בית הדין נדרש להכריע בתביעת הגירושין והכתובה בסך מיליון ש"ח הנידונות לפנינו.

הרקע
הצדדים נישאו כדת משה וישראל ביום 22/05/2003 ולהם שני ילדים, [א'], כבת תשע, ו[אד'] כבן שש.

האשה הגישה תביעת גירושין וכתובה ביום י"ב בתשרי התשע"ב (10/10/2011). עיקר הטיעונים לגירושין הם בעקבות אלימות והשפלתה באופנים שונים על ידי הבעל נוסף על הפירוד הארוך שבין הצדדים שאינו מותיר כל מקום לשינוי המצב.

קדמו לתביעה זו הליכים שונים, כולל צו הגנה, שהתנהלו בבית המשפט החל מסמוך למועד הפירוד ביניהם ביום 14/10/10. מני אז הם חיים בנפרד וזאת לאחר שהוצא בבית המשפט צו הגנה, הפרדה בין הצדדים בהסכמה.

בין הצדדים התקיימו מספר דיונים ולאחר הגעת הסיכומים נדרש בית הדין להכריע בתביעת האשה לחיוב הבעל בגירושין ותביעתה לכתובה.

טיעוני הצדדים.
האשה תובעת להתגרש ולהלן עיקר טיעוניה:

1. האשה סבלה קשות במשך חיי הנישואין בין היתר מאלימות קשה כגון: בעיטות, יריקות, שפך עליה מים, קיום יחסי אישות בניגוד לרצונה והכרחתה לישון על הרצפה.

2. טוענים למסוכנות של הבעל ומבססים הטיעון על התסקירים וכתבי בית המשפט המצורפים לסיכומים. הבעל הורשע בבית המשפט בגין הפרת צו הרחקה ונגזר עליו עונש מאסר.

3. השפיל אותה בדברים לעיני הילדים כך שגם הם חווים פגיעה נפשית קשה מכך.

4. הצדדים חיים בנפרד למעלה משלוש שנים ואין כל סיכוי לשקם את הנישואין.

5. הבעל אינו יכול להחזיק את אשתו כבת ערובה עד השלמת ההליך הרכושי ובכך שתוצאתו תמצא חן בעיניו.

6. מאז הפירוד הבעל חי את חייו עם נשים ומבלה במועדונים צירפו צילומים.

טיעוני הבעל:

1. האשה לא הציגה ראיות עובדתיות ואסמכתאות הלכתיות לחיובו בגט.

2. האשה הגישה תביעה רכושית כנגד הבעל ובני משפחתו כך שאין לפסוק בנושא הכתובה בטרם יושלם עניין הרכוש.

3. העלו בסיכומים את עיקר טיעוניהם בדבר רצונה של האשה לנשלו מחלקו בבית שנרכש על ידי אמו.

4. כיוון שאינה חפצה יותר בבעל לאחר שעבר תאונת דרכים מנצלת ניצול ציני את הרשויות והגישה כנגד הבעל תלונות ואף לאחר הגשת התלונות והוצאת צו הגנה פנתה ויצרה עמו קשר.

5. כתב האישום כנגד הבעל לא היה בגלל אלימותו אלא בגלל הפרת צו הגנה. השופטת ציינה שמדובר באלימות מינורית. נידון לחמשה חודשי עבודות שירות.

דיון והכרעה.
בית הדין בחן את כלל הנתונים בתיק שבראשי פרקים נוגעים בשלשה נושאים: 1. מערכת היחסים בין בני הזוג. 2. אלימותו של הבעל. 3. יחסו לילדיו. שלושה נושאים אלו, מובילים למסקנה שאין תוחלת לחיי הנישואין של הצדדים ויש לחייב את הבעל להתגרש.

בדיון הראשון שהתקיים בין הצדדים ביום י"ח באדר התשע"ב (12/03/2012) תיארה האשה והעלתה את טיעוניה בדבר אלימותו של הבעל.

להלן ציטוט חלקי מדבריה:

...הבעל קמצן, לא כלכל אותי והילדים, והרעיב אותנו, וכן היה אונס אותי במשך 12 שנים, ועברתי התעללות כל הזמן ממנו והשפלות, אף אלימות פיזית,

...אבל הגעתי לפת לחם שלא יכולתי לקנות בבוקר, וביקשתי ממנו קצת כסף לקנות לחם, ולא נתן,

והוא עבריין הוא הורשע על איום ברצח כלפיי, עשה עסקת טיעון עם המדינה, ולא מוכנה להמשיך אתו, היה מקלל, שופך עליי מים בלילה, ובעט בי...

להלן תגובת הבעל:

הבית מאימא שלי, והיא שיגעה אותי ורשמתי על שמה מחצית והחצי השני על אח שלי, אבל אני לא אתגרש כי האשה צריכה לוותר על הבית היא לא יכולה לקבל הכול.

ביה"ד: אבל אם תוותר על הבית, אז תסכים להתגרש,

הבעל: לא.

ביה"ד: אבל אמרת "שלא קונה לה אפילו מסטיק", וכן הרי הורשעת במשפט.

הבעל: כי רק עניתי לה שמרגיזה אותי, אבל אני אוהב אותה ומבקש שלום־בית, וכל המשפט היה רק על איום ולא אלימות, ועשיתי עבודות שירות, והסתיים.

ממקרא האמור לעיל נראה שאין הבעל טורח להכחיש את האשמות האשה אלא מגיב לנקודה שבאמת כואבת לו, הבית. מאמירתו "לא קונה לה אפילו מסטיק" נראה בעליל, שטענת הבעל לשלום־בית עם אשתו היא מן השפה ולחוץ, וניתנת כתגובה טקטית. אכן מבקש הוא את שלום־הבית, שלטענתו נרכש על ידי אמו ונרשם על שם האשה וכעת האשה מבקשת לנשלו וליטול את מחצית הבית.

ייתכן שצודק הבעל בטענתו הרכושית אשר נידונת בבית המשפט, בית הדין כלל אינו נידרש לעניין זה, אבל אין בטענה זו דבר וחצי דבר עם שלום־בית עם אשתו.

למרות הרושם הזה בית הדין לא סתם את הגולל על ניסיון שלום־בית והפנה את הצדדים ליחידת הסיוע של בית הדין. בחוות דעתם גם כן עלה שיש רצון לעכב את הגירושין עד סיום ההליך הרכושי, ובמסקנת חוות דעתם נכתב:

מדובר בזוג שמערכת היחסים ביניהם עכורה וקונפליקטואלית, פרודים כבר תקופה ממושכת...ממליצה לעזור לבני הזוג להיפרד בהקדם...

המליצו להפנות את הצדדים לגישור כדי להגיע להסכמות לקראת גירושין.

לאחר דיון נוסף שהתקיים בין הצדדים ביום כ"ז בסיון התשע"ב (17/06/2012) בעקבות התנהגות הבעל תוך כדי הדיון והתייחסותו לאשה בא הרושם הנזכר לעיל במפורש וכך נכתב בהחלטה:

הבעל התפרץ כנגד האשה בדברי גנאי ומהם עולה כי אין פניו לשלום. אולם ב"כ הבעל טענה כי הוא עדיין אוהב את האשה ואינו רוצה להתגרש רק היה נסער ולכן התפרץ בצעקות.

לאחר מכן התקבלה חוות דעתה השנייה של יחידת הסיוע ביום כ"ה תשרי תשע"ג (11/10/2012) לאחר כישלון ניסיון הגישור ובה חזרו על עמדתם ביתר תוקף: "מדובר בזוג שמערכת היחסים ביניהם עכורה וקונפליקטואלית עם חשש לאלימות...ממליצה לעזור לבני הזוג להיפרד במהירות האפשרית."

דיון נוסף התקיים בין הצדדים ביום י"ב בסיון התשע"ג (21/05/2013). נכתב בהחלטה:

בין הצדדים הליכים בבית המשפט בענייני רכוש.

בית הדין מתרשם כי המשבר בין הצדדים עמוק וקשה יהיה לאחותו. כמו כן התקבלה חוות דעת יחידת הסיוע הממליצה על גירושין והודעה שישיבת גישור לגיבוש הסכם גירושין נכשלה.

ב"כ הבעל בקשה פרק זמן של שלושים יום למתן תשובה בעניין הגירושין.

האשה וב"כ הסכימו לוותר על תביעת הכתובה בכפוף למתן הסכמה לגירושין במועד הנזכר.

הבעל וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום עמדתם באשר לתביעת הגירושין.

תשובתם התקבלה ביום כ"ד בתמוז התשע"ג (02/07/2013) לאחר דרישה נוספת של בית הדין ובתשובתם נכתב כי אינו מסכים להתגרש בשלב זה, "אלא עד שיסתיימו ההליכים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, לרבות בענייני הרכוש."

שוב עולה בבירור המסקנה ששלום־הבית מעכב את הגירושין ולא הרצון לשלום עם האשה. גם למקרא סיכומי הבעל תומכים במסקנה זו, ולא נכביר בציטוטים.

בירור הטענות בדבר אלימות של הבעל
התפרצות הסכסוך שגרר את הפירוד בין הצדדים הייתה לפי המתואר בתסקיר צו ההגנה לבית המשפט בעקבות הגשת עיקול על חשבון הבנק. הבעל הגיע לבית ואיים עליה. בעקבות כך הגישה תלונה במשטרה הבעל נעצר למספר ימים ולאחר מכן הוצא צו הגנה.

בתסקיר העריכו את רמת מסוכנות כגבוהה מאוד. עלתה גם טענה בדבר אלימות האב ביחס לבת [א']. המליצו על הארכת צו ההגנה והפנית הצדדים למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה.

כפי שצוטט לעיל מפרוטוקול הדיון האשה טענה בדבר אלימותו הפיזית של הבעל כלפיה במספר אירועים ובגין האירוע של פרוץ הסכסוך הפירוד אף הגישה תלונה במשטרה הבעל הושם במעצר ל־12 יום ולאחר מכן ביום י"ב במרחשוון תשע"א (20.10.2010) הוצא צו הגנה לאשה מפני הבעל.

בעת שצו ההגנה היה עדיין בתוקף, לאחר הארכתו למשך 3 חודשים, הבעל הפר את צו ההגנה ובגין כך הוגשה תלונה כנגדו. בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום כ"ב בשבט תשע"א (27.1.2011) נקבע בגזר הדין שהנאשם הורשע בעבירות של הפרת הוראה חוקית ותקיפה סתם של בת זוג וזאת על פי הודאתו. עוד צוין בהכרעת הדין: "אכן האלימות שננקטה כלפי המתלוננת היא אלימות מינורית, אולם התנהלותו של הנאשם כפי שמתוארת בכתב האישום שבעובדותיו הודה, מצביע על התנהלות כפייתית תוך הפרה מודעת של צו שיפוטי שניתן כחוק."

על הבעל נגזרו חמישה חודשי עבודות שירות וכן מאסר על תנאי של שמונה חודשים למשך שנתיים.

בדיון שהתקיים בין הצדדים בנושא צו הגנה הוסכם בין הצדדים על צו הרחקה הדדי ללא הגבלת זמן. הסכמה זו שניתנה אמנם מחמת הכרח מעידה שהבעל מסכים שאין מקום לשלום־בית או לפחות משלים עם מצב זה.

מערכת היחסים בין האב לילדיו
בחינת מערכת היחסים בין האב לילדיו יכולה ללמד על אופיו של האב וכן על דבר אלימותו.

מתסקיר משלים של שירותי הרווחה טירת כרמל לבית המשפט מתאריך כ"ח סיון תשע"ג (06/06/2013) מתוארת תמונת מצב עגומה. נתייחס רק למקצתה הנוגעת לענייננו. היה נתק של שנתיים בין האב לילדיו כיוון שלא הסכים לקיים את הסדרי הראייה כפי שנקבעו על ידי גורמי הרווחה ובית המשפט. החלו ניסיונות לשיקום הקשר בין האב לילדיו בקיום מפגשים במרכז הקשר כאשר נראה שגם האב והאם עושים מאמץ לקיומם בין היתר על ידי שכנוע הילדים.

נצטט חלק מהתסקיר המעיד על תחושותיה של הבת [א'] שהיא כיום כבת תשע:

בשיחת ההיכרות עם הבת [א'] שיתפה הילדה ברגשות קשים כנגד אביה. התבטאה בשפה קשה ובוטה. שיתפה באירועי אלימות שזוכרת מגיל מאוד צעיר (היכה בישבן). אלימות כלפי אמה (זוכרת שהייתה בת שנתיים ואבא שפך על אמה מים קרים). זוכרת שרק אימא טיפלה בה והוא רק פגע בה...[א'] הייתה נסערת מאוד עד כדי בכי היסטרי ורעד בגוף...

על אודות קיום המפגש במרכז הקשר נכתב:

למפגש הראשון [א'] ו[אד'] נכנסו למרכז לאחר לחץ מצד [פלונית]. [א'] הייתה היסטרית, בכתה בכי בלתי נשלט ורעדה בכל גופה. בחדר צרחה על אביה בהתרגשות, בכאב ובבכי בלתי פוסק את אשר על ליבה, על האופן בו התנהג כלפיה וכלפי אחיה, את זיכרונותיה על האלימות...

גם במפגשים הבאים המצב לדאבון לב לא השתפר. מתיאורים אלו נראה שאכן יש בסיס עובדתי לטענות אודות היות האב אלים כלפי האם וילדיו ואודות אופיו. התנהגות ילדה בגיל זה בצורה היסטרית עד כדי כך נראית כמייצגת את תחושותיה האמתיות. אי אפשר לשלול בוודאות תרומה של האם לחיזוק תחושות אלו, אבל לא מסתבר שהאם יצרה התחושות יש מאין.

נוסף על כל האמור לעיל נחזור ונדגיש את שהובא בתוך הדברים דלעיל. התרשמות בית הדין באופן בלתי אמצעי היא שהבעל בעל נטייה לאלימות. התנהגותו כלפי האשה באולם בית הדין והאגרסיביות וההתפרצויות שלו במהלך הדיון חושפים טפח מהתנהגותו מחוץ לכותלי בית הדין. התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מצטרפת ומחזקת את כלל הנתונים בדבר אלימותו של הבעל אשר פורטו לעיל.

הכרעת הדין
לאחר הבאת מסכת העובדות וניתוחן בדבר אלימותו של הבעל נפנה לדיון ההלכתי.

הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ג התייחס לחומרת המעשה של האיש המכה את אשתו ומה דינו, וז"ל:

הגה:...איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא.

מקור דברי הרמ"א בשו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד' (דפוס פראג) סימן פא', בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב' ובשו"ת בנימין זאב סימן פח'.

והרחיב בבאור חומרת המעשה של הבעל המכה מהר"ם מרוטנברג הנזכר, ז"ל:

...כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו עולה עמו ואינו יורדת עמו בעולת בעל כתיב בעלייתו ולא בירידתו, לחיים נתנה ולא לצער ומספר כתובה נלמוד, אנא אפלח ואוקיר ואיזון והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך. אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי...ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה.

הגר"א מביא מקור הדין בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קב') שזה ק"ו ממדיר את אשתו, שכופין אותו בשוטין, ומכך שאינו מעיר כלום, שמע מינה שדעתו מסכימה שכופין אותו להוציא.

לגבי הכפייה להוציא בבעל המכה שעבר על התראת בית הדין כתב זאת הרמ"א רק בשם יש אומרים, משמע שיש חולקים. למרות זאת בפסקי דין רבניים חלק יא עמוד 328 בית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשל"צ הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף, הרבנים בצלאל זולטי, שאול ישראלי, כתוב:

"ואעפ"י שבלשון הרמ"א נאמרה ההלכה בלשון י"א, לפנינו פסקו של הרמב"ן, ולא מצאנו מי שחולק עליו. אי לזאת אנו פוסקים...הבעל חייב לגרש את אשתו."

ועיין עוד בעניין זה בשו"ת רדב"ז חלק ד' סימן קנז' שלדעתו אין כופין ובשו"ת יביע אומר חלק ב אבן העזר סימן י ד"ה (ב) וסמוכין, והדברים צ"ב ואכמ"ל. בכל אופן גם לדעת רדב"ז ניתן לכפותו בדברים או באופן עקיף.

העולה מן האמור שבעל המכה את אשתו זו עילה לחייב את הבעל בגירושין, וכפי שהכריע למעשה ביה"ד הגדול. אמנם הרמ"א התנה את דין הכפייה בכך שהבעל הותרה תחלה "פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא". בביאור הגר"א (שם ס"ק יא') כתב לבאר את הטעם שצריך התראה "דלא גרע מעוברת על דת".

בנדון דידן, יש לראות את צו ההגנה כהתראה ואת הפרתו ותקיפת האשה שבגינה הורשע הבעל על פי הודאתו, כמי שעבר על ההתראה.

נוסף על עילת האלימות, מתוך הניתוח העובדתי עולה, הבעל שהרגיל לשונו לומר "אני רוצה שלום־בית" אינו חפץ באישה ובשלום עמה, אלא לכל היותר חפץ בה שתמשיך להתענות תחת ידיו. מתוך דבריו שפורטו לעיל בהרחבה עולה שעיקר רצונו הוא, להימנע מלגרש כדי ללחוץ על האשה בהקשר הרכושי.

הבעל אינו חפץ באשתו כפי שעולה מהאמור לעיל ואף בסיכומיו אינו מזכיר את רצונו בשלום־בית כפי שהדבר ניכר מכל התנהלותו. לחיזוק העניין יצוין לדבריו בדיון טען שבכלל לא רצה להתחתן עמה אלא היא הכריחה אותו. כך נכתב בפרוטוקול הדיון מיום י"ח באדר התשע"ב (12/03/2012) "הרי היא באה אלי עם הצעת נישואין וקנתה לי טבעת, ואני לא רציתי, ורק בכוח נישאנו."

ניתן להחיל על מקרה זה את דינו של רבינו ירוחם לגבי בני זוג המורדים זה בזה. וז"ל רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג ח"ח):

כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש.

כפי שהזכרנו לעיל הבעל חפץ לאחוז בנישואין כדי להשיג יתרונות כלכליים ומנוף לחץ על האשה ועל עניין זה ראוי להזכיר את דברי הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר בספר שמע שלמה חלק ג' אה"ע סי' יט:

...מפשטות דברי רבינו ירוחם ז"ל נראה דהואיל וגם הבעל אינו חפץ בה עוד, ורק מחזיק בה כדי לעגנה מתוך נקמנות ואיבה, בזה לאו כל כמיניה, וכופין אותו להוציאה אחר שהיה של י"ב חודש.

לזאת יש להוסיף, שמאחר שמדובר בפירוד ממושך של כשלש שנים ובית הדין ניסה לקרב בין האיש והאשה בדרכים שונות ללא הצלחה, בנסיבות המתוארות לעיל יש על בית הדין לפעול כדי לרחק, כדברי רבי חיים פלאג'י בספר חיים ושלום ח"ב בסימן קי"ב, וז"ל:

...ואני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים.

בדברי רבי חיים פלאג'י דנו רבים מהפוסקים בפסקי הדין ולא קיבלו אותם כפשוטם. לסברתם, פירוד ממושך כשהוא לעצמו, ללא עילה הלכתית נוספת לגירושין, אין בו כדי לחייב להתגרש. עיין בפסקי דין רבניים חלק ט (עמוד 213) כרך י"ב (עמודים 207–205) כרך י"ג (עמודים 363–362).

בנדון דידן בית הדין בחן את האפשרות לשוב לשלום־בית מצד אחד ומנגד את טענות האשה כנגד הבעל ומצא שיש בהם ממש ויש עילה לגירושין, ניתן להוסיף על כך את דברי רבי חיים פלאג'י.

תביעת הכתובה
במהלך הדיונים האשה הסכימה לוותר על כתובתה מחמת רצונה להתגרש בהקדם דבר המעיד על כנות טענותיה ועל כך שמאסה בבעלה. לאחר מכן שבה והעלתה את תביעת כתובתה.

בנסיבות העניין ובהתחשב בהליכים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט בית הדין סבור שיש לקיים את וויתור האשה על כתובתה אם הבעל יגרש את האשה במועד הראשון שיקבע על ידי בית הדין. אם הבעל לא ייתן הגט כפי שיקבע ייתן בית הדין דעתו באשר לחיוב הבעל בכתובה אף קודם סדור הגט.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בית הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו.

ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסדור גט.

ג. אם הבעל לא ייתן את הגט במועד הראשון שיקבע ישקול בית הדין לדון בתביעת האשה לכתובה כאמור לעיל.

ניתן ביום י"ט בטבת התשע"ד (22/12/2013).