לפנינו תביעת האשה לגירושין מיום 13.1.04 ובכרוך לה תביעה למזונות האשה והילדים ותביעה למשמורת והסדרי ראיה לילדים.

בני הזוג נשאו בי' אלול תשנ"ט (8.8.99) ולהם שני ילדים קטנים. מ' יליד 6/00 וי' יליד 6/02.

בני הזוג גרו בעיר א’ ומאז 12/03 נפרדו. האשה והילדים גרו תחילה אצל הוריה בירושלים ולאחר מכן שכרו לעצמם דירה קטנה בסמוך להורים. הבעל גר אצל הוריו בבני ברק ולאחר מכן חזר להשתמש בדירה בעיר א’.

בכתב התביעה ציינה האשה את עילותיה לגירושין: אלימות כלפיה והילדים, הבעל אובחן כחולה במחלה כפייתית O.C.D., נהג להדירה ממאכלים אם לא עשתה רצונו, נהג לקללה קללות בוטות ונמרצות, כפה את רצונו עליה וביקש ממנה להסיע את בנם מן העיר א’ לירושלים ללמוד בחדר כשהדבר כרוך בקושי רב לאשה ולילד בן השלוש, לא מפרנס ומאלץ האשה להביא הכנסה מכל גורם שהוא.

בדיון ראשון לפנינו ביום ל' שבט תשס"ד 22.2.04 הופיעה האשה בגפה ללא יצוג והבעל הופיע עם בא כוחו וביה"ד נענה לבקשת האשה שאביה יורשה להיות נוכח בדיון.

האשה בדבריה לפנינו הרחיבה היריעה ונתנה דוגמאות לעילות הגירושין אותם ציינה בתמצית בכתב התביעה.

א. אלימות
ביחס לאלימות מילולית ופיזית טענה שהבעל נהג לקלל אותה ואת הוריה בשל כך שלא נתנו להם כסף, כינה אותה בשם גנאי "פרוצה", איחל לה שתמות ובר"ה האחרון איחל לה שיצא דם מכל גופה.

אלימות פיזית הגיעה עד לכדי הכאה במקל לדברי האשה, ובכל פעם שהתעצבן היה מוריד לה כיסוי הראש בנוכחות הילדים.

הבעל הכחיש שהרים עליה יד אך כמודה במקצת אמר: "אולי בתקופת הריונה ששרטה אותי ובפרט בימי שישי, פעם אחת הדם שלי תוך כדי התגוששות ליד המיטה, נמרח דם על הקיר". הרי לדבריו אף בימי הריונה היו ביניהם התגוששויות ליד המיטה בימי שישי (לשון רבים) ובאחד המקרים אף נשפך דמו ונמרח דמו על הקיר.

אם התגוששות עם אשה בהריון עד זוב דם אינה אלימות, איננו יודעים אלימות מהי.

כנראה שקדמו להתגוששות בימי שישי.הויכוחים שתארה האשה מסביב לנקיון הבית לשבת, וכדבריה: "היה אומר לי מה לנקות ואיך לנקות. אם היה כועס היה שופך שוקו על התריס או סוכר על הרצפה". "בערב שבת היה מביא אותי למצב שלא אוכל להתרחץ".

ראוי לציין כאן שהעד א' ק', שהינו חבר ילדות של הבעל מאז למדו בחדר ועד ללימודים משותפים בישיבת קול תורה ועוד, בעדותו לפנינו ביום כ"ז שבט תשס"ה חיזק טענת האשה ביחס לאלימות הבעל כמפורט בפרוטוקול הדיון עמוד 1 משורה 20 ועד שורה 41 בעמוד 2.

העד העיד על מה ששמע מהבעל עצמו בשיחות אישיות עמו פנים אל פנים ובטלפון ובהם סיפר לו:

"שהכה אשתו בעבר, ואסר עליה לאכול ע"י נדר שאסר עליה האוכל. אם החליט שהבן לא ילך לחדר הוא נעל את הבן בבית". "בוקר אחד שלחו את הילד לחדר על אפו וחמתו של הבעל, ואז אמר לי שלא יכניס את האשה לבית".

"פעם תוך כדי שיחת טלפון שמעתי שאשתו התערבה וכינה אותה זונה". "אמר לי שדרך התורה היא להכות אשה".

לשאלות ב"כ האשה ענה העד:

"אמר לי רבות שהיה נוהג להכות אשתו וזאת למעשה דרכו".

"פעם אחת שאלתי על מכות שנותן והתשובה היתה ברורה שהוא לא מבחין בין התקופות שמותר או אסור (לנגוע)". "בערך לפני חמשה חדשים אז אמר לי שבמקרה של שלום הוא יחנך אותה ויכניס לה, אם לא יצליח בדרך זו אז הילדים יהיו איתו והוא לא יסתכל על האשה".

יש לציין שכאשר הכחיש הבעל דברי העד שאמר לו שזו שיטתו שיש להכות האשה וציין על כך את דברי הרמב"ם כמקור. התערבה האשה ואמרה: "הוא מצטט בפני תמיד את הרמב"ם שצריך להכות האשה ברצועה עד שתשמע לו".

בדיון אחר אמרה האשה לפנינו שהבעל היה חוזר בפניה על דברי הרמב"ם:

"צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל שישנא". כך ציטטה בפנינו מילה במילה לשון הר"מ פט"ו מאישות הל' כ' ואמרה שמרוב שחזר בפניה על כך למדה זאת בעל פה. הדבר עורר תמיהא והיה לפלא, כמה חבל שלא למדוהו לבעל לחזור ולשנן דברי הרמב"ם שם הלכה י"ט: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגז".

ביחס לדברי העד ששמע הבעל קורא לאשתו "זונה", הודה הבעל יותר ממקצת ואמר "יכול להיות שפעם אחת יצא מפי. לא מופרך אצלי שלא התבטאתי כך".

טרם נמשיך להעלות על הכתב את שנטען לפנינו, נקדים ונאמר כי כאשר נוכח ביה"ד שאין סיכוי לשלום בית, טרחנו רבות להביא הצדדים לידי הסכם גירושין. קיימנו ישיבות גישור ופישור על מנת לגבש הסכמות במכלול הסוגיות הכרוכות בגירושין בנידון זה. כל זאת על מנת להימנע מהצורך בקיום דיון הוכחות לטענות הקשות שנשמעו לפנינו, מתוך רצון לשמור על כבודם של הצדדים, ולהמנע מהצורך במתן פס"ד שיתבסס על החומר שבתיק.

הדברים אף באו לידי ביטוי בפס"ד מיום כ"ב תמוז תשס"ד 11/7/04 בו נקבע בין השאר:

"ביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלום בית...לבסוף גם הבעל נוכח שאין סיכוי לשלום והביע הסכמתו לגירושין בתנאי שמשמורת הילדים תהיה משותפת...לפני שנפסוק בענין טענות הצדדים ביה"ד מחליט:

א. על הצדדים להמשיך במו"מ אינטנסיבי ולהגיע בהקדם להסכם גירושין ברוח הדברים שהוצעו ע"י כבוד הדיינים ויפה שעה אחת קודם.
ב. עליהם לסיים את המו"מ ולגבש הסכם גירושין סופי עד חודש אלול תשס"ד וקובעים תאריך לאישור הסכם קביעת שמות וסידור גט.
ג. במדה והצדדים לא יגיעו להסכם גירושין עד למועד הנ"ל ביה"ד ידון במועד הנ"ל בחיוב הבעל בגט...".

הצדדים לא השכילו להבין וליישם המוצע להם. ההליכים נמשכו עד להגשת הסיכומים לאחרונה ע"י באי כוח הצדדים.

הגיעה השעה להכריע על פי מה שנתברר לפנינו ואין מנוס מהעלאת הדברים על הכתב. על מנת שלא להאריך נלך בדרך בה התחלנו וניחס לכל עילת גירושין שהעלתה האשה בנפרד תוך ניתוח הנאמר אודותיה ע"י הצדדים והעדים. בסופו של דבר נתיחס לטיעונים שהעלו באי כוח הצדדים בסיכומים.

נחזור לגופם של דברים. בדיון השני ביום א' ניסן תשס"ד הופיעה שוב האשה ללא יצוג וביקשה להוסיף ולפרט בענין אלימותו של הבעל ובשאר טענות בהם החלה בדיון הקודם.

האשה טענה כי הבעל הינו אלים כלפי כל מי שאינו ממלא את רצונו כולל כלפי הוריו. דבריה מפורטים באריכות בפרוטוקול ונציין הראויים להדגשה בשל חומרתם:

"היה מקלל את אמו ומכה אותה...גם את אביו הכה פעם אחת". "הוא מסוכן לבריות ומי שבא במגע איתו ניזוק. משפחת לבוביץ היתה שולחת לנו אוכל והוא מקלל ומחרף בקללות".

"היה דופק על הקירות ועל הארון ואני רעדתי ואמרתי לו שיקח תרופות הרגעה ולא הסכים. אמו נתנה לי תרופות הרגעה בשבילו ואמרה שאתן לו בזמן שהוא לא רגוע. הייתי בטוחה שאני הולכת למות".

"פעם ביקש ממני שאקנה לו בירה ואמרתי לו שאני עסוקה ושיקנה לבדו. בשעה 0.45 התקשר אם לא קניתי את הבירה ובגלל זה לא הגיע לשבת".

כאשר נדרש הבעל להגיב לטענה שהרביץ להוריו השיב "אף פעם לא. היה שרבתי עם אחי ואבי התערב". דהיינו מודה שבהיותו נשוי רב עם אחיו ואביו התערב ואולי בשל כך אביו קיבל מכה שכוונה לאחיו.

האשה התערבה במהלך הדיון והתריסה כנגד הבעל: "ומה לגבי אמך שהיה לה סימן כחול בעין? ושהלכה לדויטש (השכנה) ואמרה שהכית אותה?".

תשובת הבעל היתה: "ישבנו אצל אמי כחודש ימים...התחיל להיות נטל על אמי ובקשה שנעזוב. הבעל שוב נשאל: "מדוע היה לאמך סימן כחול?" והשיב: "לא יודע. נכון שאמי הלכה לד' כדי לספר שקשה לה". דהיינו מודה שהיה כזה אירוע שאמו נדרשה לפנות לשכנים, בבקשה לסיוע מפני הנטל שהבן מטיל עליה. הוא גם מאשר שהיה סימן כחול לאמו אך לא יודע מה גרם לו. קושר עצמו לאירוע ומשתדל שלא להפליל את עצמו.

יש לציין שגם אביו של הבעל אישר באותו דיון שביקשו מהבן שלא יכביד עליהם: "אמרנו אולי שימצאו סידור אחר למגורים".

כאשר נשאל הבעל כיצד מסביר זאת שהוריו נאלצו לפנות לשכנים לבקש סיוע בענין, השיב: "ניסיתי לשכור דירה". האשה התריסה כנגדו שאמו מצאה עבורם דירה אחרת והוא לא הסכים לעבור אליה, והוריו אף שקלו לעבור בעצמם לאותה דירה. הבעל השיב "אחר שבועיים עברנו לדירתינו בעיר א’".

המסקנה העולה מניתוח התנהגות זו הינה כי מדובר באדם הכופה רצונו על אחרים ומטיל עצמו על אחרים ללא כל התחשבות. אם כלפי הוריו כך, ודאי רגלים לדבר לטענות אשתו על תביעותיו ממנה אותם דרש למלא במפגיע וכפי שעוד יתבאר.

יש לציין שאביו של הבעל שנכח בדיון, נשאל על אלימות בנו כלפיהם ועל קללה שקלל את אשתו, ובחר שלא להשיב תשובה ישירה. אולם בדבריו הודאה במקצת וכך אמר: "מה פתאם שירים יד? לגבי קללה שמעתי שאומרים שקילל את אשתי אבל לא מאמין שזה קרה".

נשאל את עצמנו האם אב ששומע שבנו קלל את אשתו, לא שואל אותה אם זה קרה? ואם כן, מעמיד את בנו על חומרת מעשיו ומוכיחו על כך. אם האב בירר שלא קלל יאמר שלא קרה,. מדוע בחר רק להאמין שזה לא קרה. שמא דרך הכחשה עצמית זו חוסכת ממנו את ההתמודדות עם בנו, עמו הוא חושש להתמודד.

בדיון טענה האשה כלפי חמיה, שראה שבנו הרביץ לה בפניהם. אמר האב "לא ראיתי", וכשחזרה וטענה כנגדו: "אתה ראית ואמרת שבעלי לא נורמלי ושנתגרש", אישר האב רק את החצי השני שבדבריה "אמרתי לה שאם יש לה טענות אז שתפנה לביה"ד". כאשר נשאל שוב ע"י ביה"ד "האשה טוענת שראית שהכה את האשה?" השיב "לא התכוונתי להעיד". תשובה סתמית, כאילו דנים בהלכות עדות אם התכוון להעיד על מה שראה.

האשה בקשה להביא לעדות את אמו של בעלה, בהיותה משוכנעת שתאמר האמת אותה הציגה היא, למרות היותה אמו של הבעל. כמו"כ הזכירה האשה שמות שכנים שידעו על אלימות הבעל כלפי הוריו, ומילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי. בפועל ביה"ד לא עמד ע"כ שהאם תגיע לעדות הן בשל מצב בריאותה הרעוע, והן בשל כך שהנידון לפנינו הוא מערכת היחסים שבין בני הזוג. ביחס לכך נראה לביה"ד כי ניתן להגיע להכרעה ע"פ החומר שלפנינו בלא לפתוח פצעים כואבים במערכת שבין הבן להוריו.

כאמור לעיל, העיד בפנינו חבירו של הבעל על כך שהבעל הודה בפניו שהיה נוהג להכות את אשתו וראה בכך דרך של תורה והצהיר בפניו שימשיך לעשות כך.

חשיבה זו המיוחסת לבעל ראויה לכל גינוי. ידועים דברי הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף ג' שכתב: "איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הבי"ד י"א שכופין אותו להוציא... כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא...".

ח"ו להפוך "מעשה כותים" ל"דרך של תורה", לא תהא כזאת בישראל! אין האשה קנינו של בעל, ולחיים ניתנה ולא לצער. אין כל מקום להבחנה בין אשתו לחבירו, וכדברי הרמ"א "עבירה היא בידו כמכה חבירו", וחל עליו אותו הכלל של כל המרים יד על חבירו נקרא רשע. אדרבה ביחס לאשתו מחויב הבעל לאוהבה ולכבדה יותר מהחיוב ביחס לחבירו.

כך עולה גם מדברי הרמב"ן בתשובות המיוחסות לו סימן ק"ב, שהם המקור לדברי הרמ"א הנ"ל. הרמב"ן למד דין בעל המכה את אשתו בק"ו, מדין בעל המצער אשתו בשאר דברים שצערם קטן מהכאה: "...שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית הבעל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה..".

לכן הסיק הרמב"ן "...אם הוא מכה ומצער שלא כדין, והיא בורחת, הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה".

ב. התנהגות כפייתית
כעילה שניה לתביעת הגירושין כתבה האשה: "אובחן כחולה במחלה כפייתית O.C.D. כגון החלפת בגדים מספר פעמים כשנוגעים בו, נטילת ושטיפת ידים לרוב, וכל חפץ שאחרים נגעו בו".

בדיון הראשון הוסיפה האשה "הבעל היה נוגע בילדים מרחוק והולך תמיד לשטוף את ידיו כשנגעו בכסאו". כמו כן ציינה שדברה על כך עם פסיכולוג מטעם "עזר מציון" ועם העו"ס מיכאל בן שושן ששוחח על כך עם הבעל ואבחן אותו.

כאשר נשאל הבעל ע"כ באותו דיון, אם אכן לא רצה שיגעו בכסאו השיב: "הייתי איסטניס והרגשתי צורך שאם נוגעים בבגד שלי עם זיעה אז צריך לרחוץ ידי". בענין המגע עם הילדים הכחיש דברי האשה וטען שהיה מנשקם.

בהמשך הדיון נשאל אם היה פעם בטיפול רפואי או תרופתי? הבעל אישר חלק מדברי האשה הנ"ל ואמר: "מאיר שושן הציע שאפנה לטיפול הומופאטי לגבי רצוני לנקיון, לא פניתי לשום טיפול גם לא בילדות ולא בזמן לימודי בישיבה. מודע לכך שיש נקודה קטנה של איסטניסיות". (שורות 60-63 לפרוטוקול).

למרות שלא נשאל על ילדותו אלא על שנות הנישואין ראה לנכון לציין שלא פנה לטיפול גם לא בילדותו ולא בזמן לימודיו בישיבה.

כל שהאשה אמרה הוא על הידוע לה משנות נישואיה עמו, והבעל נדרש לאשר או להכחיש דברי האשה ביחס לטיפולים ותרופות, בתקופת חיי הנישואין.

העובדה שהבעל הרגיש צורך לומר שבילדותו ושגם בשנות לימודיו לא פנה לטיפול אומרת דרשני. אנו מציינים זאת משום שהעד א' שהיה ידיד קרוב לבעל מגיל ילדות ולאורך כל השנים אמר בעדותו: "למיטב הבחנתי ראיתי שהוא צריך טיפול עוד בתקופת לימודי ב"קול תורה"., הוא (הבעל) לא הסכים לקבל את המלצתי לפנות לטיפול. הסכים שצריך טיפול אבל סירב לפנות, בכל פעם בתירוצים אחרים.

אמר לי כמה פעמים שהוא יודע שזקוק לטיפול" (עמוד 3 שורה 19-22 פרוטוקול מיום כ"ז שבט תשס"ה).

דברי העד מתחברים לדברי הבעל שקדמו לו בדיון ובלא שידע מה הבעל אמר, מבינים אנו מדבריו אלה מדוע ציין הבעל שגם בתקופת לימודיו בישיבה לא קיבל טיפול.

העד הנ"ל חזר בעדותו מספר פעמים על כך שהורי הבעל, הם שפנו אליו בשל הכרותו רבת השנים עם בנם, וביקשו ממנו שישתדל להניע את בנם לקבל טיפול. הוא תאר שיחות ודיונים שהיו לו עם הורי הבעל בשאלה אם הבעל זקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לשאלת ב"כ הבעל ענה העד: "הורי הבעל חשבו שבנם צריך טיפול פסיכיאטרי היות שמכירים אותו מקרוב וחושבים שזה יועיל" (עמוד 2 שורה 19 לפרוטוקול הנ"ל).

קודם לכן אמר: "הורי הבעל ביקשו ממני לעקוב אחריו בגלל מצבו הנפשי. באותו זמן הוא היה לחוץ מאוד ואמו בקשה ממני שארכוש כדור רפואי ולתת לו. היה ברור שהוא זקוק לכדור חזק, אז אמרתי שצריך טיפול פסיכיאטרי עם יועץ חרדי והוריו ביקשו שיקח כדור. הבעל סירב לפנות לטיפול".

העד תיאר כיצד פעל על מנת לרצות את הבעל שיסכים לפנות לטיפול.למרות שהבין שדרישת הבעל, שהילד ילמד ב"חדר" בירושלים אינה נורמלית, בהיותם גרים בעיר א’. אולם הואיל וזה הנושא היחיד שענין אותו ורק עליו דיבר "שבנו ילמד בירושלים במקום שלומדים באידיש" (עמוד 1 שורה 25-27 לפרוטוקול הנ"ל).

העד נקט במהלך טקטי: "בשלב מסוים שכנעתי את האשה שתסכים לקחת את הילד כל יום לחדר בירושלים, למרות שהתגורר בעיר א’, וזאת כדי לרצותו ושיסכים לפנות לטיפול. כשאמרה לי שזה קשה לה הוא לא הסכים לעשות המאמץ ולקחת את הילד ל"חדר". (עמוד 2 שורה 6-9 לפרוטוקול הנ"ל).

קודם לכן אמר : "כחודש ימים הכריח את אשתו לנסוע לירושלים ולהמתין לבן עד שיסיים לימודיו. דבר זה ידוע לי מידיעה ולאחר שבררתי. מנהל ה"חדר" אמר לי, שהיא היתה מביאה את הילד כל יום לירושלים".

עוד נחזור ונדרש לכך בבחינת התנהגותו האובססיבית-כפייתית של הבעל לכל דרישה שהיתה לו. ציינו זאת כאן בהקשר לשאלה אם הבעל היה זקוק לטיפול אם לאו.

ב"כ הבעל בחקירתו את העד הנ"ל וכן בסיכומיו, ביקש לערער את אמינותו של העד ואת יכולת הבנתו בבעיות נפשיות. למטרה זו גם הופיע מטעם הבעל העד פ' ח', שנשאל על אופיו של העד א', בהיותו חבר משותף של הבעל והעד.

ב"כ הבעל שאל העד אם יש לו נסיון בפסיכולוגיה ואם הוא יודע ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לפסיכיאטרי. בסיכומים כתב: "נכנס לתמונה "חברו" (במרכאות) של הבעל אדם תמהוני ומוזר "כוכב" בשם א' ק', שיצר קשר של שיחות עם האשה, מאחרי גבו של הבעל והסית אותה נגדו שכביכול הבעל צריך לקבל טיפול רפואי ומסרב לקבלו".

הנסיון להציג את העד "תמהוני" ו"כוכב", אין לו אחיזה במציאות שנתבררה לפנינו. העד הרצה את דבריו בצורה מסודרת ושוטפת בלא שנזקק לשום עזרה. ניכר היה מתוך דבריו כי הוא מכיר את הבעל ומשפחת מוצאו הכרות רצופה ועמוקה, ומאז נישואיו של הבעל היה גם מעורב לעומק בחיי הנישואים.

העד מסר פרטים שיכל לשומעם רק מהבעל עצמו, ששיתף אותו בכל מהלכיו גם במסגרת הדיונים בביה"ד.

הורי הבעל היו בקשר רצוף עמו בתקופת חברותו עם הבן, ובפרט בתקופת המשבר בחיי הנישואין. ההורים פנו אליו וביקשו את עזרתו, הן בסיוע ושתדלנות אצל מנהל החדר בעיר א’ שיקבל את נכדם – בנם של הצדדים, והן בבקשם ממנו לשכנע האשה שתסכים שהבן ילמד בחדר בירושלים כדרישת הבעל.

בהקשר זה סיפר העד: "מסרו את שמי כממליץ ומנהל החדר התקשר אלי לברר האם לקבל את בנם היות ששמעו שהבעל לא בסדר. המלצתי לקבל את הבן, היו לחצי הבעל על הרבנית קניבסקי שתמליץ לקבל את הבן. המנהל ביקש לפגוש את הבעל והבעל סירב. כששאלתי מדוע רצונם לפגוש את הבעל, ענו לי שדרכו לפנות למשטרה. הבעל לא הסכים להתחייב שלא לפנות למשטרה. לבסוף קבלו את הבן לחדר גם בלא לפגוש את הבעל...".

העד היה מעורב גם בנושא הסדרי הראיה. ביה"ד טרח רבות בנושא זה בקביעת הסדרי הראיה ובמעורבות בהוצאתם לפועל, תוך תיאום בין הצדדים בקביעת הזמן והמקום בירושלים בשל תקשורת קשה בין הצדדים.

הבעל ביקש את עזרת העד גם בענין זה והודה בפנינו "פעמיים הוא בא איתי". בהקשר זה אמר העד "נסעתי במונית איתו ועם אביו לקחת את הילדים".

כאשר נשאל הבעל כיצד ייתכן שמחד הוא סומך על העד ומערב אותו בכל עניניו ומתיעץ עמו ומבקש עזרתו, ומאידך טוען שהעד אינו אומר אמת בדברים שמסר לביה"ד. השיב הבעל: "לפני שש שנים אמרה אימי שמבינה שיש כאן דבר רקוב ושאעזוב את העד, אך היות שהוא חריף בלימוד זה שכנע אותי להמשיך איתו". הרי לפנינו הודאת הבעל על קשר עמוק ורציף עם העד בשל חריפותו בלימוד ולמרות אזהרת אמו עוד לפני נישואיו בכל זאת המשיך הקשר עמו.

לא זו אף זו: גם הורי הבעל שמרו על קשר עם העד ונעזרו בשירותיו. אבי הבעל הופיע בפנינו ביום ג' אדר ב' ולשאלת ביה"ד ענה: " מכיר את א’ ק’ והיה בן בית אצלנו. תמיד חששנו ממנו אבל הבן נמשך אחריו...". כמו"כ אישר האב שא’ ק’ היה מעורב בעניני הזוג והיה לו קשר אתם, ולכן גם הם ההורים פנו אליו. בקשר לטיפול לבן הסכים האב לומר שא’ ק’ הציע מדריך נישואין: "יש מדריך נישואין ואמר שאולי הבן יפנה אליו ולכך הסכמנו...אם יש חיכוכים ומציעים שבני הזוג יפנו למדריך נישואין אז למה לא לפנות".

האב נשאל אם אמר לעד לתת לבן כדור ארגעה? והשיב "לא שאלתי את אשתי אבל על כל פנים אני לא אמרתי כלום, ולא לקח". שוב נשאל האם מכיר כדור ובן משיב: "מכיר מבני השני הוא לא רצה לקחת".

דהיינו האב יודע על קיומו של כדור הרגעה בשם ובן שהיה לשימוש בנו השני. הוא לא יודע לומר אם אשתו אמרה לעד לתת לבן כדור כזה, הוא רק יודע שהוא לא אמר ושבסופו של דבר הבן "לא רצה לקחת".

הרי הדברים מתאימים ממש למה שנאמר לעיל מפי העד: "אמו בקשה ממני שארכוש כדור רפואי ולתת לו היה ברור שהוא זקוק לכדור חזק...הבעל סירב לפנות לטיפול".

מעורבותו של העד בכל הנעשה בין בני הזוג היתה כל כך גדולה שהורי הבעל התעדכנו דרכו מה קורה אצל בני הזוג.

כידוע בני הזוג נפרדו במוצ"ש בו שהו אצל הורי האשה, למחרת בבוקר לא הצליחו ההורים ליצור קשר טלפוני עם הזוג ופנו לא’ ק’. כך כותב האב במכתבו לביה"ד: "למחרת מוצ"ש שבו עזבה א' (האשה) את ח' (הבעל) התקשרנו אליו לשאול אותו מחיים ואשתו כי בבית בעיר א’ לא ענו בטלפון".

כך גם אמר לפנינו בדיון שהתקשר לא’ ק’ לברר היכן בנו חיים הואיל "וא’ ק’ היה מעורב והיה לו קשר איתם".

הרי לפנינו עולה בבירור שההורים ראו בעד כתובת ראשונה לבירור המצב בין בני הזוג, וכאשר הם לא הצליחו ליצור קשר עם בנם, העלו בדעתם שהעד יהא מעודכן מהם הואיל ולו קו פתוח עם הבן.

המסקנה המתבקשת מכל האמור ביחס למערכת היחסים שבין העד לבעל והוריו היא, שהקשר ביניהם היה רצוף ועמוק. העד היה מעורב בכל הקורה עם הבעל, שראה בו ידיד קרוב מאוד עמו חלק את מחשבותיו ותוכניותיו, ועירב אותו בסכסוך שבינו לאשתו. הבעל והוריו נעזרו בעד הן במציאת "חדר" לבן-הנכד והן בכל הקשור לקיומם של הסדרי הראיה.

הבעל נשאל אחר עדותו של העד ביום כ"ז שבט תשס"ה, הכיצד יתכן שאדם שעמד לצידו עזר לו להכניס הבן ל"חדר", טרח ויגע עמו ונסע עמו לירושלים כדי לעזור בקיומם של הסדרי הראיה, ועמו חלק את בעיותיו ומחשבותיו, יהפוך פתאום את עורו. כמו"כ הורי הבעל למרות כביכול הסתייגויות שהיו להם כלפי העד, שמרו על הקשר עמו ונעזרו בו בכל הנוגע לבן ולבני הזוג, ופתאום נהפך בעיניהם לנחש, ולמסית האשה כנגד הבעל ולמוביל בגירושין.

השיב הבעל: "הוא סוכן כפול...תמיד הציג עצמו כחבר ולכן המשכתי הקשר איתו והיום גילה את פניו האמיתיות".

היעלה על הדעת להפוך ל"סוכן כפול" אדם שפעל במרץ וללא לאות והשקיע מזמנו למען טובתו של הבעל בתיאום עם הוריו, למען ישוב הסכסוך וסיוע בכל דרך אפשרית להשגת המטרה כמפורט לעיל?! העד הרי לא חלם שיבוא יום ויקרא להעיד על הידוע לו. האם בשל קיום חובתו כלפי ביה"ד, בהגדת עדות, על האמת הידועה לו הופך הוא ל"סוכן כפול" שכביכול פועל בשליחות האשה.?

היותר מסתבר הוא, שהעד היה "סוכן כפול" של הורי הבעל, אשר ביודעם כי לעד השפעה גדולה על הבעל תיאמו עמו מהלכים, והעבירו דרכו מסרים וביקשו ממנו לשכנע את הבן בדברים שידעו שמהם הוא לא ישתכנע ולא יקבל, וכפי שהבאנו חלק מהדוגמאות המלמדות על כך.

כיום כאשר אמת זו נחשפת והעד מספר על הקשרים שהיו לו עם הורי הבעל ועל המהלכים אותם תאם עמם בלא שהבעל מודע לכך, מעדיפים ההורים להכחיש זאת, כפי שעשו במכתבם לביה"ד ומודים רק בחלקים בהם העד היה מעורב בידיעת הבעל בלא מעורבות ההורים מאחורי הקלעים.

למעשה מילא העד חובתו כלפי הבעל, אביו ואמו והקב"ה. היה לעזר לבעל והוריו מתוך תקוה להועיל וכשנדרש להעיד מילא גם חובתו כלפי שמיא.

ביה"ד נוכח בעצמו עד כמה האב חושש מלהביע דעה בניגוד לרצון בנו, ולא נאריך בזאת כאן. הנסיון של הבעל וב"כ להדביק לעד תדמית של תמהוני ו"כוכב" אינו ראוי, ולא הועיל להחליש את עדותו.

מענין שגם העד פ' שבא מטעם הבעל ודרכו ביקשו ליתן עדות אופי על העד א’ ק’ מיד כשנשאל "כיצד מוכר לך א’ ק’"? השיב: "גם בחדר היה כוכב והחזיק עצמו כפסיכיאטר ומבין נפש של החברים". בדיוק אותה תדמית שהבעל וב"כ הדביקו לעד אלא שהעד פ’ הוסיף מדיליה שכבר מ"החדר" היה כוכב והחזיק עצמו פסיכיאטר.

כאמור לעיל אבי הבעל אמר לפנינו שבנו נמשך אחר "כוכב" זה, והבעל הצהיר לפנינו שהמשיך אתו "היות שהוא חריף בלימוד".

ניתן לומר על כך בהשאלה אם בין כוכבים תשים קינך משם אורידך.

ב"כ הבעל בסיכומיו העלה טענה הלכתית כביכול כנגד עדותו של העד: "...אף אם הבעל היה מודה שהעד שמע ממנו את מה שהעיד, הרי ידוע שאם היו שני עדים שהיו מעידים על דברים ששמעו מפי הבעל אין לדברים כל ערך כמובא בחו"מ סימן לב', אא"כ בנדון שהבעל היה אומר להם "אתם עדי". משא"כ א’ ק’ הוא עד יחיד שהוכחש ע"י הבעל, וגם הוא עצמו לא טען שהבעל אמר לו שיהיה עד בדבר".

תשובתנו לכך, המעיין בחו"מ סימן לב' יווכח מיד באופן פשוט וברור כי דין זה שניתן לבטל הודאת בע"ד ששמעו עדים, אא"כ אמר להם "אתם עדי", זה דוקא בהודאה שחייב ממון, הואיל וביחס להודאת ממון יש מקום לטענת השטאה, או לטענה שלא להשביע את עצמו אמר, לכן צריך שיאמר אתם עדי, על מנת שהודאה תהא הודאה גמורה ומחייבת, אולם במקום שברור מן הדברים שאומרם בדרך הודאה גמורה אין צורך ב"אתם עדי", גם בהודאת ממון..

כך מפורש שם בשו"ע:

".... לא יעידו בבי"ד סתם שהודה בפניהם שהוא חייב לשמעון מנה, אלא יאמרו דברים כהוויתן לפי שאפשר לו להיפטר בטענת משטה הייתי בו או בטענת שלא להשביע עצמי נתכוונתי, ובי"ד יבחינו הדברים אם הוא בענין שיועילו טענות אלו אם לא".

עיי"ש סק' ב' בסמ"ע, שנאמרה כאן הוראה לעדים ששמעו הודאה בממון שידקדקו בלשון ההודאה ששמעו כדי שבי"ד יוכלו לבחון אם זו הודאה גמורה וכפי שנתבארו הלכות אלה בחו"מ סימן פא' עיי"ש.

וכן כתב שם סק' א':

"שהמחבר פסק לקמן בסימן פא' סתם כהרמב"ם והרמ"ה, דס"ל דאם הודה בפני עדים בהודאה גמורה אין צריך שיאמר להם "אתם עדי". כך מפורש בשו"ע חו"מ סימן פ"א סעיף ח: "אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה, אע"פ שלא אמר אתם עדי, ואע"פ שאין התובע עמו, הרי זו עדות גמורה ומשלם על פיהם".

אולם כאמור כל זה בהודאה בממון שאם זה דרך שיחה יתכן וכוונתו לשטות או שלא להשביע עצמו. אבל בשאר ענינים כמו בנידון דידן, ובפרט בענינים שבינו לבינה שאין דרך לשטות ודאי שלא בעינן "אתם עדי".

לענין הטענה שיש כאן עד יחיד נאמר, שם בסימן פא' סעיף י' נפסק : " הודאה בפני עד אחד הויא הודאה בין לישבע על פיו אם כפר, בין לפרוע אם הודה שהודה בפניו". ועיי"ש בש"ך סק' כג' ובאר היטב סק' יט' שאינו יכול לטעון טענת משטה הייתי בך בהודאה בפני עד אחד ולכן כשטוען להד"ם, שלא הודה בפניו צריך להישבע נגד העד.

לאור האמור אין מקום לטענות ב"כ הבעל, וגם בלא שאמר הבעל לעד שיהיה עד בדבר, נחשב הוא לעד אחד. בפרט כאשר מדובר כאן בדברים שלא שייך בהם טענת השטאה, כמו ביחס למה שסיפר הבעל לעד שהיה מכה את אשתו ושמתכוון להמשיך ולהכותה כמו שהארכנו לעיל. וכן ביחס למה שהודה בפני העד שנגע באשתו בזמן נידותה, וביקש ממנה שתעשה לו מסאג', שעוד נתיחס לזה בהמשך.

בענינים חמורים כאלה, ודאי אדם לא משטה, אא"כ נכנסה בו רוח שטות ונעשה בעצמו שוטה. לאור האמור יש בכוח העד דידן להשביעו על מה שכפר כנגדו ומכחיש שהודה בפניו .

אחר העדות של א’ ק’ נשאל הבעל אם "מסכים לפנות לפוליגרף ואם יתברר שהוא לא דובר אמת, אז יתן מיד גט לאשתו? והשיב "אם יש חיוב הלכתי לכך אז אעשה".

שוב נשאל "אם מוכן להשבע על ספר תורה על דעת ביה"ד?", והשיב: אם יש חיוב הלכתי אסכים להשבע".

ביה"ד העיר לבעל על כך שהוא שוב מתחמק, כשם שעשה כאשר האשה טענה נגדו שנכשל עימה בנידתה, והוא הכחיש ולא היה מוכן להשבע שדבריו הם האמת. (ראה פרוטוקול הדיון מיום ל' שבט תשס"ד עמוד 4 שורות 21-42).

על פי האמור לעיל ניתן מן הדין להשביע הבעל מכח דברי העד ובודאי שניתן לדרוש ממנו להבדק בפוליגרף, בלא להכנס לשאלה מה משקלה של בדיקה זו בהלכה. אולם עצם הסירוב של הבעל להיבדק או להישבע, אלא אם כן יש חיוב מן הדין, אומרת דרשני, ומלמדת שיש לו מה להסתיר.

לביה"ד נתבררה התמונה ולצורך הכרעה בנידון שלפנינו איננו זקוקים לסיוע של השבועה, או בדיקת הפוליגרף, הואיל ובצרוף כל מה שנתברר לפנינו, בידנו להכריע ללא שום ספק. אדרבא יבוא הבעל ביוזמתו ויאמר, שהוא מצידו מוכן להשבע, או להבדק בפוליגרף בלא שיש חיוב לכך, על מנת להוכיח את טענותיו.

ראה בענין זה פד"ר יב' עמוד 93 שכתבו:

"... הסירוב של צד אחד להחקר במכונת אמת יכול שיהא נסיבה נוספת המוכיחה את הרגליים לדבר. כך הוא הדבר לכאורה גם בעניננו כשהתנהגות האשה, בריחותיה טענותיה וסירוב הבעל להחקר במכונת אמת מצטרפים לראיות האחרות שהובאו בפני ביה"ד בקשר עם אלימות הבעל".

מעין זה מצינו בתשובת הרא"ש כלל קז' והביאו הסמ"ע בחו"מ סימן טו' סק' יג':

"אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר....".

הבעל בנידון זה הוכיח את הרגליים לדבר לטענות כנגדו, לא רק בכך שסירב להיבדק בפוליגרף או להשבע, אא"כ אם יש חיוב הלכתי לכך, אלא אף הגדיל לעשות וביקש למנוע עדותו של העד א’ ק’ באיומים כנגדו. העד בתחילת עדותו אמר: ": לפני כניסתי לאולם הדיונים, אמר לי הבעל שאם אעיד אני אסבול כל חיי" (עמוד 1 שורות 15-17 לפרוטוקול),

הבעל הודה שפנה לעד קודם עדותו והזהירו: " אמרתי לו שלא יהיה לו טוב, אם יעיד, לא איימתי עליו". מבחינתו של הבעל הלשון : "לא יהיה לך טוב" אינו איום ודי למבין.

ביה"ד בסיום עדותו של העד, התרה בבעל "שאם יאיים או יפנה לאחר כדי לאיים על העד, הדבר יובא למשטרה". (עמוד 4 שורות 16-17 לפרוטוקול).

ברור שהבעל ביקש באיומיו למנוע את עדותו של העד על האמת הידועה לו ממקור ראשון מהבעל עצמו.

עוד נוסיף ונאמר בענין זה את שנפסק בשו"ע בכמה מקומות, לגבי עדויות על אירועים המתרחשים במקום שאין עדים כשרים מצויים, לא מצריכים את קיומם של גדרי עדות וגם עדים פסולים נאמנים.

כך נפסק בחו"מ סימן לה' סעיף יד' ברמ"א:

"... תקנת הקדמונים היא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים... נשים נאמנות ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח, או שאר קטטות, ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין".

וכן נפסק בשו"ע אה"ע סימן פ' סעיף טז' :

"טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה בינהם או שכנים". ועיי"ש בח"מ ס"ק כח' שביאר, למרות שהיה מקום להשביע האשה היסת כשהיא מכחישה הטענות כנגדה אולם כדי לא להחריף המצב בין בני הזוג, "האמינו לאשה היושבת בינהם אע"ג דאשה פסולה לשאר עדויות".

כמו"כ כשישנה הכחשה בין בעל לאשתו ביחס לקיום חיובי האישות נפסק בשו"ע אה"ע סימן עז' סעיף ד': "....מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד....".

כתב בח"מ סק' לא': דהרשות ביד בי"ד להשביע הנטען כפי ראות עינהם וכמו שכתב בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי...". כוונתו לדברי הרמ"א בסעיף ג' ביחס לאשה הטוענת מאיס עלי באמתלא שאינה מבוררת שעל מנת לברר אמיתות טענתה, כתב הרמ"א: " והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עינהם ויכולין להשביע אותה על כך אם טוענת באמת מאיס עלי וכן ראוי להורות...".

הרי חזינן שכאשר ישנם הכחשות בין הבעל לאשה בענינים שבינו לבינה, הנעשים בדרך כלל שלא בנוכחות עדים כשרים, יש בידי ביה"ד לברר הענין גם על ידי מי שאינו ראוי לעדות עפ"י דין או ע"י שבועה או כפי ראות עיני ביה"ד.

בנידון זה ניתן כאמור מן הדין להשביע את הבעל היסת הן כנגד טענות האשה, אותן הכחיש וכן ניתן לחייבו שבועה מכח דברי העד על מה שהודה בפניו וכפי שנתבאר לעיל.

הבעל לא נענה להצעת ביה"ד להוכיח אמיתות דבריו כנגד האשה וכנגד העד, לא באמצעות שבועה, ולא ע"י בדיקת פוליגרף, וזה גופא רגליים לדבר, לטענות שכנגדו.

הבעל הודה במקצת ויותר ממקצת, ביחס לטענות כנגדו, כפי שהארכנו להביא ציטוטים רבים מפיו המפורטים בפרוטוקולי הדיונים, זאת על מנת לבסס דברינו ככל שניתן על הודאת בעל דין בפנינו.כיום יש יכולת בידינו לדון לפי ראות עיננו ולהחליט שיש ממש בטענות האשה כלפי הבעל.

לפיכך גם אם יבקש הבעל להישבע נראה שלא ניתן להשביעו, שכן נפסק בחו"מ סימן פז' סעיף לג' " אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר", כ"ש היכא שנתברר לפי ראות ביה"ד, שאין להשביע מחשש שישבע לשקר.

לאור האמור אין מקום לטענת ב"כ הבעל בסיכומיו סעיף 8 שיש כאן כביכול "גירסה מול גירסה" לפי מה שנתבאר גם בכה"ג יש בידי ביה"ד להחליט כפי ראות עינינו.

נחזור להתיחס לעילות הגירושין הנוספות אותם פירטה האשה בפנינו.

ג. מדירה ממאכלים
בכתב התביעה ציינה האשה שהבעל נהג להדירה ממאכלים כשלא עשתה רצונו או כשלא חשבה כמוהו.

בדיון לפניני ביום ל' שבט תשס"ד, נתנה לכך דוגמא: " אמר, שאם אלמד את הילד אותיות א, ב, שאני מודרת הנאה ולא לאכול".

לשאלת ביה"ד בענין הגיב הבעל: "לא הייתי מדיר אותה, פעם אחת היא חזרה ארבע פעמים שאעוף לה מהעיניים, הייתה מתיחות בינינו. שלש פעמים אמרה לבן שיזרקו אותי לפח וילכו לקנות אבא חדש, הבן בא ואמר לי שהולכים לקנות אבא חדש. התרגזתי ואמרתי לה שמדיר אותה רק ממה שבאותו רגע בתוך הפריזר ולא בכל מה שבתוך המקרר בתוך המקפיא היו רק תבלינים".

כדרכו הבעל קודם מכחיש שלא הדיר, ואח"כ מודה במקצת שהדירה רק מתבלינים שהיו בפריזר.

נתבונן וננתח את דברי הבעל. כהסבר להתנהגותו הוא מצדיק זאת באומרו שהאשה הרגיזה אותו מאד, ובשעת כעסו הדירה. דהיינו תחת השפעת הכעס והרוגז איבד שליטה והדירה. מאידך הוא מחושב ושקול והדירה רק מתבלינים. אך יתכן שהוא אכן בכעסו ביקש לאסור עליה כל מה שבדר"כ מצוי בפריזר, דגים, עוף, גלידה וכו', אלא שבפועל לדבריו לא היה שם כלום פרט לתבלינים. לשיטתו זה לא נורא להדיר האשה מתבלינים. רוצה לומר הגם שהפריזר ריק מדגים ועופות ואין לה מה לאכול, רואה הבעל לנכון להעניש האשה כך שאם תרצה האשה להכין לעצמה מרק או סלט להשביע רעבונה, שתאכל זאת טפל ללא כל תבלין הואיל והרגיזה אותו.

היותר מסתבר הוא, שהבעל בשעת כעסו לא בדק מה שיש בפריזר קודם שהדירה ובדעתו היה להדירה ממאכלים שבפריזר ולא רק מתבלינים. בדיעבד כדי להפחית מחומרת מעשיו מתרץ עצמו בכך שבפועל היו רק תבלינים בפריזר, ודי למבין.

זאת ועוד הבעל התיחס למקרה אחד של הדרה ממאכלים, בשל כך ששמע את בנו האומר בשם אמו שהולכים לקנות אבא חדש. ואילו האשה טענה שהיה נוהג להדירה וציינה מקרה אחר בו אמר הבעל שאם תלמד הילד, א. ב, תהיה מודרת הנאה. לדברי האשה ודאי היתה הכוונה להדירה ממאכלים באופן כללי, אם לא תתנהג על פי הוראותיו של הבעל.

ד. כפיית רצון הבעל על האשה
כבר ציינו לעיל את טענות האשה בדבר התנהגותו הכפייתית של הבעל ואת שנתברר לנו בענין.

פן נוסף לדפוס התנהגות של הבעל שנתבררה לפנינו הוא שהבעל כפה את רצונו על האשה ושאר הסובבים אותו למרות שלא הסכימו עמו.

דוגמאות הראויות לציון בהקשר זה.

הצדדים עם נישואיהם גרו בדירה שכורה בירושלים ולאחר מכן עברו לדירה אותה רכשו בעיר א’. בהגיע הבן הבכור משה יליד 11/6/00 לגיל חדר, רצה הבעל שהבן ילמד בירושלים ושהאשה תסיע אותו כל בוקר מן העיר א’ לירושלים ותחזיר אותו בתום לימודיו. האשה כמובן התנגדה ורצתה שהבן ילמד בעיר א’. לדבריה בשל התנגדותה, אמר לה הבעל שמגיע לה שיכה אותה עם נבוט.(פרוטוקול מל' שבט תשס"ד, עמוד 1 שורה 22).

עוד הוסיפה בהקשר זה: "אם החליט על משהו אני אשת הביצוע. למשל יש סכנה להעביר את הילד מעיר לעיר ולכן אני אעשה את זאת. היה מעיר אותי מוקדם בבוקר שאם לא אבוא איתו (עם הילד) לירושלים הוא יבעט בי ברחוב" (שם עמוד 2 שורות 27-29).

במסגרת תגובתו של הבעל לטענות האשה בהתייחס למקום המגורים ומקום לימודיו של הבן אמר הבעל: " מהיום הראשון היה ברור לנו שעוברים לגור בעיר א’ אבל רק לתקופה ואח"כ לחזור לירושלים. לא בקשתי שהילד ילמד בירושלים אלא שנעבור לגור בירושלים".

גם קודם לכן אמר: " דובר שנעבור לגור בירושלים ושם הבן ילמד".

כאמור בפועל היו צריכים להיכנע לתכתיבי הבעל ולקחת הילד ללמוד בירושלים למרות שגרו בעיר א’. ביה"ד תמה על דרך התנהלות זו אותה מתאר הבעל. מתכננים לגור בעיר א’, לצורך כך רוכשים דירה ועוברים לגור בה, ושוב חושב לחזור לירושלים.

כידוע השיקולים המנחים בדרך כלל משפחה של אברך היכן לקבוע את מקום המגורים, הם האפשרויות הכלכליות שלהם, מקום הלימודים של הבעל, אפשרויות העבודה לאשה באותו מקום.

החלפת מקום מגורים נעשית רק בשל שיקולים כבדי משקל, אחר בדיקה ובחינה שיש מענה לכל צרכי המשפחה במקום החלופי, וכמובן שניתן לעמוד ביוקר החיים באותו מקום.

בנידון דידן נשאל הבעל "האם קניתם דירה בעיר א’ כדי לעבור לירושלים?"

הבעל השיב: "היה מצב שהרגשתי ומצאתי את עצמי שמחפש "חדר" אשכנזי ליטאי. בעיר א’ לא מצאתי משהו שמתאים לי כגון נשים נוהגות ברכב וזה לא מתאים לי. דבר נוסף כשהגענו לדירה (בעיר א’) התברר שלידנו פתחו חנות ואח"כ השכירוה לצורך בית כנסת. גם אני התנגדתי לכך (לביהכנ"ס בחנות). אחר כמה חודשים כשבאתי לרשום את הילד ל"חדר" מצאתי שאותו שכן גרם שלא יקבלו את הבן" (שם עמוד 2 שורות 47-53).

נתבונן ונראה כמה סתירות פנימיות יש בדברי הבעל. קודם אומר שלא מצא שום "חדר" אשכנזי ליטאי שמתאים לו בעיר א’ הואיל ונשים נוהגות בעיר א’ וזה לא מתאים לשאיפותיו הרוחניות. הבעל לא שאל מה מתאים לבנו בן השלוש! והאם מותר לטלטל ילד בגיל כזה מן העיר א’ לירושלים. הוא קבע שבנו ילמד ב"חדר" עם ילדים שאימותיהן אינן נוהגות ברכב. וכי בדק שהאמהות לילדי החדר בירושלים אינן נוהגות ברכב.

בסוף מסיים שלא מצא חדר בעיר א’, כי לא קיבלו את הבן בגלל השכן שקבל עליו על שהתנגד לביהכנ"ס בחנות. ציינו לעיל את דברי העד ק. על הנימוקים הנוספים שהיו להנהלת ה"חדר" בעיר א’ שלא לקבל את הבן.

הגמ' ב"ב כא. אומרת אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממתינן ינוקא ממתא למתא ופירש רש"י: " ללמוד מיום ליום שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר פן יקרנו אסון אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות".

שם בגמ' מבואר כל היסוד לתקנת יהושע בן גמלא ש"בתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה...עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהוא מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". ושם בתוס' "כבן שש בבריא, כבן שבע בכחוש". ושם בגמ' הוראה של רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות (רש"י) עד שית לא תקבל ע"ש. הרי חזינן עד כמה דאגו חז"ל לבריאותו ושלומו של הילד ולמדונו לבדוק האם מבחינה פיזית יכול הילד לעמוד בנטל שהמסגרת הלימודית דורשת ממנו.

כך נפסק בשו"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף ה' "שהאב מלמד את בנו משיתחיל לדבר...ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן שש או כבן שבע ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות".

ושם בסעיף ט"ז נפסק שאפילו בשלב שהילד כבר הולך למלמד דהיינו כבר שית וכבר שבע, לא מוליכים הקטן למלמד אחר שהוא מהיר ומדקדק יותר מהמלמד הראשון, אא"כ שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק בינהם, עיי”ש.

מציאות חיינו נשתנתה, והמנהג להכניס ילד לחדר בגיל מוקדם מאשר שש ושבע, והמלמד או הגננת ממלאים חובתו של האב, גם בשלב שמתחיל הילד לדבר (ולא נכנס לסיבות לכך). אולם בודאי ביחס לחובה לשמור על בריאותו הגופנית והנפשית ולדאוג לטובתו של הילד לא חל כל שינוי. אדרבה כיום

יש סכנות נוספות שלא היו בזמן חז"ל הכרוכות בהסעות לחדר ובכל הנלוה לכך, מי התיר לטלטל ילד בן שלוש בנסיעה יום יומית מן העיר א’ לירושלים ותהא הסיבה אשר תהא?!

מדוע מה שטוב וראוי לכל חשובי האברכים בעיר א’ אינו מספיק טוב לבעל דידן?! אם סבור הבעל שאין בעיר א’ "חדר" מספיק טוב לבן יקיר שלו בגיל 3, יתכבד הוא בעצמו וימלא חובתו שמעיקר הדין וילמד בנו בעצמו.

עדיף היה שהבעל ידאג לעצמו לכולל יותר טוב עם תמיכה יותר הגונה, ויאפשר לאשתו לעבוד בצורה מסודרת לפרנסת הבית בלא לדרוש ממנה להסיע הילד יום יום לירושלים. בינתיים יספק האב את הצרכים הלימודיים בעצמו כפי עיקר הדין עד שהילד יגדל יותר, ואולי בעתיד ימצאו גם הפתרונות הנדרשים לצרכי כל המשפחה.

מדוע דורש האב למלא את רצונו, על גבו החלש של הילד ועל חשבון כוחותיה של אשתו?!

כפי שציינו לעיל העד א. העיד שנתברר לו ממנהל ה"חדר" בירושלים שהאמא היתה מביאה את הילד כל יום לירושלים ומחזירה אותו בסוף יום הלימודים.

עוד נתברר מפי העד שגם כאשר הצליחו לשכנע את מנהל ה"חדר" בעיר א’ לקבל הבן, בשל התערבותה של הרבנית קנייבסקי תליט"א ובהמלצתו של העד. "הבעל החליט שהבן לא ילך לחדר, הוא נעל את הבן בבית, וככה הדברים נכנסו למבוי סתום". כאשר שלחו הילד לחדר על אפו וחמתו של הבעל אמר לעד שלא יכניס האשה לבית והיה צריך לשכנע אותו שיתן לאשה והילד להכנס הביתה. (פרוטוקול מיום כ"ז שבט תשס"ה משורה 36 והלאה).

הדברים חשובים וראויים לציון הן להוכחת התנהגות לא הגיונית ולא רציונאלית של הבעל, והן למשמעות שיש להם ביחס לנושא המשמורת והסדרי הראיה לילדים ועוד נתיחס לכך בהמשך.

ביה"ד נוכח בעצמו מדרך התנהלותו של הבעל במהלך הדיונים שעומד לפנינו אדם שקשה להסתדר איתו. הבעל נהג לפנות ישירות לחברי ביה"ד בבקשות לסיוע בתיאום הסדרי הראיה ובקביעת מועדים חלופיים לביקורי הילדים, וביה"ד נוכח באופן בלתי תלוי בכל התקלות שהיו בענין.

כמו"כ ביה"ד קיים מספר נסיונות גישור לצורך הבאת הצדדים להסכם גירושין והבעל עמד על דעתו במילוי רצונותיו ודחה הצעות שהיו נראות טובות בעיני ביה"ד, ושהיו חוסכות את הצורך במתן פס"ד זה, על כל המשתמע מכך. ראה לדוגמא פרוטוקול הדיון מיום ט"ו תמוז תשס"ד 4/7/04. אף נסיונות להעביר הנושאים השנויים במחלוקת להכרעת בורר לא צלחו.

בשלב מסוים היו חילוקי דעות גם בין הבעל לבא כוחו וביום 28/6/04 הודיע ב"כ הבעל לביה"ד כי בשל חוסר תיאום עם הבעל ביחס לדיון ביום ב' תמוז תשס"ד "וכן מעוד סיבות החליט הח"מ להפסיק את יצוגו של הבעל". ראה גם מכתבו של הבעל בענין מיום 5.7.04.

הבעל שכר את שירותיה של עו"ד אטיה בתחילה לצורך ניהול מו"מ, ולאחר מכן הופיעה בנושא הרכוש והצדדים וב"כ נדרשו להגיש סיכומים בנושא הרכוש. ב"כ האשה הגיש סיכומיו ביום 4.1.05 וב"כ הבעל נדרשה להגיב לסיכומים תוך חודש.אולם בדיון ביום כ"ז שבט 6/2/05 הופיע שוב טו"ר קלמן זילבר והודיע שחזר לייצג את הבעל. מאז עורכת הדין לא הופיעה יותר וכמובן שסיכומיה לענין הרכוש לא נתקבלו. בדיון קודם ביום ג' טבת תשס"ה אמרה עו"ד אטיה לפרוטוקול "שעבדה רבות כדי לשכנע את הבעל" ייתכן ויש לכך קשר להפסקת יצוגה.

הארכנו בנקודה זו כדי להראות את דרך התנהלותו של הבעל כפי שנתגלתה לנגד עיננו ומכך ניתן להקיש על התנהלותו בביתו פנימה.

ה. בעל לא מפרנס
לא נאריך בנקודה זו הואיל והדברים באו לידי ביטוי בפס"ד למזונות זמניים מיום א' ניסן תשס"ד ובפס"ד נוסף מיום כ"ב תמוז 11/7/04 ובפס"ד מאוחר יותר מיום ד' טבת תשס"ה 16/12/04.

נציין כאן מה שנתברר לפנינו ביחס ליכולתו של הבעל לפרנס, באשר לכך קשר ישיר לתביעת הגירושין עצמה.

בתביעת הגירושין טענה האשה שהבעל לא מוכן להתאמץ לצורך פרנסת הבית,ומאידך מאלץ אותה להביא פרנסה מכל גורם שהוא עבודה, הורים וכו'.

בדיון ראשון ביום כ"ז שבט תשס"ד הציע ב"כ הבעל שמרשו ישלם למזונות האשה ושני הילדים סך 800 ₪ לחודש והיתרה תקבל האשה מהביטוח לאומי. זאת בנימוק שהבעל אברך כולל שאינו מקבל אף את התמיכה של משרד הדתות ובהנחה שיקבל 800 ₪ מוכן הוא להתחייב על סכום זה.

בדיון שני ביה"ד הציע שיקבעו מזונות זמניים בהסכמה ושוב טען ב"כ הבעל שאין לבעל אפשרות לשלם יותר מ-800 ₪.

בפס"ד מאותו יום א' ניסן תשס"ד העמיד ביה"ד את מזונות שני הילדים על סך של 1500 ₪ לחודש. כמו"כ בהתחשב בנסיבות שלפנינו ועל מנת להקל את הנטל הכלכלי של המשפחה ולפטור הבעל מחיוב במדור, קבע ביה"ד בסעיף ב' לפס"ד הנ"ל "בענין תביעת האשה למדור ביה"ד ממליץ שלאור המתח שבין הצדדים על הבעל לאפשר לאשה ולילדיה לחזור ולהתגורר בדירתם בעיר א’, והוא יגור בשלב זה מחוץ לבית...לחילופין הדירה בעיר א’ תושכר ודמי השכירות ישמשו למימון מדור חלופי בכפוף להמצאת חוזה שכירות".

הבעל לא השכיל לישם אף אחת מהחלופות המוצעות ע"י ביה"ד למרות מצבו הכלכלי הקשה וחוסר יכולתו לממן אפילו מזונות מינימלים לאשה והילדים. ראה תגובת ב"כ הבעל מיום 5.5.04.

הדירה בעיר א’ בחלק מהזמן נותרה ללא שימוש הצדדים. האשה שכרה לה ולילדים דירת חדר ליד הוריה בירושלים. בחלק מהזמן טען הבעל שהוא משתמש בדירה ולכן אינו משכירה.

ביה"ד העיר לבעל על כך שאין הצדקה שהוא יגור בדירה לבד הואיל ובכך הוא מגדיל את היקף הוצאותיו החדשיות כאשר אין לו אפילו מילגת לימודים רגילה לאברך כולל.

אולם הבעל בשלו, אינו שומע לעצת ביה"ד לא משכיר הדירה ולא מאפשר לאשה והילדים לגור בה וגורם לחיוב נוסף למדור.

בפס"ד מיום כ"ב תמוז תשס"ד 11/7/04 סעיף ד' נקבע:"בשלב זה ביה"ד קובע את החיוב עבור מדורם של הילדים בסכום של אלף ₪ לחודש...לחילופין הבעל ימסור לאשה את מפתחות הדירה בעיר א’ והיא תהיה רשאית לגור שם עם הילדים ללא נוכחות הבעל אשר יהיה מנוע מלהיכנס לדירה, או שתשכיר את הדירה בעיר א’...כדי לשכור דירה במקום אחר".

הבעל לא עמד בתשלום המזונות אף ללא מדור ומאידך האשה תבעה להגדיל המזונות בשל הוצאות עבור שכ"ל לת"ת ותשלום למעון, ובקשה להגדילם ל-4000 ₪ כולל מדור.

הבעל בהתנגדותו להשכרת הדירה בעיר א’, ובחוסר השתדלות מספקת מצידו למצוא כולל בו יקבל מילגה סבירה ומקובלת, גילה חוסר אחריות לחובתו לזון את אשתו וילדיו והדברים באו לידי ביטוי בפס"ד מיום ד' טבת תשס"ה 16/12/04.

ביה"ד העמיד את דמי המזונות והמדור על סך 3000 ₪ לחודש מאותו מועד, כאשר בין השאר נקבע כי "מזכות הבעל להשכיר הדירה בעיר א’ ולהשתמש בכל דמי השכירות למילוי חובתו למזונות ומדור".

ביה"ד היה סבור כי בנסיבות הקיימות ההכרח לא יגונה ועל הבעל היה לקבל הסכמת הוריו לחזור ולגור עמם בבני ברק, כך שהדירה בעיר א’ תהא למקור הכנסה לסיוע במילוי חובתו למזונות ומדור. יתכן שאף ניתן היה למצא כולל טוב בבני ברק בו יקבל יותר מאשר קיבל בעיר א’ 1000 ₪ עבור יום שלם.

אם גם את מה שביד הבעל לעשות למילוי חובתו למזונות אינו עושה, הריהו בגדר האומר איני רוצה להשתכר ולהרויח ולזון דמבואר בשו"ע אה"ע קנ"ד סעיף ג' – דאם תרצה כופין אותו להוציא. ע"יש בפתחי תשובה סק"ו וכן באה"ע סי' ע' ובפת"ש שם סק"ג מה שהביא מתשובת החת"ס סימן קל"א דבמי שאינו רוצה להשתכר גם היש אומרים שבסימן ע' מודים שכופין להוציא. ושם ביאר "דחוב המזונות היינו האשה בעצמה כיון שנשאת לו אדעתא דמזונות ואם אין מזונות אין אישות ונישואין, שפיר כופין להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ולא תהא אגידה ביה.."

אף אם נאמר כי ביחס להתקבל לכולל אחר עם תמיכה גבוהה יותר זה תלוי בדעת אחרים ואינו אשם בכך, הרי סוף סוף יהא זה בגדר אינו יכול לזון דמבואר שם בפת"ש דמי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע, תליא למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטים, ולמ"ד לאו דאורייתא אין לכוף בשוטים אמנם במילי כופין".

אולם השכרת הדירה ודאי הינה ענין שבידו וסירובו של הבעל להשכיר הדירה כמוהו כאומר איני רוצה לזון ולפרנס.

טענת ב"כ הבעל בסיכומיו כי האשה ידעה שהיא נשואה לבן תורה ביודעה שאין לאברכים חיי רוחה אינה טענה.

גם אצל אברכים ישנם נורמות מקובלות והאשה לא היתה סבורה שתחיה עם אברך שלא יהא מי שמוכן ליתן לו יותר מקיצבת משרד הדתות. בודאי לא הסכימה האשה לחיות עם מי שגם מה שבידו אינו עושה לפרנסת אשתו וילדיו. יכול היה הבעל להשכיר הדירה בלא לשנות דבר משעות הלימוד בהם הוא רגיל וכבר היה בידו לסייע בכך לפרנסת בני ביתו, ולא עשה כן.

עדיין לא שינו נוסח הכתובה לאברכים וגם בה נאמר "ואנא אזון ואפלח ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין..". הסכמת האשה היתה בהתאם למקובל גם אצל טובי האברכים, שבהתאם לצרכים ובשעת צורך אחר סיום לימודיהם בכולל לומדים עם בחור תמורת תשלום ומשתדלים בכל מיני דרכים לעזור בפרנסת הבית.

האשה מעולם לא הסכימה להיות תלויה בחסדם של כל מיני ארגוני חסד. אין האשה חייבת לקבל הצעות מהסוג אותם מעלה ב"כ הבעל בבקשה מיום 16/5/04 בה כתב: "הבעל דאג שאירגון חסד נתן להם חבילת מזון כל שבוע, וכן הביא אוכל מהוריו, כמו"כ ביגוד קנו באירגון חסד במחיר סמלי במחיר של שקלים בודדים...גם היום מוכן הבעל להשתדל לסדר שהאשה תקבל חבילת סיוע מארגון חסד במקום סכום כסף במזומן שהוא חויב ע"י כת"ר".

רוצה לומר לדעת הבעל וב"כ האשה צריכה להסכים לקבל חבילות מזון מאירגוני חסד ולקנות בגדים משומשים במחסני הגמ"ח לבגדים במקום כסף מזומן שהבעל חייב.

האשה הסכימה לחיות עם אברך החי כמו אברך ולא כן היה בנידון דידן. התנערותו של הבעל מאחריותו וחובתו למזונות אשתו וילדיו הינה בעצמה עילה לתביעת גירושין, ובנסיבות שנתבררו לפנינו מצדיקות את תביעת האשה לגירושין.

האשה בדיון ביום א' ניסן תשס"ד הוסיפה וטענה על דרישות והתנהגות חריגה שאינה מקובלת אצל אברכים ובני תורה: "כשהתגוררנו בעיר א’ הוא ביקש שניסע לירושלים באמצעות טרמפים יחד עם הילדים וחבילות...בערבי שבתות היינו עומדים בכניסה לעיר ואמר שאם נשיג טרמפ לירושלים אז נסע לשם, ואם לא נשיג טרמפ אז נסע לבני ברק". תגובת הבעל: "אני הייתי עוצר את הטרמפים בגלל חוסר כסף ובתאום עם האשה. רק פעם אחת קרה שעצרנו טרמפ ופתאום שינה את דרכו". (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון שורה 6-8 ושורות 43-44).

בדיון קודם טענה לפנינו בדברים הקשורים לחדרי חדרים. משום הצניעות הראויה לא נפרט האמור בפרוטוקול הדיון הנ"ל בעמוד 4 שורות (21-42 ). מסיבות מובנות רמזנו לכך בהתיחס לעדות העד ק. אך זאת נאמר כי הדברים בהם הודה הבעל ולו באופן חלקי אינם מתאימים למי שאוחז עצמו אברך "שלא מתאים לו שנשים נוהגות ברכב".

העולה מכל האמור הוא כי צודקת האשה בתביעתה לגירושין והבעל חייב לפוטרה בגט פיטורין. יש כאן עילה שכל אחת בפני עצמה יש בה בכדי לחייב גט הן מדין בעל המכה את אשתו, והן מדין מי שאינו רוצה לזון את אשתו, שלדעת חלק מהפוסקים יש מכח עילות אלה אף לכוף הבעל ליתן גט. לפיכך אין על האשה כל חיובי אישות ושעבוד מתנאי כתובה כלפי בעלה.

מה שברור ללא כל ספק ממכלול הטענות שנתבררו לפנינו הוא שהבעל מאוס על האשה באמתלא מבוררת.

האשה בטאה זאת בלשונה לפנינו: "לא יכולה להסתכל עליך, מקבלת צמרמורת ממך".

הבירור של ביה"ד נעשה כפי שהארכנו להראות מתוך שמיעת טענות הצדדים וחקירתם באופן ישיר ומתוך ניתוח טענות הצדדים ותגובתם לטענות שכנגד ומיתר החומר שבתיק, ובכלל זה עדות העד א’ ק’.

עצם עזיבת האשה וילדיה וחזרתה לבית הוריה בתנאי מגורים פחות נוחים כאשר כל עול הטיפול בילדים מוטל עליה מהוים ראיה וחיזוק לטענותיה כי מאסה בחיים משותפים עם בעלה. כבר נתבאר בכה"ג בפד"ר ב' ע' 323. עיי"ש.

דין אשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, מבואר בפוסקים ולדעת הרמב"ם ועוד ראשונים אף כופין להוציא ש"אינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה אולם להלכה פסק הרמ"א באה"ע סימן ע"ז סעיף ג' – "ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו".

המחברים העוסקים בדין זה ציינו דברי השטמ"ק בכתובות סג: "שאם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור..."ושם בשטמ"ק בשם רבינו יונה: "...דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה עבר אדרבנן ומצוה למקרייא עבריינא".

כאמור בנידון זה יש יותר מאשר מאיס עלי באמתלא מבוררת ולפיכך הבעל חייב לגרש את אשתו מיד ללא איחור הואיל וכפי שבארנו יש כאן עילות גירושין שלדעת חלק מהפוסקים ניתן אף לכוף לגט ולכו"ע ניתן לחיב בגט. בפרט מאחר שנתברר לפי ראות כל חברי ביה"ד כי הבעל הינו אדם קשה שלא ניתן לסבול את התנהגותו והלך מחשבתו והאשה לחיים ניתנה ולא לצער.

ו. משמורת הילדים
נושא משמורת הילדים והסדרי הראיה בנידון זה תפס הרבה יותר מקום מהמקובל במקרים אלה. בכל הנסיונות שנעשו להביא הצדדים להסכם גירושין המו"מ עלה על שרטון בשל העדר הסכמה בנושא המשמורת.

למרות ובמועד הגשת התביעה היו הילדים קטני קטנים. הגדול בן שלוש וחצי והקטן בן שנה וחצי, לא הסכים האב שהמשמורת הקבועה תהיה אצל האם, והיתה לו צפיה שיוכל להעביר המשמורת אליו במוקדם או במאוחר תוך מספר שנים.

בדיון ביום ט"ו תמוז תשס"ד 4/7/04 בו ניסה ביה"ד לגשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכם גירושין נרשם בפרוטוקול: " הבעל מבקש שטרם סידור הגט בין הצדדים, ינתן פס"ד בענין החזקת הילדים. כמו"כ הוא מבקש שתתבצע בדיקה מקצועית בענין החזקת הילדים".

ביה"ד העיר לפרוטוקול: "ניתן להסדיר הסדר כולל ובמסגרתו ניתן לכלול גם את הבדיקה למסוגלות הורית".

תגובת הבעל לכך היתה: "אני צריך לשקול ולהתייעץ משפטית. זה הנושא שבו יגמר הסכם כולל אין לי כעת יצוג משפטי". (זה היה בשלב שטו"ר זילבר הפסיק את יצוגו של הבעל).

בפס"ד מיום כ"ב תמוז תשס"ד 11/7/04 בסעיף ו' נקבע: "לאור חילוקי הדעות שבינהם בענין משמורת הילדים וביקורם ביה"ד מפנה הצדדים לבדיקה למסוגלות הורית וכן לבדיקה מקיפה של מערכת הזוגיות שביניהם אל ד"ר ישראל פרלמוטר...בתום הבדיקה ישלח הבודק לביה"ד את המלצותיו וחוות דעתו".

בפתיח לפס"ד הנ"ל נאמר"...הבעל נוכח שאין סיכוי לשלום והביע הסכמתו לגירושין בתנאי שמשמורת הילדים תהיה משותפת. ביה"ד אמר לו שצריכים לבדוק את הענין ע"י בעלי מקצוע".

האשה פנתה לד"ר פרלמוטר. ככל הידוע לביה"ד הבעל לא פנה, בפועל לא בוצעה כל בדיקה למסוגלות הורית ולא ניתנה כל חו"ד בענין.

כיום אחר כל מה שנתברר לפנינו כמפורט לעיל, גם מתוך התסקירים שנתקבלו ומתוך מעורבותינו בנושא הסדרי הראיה ביה"ד סבור כי אין מקום למחשבה של משמורת משותפת, ואין צורך בבדיקה למסוגלות הורית, והילדים ישארו במשמורת האם ואחזקתה.

נציין כאן מהאמור בתסקירים לחיזוק הקביעה הנ"ל. בתסקיר מיום 9.9.04 ציינה העו"ס דברי האם שהתלוננה על כך שאחר ביקור אצל האב "הילדים היו חסרי גבולות וחסרי הרגלים, עומדים על רצונותיהם ומתקשים לקבל סירוב. לדבריה לקח לה שלשה שבועות עד שהצליחה להכניס אותם בחזרה להרגל הבית ולמשמעת כל שהיא".

תגובת העו"ס לטענות האם "מהכרותי את האב ומצפיה בו ובילדיו התרשמותי המקצועית הינה שיש לאם על מה להתבסס...לאור זאת המלצתינו היא שיופנה להדרכה הורית על מנת לרכוש כלים להתיחסות לילדיו".

שם בהמשך: "יש לציין שהאב מרבה לאחר הן באיסוף הילדים והן בהחזרתם. אנו מוצאים לנכון לבקש מביה"ד שיורה לו להקפיד ביותר על לוח הזמנים".

בהמלצות העו"ס נקבע: "במדה וימשיך בדפוס האיחורים יש לשקול שנית את ביצוע ההסדרים"

4. "מאחר ומדובר בילדים קטנים חיוני שהאב בנסיעות ילווה באדם נוסף".

5. האב יופנה לקבל הדרכה הורית".

ההמלצה בסעיף 4 לתסקיר שיש צורך שיתלוה אדם נוסף עם האב בנסיעה עם הילדים גרמה לאב קושי בביצוע הסדרי הראיה והבעל פנה לעו"ס להבהיר את האמור, ובתסקיר מיום 23.9.04 שינו המינוח מ"חיוני" ל"רצוי שלאב יתלוה אדם נוסף".

באופן רגיל כל אבא מסוגל לנסוע עם שני ילדיו ללא ליווי ואילו בנידון זה ראו לנכון לציין שרצוי שיתלוה לאב אדם נוסף.

כמו"כ בבקשת הבעל מיום 5.6.05 להקדים מועד לקיחתם של הילדים בימי ששי כך שיוכל בימי הקיץ לקחתם לים, ציין הבעל בסוף בקשתו שפנה לעו"ס מ. בוטבול "והיא אמרה לי שאפנה לביה"ד, ושאדגיש שהנסיעה לים היא עם אמו"ר שליט"א ואחי".

רוצה לומר העו"ס הפנתה הבעל לביה"ד בכפוף לכך שלא יסע עם הילדים לים לבד.

במועד בקשה זו הילדים בני חמש ושלש, למרות זאת סבורה העו"ס שאין לאפשר לבעל לנסוע עם הילדים לים אלא בליווי של אחר.

בתסקיר מקיף של שירותי הרווחה מיום כ"ח טבת תשס"ה 9.1.05 כתבה העו"ס ביחס לבעל: "עלה יותר קושי להציב גבולות ולהיות סמכותי. ביחס לדאגה לצרכים הפיזיים שלהם נשארו סימני שאלה, לא ברור עד כמה חיים מודע לכך שהאחריות לטיפול הפיזי בילדים היא של ההורה המבוגר וצריכה לבוא מיוזמתו. ידוע לי שכאשר הוא לוקח אותם בשעות הצהריים בד"כ הוא דואג שיאכלו ארוחה חמה אך בטיפול יותר ממושך לא ברור עד כמה הוא מודע לצורך ליזום טיפול, לרחוץ אותם, להחליף חיתול להציע אוכל לפני שיבקשו וכדו'. קושי נוסף שעלה הוא נטייתו של חיים לאחר ויתכן שנטיה זו מצביעה על קושי בהתארגנות" (עמוד 5 לתסקיר).

קודם לכן כתבה העו"ס: "בתחילת הקשר חיים לחץ מאוד בענין ההסדרים עם הילדים בלחץ שלו הוא שידר תובענות רבה וקושי להסתגל לכך שבקשתו או רצונו אינם מתקבלים. קושי לקבל את עמדת האחר השונה משלו. לחיים גם צורך לדבר הרבה, להסביר ולהצדיק את בקשותיו, ולעיתים עושה זאת בצורה אובססיבית ומטרידה...חיים כבר לא גר עם ילדיו יותר משנה ולהערכתי המקצועית נתק זה השפיע גם על התפתחותו הטבעית כהורה".( עמוד 2 לתסקיר).

בסיום הדיווח של העו"ס על התרשמותה מן האם היא כותבת: "לאור כל זאת נראה שטובת הילדים הינה שישארו במשמורת האם".

ביה"ד אימץ את ההמלצות והסדרי הראיה שנקבעו בתסקיר הנ"ל במסגרת צו מיום ט' אדר ב' תשס"ה 20.3.05.

בתסקיר נוסף מיום 24.5.05 שוב דווח על אי עמידה בלוח הזמנים של הסדרי הראיה מצד האב מה שגרם לתקלות חמורות עיי”ש.

העו"ס שוב בקשה להתרות באב לבל יאחר ואף המליצה לאם כי במדה והאב ימשיך לאחר יהא מזכות האם להתלונן במשטרה על הפרת צווים.

הדברים באו לידי ביטוי בצו נוסף מיום כ' אייר תשס"ה 29/5/05 בו גם הופנו הצדדים ל"תיאום הורות".

לאור מה שנתברר לפנינו ביחס לתביעת הגירושין, התרשמותה והמלצותיה של העו"ס מקבלות משנה תוקף.

ביה"ד דוחה מכל וכל אפשרות למשמורת משותפת וקובע באופן חד משמעי כי משמורת הילדים תשאר בידי האם.

ז. חלוקת הרכוש
הצדדים ובאי כוחם טענו לפנינו בענין הרכוש המשותף. הצדדים נחקרו והוגשו מסמכים להוכחת טענתם. ב"כ האשה הגיש סיכומיו לענין הרכוש ביום כ"ג טבת תשס"ה (4.1.05).

ב"כ הבעל טו"ר זילבר חקר האשה בענין הרכוש ביום י"א אדר א' תשס"ה, אולם סיכומים מטעם הבעל לענין הרכוש עדיין לא הוגשו.

בדיון ביום ג' טבת תשס"ה 15/12/04 העיר ביה"ד לפרוטוקול כי "מבחינה פרוצדורלית לא נפתח תיק מתאים לחלוקת הרכוש" ב"כ האשה הודיע לפרוטוקול: "אנו נפתח תיק מתאים".

לאור האמור פס"ד נפרד בענין הרכוש ינתן אחר שיפתח תיק מתאים, ויוגשו סיכומי ב"כ הבעל ובהם תשובתו לסיכומי ב"כ האשה לענין הרכוש.

טרם נסיים נעיר על האמור בסיכומי ב"כ הבעל בדברים שלא התיחסנו אליהם עד כה.

ב"כ הבעל האריך להתיחס לעדותו של העד א. ס'. סעיף 10 לסיכומים מכיל ט"ז אותיות ומשתרע על שלושה עמודים ביחס לעדות הנ"ל, כאילו היה הנ"ל עד מרכזי שכל התביעה מבוססת עליו. מן הראוי היה להתיחס בצורה פרטנית שכזו לטענות הקשות שעלו מפי האשה והתחזקו בעדותו של א. א’ ק’, ולא לשוללם באופן כללי ע"י הכחשה או בטענה שהאשה אינה נאמנת. היה צריך להתיחס לטענות עליהם מבוססת תביעת הגירושין כפי שהארכנו להראות בפסק הדין, והיה על ב"כ הבעל להתמודד עם הודאותיו של הבעל ואביו בפנינו שחיזקו את דברי האשה, כך שאין כאן רק "גרסה מול גרסה".

הארכנו להניח את התשתית הראייתית לפס"ד ביחס לכל עילת גירושין מתוך הודאותיו החלקיות של הבעל שחזקו את טענות האשה כמו גם עדותו של א. א’ ק’.

בכדי לא ליתן שום פתחון פה לטענה שכביכול פסה"ד התבסס על עדותו של ס' לא התיחסנו אליה כלל ולא נתנו לה משקל בפסה"ד. ממילא אין צורך להתיחס לאמור בסיכומים ביחס לעד הנ"ל.

אולם נתיחס רק לטיעון ב"כ הבעל בסעיף 8 לסיכומים בו כתב כי בשל עדותו של העד ס' "...הוחזקה כפרנית בכל טענותיה שהבעל הכחישן, ולא ניתן לתת להם כל משקל בהלכה, גם לא כגרסה מול גרסה גם לגבי דברים שהיתה יכולה לטעון שיש לה מוחזקות לגבי עצמה".

אין בטענה זו ממש. בשו"ע חו"מ הלכות טוען ונטען סימן ע"ט סעיף ה' מבואר שגם כאשר יש שני עדים המכחישים דברי הנתבע ונעשה בשל כך הוחזק כפרן, אין זה אלא ביחס לאותו ממון וכך נאמר שם: "טענו מנה לי בידך ואמר לא היו דברים מעולם ועדים מעידים שהלוהו, וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם ואין המלוה צריך להשבע. ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם...".

ושם בש"ך ס"ק ט"ו כתב שהוא הדין אפילו כאשר ישנה תביעת ממון אחת והוחזק כפרן בחלקה של אותה תביעה וז"ל: "אפילו כפר במאה והוחזק כפרן בחמישים ישבע על החמישים האחרים כדלעיל סימן ע"ה סעיף ד' וסימן פ"ז סעיף ה'". וע"ש עוד מה מה שהאריך בזה.

הרי חזינן שאף כאשר שני עדים סותרים דברי הנתבע ונעשה הוחזק כפרן על חלק מדבריו, אינו נחשב כפרן על שאר דבריו ויהא נאמן עליו בשבועה כשאר כל אדם שלא הוחזק כפרן כלל.

בנידון דידן האשה לא הוחזקה כפרנית אפילו על האירוע שעליו בקשה להסתייע בעדותו של העד. לטענת האשה האירוע קרה. הפגמים אותם מציין ב"כ הבעל, ביחס לפרטים שמסביב לעדותו ולעבודתו של העד כמוכר ביצים בעיר א’, וללוח הזמנים שהעד משחזר לאחור אירוע שלדבריו ראה באקראי, אינם נוגעים לגוף העדות עצמה אם ראה אירוע שכזה אם לאו. לא נאריך בזה הואיל וציינו כבר שאיננו נזקקים לעדות העד כלל בפסק הדין.

אולם כאמור גם אם האשה עצמה היתה מוכחשת על אירוע אחד, אין זה עושה אותה מוחזקת כפרנית על האירועים הרבים שפרטנו כאן בפסק הדין, ועל אירועים אחרים המפורטים בפרוטוקולי הדיון אותם לא ציינו. ק"ו בן בנו של ק"ו כאשר הפגמים שמציין ב"כ הבעל הם ביחס לדברי העד שבא לתמוך בטענת האשה ולא לסותרן.

דל מהכא דברי העד, הרי טענות האשה, והודאות מלאות או חלקיות של הבעל ואביו, ושאר דברים שנתבררו לפנינו הם העומדים ומראים באצבע מאשימה כלפי הבעל.

הבעל וב"כ לא ביקשו להביא מיוזמתם, אף לא אחד מקרוביו של הבעל שהאשה ציינה, כמי שידע או נכח באירועים אותם ציינה. מה יותר קל היה לבעל וב"כ אילו הביאו את הדודה הגב' דדון או השכנים של הורי הבעל, שיעידו ויחקרו בפנינו על מה שציינה האשה שידעו או ראו את הנעשה בינה לבעל, או

בין הבעל להוריו. העובדה שהאשה היא שבקשה להביא לעדות את חמותה ואת הדודה של הבעל ושכנים הנמצאים בקשר מתמיד עם הורי הבעל, מראה שהאשה מבחינתה משוכנעת בצדקת דבריה ובטוחה שאף קרובי הבעל יעידו לטובתה ויחזקו דבריה.

יש לציין שהאשה במהלך כל הדיונים ציינה לשבח את חמותה ולא אמרה עליה כל מלה רעה. אדרבה אמרה שחמותה קנתה לה דברים והבעל הוא זה שלא רצה לתת לה אותם. כמו"כ אמרה שחמותה רצתה שתצא לנופש כדי להתאוורר מהלחץ של בעלה ועוד.

במקום להביא עדים אלה להם ציינה האשה, כדי לסתור דבריה, בחר הבעל וב"כ להביא כעדים אנשים שראו אותם ברחוב ולא ראו בבני הזוג כל דבר חריג וראו בהם זוג יפה ומאושר כביכול.

האם זו הדרך להוכיח שבבית פנימה הכל מתנהל על מי מנוחות, וכי כל אשה מוכה מסתובבת ברחוב עם שלט המכריז עליה שהיא מוכה בתוך ביתה.

אמנם הוגש לביה"ד מכתב חתום ע"י הורי הבעל ובו הם מכחישים דברים שיוחסו להם ע"י העד א’ ק’ בדיון ביום כ"ז שבט תשס"ה, אולם הואיל והאם של הבעל לא הופיעה בפנינו ולא נחקרה על המיוחס לה במכתב זה לא נוכל להתיחס למכתב כהכחשה לעדות. בפרט כאשר לטענות האשה על הידוע לחמותה לא היתה כל התיחסות במכתב. זאת גם בלי להתיחס להסתיגות הכללית שיש לדברי ההורים אשר באופן טבעי מבקשים להגן ולחפות על בנם.

טיעון נוסף של ב"כ הבעל אליו יש להתיחס הוא האמור בסעיף ו' לטיעונים בסיכומיו בו כתב:

"מבוקש לא להתיחס לאמור בפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים ביום ל' שבט תשס"ד (22.2.04) כחלק מהחומר המשפטי שבתיק וזאת מאחר ובדיון הראשון הנ"ל ישב כאחד מדייני ההרכב כב' הגר"מ אוחנונה שליט"א והוא מצא לנכון להסתלק מהמשך הדיונים בתיק מסיבות הידועות לו". יש לראות את הדיון שהוא השתתף כאילו היה רק בפני שני דיינים...ולכן לא ניתן להסתמך על מה שנאמר בדיון זה".

טענה זו יש לדחות בשתי ידיים מהנימוקים הבאים:
א. בדיון ראשון נשמעו הצדדים עצמם בתיאור מה שקרה בחיי נישואיהם ולא ניתנה כל החלטה ענינית פרט לקביעת מועד לדיון, להמשך שמיעת הצדדים ובאי כוחם.
ב. מדיון שני ואילך ב"כ הבעל לא העלה כל טענה ביחס לפרישתו של הגר"מ אוחנונה מלישב בדיונים ולא ביקש כי הטענות שנשמעו בדיון ראשון, יחזרו עליהם שוב בפנינו. אין זה ראוי כי בשלב הסיכומים תעלה טענה מעין זו.
ג. הגר"מ אוחנונה לא פרש מטעמי פסלות אלא משום מהיות טוב אל תמנע, והבעל וב"כ לא התנגדו לפרישתו מהדיון. בפועל, הטענות שנשמעו בדיון ראשון חזרו על עצמם ברובם בדיונים שלאחר מכן בהקשרים שונים ובמסגרת העדויות.
ד. לגופו של ענין מבחינה הלכתית אין בטענה זו ממש. בשו"ע חו"מ סימן ג' סעיף א' נפסק במפורש: "וכל שלשה נקראים בית דין ואפילו הדיוטות דא"א דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדין ומכל מקום יכולים לקבל הטענות ולשולחם לפני מורה...".
הרי מפורש שגם כאשר אין חד דגמיר בין השלושה הדיוטות והרכב כזה פסול לדון בכ"ז יכולים לקבל ולשמוע הטענות של בעלי הדין ולהפנות הטענות לפני מורה שיפסוק ע"פ הטענות.

ק"ו בן בנו של ק"ו כאשר הטענות או ההודאות של בעלי הדין מתקבלות בפני בי"ד מוסמך ודאי שבי"ד אחר יכול לדון ע"פ הטענות או ההודאות שהתקבלו בפני בי"ד קמא.

בנידון זה בדיון ראשון כאמור נשמעו טענות הצדדים כפי שהם מפורטות בפרוטוקול, ובחלקן הודאות חלקיות של הבעל לטענות כנגדו שנשמעו בפני הרכב מלא.

לא יכול לחול כל שינוי בטענות הבעל ובהודאותיו בפני ביה"ד בשל כך שאחד הדיינים החליט לפרוש, הואיל והן נאמרו בפני הרכב מלא.

הלכה פסוקה היא שם בחו"מ סי' ג' סעיף ב'"...השלושה אף ע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם הודאה בבית דין וכן בכופר ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון".

בחידושי רעק"א שם ציין לתשובת מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן מ"ו הסובר שלענין להחליף הטענות אפילו מה שטוען בפני יחיד מומחה אינו יכול לחזור ולטעון דבזה אין הבדל בין בי"ד של שלשה ליחיד מומחה.

כל מה שכתב הרמב"ם שהודאה בפני פחות משלשה אינה הודאה זה רק לענין שההודאה לא תהא הודאה בשטר עיי"ש.

העולה מהאמור שאין ממש בטענת ב"כ הבעל וכל מה שנאמר ע"י הבעל בדיון ראשון דינו ככל מה שנאמר בפני בי"ד של שלשה והודאותיו כהודאה בפני בי"ד.

מסקנא דמילתא האשה צודקת בתביעתה לגירושין בשל עילות הגירושין שנתבררו לפנינו, אשר בגינן ניתן לחייב בגט לכו"ע כפי שהארכנו בפסק הדין. בפרט אחר שנתברר לפי ראות כל חברי ביה"ד כי הבעל הינו אדם קשה שלא ניתן לסבול את התנהגותו והלך מחשבתו, והוא מאוס על האשה באמתלא מבוררת ביותר, והאשה לחיים ניתנה ולא לצער.

לאור האמור ביה"ד פוסק:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו בג"פ וקובעים מועד לק"ש וסידור גט ליום ראשון י' באלול תשס"ה (18.9.2005) שעה 9.30.
ב. משמורת הילדים תהא בידי האשה. הסדרי הראיה יהיו כפי שנקבע בהחלטות שנתנו בענין.
ג. פסק דין בענין חלוקת הרכוש המשותף ינתן אחר שיוגשו סיכומי ב"כ הבעל בתגובה לסיכומי ב"כ האשה בנושא הרכוש, ובכפוף לפתיחת תיק לחלוקת רכוש.

ניתן היום ו' בתמוז תשס"ה (13/07/2005)

(-) ש' פופוביץ' - אב"ד          (-) מ' אוחנונה - דיין          (-) ד' מלכא - דיין