לפנינו הכרעה בתביעות הדדיות של הצדדים.

הבעל תובע להתגרש ומאידך גיסא האשה תובעת שלום־בית.

התקיימו כמה דיונים ונשמעו בהם עמדות הצדדים וב"כ. האשה נחקרה ע"י ב"כ הבעל ובהתאם להחלטת בית הדין מיום כ"ו בטבת תשע"ג 08.01.2013 הגישו הצדדים וב"כ את סיכומיהם בתביעות הנ"ל.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:

א. הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1984 (לפני כשלושים שנה) ולהם שני ילדים בגירים.

ב. ביום ל' בשבט תש"ע (14.2.2010) פתח הבעל תיק תביעה לגירושין, האשה פתחה תיק תביעה לשלום־בית חודש לאחר מכן.

ג. ביום ז' באדר תש"ע (21.2.2010) פתחה האשה בבית משפט תיקי תביעה למזונות ותביעה רכושית הצהרתית ובה שמירת הזכויות.

ד. הצדדים פרודים זה מזה כארבע שנים.

ה.הבעל עזב את דירת הצדדים ועבר להתגורר עם אשה זרה תקופה קודם לפתיחת התיק לגירושין.

ו. ביום כ"ט בטבת תשע"א (5.1.2011) נחתם הסכם בין הצדדים. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט. וביום י"ב בשבט תשע"ג (23.1.2013) הוציא בית המשפט החלטה סופית בעניין חוות הדעת האקטוארית.

להלן טיעוני הצדדים וב"כ כפי המשתקף בחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים וסיכומי הצדדים וב"כ:

טיעוני הבעל וב"כ:

א. שני בני הזוג אינם רוצים זה בזה ויש להחיל עליהם את דינו של רבינו ירוחם, מצטטת קטע מדבריו ומציינת לפסקי דין המחייבים גט במקרה ושני הצדדים אינם רוצים זה בזה.

ב. הצדדים פרודים זה מזה למעלה משלוש שנים. הבעל מתגורר במחיצת בת זוג חדשה ואף רכש עמה בית משותף כך שאין סיכוי לשלום־בית ויש לחייבם בגט מעילה זו.

ג. הצדדים חתמו על הסכם גירושין שאושר בבית משפט לאחר שהתנהל מו"מ ארוך ביניהם והבעל נתן לאשה מעבר למקובל כמו העברת הדירה המשותפת על שמה בלבד, וסך של ששת אלפים ש"ח לחודש. כמו כן מונה אקטואר והבעל מעביר לאשה בהתאם לחוות דעת זו את המגיע לאשה.

ד. האשה ידעה על כך שההסכם הוא הסכם גירושין לכל דבר ועניין וחתמה על כך מרצונה החופשי ולאחר גמירות דעת סופית, כך שדבריה בבית הדין שלא ידעה על כך אינם נכונים ואין להם מקום כלל. מצטטת מפרוטוקול בית המשפט והסכם הגירושין כאסמכתא לדבריה.

ה. טענת האשה כי היא מסכימה להשיב לבעל את שקיבלה ובלבד שישוב למעונם אין לה מקום שהרי הצדדים חיים בפירוד פיזי מזה כשלוש שנים האשה נהנתה ובזבזה כספים והבעל רכש ביחד עם בת זוגו החדשה דירה אחרת.

ו. עסקינן בסחטנות לשמה, האשה עסוקה בשיפור עמדות כדי להוסיף ולסחוט את הבעל כך שרצונה האמתי הוא לעגנו מתוך יצר נקמנות על שעזב אותה. מפנה לפסק דין בתל אביב. מבקשת שבית הדין לא ייתן ידו לעוול.

להלן טיעוני האשה וב"כ:

א. הבעל ניהל פרשת אהבים כשנה וחצי קודם פתיחת תיקי התביעה עם אשה זרה וכבר ביום 28.02.2009 שכר דירה עם אותה אשה. הבעל נהג לבקר בבית והאשה קיבלה אותו יפה וסלחה לו על בגידתו בה. ביום 14.02.2010 עזב הבעל את הבית סופית ועבר להתגורר עם האשה הזרה תוך כדי שהוא מודיע על כך לאשה ולבני המשפחה.

ב. הבעל לא הסכים לקבל יייעוץ או טיפול.

ג. האשה חזרה בכל הזדמנות על רצונה בשלום־בית וגם בבית המשפט שהשופט הציע לה פיצוי נוסף לא הסכימה והסיבה שחתמה על ההסכם היה רצונה להגן על כספים משותפים ולמנוע הברחת כספים.

ד. טוענת כי האשה הייתה סבורה שחתמה על הסכם ממון ולא על הסכם גירושין ומצבה הרגשי במועד חתימתה על ההסכם היה בכי רע הייתה מבולבלת, והיא נזקקה לטיפולים רגשיים כתוצאה מכך. מצהירה כי היא מסכימה לבטל את ההסכם ולהשיב את הכספים שנתן הבעל תמורת שובו הביתה ואף הצהירה על כך בפני בית הדין.

ה. בית הדין בהחלטתו לפני למעלה משנה התרשם מדברי האשה שהיא אכן רוצה שלום־בית ובקש מהבעל שישוב לביתם המשותף. הבעל לא נענה להחלטה זו.

ו. אין עילה הלכתית לחיוב האשה בגט בנסיבות בו האשה חוזרת ומבקשת שלום־בית וכל האסמכתאות שציינה ב"כ הבעל אינן בנסיבות אלו.

עמדת בית הדין שיש לדחות את תביעת הבעל וב"כ לחיוב האשה בגט.

בתיק זה מלאכתנו נעשתה ע"י הבעל בעצמו המפריך את העילות לחיוב האשה בגט עליהם מתבסס בסיכומיו. נבהיר דברינו.

טענתו לחיוב האשה בגט בגין אי־רצונה של האשה בשלום־בית ומכאן מבקש הוא להחיל עליה דינו של רבינו ירוחם מופרך מעיקרו.

האשה פתחה תיק תביעה לשלום־בית ועמדה על דרישתה זו במהלך כל הדיונים בבית הדין. כבר בדיון הראשון שהתקיים בפני בית הדין (ראה שורות 5, 18, 41 ושורה אחרונה). נצטט קטעים מדבריה: "חתמתי על הסכם גירושין אבל יש רגש עדיין ואני אוהבת את בעלי... אני מבקשת שיחזור הסכמתי לסלוח לו ואני אוהבת אותו... לא מסכימה להתגרש כי הרגש לא נותן לי."

בפרוטוקול נוסף (מיום כ"ו בטבת תשע"ג 08.01.2013 שורות 33 41, 42,77,81,) חזרה האשה על הצהרותיה הנ"ל ואף הסכימה להחזיר את הכספים לבעל בתמורה לשובו הביתה.

אף הבעל עצמו הודה בכך בפרוטוקול הנ"ל (שורה 20) לשאלת בית הדין איך הגיבה האשה לעזיבתו את הבית השיב הבעל: "היא כל הזמן מבקשת שלום־בית."

כלומר, יש כאן הודאת בעל דין של תובע הגירושין ועילתו שהאשה אינה מעוניינת בשלום־בית, כאשר לדבריו האשה כן מעוניינת בשלום־בית והגיבה קשה על נטישתו אותה לטובת אשה זרה.

יתרה מכך: הבעל הצהיר בפרוטוקול הנ"ל (שורות 5–7 ו־14) כי הקשר עם האשה הזרה החל לפני עזיבתו את הבית. ציטוט מדבריו לשאלת בית הדין מדוע עזבת את הבית (השיב הבעל) "מכיוון שנוצר לי קשר עם אשה אחרת, והתאהבתי בה, ולכן עזבתי את הבית... הקשר התחיל כחמשה חדשים טרם עזיבתי את הבית ואין הסבר למה עזבתי את הבית, אני התאהבתי באשה החדשה ואין מה לעשות."

יצוין כי בשלב זה של חקירת בית הדין את הבעל, באת־כחו הפריעה למהלך החקירה מספר פעמים ובית הדין העיר לה ואף התרה בה על כך.

גם בחקירת האשה ע"י באת כוחו של הבעל עמדה האשה על כך שלא הבינה כראוי את ההסכם עליו חתמה והביעה רצונה בפני השופט כי אינה מעוניינת להתגרש למרות הצעת השופט לפצותה בסכום נוסף.

גרסת האשה מקבלת אישוש לכך מהעיון בעמוד 10 להחלטת בית המשפט מיום כ"ח בטבת תשע"ב (23.1.2012) בהערת בית המשפט לאחר שהתנהל דיון בלתי פורמלי בנוכחות ב"כ הצדדים בלבד, צוין שם כי "האשה השמיעה דבריה במשך כעשר דקות (בוכה ומתפרצת)."

לדעת בית הדין יש כאן רגלים לדבר שהאשה לא הייתה שלמה עם עצמה בתקופה זו של אישור ההסכם.

זאת ועוד, ב"כ הבעל מציינת בפתיח של הסיכומים כי עסקינן באשה שהצהירה בפני בית הדין שאין בכוונתה לפתוח פרק חדש בחייה ויש לה זמן להמתין עד יתרצה הבעל וישוב לזרועותיה ואין בכוונתה להתגרש, כך שלא ברור מהיכן ברור שהאשה אינה רוצה את בעלה ומבקשת שיפורים להסכם.

גם אם ננקוט במשנה זהירות ונקבל עמדת הבעל שהאשה אכן הבינה שהיא חותמת על הסכם גירושין ולא הסכם ממון גרידא, בנסיבות הללו בהן האשה לאורך כל הדרך משדרת מסר ברור וחד כי אינה מעוניינת להתגרש וכל רצונה שבעלה ישוב אליה, ניתן להבין שהאשה חזרה בה לאחר שחתמה על ההסכם וכמו שצוין בסעיף 5 להסכם "הצדדים יביעו הסכמתם להתגרש בפני בית הדין". דבר זה לא קרה כאמור ולכן אין עילה לקבל את עמדת הבעל ולחייב את האשה בגט בניגוד לרצונה.

יוער כי כל האסמכתאות אליהן ציינה ב"כ הבעל עוסקות במקרים בהם שני הצדדים הביעו רצון חד־משמעי להתגרש ועל כן ניתן להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם לאחר שבית הדין שוכנע שהתקיימו התנאים לדינו של רבינו ירוחם.

אולם בנסיבות מקרה דנן, בהן הבעל מודה כי עזב את אשת נעוריו לטובת אשה זרה בגין התאהבותו בה וללא עילה הלכתית המצדיקה מעשה חמור של בגידתו באשת נעוריו, לא יימצא פוסק אחד שיצדיק את מעשיו.

הבעל עשה דין לעצמו במעשה זה שהלך אחר תאוות ליבו ולא שלט ביצריו ועתה מבקש הוא שכר למעשה כה חמור זה.

בית הדין רואה בהצהרת האשה בפניו כי מסכימה לביטול ההסכם ולהחזרת המצב כבעבר בתמורה לשובו של הבעל לביתם המשותף הצהרה כנה ובתנאי שתגיש בקשה מתאימה להצהרתה זו לבית המשפט שאישר את ההסכם.

בית הדין מקבל בנסיבות העניין את טענת האישה כי תביעתה לשמירת זכויות בגין בגידת הבעל ועזיבתו הייתה כנה ואין לראות בתביעה זו כתביעה לחלוקת רכוש במסווה של תביעה לשמירת זכויות.

בית הדין מתרשם שאין כאן מס שפתיים בלבד ובאשת תחבולות כהגדרת ב"כ הבעל בסיכומיה.

ב"כ הבעל מסיימת את סיכומיה "הרי שבהיעדר החלטה לחיוב בגט לשני הצדדים, בית הדין הופך להיות מעוול משותף בתיק זה ופותח את היריעה לנשים רבות להוסיף ולסחוט את בעליהן נפשית וכלכלית כאחד, עובדה אשר לא פילל הבעל כאשר נכנס בשערי בית הדין הלוא הם שערי הצדק."

אכן מלים כדורבנות.

בית הדין הרואה דברים נכוחה, מוטלת על כתפיו חובת ההאזנה לקולם של שני הצדדים במידה שווה כדי שהצדק יצא לאור.

בית הדין בוחן גם את שוועת האשה שבעלה נטש אותה לטובת אשה זרה לאחר כעשרים וחמש שנות נישואין מהם נולדו שני ילדים משותפים. כברת דרך משותפת לא קטנה בחייהם עם עשייה משותפת לטובת בניית הקן המשותף. שוועתה לשלום־בית, מהדהדת באוזני בית הדין לא פחות מזעקת הבעל להושיעו מיד האשה שבגד בה כדי לפתוח פרק חדש בחייו או כלשונו של הבעל שנישואיו עם האשה מהווים "אבן ריחיים על צווארו."

בבואנו לבחון במאזני הצדק את זעקת הצדדים להוצאת הצדק איננו יכולים להתעלם מכך שהבעל עשה דין לעצמו ומבקש סעד מבית הדין לאשר לו את מעשה הבגידה ולהסיר את "אבן הרחיים" מעל צווארו.

היענות לבקשה זו, כמוה כמתן היתר לבעלים לבגוד בנשותיהם ולצערן, דבר הנוגד את ההלכה הצרופה בה חתם הבעל עם נישואיו לאשת נעוריו בשטר הכתובה התחייבות מפורשת שידאג לכל מחסורה בענייני האישות כל עוד לא עשתה עוול כלפיו המצדיק את חיובה בגט.

כריתת הברית ביניהם עם נישואיהם זה לזה מחייבת מהלכים משותפים ולא שצד אחד יעשה דין לעצמו ויכאיב לשותפו.

אין זו שותפות גרידא. זו כריתת ברית בין נאמנים לדרך משותפת בה בחרו בחייהם ולא ניתן לפרקה בלי הסכמה.

מה גם שהיענות לתביעת הבעל נוגדת את כללי המוסר וההיגיון, נימוק העומד בפני עצמו לעצירת הסכר של בעלים הנוטשים את אשת נעוריהם לטובת נשים אחרות.

מה נענה לשוועת נשים אומללות שבעליהן נטשו אותם באמצע דרכם המשותפת לטובת נשים אחרות ומפללות לצדק? היכן ייראה הצדק אם בית הדין ייעתר לבקשה לא ראויה זו?

אשר על כן, בבואנו לבחון במאזני הצדק את עמדות הצדדים עלינו לדחות בקשת בעל שעשה דין לעצמו ומבקש סעד מבית הדין – בדמות צדק – לאשר לו מעשה בגידה באשת נעוריו ללא עילה מוצדקת ומוכחת.

עם זאת, מאחר שהמדובר באנשים משכילים – הבעל שירת בצבא בדרגת סגן אלוף וניהל עסק מצליח, והאשה עבדה בעבר כמנהלת משרד ביטוח, בית הדין סבור שעליהם להתעלות מעל עצמם לנהל מו"מ ענייני באשר לעתידם ולהגיע להסכמה רחבה והוגנת.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. תביעת הבעל לחיוב האשה או הצדדים בגירושין נדחית בהיעדר תשתית עובדתית.

ב. תביעת האשה לשלום־בית תיבחן עם המצאת בקשה לבית המשפט ברוח הצהרתה בבית הדין כי היא מסכימה לבטל את ההסכם שאושר כולל החזרת כספים, בתמורה לשובו של הבעל לביתם.

ג. על האשה וב"כ להמציא עותק מבקשה זו לבית הדין בתוך 14 יום.

ד. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל מו"מ ענייני באשר לעתידם ולהגיע להסכמה רחבה והוגנת.

ניתן ביום כ"ח בתשרי התשע"ד (02/10/2013).