לפנינו תביעת הבעל לשעבר (להלן התובע) לקבל מחצית משווי זכויות גרושתו (להלן הנתבעת) בהתאם לחוק יחסי ממון.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:

א. הצדדים התגרשו ביום ט"ו תמוז תשע"ב (05.07.2012).

ב. הצדדים חתמו על שני הסכמי גירושין שאושרו בבית הדין. ההסכם הראשון מיום כ"ז בטבת תש"ע (13.1.2010) בוטל, הצדדים חזרו לחיות יחד לתקופת ניסיון שלא צלח. ההסכם השני מיום כ' בסיון תשע"ב (10.6.2012) נותר בתוקף של פסק דין.

ג. בהסכם הראשון הוסדרו עניין רכישת חלקה של הנתבעת ע"י התובע בדירה המשותפת, תכולת הדירה, הרכבים, חובות החברה של התובע, ומזונות הקטינה.

ד. בסעיף 7 נאמר כי התובע לוקח את כל התיק של התכשיטים, ובסעיף 8 נאמר כי הנתבעת לוקחת את כל הפנסיה שלה כולל קרן השלמות. והתובע לא יבוא בתביעות על הפנסיה גם בעתיד.

ה. בהסכם השני, קיים שינוי בהסדר לעניין הדירה, נותר ההסדר בעניין מזונות הקטינה והושמט עניין הפנסיה והרכבים.

ו. בסעיף 3 להסכם השני נאמר כי כל אחד מקבל את חשבון הבנק שלו ללא טענות לצד השני. ובסעיף 13 נאמר כי לא יהיו תלונות זה על זה עם חתימת ההסכם.

ז. ביום ד' באייר תשע"ג (14.4.2013) עתר התובע וב"כ לבית הדין בהגישו את התביעה נשוא פסק הדין.

ח. ביום י"ח בתמוז תשע"ג (26.6.2013) הגישה הנתבעת וב"כ כתב הגנה שבמרכזה בקשה לביטול כתב התביעה של התובע לחילופין מינוי סוקר לתכשיטי התובע לצורך איזונם.

ט. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע של בית הדין שלא הצליחו להביאם להסכמה והתקיים דיון במהלכו נחקרו הצדדים ע"י בית הדין והצדדים וב"כ נתבקשו להמציא סיכומים הלכתיים לעמדתם.

י. הצדדים וב"כ המציאו את סיכומיהם בהתאם להחלטת בית הדין.

להלן טיעוני הצדדים כפי המשתף מהחומר שבתיקים הכולל, כתבי תביעה והגנה, פרוטוקול בית הדין וסיכומי הצדדים וב"כ.

להלן טיעוני התובע המרכזיים:

א. הנתבעת עבדה כאחות בבית חולים השתכרה בסכום גבוה כל חודש, ניהלה את עסק התכשיטים שלו, העלימה ממנו מידע על כספים שלה, ועתה הוא דורש את חלקו בזכויותיה הכוללים, זכויות פנסיה, מוניטין, קרנות השתלמות, נכסי קריירה ופערי השתכרות.

ב. ההסכם הראשון בו ויתר על זכויותיו באיזון המשאבים של האשה מבוטל, ולכן אין לראות את ההשתק בנושא הרכושי בהסכם השני התקף, כוויתור על זכויותיו בהתאם לחוק יחסי ממון. מצרף פסיקה של בית המשפט כאסמכתא.

ג. עוד טוען כי הנתבעת בהשתק זה אינה יכולה לטעון על רצונה בהפרדה רכושית. הנתבעת השיבה לבית הדין שהתובע לא שוחח עמה על זכויותיה בעת עריכת ההסכם, ומשכך כל עוד הדבר לא נרשם בהסכם החדש אין להתחשב בו. מצרפת כאסמכתא לדבריה מדברי הרמב"ן בתשובה הובא ברמ"א ובסמ"ע.

ד. עוד טוען אם נקבל את עמדת הנתבעת כי ההסכם השני סגר את כל העניינים ביניהם, מדוע מבקשת היא להזמין סוקר שיאמוד את ערך התכשיטים.

ה. הנתבעת נתנה הסכמתה למיני אקטואר ביחידת הסיוע וחזרה בה כך שנראה כי היא מכירה בזכויות המגיעות לתובע בהתאם לחוק יחסי ממון.

יוער, התובע לא המציא כל אסמכתא לטיעון זה ובחוות הדעת של יחידת הסיוע נאמר כי הצדדים לא הגיעו להסכמה. כך שבית הדין פטור מלהתייחס לטענה זו.

ו. מסכים למינוי אקטואר שישום גם נכסיו וזכויותיו בהתאם לחוק יחסי ממון כך שאם לטענת הנתבעת יש לתובע זכויות רבות הרי שהיא תצא נשכרת.

להלן טיעוני/תגובת הנתבעת המרכזיים:

א. הצדדים חתמו על סעיף 13 בהסכם בו נאמר כי לא יהיו תלונות האחד כנגד השני. סעיף זה נוסח ע"י התובע (בהתאם להודאתו ביום הדיון) סעיף זה מסיים את המחלוקות הפתוחות שהיו, הצדדים התחייבו בקניין על סעיפי ההסכם ועל הצדדים לפעול בהתאם להסכמתם. מבקשת לראות בכך סיום כל המחלוקות ולדחות את התביעה.

מצרפת אסמכתא פסקי דין של בית הדין הרבני ובג"ץ.

ב. מדקדקין לשון השטר. מאחר שבסעיף 13 סוכם כי אין לצדדים תלונות הרי שיש להחיל את ההלכה שנפסקה ללא חולק בשו"ע חו"מ סימן ס"א. מצטטת מפסקי דין ובית משפט לכלל זה.

ג. מציינת לסעיף 3 להסכם השני בו נאמר כי כל אחד מקבל את חשבון הבנק שלו שהכוונה לזה גם לזכויות שכל צד נשאר בשלו. וכמו שהתובע נותר עם התכשיטים שלו ששוויים מאות אלפי שקלים ולנתבעת אין זכות לדרוש מהתובע מחצית כך גם לתובע אין זכות לדרוש מחצית מזכויותיה. לדבריו, יש לראות בכך כוונת עושי השטר להפריד את זכויותיהם על פי החוק גם את ההסכם הראשון. מצטט מפסק דין של בית המשפט.

ד. טוען כי אין בהשתק מזכויות הצדדים בהתאם לחוק יחסי ממון לביטול מלא או חלקי של הסכם גירושין ויש לראות בזה ויתור של הצדדים על חלוקת זכויותיהם בהתאם לחוק יחסי ממון. כך עולה לדבריו ממכלול סעיפי ההסכם שהצדדים התכוונו לסיים את כל המחלקות שנותרו. מצטט מפסקי דין רבניים ופסיקות בית משפט. דוחה את הראיה שהביא התובע מפסק בית המשפט וטוען כי אדרבא מנסיבות המקרה שהושמט ע"י התובע עולה כי בית המשפט היה מקבל את עמדת הנתבעת.

ה. הכלל הלכתי של "המוציא מחברו עליו הראיה" עומדת לזכות הנתבעת.

ו. הכלל ההלכתי "יד בעל השטר על התחתונה" עומדת לזכות הנתבעת מאחר שגם מספק יש להבין את המשמעות הפחות מחייבת.

ז. התובע השהה את תביעתו במשך כעשרה חדשים ורק אז נזכר לתבוע. תשובתו לבית הדין כשנשאל על כך אינם ענייניות דבר המלמד על אמיתות גרסתו. מצטט מפסק דין כאסמכתא לדבריו.

לאחר העיון בחומר שבתיקים ובסיכומי הצדדים, עמדת בית הדין שיש לדחות את התביעה בהיעדר בסיס הלכתי מן הנימוקים שיפורטו להלן:

א. גרסת התובע מופרכת מיניה וביה. כלומר, אם אכן התכוון בעת עריכת ההסכם השני לחלוקת הרכוש והזכויות בהתאם לחוק יחסי ממון היה עליו לבקש את חלוקת הרכוש והזכויות שלו בעסק התכשיטים. התובע אינו יכול לבוא לשערי בית הדין לתבוע את חלקו בזכויות הנתבעת ולהותיר את חלקה של הנתבעת בזכויותיו מחוץ לחוק יחסי ממון. הדבר מצביע על הגשת התביעה בחוסר תום לב ובית הדין האמון על עשיית צדק והוצאת הצדק לאור אינו יכול להתעלם ממי שבא לשעריו בחוסר תום לב וניקיון כפיים. בית הדין סבור כי יש משקל משמעותי לעילה זו לדחיית התביעה.

ב. פרשנות הנתבעת לסעיף 3 להסכם השני בו נאמר כי כל אחד מקבל את חשבון הבנק שלו ללא טענות לצד השני, שהתכוונו שכל אחד יישאר עם זכויותיו נראית לנו יותר סבירה במקרה זה. כידוע, לחשבון הבנק נכנסות משכורות וזכויות הנלוות למשכורת, ומדובר בדרך כלל בזכויות נזילות שיש היגיון רב יותר שיש לאזנם במסגרת חלוקת הרכוש על עקרונות חוק יחסי ממון. אם בזכויות אלו נשאר כל אחד עם הרשום על שמו כל שכן שכך הייתה כוונתם ביחס לזכויות פנסיוניות עתידיות שכל אחד יישאר עם הרשום על שמו. לכן מסתבר שבכתבם בהסכם "כי כל אחד מקבל את חשבון הבנק שלו" התכוונו לכלל הזכויות הרשומות על שם מי מהצדדים.

זאת ועוד, התובע חתם בהסכם הראשון על ויתור בזכויותיו בהתאם לחוק יחסי ממון והיה עליו להיזהר שבעתיים להכניס סעיף מפורש בהסכם השני ובו הוא מעוניין בזכויותיו על פי חוק יחסי ממון. ואם נניח שהתובע לא היה ער לכך הרי שעליו לשאת באחריות לטעות שעשה.

ג. פרשנות זו של הנתבעת לסעיף 3 נתמכת מסעיף 13 בו האמר כי לצדדים אין תלונות זע"ז שכוונתם של הצדדים הייתה לסיים את כל המחלוקות ביניהם וכפי שטענה הנתבעת וב"כ.

ד. פרשנות זו של הנתבעת נתמכת ממה שהתובע לא דרש לאלתר או לכל הפחות בסמוך לאחר אישור ההסכם פנייה לאקטואר שישום את זכויותיהם כנהוג והמקובל במקרים שכאלו והמתין כעשרה חדשים עד לפתיחת תיק תביעה לקבל זכויותיו ולא את זכויות הנתבעת.

ה. אין לנו ספק שבנסיבות הללו כוונת הצדדים הייתה אחת: ליצור הפרדה בחלוקת זכויותיהם בהתאם לחוק יחסי ממון פרט לדירה שהייתה רשומה בעלותם. ומכאן שיש ללכת אחר כוונת עושי השטר בהתאם לנפסק בטור שו"ע חו"מ סימן ס"א.

לסיכום:
הנתבע ויתר על חלקו בזכויות הנתבעת בהתאם לחוק יחסי ממון בכך שהותיר את חשבון הבנק שלה ברשותה. הסברה הפשוטה אומרת (גם אם נקבל את פרשנותו לסעיף 3) שהוא ויתר גם על זכויותיה בפנסיה של הנתבעת.

אסמכתא הלכתית לסברא זו יש לראות בדברי הגמרא מסכת ב"ב דף קכ"ו ע"א:

"אמר רב אסי, בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, מאי ויתר, רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה. רב פפי משמיה דרבא אמר אמר ויתר בכל הנכסים כולן. רב פפא אמר ויתר באותה שדה קא סבר אין לו לבכור קודם חלוקה, ורב פפי אמר ויתר בכל הנכסים כולן קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה, ומדאחיל בהא אחיל בכולהו"

ולהלכה פסקו הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נחלות ה"ו ובטור שו"ע חו"מ סימן רע"ח סעיף ח' כרב פפי. נבאר פסק זה.

כידוע, התורה זיכתה לבן הבכור פי שניים בירושה. נחלקו האמוראים האם זכות זו קיימת לבכור גם קודם חלוקת הירושה או לא. ולהלכה נפסק שיש לבכור זכות ממונית של פי שניים בירושה עוד קודם לחלוקת הירושה.

פועל היוצא מכך שאם בכור מוכר או נותן או מוותר על זכות זו בחלוקה מסוימת של הירושה הרי שהמכר/המתנה/הויתור קיים.

ויתור זה של הבכור על חלק הבכורה מהווה אינדיקציה לוויתורו גם על זכות זו שנתנה לו תורה גם ביתר הרכוש שעדיין לא חולק. (ראה שם במפרשים ביאור והבנת ההלכה).

מ"מ לענייננו ניתן ללמוד מהלכה זו שוויתור התובע בזכויותיו בחשבון הבנק של הנתבעת בעת ההסכם מהווה ראיה לוויתורו גם על זכויותיו בפנסיה בעת עריכת ההסכם.

לאור האמור פוסק בית הדין:

התביעה נדחית בהיעדר בסיס הלכתי.

ניתן ביום א' בטבת התשע"ד (04/12/2013).