דעה א'
לפנינו תביעת האשה לחייב את הבעל לפוטרה בגט.

ב"כ האשה בסיכומיו ובתגובתו לסיכומי ב"כ הבעל מתאר מחלת נפש קשה ביותר של הבעל שגרמה ועדיין גורמת סבל רב לאשה והילדים. האשה מתארת ביטויים ומעשים קשים מאוד של הבעל כלפיה וכלפי הילדים ואין מן הצורך לתאר ולהאריך בפרטים. נעשה ניסיון לטיפול במחלה במשך כשמונה חודשים אצל ד"ר אילן רבינוביץ, אך הבעל החליט להפסיקו. ד"ר רבינוביץ מסר את עדותו בפני ביה"ד ביום כ"ז בטבת תשע"ג (9.1.2013) באריכות.

ב"כ הבעל מנסה להפריך את טענות האשה והעדות של ד"ר רבינוביץ בשתי טענות עיקריות: א. אם הבעל כל כך מסוכן וחולה מדוע האשה השאירה את הילדים תחת השגחתו ונסעה לחופשה ארוכה בשוויץ. ב. ביה"ד בהחלטתו מיום ט"ו באלול תשע"ב (2.9.2012) קבע כי האב יעבור הערכה פסיכיאטרית עדכנית וההערכה תתבצע בשירות הציבורי. ההערכה בוצעה בביה"ח תל השומר והיא שוללת לחלוטין את הממצאים של ד"ר רבינוביץ וקובעת כי אין כל אינדיקציה המצריכה טיפול.

על טענות אלה משיב ב"כ האשה כי היא אמנם יצאה לחו"ל לפני שבע שנים למספר ימים, וזאת עקב היותה קרובה להתמוטטות נפשית ופיזית. מצבו של הבעל באותה עת לא היה מדורדר כל כך, והיא השאירה את הילדים תחת השגחת משפחת האב.

לגבי חוו"ד של ביה"ח תל השומר, מדובר בסיכום ביקור בלבד בו מתוארות בשורות ספורות שיחה קצרה שניהל הרופא עם הבעל, ועל פי זה כתב הרופא כי אין כרגע עדויות להפרעה פסיכוטית. לא נעשתה בדיקה מקיפה, ולכן זו אינה הערכה פסיכיאטרית.

דיון והכרעה
נראה שיש לדון בתיק זה בשלוש נקודות עיקריות. האחת, חיובו בגט של בעל הלוקה בנפשו. השנייה, חיובו בגט של בעל אשר מאוס בעיני האשה באמתלא מבוררת. השלישית, בדברי הגר"ח פלאג'י הידועים.

בעל לוקה בנפשו לעניין חיובו בגט
ביה"ד שמע את עדותו של ד"ר אילן רבינוביץ באשר למחלתו של הבעל.

היסוד המופיע בראשונים הוא שאין להוסיף על המומים המופיעים במשנה (כתובות עז א) לעניין כפייה.

בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' ג) כתב:

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטיפשות מתווספת עליו מידי יום יום ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותישאר עגונה לעולם... ואינה יכולה לקבל כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו כי כאשר מרגיזים אותו מכה והורג זורק ובועט ונושך... איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליה לגרש כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר, לכן אין לכופו לגרש אך תפייסנו שתגרש או תקבלנו."

וכן פסק בשו"ע סימן קנד סעיף ה. ובביאור הגר"א ס"ק יז כתב דהטעם דאין כופין משום שידעה ממום זה קודם הנישואין ולא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל.

בנדון דידן ודאי לא ידעה ממום זה קודם הנישואין.

אולם ב"נכפה" (מחלת הנפילה) שזהו מום שג"כ לא נזכר במשנה כתב הרא"ש להיפך בכלל מג סי' א:

"ור"ג מאור הגולה ז"ל פירש בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול... דאילו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה."

תשובה זו הביא הרמ"א שם באותו סעיף. הגדרת מום גדול או קטן, ניתנה בפד"ר ח עמ' 216 שמום גדול הוא "הסכמת העולם ובני אדם מה נקרא מום גדול ומה נקרא מום קטן". ובח"ו כתבו דגדר מום הוא דבר התלוי בדעת רוב בני אדם, ואין דעת היחיד קובעת בזה."

בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג עמד על סתירה זו בדברי הרא"ש וחילק בין שוטה מחמת חולי שנחשב למום גדול וכופין להוציא למרות שלא נזכר במשנה ובכך עוסקת התשובה בכלל מב, לבין שוטה שלא מחמת חולי אלא מחמת חסרון דעת ותרבות רעה, ובכך עוסקת התשובה בכלל מג.

המהרי"ט עצמו נטה שלא לכוף גם בשוטה מחמת חולי וכתב:

"ומ"מ לענין כפיה... אכתי אין לנו ראיה ברורה לכוף על הגט בטענה זו ואין לנו אלא במקום שמצאנו מפורש, אבל מטענת חולי הכפיה, להיות הדבר חמור מאד וראוי לכל אדם לברוח ממנו כבורח מן הנחש, לבי נוקפי בדבר אחר שנסתפק הראבי"ה."

וכן כתב החת"ס בתשובותיו ח"א סימן קטז:

"ועוד אני אומר, דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כרא"ש, מ"מ כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי הוי אשת איש דאורייתא בודאי בלא ספק."

יעוין בכל זה בפד"ר ח"א עמ' 66–76.

לפי דברי הגר"א לעיל (וכך הובא גם בפד"ר ח"ח עמ' 216) בכלל מב ברא"ש (והם דברי הרמ"א) מדובר שהאשה לא ידעה מכך שהוא נכפה, ואז יש יותר סברה לכפות עליו גט.

בפד"ר יב בתחילתו נפסק שאין לסמוך על דברי המהרי"ט ויש לכפות גט בכל חולה נפש אלים. ותמוה שלא חששו לחששותיהם של ראשונים ואחרונים שהבאנו לעיל שמא ילכדו במכשול הכפייה.

והנה בתיק שלפנינו אמנם נראה שמדובר בבעל שקשה לחיות עמו, אך לא מדובר בבעל מסוכן שיש חשש לחייהם ולשלומם של האשה והילדים, שעל כך נחלקו רבותינו הפוסקים. ולכן זה ודאי שאין לכפות בעל זה לתת גט, ויש לדון אם חייב, מאחר שבשו"ת עונג יו"ט סימן קסח מבואר שחיוב בגט שלא כדין פוסל את הגט (וראה להלן).

מאיס עלי באמתלא מבוררת לעניין חיוב בגט
ברמ"א אה"ע סימן עז סעיף ג כתב לגבי אשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת שאין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו. לפני כן, בסעיף ב כתב השו"ע בטענת מאיס עלי שאם רצה הבעל לגרשה יגרשנה והדבר תלוי ברצונו. הרמ"א (יור"ד סימן רכח סעיף כ) כתב שבמאיס עלי חייב להוציא וכתב שם הט"ז (ס"ק לד) שזה דווקא לדעת הרמב"ם, אך לא קיי"ל כן. בפד"ר ח"ח עמ' 124 צירפו עילה זו לעילות אחרות כדי שניתן יהיה לחייב את הבעל בגט והביאו את התשב"ץ ח"ד סי' לה שבאמתלא גלויה ברורה ומפורסמת מודים כל הפוסקים לרמב"ם שכופין אותו לגרשה. אך סיימו שם שיש החולקים על כך, אך אפשר לצרף דעה זו לנידון דידן. וכן בפד"ר ח"ב עמ' 12 כתבו שאפשר לצרף את שיטת הרמב"ם לשאר סניפים כדי לחייב. וכן בפד"ר ח"ד עמ' 251 וח"ז עמ' 204 דנו לצרף טענת מאיס עלי לחייב את הבעל בגט.

בעניין זה עיין במאמרו של הגר"ח איזירר בשורת הדין ח"ב (עמוד סד ואילך) שם נראה שסבר שניתן לחייב גט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. אך בפד"ר ח"ז עמ' 5 וחי"ב עמ' 339 וחי"ח עמ' 24 סברו שאין לחייב בעל בגט בטענה זו.

גם בשו"ת יבי"א ח"ג אה"ע סימן יח אות יג הוכיח כי בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת חייב לגרש.

לעניין זה נביא מדברי הספר "אלו שכופין להוציא" לגר"י גולדברג וחזר על דבריו בתיק 917387/1 בתוספת מרובה משלנו.

נחלקו רבותינו הראשונים בזה, עיין בשטמ"ק לכתובות ס"ד ע"א שלדברי רבינו יונה אומרים לו שנקרא עבריין אם לא מגרשה. אך לדברי ר"ת אין אומרים לו כן, משום שאינו חייב לגרשה, ורק משיאים לו עצה שיגרשנה. ולאחר העיון נראה שרוב רבותינו הראשונים סוברים כשיטת ר"ת שאינו חייב לגרשה. כ"כ בחי' בריטב"א לכתובות ס"ג ע"ב, וכ"כ הרא"ה לכתובות ס"ד ע"א, שכתב דבכה"ג "מבקשים על הגט" ולא כתב שמחייבים בגט. וכ"כ בחי' הרשב"א לכתובות ס"ג ע"ב, וכן משמע משו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קל"ח, וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א אלף קצ"ב, דעיקר הטעם דאין כופין משום דאין האיש מוציא אלא לרצונו, וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקע"ג וח"ה סי' צ"ה, וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקמ"ו, וכ"כ בהג' מרדכי לכתובות סי' ר"צ בשם ספר הישר לר"ת "אלא אם ירצה יעגנה לעולם".

שו"ר דכ"כ הגריש"א בפד"ר ז' עמ' 204 בדעת הרא"ש דאף הוא סובר שאין מחייבין לגרש, ועי' עוד בשו"ת עטרת שלמה ח"א סי' ל"ב סק"ו שהוכיח אף מדברי הרמב"ן לכתובות ס"ג ושו"ת ריב"ש סי' ק"ד, דאף הם ס"ל דאין מחייבין לגרש. וכן משמע מדברי השו"ע בסי' ע"ז סעיף ב' שכתב "אם רצה הבעל לגרשה וכו'", ומשמע שזה תלוי ברצונו בלבד, ועל כן הסיק בשו"ת עטרת שלמה שם בסק"ח שלדברי רוב רבותינו הראשונים אין מחייבין לגרש בטענת מאיס עלי. ועיין בספר משפטי שמואל (לגרש"ב ורנר זצ"ל) מהדו"ת סי' כ"ב אות ד' שכתב שמאחר שנחלקו בדבר ר' יונה ור"ת, אין לעשות מעשה ולחייבו לגרש משום חשש גט מעושה. ונראה שכוונתו למש"כ החזו"א באבהע"ז סי' צ"ט סק"ב שאם חייבוהו שלא כדין, חשיב אונס והגט פסול, וכ"כ בשו"ת עוי"ט סי' קס"ח – ומאחר שנחלקו בזה, הוי ספק פסול דאורייתא, וק"ו לאחר שראינו לרוב רבותינו הראשונים דס"ל הכי. על כן פשיטא שיש להחמיר בזה. שו"ר בשו"ת בית אפרים אבהע"ז סי' קכ"ט שכתב להלכה שאין לחייבו לגרש.

והנה לכאורה האשה באה באמתלא מבוררת בטענתה מאיס עלי, שהרי לדבריה בעלה כפייתי ומציק ומתעלל בה ובילדים בצורה איומה כפי שהובאו הדברים הסיכומים ובאבחנתו של ד"ר רבינוביץ, ומעתה לפי"ז הרי ידועה שיטת הרשב"ש בסי' צ"ג שכתב דאף הסוברים שאין לכוף בטענת מאיס עלי, אולם בכה"ג כשיש לה טענה מבוררת, יש לכופו לגרשה. וכ"כ בשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' כ"א בשם מהר"ם, וכ"כ בספר חוט המשולש (שבתשב"ץ) הטור השלישי סי' ל"ה. וראה גם בתשב"ץ ח"ב סי' ח אשר נשאל אודות אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת בו, והכל יודעים שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו, וכתב שקרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה. לפי דבריו כתבו בפד"ר ח"א עמ' 77 שבעל ההופך בהתנהגותו את חיי האשה לגיהינום ומצער אותה עד שמרוב צער היא מואסת בו – יוציא ויתן כתובה, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

אמנם י"ל שאף אם נניח שאכן עומדת לפנינו אמתלא מבוררת, הרי רבים מגדולי רבותינו האחרונים תמהו על הרשב"ש הנ"ל, עי' בשו"ת בית אפרים סי' קכ"ו, ערך השולחן סי' ע"ז סק"ה, שו"ת מקור ברוך סי' י"ז, ספר נתיבות משפט (אלגאזי) דף רי"ד ע"א, וכן הסיק בשו"ת זקן אהרן (לרא"ה הלוי) סי' קמ"ט דעיקר הטעם שאין כופין בטענת מאיס עלי אינו משום החשש שמא עיניה נתנה באחר (דכשיש אמתלא מבוררת לא חיישינן לכך), אלא עיקר הטעם הוא משום שמקרה זה של מאיס עלי אינו מנוי במשנה בפרק המדיר עם כל אלו שכופין להוציא, והנימוק לכך הוא משום דקים להו לחז"ל דבכל המקרים שאינם שנויים במשנה הנ"ל האשה אינה עגונה ויכולה לעמוד בכל אלו, עיי"ש. וכ"כ להדיא המאירי בכתובות ס"ג, וכ"כ הרשב"א הו"ד בספר מישרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח (דף ס' ע"א ט"ב), וז"ל: "ובין אמרה מאיס עלי אפילו נתנה טעם לדבריה, אין כופין הבעל להוציא זולתי אם היא מאותן דפרק המדיר דכופין", עכ"ל. ואמנם כתב שם רק אמתלא רגילה ולא הזכיר אמתלא מבוררת, אולם זיל בתר טעמא דמאחר שכל טעמו הוא משום שאינו מוזכר במתני' דפרק המדיר ולא משום חשש עיניה נתנה באחר, א"כ ליכא נ"מ בין סוגי האמתלאות. וכן משמע משו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קל"ח, וכ"מ משו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקמ"ו, וכ"כ בשו"ת מהרי' ברונא סי' רי"א, וכ"כ רבותינו האחרונים, עי' בשו"ת חתן סופר סי' נ"ט ד"ה "והנה", ובשו"ת צמח צדק אבהע"ז סי' רס"ב סקי"ב ובשו"ת עטרת שלמה ח"א סי' ל"ג, ועיי"ש בח"ב סי' י"ט סק"א שהביא ראיה מדברי הרמ"א בסי' ע"ז ס"ג שאף הוא ס"ל דאין כופין אף באמתלא מבוררת, וכן הסיק בשו"ת מקור ברוך סי' י"ז דאין כופין בכה"ג.

יש להוסיף בזה כי לשיטות הפוסקים הנ"ל שאין כופין בטענת מאיס עלי אף בנותנת אמתלא מבוררת, אף אין מחייבים בגט כשנותנת אמתלא מבוררת, כן משמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תתקמ"ו, שקיבל את טענות האשה שהבעל הוא נחש, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה. כלומר, שהייתה לה אמתלא מבוררת ואעפ"כ כתב שם "שיתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב". והסכימו עמו המרדכי והגה"ה הנ"ל שהביאוהו להלכה, וכן היא משמעות שו"ת הרא"ש כלל מ"ג, וכ"כ בפד"ר י"ב עמ' 339 שכן משמע מדברי מהר"ם והרא"ש והטור והרמ"א ושו"ת מהרש"ל. וכ"כ בשו"ת עטרת שלמה ח"א סי' ל"ג דרוב ראשונים ס"ל דאינו חייב אף באמתלא מבוררת.

בנידון דידן שהאשה עשתה ככל יכולתה לשמור על שלמות הבית והשתדלה לסבול את התקפותיו של בעלה במשך שנים רבות עד שכשל כוח הסבל ואינה יכולה לעמוד עוד במעמסה הנפשית הרובצת על כתפיה, ניתן לקבל את דברי האשה שהבעל מאוס בעיניה תכלית המאיסות ואינה יכולה לשאת את התנהגותו עוד.

הסיכוי לשלום־בית
בני הזוג פרודים כשלוש שנים. ברור כי האשה אינה מעוניינת בבעל יותר. הבעל אף הוא אמר כי הוא רוצה לתת גט. והנה כאמור, בנידון דידן הצדדים פרודים כבר למעלה משנה וחצי, וידועים דברי רבינו חיים פלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שכתב כדלקמן:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים... וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה... וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ד' ויש עונש מהשמים...

ואני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור."

ובפסקי דין רבים סמכו על דבריו לעשות מעשה, כמבואר בפסקי דין רבניים חלק ז (עמוד 111) וחלק ט (עמוד 150) וחלק יא (עמוד 206) וכהנה רבות.

הן אמת, שכבר בשו"ת יביע אומר (אבן העזר חלק ג סימן יח) הביא דברי הגר"ח פלאג'י וכתב, ואפשר דלאו כפיה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, ע"ש.

גם בית הדין בחיפה (תיק 580813/1) הביא פסק דין מבית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) בו כתבו הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את בני הזוג לתת גט, אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, יש למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, וכופין על המצוות לעשות הכול כדי להציל את הזוג מאיסור, ואולי גם חובה על בני הזוג להשמע לבית הדין.

אולם מובאת שם דעת המיעוט של הגר"צ בוארון שליט"א שלא הסכים עמהם, וסבר שזו פרשנות שאינה נכונה בדברי הגר"ח פלאג'י שהרי שם נאמר היפך דבריהם שכופין את הזוג ליתן גט, וסיימו שם שדבריו צוטטו פעמים רבות בפדרי"ם ובפסקי דין רבים.

ועל כל פנים בנדון זה, לא נדרשנו לכפייה אלא לחיוב, ולאור האמור הדבר ברור כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

וכן מבואר גם באגרות משה (חלק ד יורה דעה סימן טז אות ב) שכתב:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום־בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם... אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון."

לאור דברי הגר"ח פלאג'י כתבו בפד"ר ח"ז עמ' 111 כי אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, כשיתברר שאין שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו, על ביה"ד לעשות כל מאמץ לעודד את גירושיהם. ראה בעניין הגר"ח פלאג'י גם בפד"ר ח"ט עמ' 150 וחי"א עמ' 206 ובספר דברי משפט ח"ב עמ' לב. אף שבפד"ר ח"ט עמ' 202 יצאו נגד הנוהג להסתמך על דבריו, אך בצירוף שאר הנימוקים של מחלת נפש ומאיס עלי באמתלא מבוררת אפשר להסתמך על דבריו.

עוד יש לומר כי ביה"ד סבור כי הבעל מורד ממזונות ומתשמיש, שנפסק בשו"ע אה"ע סימן עז סעיף א שאם היא רוצה כופין אותו להוציא ולתת כתובתה.

מ"מ מאחר שלדעת העונג יו"ט בסימן קסח והחזו"א אה"ע סי' צט החמירו שלא לחייב בגט כאשר אין הדבר ברור, לכן מצווה על מר [פלוני] לגרש את אשתו בהקדם ובמידה ולא יעשה כן ידון ביה"ד פעם נוספת בחיובו.

דעה ב'
ראיתי מה שכתב עמיתי שליט"א ועקרונית הייתי מצטרף למסקנתו לחייב את הבעל בגט, בעיקר לאור טענת האשה שהבעל מאוס עליה בטענה מבוררת הנראית לביה"ד. אך בנידון דידן שגם הבעל היה מוכן להתגרש כדרישת האשה, אלא שטען שרימו אותו בהסכם הגירושין ובוויתורו על חלקו בדירה שהייתה רשומה גם על שמו בחלקים שווים, הגם שביה"ד קיים דיון בעניין זה והחליט שההסכם מחייב – מ"מ עפ"י הרגשתו והבנתו של הבעל הוא רומה. משכך איני יכול להצטרף לחיובו של הבעל בגט, אולם מצווה עליו לגרש את אשתו מאחר שהיא אינה יכולה לחיות אתו. כפי שכתבתי בעבר, ההסכם ביניהם מחייב עפ"י הדין ולא ניתן לומר שנתן עיניו בכסף לא לו, כי לפי הרישום מחצית הדירה הייתה שייכת לו. הגם שהורי האשה נתנו את רוב הכסף, אם לא את כולו לרכישת הדירה, מ"מ מאחר שרשמו אותה בחלקים שווים וחיו ביחד שנים מספר ונולדו להם ילדים, א"א להוציא ממנו את חלקו הרשום על שמו, אם לא שהוא הלך וויתר על חלקו תמורת מזונות עתידיים לילדים בכפוף לניסיון לשלום־בית, ולטענתו רומה – ולא נעשה ניסיון לשלום־בית.

מ"מ, הבעל בר דעת ויודע על מה חתם. משכך עם ביצוע הגירושין ההסכם הממוני תקף ומחייב. אולם לחייבו בגט בגין זה שהתחייב להעביר את חלקו לאשה, איני יכול להצטרף, אך מצווה עליו לגרש את אשתו בהקדם.

דעה ג'
לאחר העיון בחומר הנוסף שעלה לפני ביה"ד מאז החלטת ביה"ד האחרונה, ולאחר העיון בפסקי הדין של חבריי, אני חוזר על עמדתי בפסק הדין מיום כ"ב בתמוז תשע"ב (12.7.12) שאין בידינו לחייב את הבעל, מהנימוקים ההלכתיים המפורטים שניתנו במצורף לפסה"ד ואשר לענ"ד שרירים וקיימים אף לאחר הדיונים הנוספים שהתקיימו בביה"ד לאחר מתן פסה"ד הנ"ל. אך מאידך גיסא – לאור החומר שבתיק, מצווה על הבעל לגרש את אשתו בהקדם.

לאור האמור לעיל:

מצווה על מר [פלוני] לגרש את אשתו בהקדם האפשרי, ויפה שעה אחת קודם.

ניתן ביום י"ט בטבת התשע"ד (22/12/2013).