבר שידע שיכול לגרום לאשה למרוד בו יש מקום לחייב בכתובה, בנידון דידן נראה כי האישה התפייסה, ודינה כמורדת המפסידה כתובה כפסק השו"ע אה"ע קנ"ד סע' ד:

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפי' נקטעת ידו או רגלו, או נסמת עיניו, ולא רצתה אשתו ליישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה; אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, דינה כדין מורדת.

מבואר שדינה כמורדת, אולם לא נתבאר אם דינה כמורדת של מאיס עלי או בעינא ומצערנא ליה. אולם מאחר שמקורו מדברי הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות אישות שהוסיף וכתב "... ואם לא רצת תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת" – משמעות דבריו שמאחר שבאה בטענת מומים דינה כדין האומרת מאיס עלי ומפסידה כתובתה וכופין את הבעל להוציא לשיטת הרמב"ם והפסידה כתובה. וכך ביאר הרמב"ם מפורשות בפירושו למשנה ביבמות פרק י"ג משנה י"ג וז"ל:

כל מקום שאמר כופין, כלומר ותטול כתובתה. ומן הכללים הנכונים שתסמוך עליהם שכותבין אגרת מרד על היבמה... ואמרו כאן מבקשים הוא לעניין שתטול כתובתה, אם נענה הרי זה טוב, ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה כמו שביארנו.

אולם בנידון דידן שתובעת כתובה נפסק כאמור בשו"ע שדינה כמורדת בעינא ליה ומצערנא ליה, זאת בנוסף לרגליים לדבר שמחלה על המום וכל טענותיה אינם מכוח מאיסות.

לאור האמור, לכאורה, לא תפסיד האישה את כתובה עד לאחר התראה והכרזה והמתנת י"ב חודש. והבעל לא יוכל לגרשה ללא תשלום הכתובה עד לאחר י"ב. ואע"פ שנפסק כי בזה"ז שלא מתירים לישא שתי נשים לא ממתינים י"ב חודש ורשאי לגרשה מיד, כתבו החלקת מחוקק בס"ק ט"ז והבית שמואל ס"ק י"ט שמאחר שהאישה לא מפסידה כתובה עד לאחר י"ב חודש יכולה לטעון כי אינה מעגנת את הבעל אלא ישלם לה כתובתה ויגרש או ימתין י"ב חודש.

ועל אף שההליכים מתנהלים לפני בית הדין כבר למעלה מי"ב חודש כתב הגר"ח מוולוז'ין (בחוט המשולש סי' ב):

ולפענ"ד נראה פשוט דשהיתה יב"ח חשבינן משעת העמדה בדין כמשמעות הגמ' דמשהן לה דמשמע דאבית דין קאי.

וכדבריו מפורש ג"כ בחידושי הריטב"א שכתב:

...ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר שהכריזו עליה ארבע שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטה שלא תתגרש עד י"ב חדש אף על פי שרצה הבעל לגרשה, אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה ואף על פי שאינה מרווחת כלום בחזרתה מ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד.

וא"כ, לכאורה, אין ביד הבעל לגרשה ללא כתובה עד כלות י"ב חודש.

הנה היה מקום לומר שדברי הרמ"א נאמרו רק לגבי אישה האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל הטוענת מאיס עלי אלא שתובעת ג"כ את כתובתה שלדבריה אין מקום כלל להמתין י"ב חודש ולהכריז עליה כדי להפסידה כתובה אלא מפסידה כתובה מיד, ואין מקום לכפייה כלל שהרי הפסידה כתובה לאלתר אם מגרשה תוך י"ב חודש ורק בית הדין הוא שחושש שמא עיניה נתנה באחר ומייפים את כוח הבעל להכריז עליה כדי לכופה לחזור אליו.

אך זה אינו, מאחר שכבר נתבאר שהפסד הכתובה באומרת מאיס עלי נובע או מכוח מחילה לשיטת ר"ת או מכוח עקירת האישות לשיטת בעל העיטור, וא"כ תוך י"ב חודש לא מקבלים את מחילתה לשיטת ר"ת ולשיטת בעל העיטור, מאחר שסוף סוף לא מאמינים לכנות דבריה, ויש פתח ותקווה לחזרתה. הרי שלא נעקרה האישות, שהפסד הכתובה אינו תוצאה של הודאתה או טענתה אלא של המציאות בפועל. וא"כ לא ניתן לסדר גט תוך י"ב חודש ללא תשלום הכתובה.

מאחר שכך, יש לתמוה על האבני מילואים (סי' ע"ז ס"ק ט') שכתב לתרץ את תמיהת הב"ש (סי' ע"ז ס"ק י"א) על הרמ"א שהשמיט את שיטת הרא"ש ושאר פוסקים שמשהים י"ב חודש בטענת מאיס עלי, שמאחר שלדבריה מאיס עליה ויש לדונה בדינא דמתיבתא הפסידה כתובה גם תוך י"ב חודש מכוח הודאתה אם מגרשה, וז"ל:

...ונלענ"ד דבמאיס עלי בכיוון לא הביא רמ"א דין זה, והוא דבמאיס עלי אם נתנה אמתלא לדברי' לא משהן לה אגיטא כלל וכמ"ש הרא"ש בסוגין דלפי שתולות עצמן בעכו"ם אין משהין את גיטן ע"ש, וכאן אף ע"ג דמיירי באינה נותנת אמתלא ולא מהימנא למימר דמאיס עלי', ומש"ה אית לה דינא דגמרא ולא דינא דמתיבתא ובעי' תפיסה לנכסי צ"ב וכמ"ש הרמ"א דכל זה באינה נותנת אמתלא לדברי' וכמ"ש סעי' ג', מ"מ לעניין כתובה אם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש אין לה כתובה שהרי הודאת בע"ד כמאה עדי', ולדברי' שאומרת שמאיס עלי' הרי אין לה כתובה אפי' תוך י"ב חדש כשרוצה לגרשה כדינא דמתיבתא דלחובתה מקבלין דברי' שאומרת מאיס עלי, וכל שמאיס עלי כבר תיקנו במתיבתא שלא להשהותה יב"ח רק להוציאה מיד בלא כתובה, ולכך לא הביא מהרמ"א כאן דעת הרמב"ן והרשב"א דתוך יב"ח אית לה כתובה דהא יש כאן הודאתה שאומרת בעצמה מאיס עלי ולדברי' אין לה כתובה אפי' תוך יב"ח דשייך בי' דינא דמתיבתא שלא להשהותה, אלא מחמת שלא נתנה אמתלא אין אנו מאמינים לחובת הבעל לכופו שיוציאה אבל אם נתן לה מעצמו גט מקבלין דברי' לחובתה.

ויש לעיין בדבריו. ראשית, לדברי ר"ת והרא"ש שמפסידה כתובה רק במוחלת ע"כ איירי במוחלת להדיה ומה שלא מפסידה את כתובתה הוא מכוח קנס על מנת שישתהו ואין הדבר תלוי כלל בדעתה ורצונה, וחיוב הכתובה הוא הוא המכריח את השהיה. וא"כ מאחר שלא מאמינים לדבריה בהיעדר אמתלא מבוררת, יש לחייב את הבעל בכתובה על כורחה תוך י"ב חודש.

וכבר ביארנו לעיל בדעת המהר"ם מרוטנבורג והטור שכדעתם פסק הרמ"א באמתלא מבוררת מפסידה כתובה מכוח עקירת האישות ולא מכוח המחילה. ואם כן, בהיעדר אמתלא שאין מאמינים לה במוחלט לדעת הרא"ש יש תרופה ע"י המתנת י"ב חודש כדי שתחזור בה, וגם אם אין מקום והיתר לביישה ולשפוך את דמה בהכרזת ד' שבתות, אך בהמתנת י"ב חודש אפשר שתחזור בה, ולכן יש לה כתובה בתורת קנס וכפייה תוך י"ב חודש ולא שייך כאן לדון דין הודאת בעל דין כלל.

וכנ"ל יש גם כן לתמוה על החזון איש (חלק אה"ע סי' ס"ט אות ד') שכתב שלחובתה נאמנת כשטענה מאיס עלי, ועל כן אע"ג שלא הכריזו עליה איבדה כתובתה וז"ל:

...ומש"כ רש"י במ"ע דלא בעיא כתובה לא משמע כלל דכונת רש"י כדי להאמינה אלא נראה לפרש דהוא רהיטת העניין דרש"י סבר כיוון דהיא מואסת בו ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה דאיהי מגרשת לי' לדידי' וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה וכדאמר גיטין מ"ט ב', מיהו הר"ן בתשובה לא פי' כן דברי רש"י ומשמע דאף לעניין למנוע ההכרזה לא מהימנא ומ"מ נראה דלחובתה מהימנא והלכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה ואע"ג דמשהן לה יב"ח מ"מ יש נפקותא שאין לה מזונות מבעלה, ולאחר יב"ח הפסידה כתובתה בלא הכרזה ד' שבתות.

על אף שיש לתמוה על הדברים כפי שביארתי לעיל, אולם יש בהם כדי סמיכה וסניף במקום הצורך.

[בישוב קושיית הב"ש על הרמ"א אמרתי מכבר שיש חילוק בין שהיית י"ב חודש ושאר דינא דמתיבתא, שביטול שהיית י"ב חודש בטענת מאיס עלי היה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, ובזה אין לה רווח אם משקרת ואומרת מאיס עלי, מה שאין כן בנוגע לשאר דינא דמתיבתא שיש חשש שדעתה להוציא נדוניא בחינם בזה הצריך המהר"ם אמתלא מבוררת מאחר שיש חשש שמא לימדוה לשקר. ולכן פסק הרמ"א שאין שהיית י"ב חודש במאיס עלי גם באמתלא לא מבוררת. וכך נראה לדייק בדעת הרא"ש שהביא תחילה ביטול שהיית י"ב חודש מדינא דמתיבתא ואח"כ הביא את דברי המהר"ם, ודו"ק.]

אלא שיש לדון להלכה אם במורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה מהני מחילתה או שמא גם כאן לא תועיל המחילה כדי להפסידה כתובתה כרהיטת לשון הרא"ש.

שיטת הרמ"א היא לפסוק כדברי הרא"ש שלא מפסידה כתובה אם מגרשה תוך י"ב חודש גם לאחר הכרזה. וכבר תמה עליו הב"ש בס"ק י"ג שהוא נגד רוב הראשונים וז"ל:

ותאבד כתובתה – כן הוא שיטות הרמב"ם מיד אחר ד' שבתות אין לה כתובה אלא מבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד דגנאי לבנות ישראל שמגרשי' אותן בעליהן מפני קטטה כמ"ש המגיד וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת וכן הוא שיטות הרמב"ן ורשב"א כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן וכ"פ הש"ג ולשיטות הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובסמוך פסק בהג"ה כהרא"ש ותמוה הוא איך פסק נגד כל הפוסקים הללו גם בהרא"ש אין מוכרח זאת אלא הטור כתב כן בשמו, ומ"ש בסמוך בהג"ה בשם תשו' הרשב"א אם מגרש תוך יב"ח צריך ליתן לה הכתובה ונצ"ב לא כ' כן במורדת זו אלא במ"ע.

אלא שגם בשיטת הרמ"א שפסק כרא"ש והטור יש מקום לומר שאם האישה מוחלת במפורש על כתובתה תוך י"ב חודש תועיל מחילתה, כפי שנבאר.

המקור לכך שחז"ל ביטלו את מחילתה תוך י"ב חודש הוא מדברי הרא"ש שבמאיס עלי על אף שמוחלת על כתובתה אמרו שתשהה י"ב חודש ומחילתה אינה מחילה. וכתב הרא"ש שכל שכן שהדין כך במורדת. אולם לשיטות שבמאיס עלי לא משהים י"ב חודש אלא רק במורדת א"כ לא מצאנו מקור לכך שבמורדת לא הפסידה כתובתה תוך י"ב חודש. ואפילו אם נאמר שפירוש השהייה הוא שגם לאחר הכרזת ד' שבתות לא מפסידה כתובתה עד כלות י"ב חודש ולכן ימנע הבעל מלגרש, זה דווקא בלא מחלה. ומאחר שאנו עוסקים באישה האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה וחפצה בכתובה, הרי שלא תוותר על הכתובה שמא יגרשנה תוך י"ב חודש ותזכה בכתובתה, אם כן יש כאן שהייה בפועל גם אם מחילה תועיל וגוף התקנה היא שלא תפסיד כתובה עד שתמחול במפורש.

וכך משמע מדברי מהר"מ פאדוואה סי' י"ג שהוא המקור לדברי הרמ"א כמו שביאר הגאון ירוחם יהודה ליב פרלמן בתשובות "אור גדול" בסי' ד'.

...תשוב' ממוהר"ם מצאתי בחדושי מרדכי וז"ל וששאלת אשה המורדת ואינה רוצה לא להיות אצלו ולא לקבל גט והוא היה ברצון אצלה אם כן נראה לי דיש לדבר על לבה אחרי שאינה חפיצה כלל להיות אצלו שתמחול כתובתה ויגרשה וישא אחרת ואם אינה רוצה למחול כתובתה היתרנו לו לישא אחרת והיא תשב באלמנות חיות עד שתתרצה למחול כתובתה ויגרשנה אז וכתב רבינו אב"ן כמו כן דכה"ג לא יעלה על לב איש שיבטל מפריה ורביה כו' עד ושלום מאיר בר ברוך ע"כ...

וגם לרמב"ם שיש איסור לסדר את הגט שגנאי הוא לבנות ישראל להתגרש מתוך קטטה כאן שמוחלת מרצון על הכתובה אין הדבר נחשב כקטטה [לשיטות שלא הפסידה כתובה לאלתר].

וא"כ להלכה מאחר שגם הרמ"א פסק שלא משהים י"ב חודש במאיס עלי אלא רק במורדת נראה שבמוחלת יודה שתועיל מחילתה תוך י"ב ומאחר שלא מעגנים את הבעל בזה"ז יוכל לגרשה תוך י"ב חודש ללא כתובה אם תמחל על הכתובה.

עוד נראה שאם האישה תמחל עכשיו על כתובתה, תתקבל טענת המאיס עלי מאחר שהיא מוכנה לוותר היום על הכתובה, ורק הרא"ש לשיטתו שגם במאיס עלי משהים י"ב חודש כתב שלא תועיל המחילה תוך י"ב חודש. אבל לדידן לא נשהה אותה לאחר שתמחל על כתובתה כדין טוענת מאיס עלי.

[איני נכנס לדון במה שרצו לחדש ולחלק בין עיקר ותוספת במבקשת להתגרש, מאחר שהדברים נסתרים מכאן, ויש לשפוך סוללה. אציין רק לעיין במה שכתב המהרלב"ח (שו"ת סי' פ') על בעלי סברה זו ואכמ"ל.]

כל האמור הוא לבני אשכנז, אבל לבני ספרד מפסידה כתובתה לאלתר, כמו שפסק המחבר בשו"ע סי' ע"ז סעיף ב' שהביא את דברי הרמב"ם, ורק לבית דין אסור לסדר גט כל י"ב חודש, אבל בזמן הזה שגם לבני ספרד לא מתירים לישא שתי נשים, יודה המחבר שמסדרים גט תוך י"ב חודש כדברי הראב"ן ולא נעגן את שניהם בעל כורחם.

העולה לדינא מהאמור בנידון דידן כי לאור השיהוי הרב מזמן הנישואין ועד להגשת כתב התביעה, בצירוף חוות הדעת של שתי יועצות נישואין והתרשמות בית הדין שלא המום של הבעל הוא הסיבה למרידת האישה, ומאחר שתובעת כתובה, הרי שדינה מורדת ותפסיד את כתובתה לאחר הכרזת ד' שבתות, ובעלה יוכל לגרשה גם תוך י"ב, והפסידה כתובה גם אם לא תמחל על הכתובה, כפסק השולחן ערוך, מאחר שבני הזוג הם מבני ספרד. ואם האישה תמחל על כתובתה, תוכל להתגרש לאלתר ללא כתובה כדין טוענת מאיס עלי.

בנוגע לתביעת האישה לפיצוי, לא נראה כי האישה נפסדה מעצם הנישואין, וזאת בהתחשב בהיותה אם חד הורית בטרם נישאה, ולכן אין פגם בגירושיה או נישואיה הנוכחים המצדיקים מתן פיצוי.

הרב יצחק רפפורט

אני מצטרף למ"ש ידידי בטוב טעם ודעת. אוסיף שכבר הרחיבו בנושאים הללו בפדרי"ם רבים, וסיכם את השיטות ידידי אב"ד צפת טבריה הרה"ג לביא בספרו עטרת דבורה ח"א סימן ל"ו, ובמסקנתו העלה שגם אם האשה אינה מורדת ותובעת להתגרש ללא עילה מוצדקת וכמו במקרה דנן, אזי אם הבעל הסכים להתגרש הפסידה כתובה ותוספת דאדעתא למיקם ולמיפק לא כתב לה. לענ"ד זהו המקרה דנן, שלא נמצאה בו עילה מוצדקת משכנעת לעילת הגירושין, ויש לי חשש שהורי האשה בוחשים בחיי הנישואין, כך שאין לאשה כתובה ותוספת. ואם היא מעוניינת להתגרש עליה לוותר על תביעת הכתובה.

הרב מימון נהרי – אב"ד

ראיתי את אשר כתבו חבריי ואני מסכים למסקנתם שהאשה הפסידה כתובתה, ונראה שאף אין צורך בהכרזה של ד' שבתות. אפרט נימוקיי בקצרה.

עיקר הבירור של הרה"ג יצחק רפפורט נסב סביב דברי הרמ"א בשם תשובת הר"ן בשולחן ערוך אבן העזר (סימן עז סעיף ב) שפסק ביחס לטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה שדינה כדין מורדת דבעינא ומצערנא ליה, וז"ל:

דווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה.

לכאורה, בלא שהתקיים הסדר הקבוע במורדת, של התראות והכרזה, אינה מפסידה את כתובתה, והאריך לדון בצדדי העניין. אמנם מהאמור בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סי' נא אות ב) כתב שבנסיבות אלו אינה מפסידה כתובתה בלא הכרזה. לעומת זאת החזו"א (חלק אה"ע סי' ס"ט אות ד') כתב שלחובתה נאמנת כשטענה מאיס עלי, ועל כן אע"ג שלא הכריזו עליה איבדה כתובתה. וז"ל הנצרך לענייננו:

...ומש"כ רש"י במ"ע דלא בעיא כתובה לא משמע כלל דכונת רש"י כדי להאמינה אלא נראה לפרש דהוא רהיטת העניין דרש"י סבר כיוון דהיא מואסת בו ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה דאיהי מגרשת לי' לדידי' וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה וכדאמר גיטין מ"ט ב', מיהו הר"ן בתשובה לא פי' כן דברי רש"י ומשמע דאף לעניין למנוע ההכרזה לא מהימנא ומ"מ נראה דלחובתה מהימנא והלכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה ואע"ג דמשהן לה יב"ח מ"מ יש נפקותא שאין לה מזונות מבעלה, ולאחר יב"ח הפסידה כתובתה בלא הכרזה ד' שבתות.

ועיין בספר אוצר הפוסקים (סי' עז סעיף ב ס"ק טו אות ז) שהביאו מכמה פסקי דין של בתי הדין, שהסכימו הלכה למעשה כדעת החזו"א ולא נאריך בהבאת מובאות והמבקש ימצאם שם.

באור דברי החזו"א, שהמתנת י"ב חודש עניינה הוא מחמת הספק של בית הדין ולצורך בירור אמיתות טענתה, ולכן באשר להשלכות שהם לחובתה דבריה במקומם עומדים והפסידה כתובתה. ולכן העולה מהאמור, שבנדון דידן בו האשה אומרת מאיס עלי ובזה מאלצת את הבעל להתגרש, על אף שתובעת כתובתה – הפסידה כתובתה ללא הכרזה. יתרה מזו, בנידון דידן משעת העמדה בדין עברו יותר מי"ב חודש שבהם בית הדין בחן ובדק וניסה לדבר על לב האשה לשוב לשלום־בית ואף על ידי ייעוץ נישואין מקצועי, והאשה סירבה לשוב לחיות בשלום־בית. לפיכך, בתום י"ב החודש הפסידה כתובתה.

בהתאם לזאת ייתכן לומר שאף לדעת הציץ אליעזר הנזכרת לעיל ושאר הסוברים שצריך הכרזה להפסידה כתובתה, ההליך שנעשה בבית הדין כמוהו כהכרזה, ואם כן אין צורך בהכרזה נוספת במיוחד.

אמנם למעשה, לרווחא דמילתא, אסכים לדעת חבריי להכריז ד' שבתות בהמתנת הזמן עד המועד שיקבע לסידור הגט.

הרב יוסף יגודה

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. האישה דינה מורדת ובית הדין מתרה בה שאם לא תחזור לבעלה תוך ד' שבועות ממתן פסק דין זה דינה מורדת ותפסיד כתובתה.

ב. יש לקבוע מועד לסידור גט בעוד חודש, והוא יסודר אם לא תשוב האשה ממרידתה.

ג. לאחר ארבע שבועות וקודם סידור הגט ישוב בית הדין להתרות באישה, ואם לא תשוב ממרידתה הפסידה כתובתה, והצדדים יהיו רשאים להתגרש לאלתר.

ד. אם האישה תמחל על הכתובה תפסיד את כתובתה, ותוכל להתגרש לאלתר בטענת מאיס עלי.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט' בטבת התשע"ד (12/12/2013).