לפנינו תביעת כתובה.

העובדות
הצדדים חרשים אילמים ונישאו כדמו"י ביום כ"א אלול תשנ"ג (7.9.93) בכתובת חרש ע"י בי"ד של שלושה רבנים. לצדדים שתי בנות. הצדדים התדיינו בבית הדין ע"י מתורגמן לשפת הסימנים בתביעת הבעל לגירושין ובכרוך לה תביעה לחלוקת הרכוש ומנגד בתביעת האשה לכתובה. תביעת האשה למזונות הבנות נידונה בבית המשפט.

הבעל פתח בתביעת גירושין עוד ביום ג' טבת תשס"ד (28.12.03), וביום כ"א סיון תשס"ד (10.5.04) התקיים דיון. הבעל ביקש לחזור לשלום־בית האשה הסכימה הצדדים חזרו לשלום־בית. לאחר כחמש שנים (ביום כ"ב כסלו תשס"ט 19.12.08) בעקבות מקרה אלימות בבית התלוננה האשה על הבעל. המשטרה הרחיקה את הבעל מהבית. שלושה ימים אח"כ, ביום כ"ד כסלו תשס"ט (21.12.08), ביקשה האשה צו הרחקה מבית המשפט כנגד הבעל. הבעל הסכים לעזוב את הבית. הרקע למריבה ולצו ההרחקה מתואר בתסקיר של שרותי הרווחה: האשה הייתה משתמשת במחשב והבעל חשד שהיא מתכתבת עם גברים וביקש הוא להשתמש במחשב. האשה לא נתנה לו כי חשדה שהוא רוצה להתכתב עם חברתו [ב א'] ואז פרצה מריבה ביניהם. בנוסף מתואר בתסקיר כי לצדדים מערכת יחסים קשה וחילוקי דעות רבים עם מעורבות של ההורים.

ביום ז' אדר תשס"ט (3.3.09) התקיים לצדדים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות הבנו. בדיון ניסה בית המשפט להגיע עם הצדדים להסכמות, וכך נכתב בפרוטוקול בית המשפט: "מוסכם עלינו כי הצדדים יתגרשו זמ"ז בג"פ בהקדם האפשרי בבית הדין הרבני. במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו תוותר האשה על כתובתה וכו' לאשה תהיה הזכות הבלעדית להחזיק בדירה וכו' עד הגיע הבת [ש'] לגיל 20 וכו'." האשה חתמה על ההסכם ואילו הבעל לא חתם על ההסכם ואף התנגד לו.

ביום כ"ה אייר תשס"ט (19.5.09) חידש הבעל את תביעת הגירושין. התקיימו כמה דיונים בתביעת הגירושין של הבעל. לטענת הבעל, האשה לא מתפקדת כאשה: לא מבשלת, לא מנקה את הבית ונוהגת לשבת מול המחשב שעות רבות וליצור קשר עם גברים אחרים, כך שהוא נאלץ להיות תלוי בהוריו ולבלות שעות רבות בביתם. לדבריו לאשה יש חבר. בנוסף טען הבעל כי האשה נוהגת להכות אותו ולזרוק עליו חפצים. האשה הסכימה להתגרש וטענה שלבעל יש חברה בשם [ב' א'] עוד מתחילת הנישואין. עוד טענה שהבעל עזב אותה מסוף שנת 2008 לטובת [ב' א'] שאף הרביצה לה כדי שתעזוב אותו.

בדיון מיום י"ט תמוז תש"ע (1.7.10) ניתנה החלטה ע"י בית הדין כי על האשה להודיע לבית הדין אם יש לה הוכחות לביסוס טענתה כי הבעל חי עם אשה אחרת. בית הדין הורה לאשה להזמין את [ב' א'] לדיון אולם [ב' א'] לא הופיעה לדיון.

ביום כ' סיון תשע"ב (10.6.12) התקיים דיון בתביעת חלוקת הרכוש. הצדדים חתמו על הסכם בעניין הדירה והסכימו שעניין הכתובה יידון לאחר הגט. באותו יום ניתן גם פסק דין לגירושין. הצדדים התגרשו בבית הדין ביום א' תמוז תשע"ב (21.6.12) בגט חרש.

ביום י"א אייר תשע"ג (21.4.13) התקיים דיון בתביעת האשה לכתובה. סך הכתובה מאתיים זוז ועוד 18,000 ₪. הדיון נסב על טענת האשה כי לבעל יש חברה בשם [ב' א'] שאתה הוא חי היום. הבעל הכחיש. ב"כ האשה הציגה תמונה של הבעל עם החברה [ב' א'] בשמחת בר המצווה של בן הצדדים. עוד טענה האשה כי חברתו של הבעל הרביצה לה כדי שתעזוב את בעלה. הבעל הכחיש וטען שהאשה מתכתבת עם גברים. בסופו של דיון הצדדים התבקשו להגיש סיכומים, וקיבלו בקניין כל הכרעה של בית הדין בעניין הכתובה לפי שיקול דעת רחב של בית הדין.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים. ב"כ האשה טענה לחיוב כתובה הואיל ולבעל הייתה חברה בשם [ב' א'] עוד קודם ההרחקה והוא שש על ההרחקה כדי לחיות עמה. עוד טענה כי פרוטוקול של בית המשפט מיום ז' באדר תשס"ט (3.3.2009) שבו נכתב כי האשה מוותרת על כתובתה ולאשה הזכות לגור בדירה הייתה רק הצעה של בית המשפט ולא היו הסכמות, והבעל לא הסכים להצעה זו.

ב"כ הבעל טען שההחלטה להתגרש הייתה של שניהם והסכמה זו שוללת את זכאותה לכתובה. עוד טען ב"כ הבעל כי האשה הייתה נוהגת להתכתב עם גברים אחרים בפייסבוק.

דיון
תביעות גירושין הן של הבעל. בטענות הבעל אין עילה מוכחת לגירושין. ע"פ הנראה לבית הדין האשה לא רצתה להתגרש אלא רק הסכימה לגירושין לאחר תביעות הבעל ולאחר שסברה כי יש לו חברה בשם [ב' א'] שהוא אתה בקשר עוד מזמן הנישואין. האשה לא הוכיחה כי לבעל מערכת יחסים עם [ב' א'] עוד בזמן הנישואין וגם לא בזמן הפירוד. גם הבעל לא הוכיח את טענתו כי האשה מתכתבת עם גברים.

לדעתי, קשה לעמוד במקרה זה מי אשם בגירושין, הואיל והצדדים חרשים אילמים, וידוע כי בנישואי חרשים אלימים החשדות בין בני הזוג גבוהים מאוד, ומקרה המריבה המתואר בתסקיר שירותי הרווחה – שהוביל לתלונה במשטרה ולהרחקת הבעל שלא חזר עוד הבייתה – הוא קלאסי לחרשים אילמים.

נמצא כי נידון זה עוסק במקרה של תביעת גירושין של הבעל כשאין לבעל עילה לגירושין. גם אם האשה מסכימה להתגרש לא הפסידה את כתובתה. בכגון זה אין צריך למודעי כי בעל החפץ בגירושין ואין לו עילה לגירושין, שחייב בכתובת אשתו – גם אם האשה מסכימה לגירושין מכוח הנסיבות.

כתובת חרשת
הצדדים בנ"ד חרשים אילמים. בגמ' יבמות קיג א מבואר שחכמים לא תקנו כתובה לחרשת, ואם ב"ד הם שהשיאו את החרשת וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד. בגמ' מובא מעשה "בההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן כ"ש הכא דאיכא תרתי". ובשו"ע אה"ע סימן סז' סעיף י' נפסק: "חרש או שוטה שנשאו נשים אע"פ שנתפקח החרש ונשטפה השוטה אין לשניהם עליהם כלום וכו' ואם ב"ד הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד" וכו'. עיין בפת"ש אה"ע סימן קכא' ס"ק ז' בשם הצמח צדק סי' סח ובמלאכת חרש חלק ה' אות מז ע"פ הצ"צ הנ"ל והנחלת שבעה במהדורא בתרא ובשו"ת גינת ורדים והלכות קטנות שהתחייבות בכתובת חרש היא מעשה ב"ד. ולדעת המים חיים סימן לז בשם אביו ובדברי מלכיאל חלק א' סי' פב שהחיוב הוא של החרש עצמו שמתחייב בכתובה ע"י בית הדין והוא חיוב גמור. נמצא בין אם נאמר שהחיוב הוא של החרש ובין אם נאמר שהחיוב נעשה ע"י בית הדין, הרי חיוב הכתובה הוא חיוב גמור. בנ"ד הצדדים נשאו כדמו"י ע"י ב"ד של שלושה רבנים החתומים על הכתובה וא"כ הכתובה נעשתה כדין.

בנוסף, בפסק דין אחר המתיר לגייר חרשת אילמת כתבתי שהיום ייתכן שיש לחרשים אילמים דין של פיקחים הואיל וע"י מכשירי שמיעה או שפת הסימנים מצליחים לתקשר עם העולם, יודעים לערוך קניות לעצמם, ויש להם חשבון בנק וכדו'. הרי שכל התחייבות שלהם היא התחייבות גמורה.

מאתיים זוז
סך הכתובה הוא מאתיים זוז ועוד 18,000₪. ב"כ האשה ביקשה לחשב את המאתיים זוז ע"פ חשבון 48,000 ₪, שלדעתה הוא סכום הראוי לשנה חוץ מ־18,000 ₪ תוספת כתובה.

בעניין זה כבר כתבתי שהשיעורים שנקטו הראשונים לגבי שיעור מאתיים זוז והסכום שנפסק בשו"ע אהע"ז הוא ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף. בחזון איש ח' אהע"ז סימן ס"ו אות י"ח כתב שדרהם הוא ס"ד שעורות. ושם בס"ק כ"א כתב שגרם משקלו כ' שעורות ולפי"ז בדרהם איכא 3.2 גרם כסף צרוף. לפי"ז לדעת השו"ע שיעור מאתיים זוז הוא 120 גרם כסף צרוף, ולדעת הרמ"א שמחמיר שיעורו הוא 960 גרם כסף צרוף. וכן כתבו בפד"ר כרך י"א עמ' 364–365 ובכרך י"ג עמ' 306. אמנם בדברי מרן מאור ישראל הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר הלכות עולם חלק א' עמוד רפח וכן בספר הלכות שלמה מועדים למרן הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבך זצ"ל הלכות פסח עמוד ריג וגם בירחון אור תורה תשנ"ד סימן פב כתבו שיש פוסקים שסוברים שדרהם משקלו 3 גרם ולא 3.2 ושיש הבדל בין דרהם מצרי לדרהם טורקי. נמצא ע"פ חשבון זה למרן השו"ע מאתיים זוז שווה ל־112.5 גרם כסף טהור ולרמ"א 900 גרם כסף טהור. שווי גרם כסף טהור נכון להיום כ־4₪ נמצא לדעת מרן שווי מאתיים זוז הוא 450 ₪ ולרמ"א 3,600 ₪. ואף לדעת הרמ"א אין ספק שסכום זה של 3,600 ₪ אינו מספיק כיום לקיום של שנה אפילו לעני שבעניים. ובוודאי בנידון דידן שהצדדים הם מבני עדות המזרח הפוסקים כהשו"ע סכום זה העולה לכ־450 ₪ אין בו כדי שיתפרנס בו אדם אפילו חודש ואפילו הכי פסק כן בשו"ע בסתמא.

ש"מ שבשיעור עיקר כתובה אזלינן אחרי השיעור שקבעו חז"ל. ואף שאין בסכום זה בכדי לקיים עיקר תקנתם, אין האדם מתחייב אלא במה שתיקנו ולא על מה שעמד בשורש תקנתם, ואי אפשר לחייבו ביותר מזה. ואף אם לא כתב כתובה כלל או כתב בסכום פחות, הרי הבעל חייב בסכום זה מתנאי כתובה, ובסכום זה הוא חייב ולא ביותר.

עיקר כתובה – פרנסה לשנה
ב"כ האשה תובעת לחשב את עיקר הכתובה מאתיים זוז כמחיה לשנה ולא כערכו המינימאלי.

הנה בטעמא דתיקנו לבתולה מאתיים זוז איתא בש"ס בכמה דוכתי דהוא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, כמבואר כתובות יא. ומשמע שסכום זה הוא סכום שאין האדם מוציא בקלות וימנע מהאיש לגרש את האשה.

בשו"ת הר"י מגאש ס' קלו כתב וז"ל: "הלוא תראה שנתנו הסיבה במה שתקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכבר הבאנו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתיים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה וכו'. ואין ספק שאין דבריהם אלא על עיקר כתובה שהוא הוא שתקנו לה רבנן לא על התוספת" וכו'. ובטעמא דתיקנו סכום זה של מאתיים זוז לא מצאתי מפורש בראשונים הטעם לשיעור זה, אך יש לעמוד על השיעור ומהות השיעור ממה ששנינו בפאה פ"ח מ"ח: "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ומשמע שמי שיש לו מאתיים זוז לא נקרא עני לעניין הזכות ליטול ולקבל מתנות עניים. ועיין שם בר"ש שכתב שסכום זה מספיק למזונות למשך שנה ע"ש מה שרצה לדייק מהמשנה בכתובות סד א (ומדבריו משמע שמספיק למזונות לו ולאשתו), ודבריו הובאו באו"ז הילכות צדקה ס' י"ד. וכן כתב בטור יו"ד ס' רנ"ג, וכן כתב הרע"ב שם שקים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות. וכן כתב גם הגר"א בשנות אליהו שם וע"ש במפרשי המשנה. וכתב שם התפארת ישראל באות מא: "ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה". ומזה נראה לומר שטעמא דתיקנו חז"ל סכום זה משום שיש בסכום זה בכדי להתפרנס שנה שלמה.

טעם זה שייך רק בזמנם
הנה כבר כתב הטור ביו"ד ס' רנ"ג לגבי פאה: "יש אומרים שכל אלו השעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה ולפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיחיה, אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מהרווח וכו' ואפשר בימיהם היה ההוצאה מועטה והיה אפשר להתפרנס בריווח של חמישים זוז אבל האידנא אי אפשר והכול לפי המקום והשעה." משמע שהטור מסתפק שמא אין סכום זה מספיק לפרנסה לשנה.

עיקר כתובה – סכום מינימאלי
לכאורה, דין זה שייך גם בעיקר כתובה. ובאמת כבר עמד בהאי מילתא הריב"ש בתשובותיו בסימן קנ"ג וז"ל: "והוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והלוא אפילו עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך אתה שיערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים וכו' ואשר אין לו כל אלה אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב ואומנות נקיה להרוויח בה פרנסתו והותר נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה ועל הארץ ישנים או על שטיח עור ובכסות יום מתכסים בלילה ומלבושיהם טלאי על גבי טלאי ורובם הולכים יחפים. ובימי חז"ל כך היו כמו ששערו במזונות אשה למשרה אשתו על ידי שליש וגם מגדולי החכמים היו בעלי אומנות וכו' ובדורו של רבי יהודה בר אלעי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ואנשי כנסת הגדולה המתקנים תקנות בישראל כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאוד כמו שמוזכר בספר עזרא וכו' (ע"ש מה שהאריך) וגם ההבדלה במוצאי שבת קבעוה בתפילה עד שהעשירו קבעוה על הכוס כדאיתא בפ' אין עומדים וכו' ושנינו במסכת פאה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם וכו' לפי שאינו בגדר עני וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה. ותמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה וכו' והוא דבר מועט עד מאוד וכו' וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשווה שלא לבייש את מי שאין לו ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן לה וכו'."

ומבואר מדברי הריב"ש דעיקר סכום כתובה שתיקנו שאפשר להתפרנס בו שנה שלמה הוא בעני מרוד ואין לו כלום. אף שלשאר אינשי זהו סכום פעוט ולא חשוב. וכן מבואר מדבריו שאף שבימיו לעני בישראל אין זה סכום גדול וקלה בעיניו להוציאה, אין חייב לכתוב כתובה בסכום יותר גדול. ואף שטעם חז"ל לעניין כתובה הוא כדי שתהיה פרנסת שנה, מ"מ קבעו לפי מה שהיה בזמנם שהיו עניים מאוד. ואף שכשמשתנה המצב הכלכלי ובסכום זה קלה בעיניו להוציאה והאשה אינה יכולה להתפרנס בו – על כל פנים אין חייב לכתוב לה עיקר כתובה בסכום גדול יותר. ושמע מינה שלא אזלינן בתר עיקר טעם התקנה, אלא מה שתקנו הוא הקובע אף לדורות, ואף שלא כתב סכום חשוב.

מסקנה
אחרי הודיע אלוהים אותנו כל זאת נמצא שעיקר כתובה מאתיים זוז הוא סכום מינימאלי. והואיל והצדדים בני עדות המזרח הרי שעיקר כתובה שווה לסך 450 ₪ ותוספת הכתובה 18,000₪. והואיל והצדדים נטלו קניין ליתן לבית הדין שיקול רחב בעניין גובה הכתובה, בית הדין מחייב את הבעל בכתובת אשתו בסך 18,000 ₪.

הרב אייל יוסף

ראיתי מה שכתב ידידי הרב אייל יוסף בטוב טעם ודעת ואני מצטרף לפסק הדין.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף לדברי פי חכם חן הרב אייל יוסף.

הרב דוד בר שלטון

בית הדין מחייב את הבעל בכתובת אשתו בסך 18,000 ₪.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט' בטבת התשע"ד (12/12/2013).