עניינו של פסק דין זה בבקשת המבקשת כי בית הדין יחייב את בעלה לשלם את דמי כתובתה.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו ביום כ"ד טבת תש"ע (10.1.10) ומנישואין אלו נולדה ביום ב' ניסן תש"ע (17.3.10) בתם היחידה.

נישואי הצדדים עלו על שרטון, וביום ח' חשון תשע"ג (24.10.12) הגיש הבעל תביעת גירושין שאליה צרף הסכם גירושין שאושר בערכאה אחרת ביום א' חשון תשע"ג (17.10.12). בהסכם נקבע כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהקדם האפשרי, וכי במעמד סדור הגט תוותר האשה על מזונותיה, על כתובתה ועל תוספת כתובתה. כמו כן פורטו בהסכם גובה מזונות הבת והסדרי הראיה.

הצדדים הוזמנו לדיון ליום ח' כסלו תשע"ג (22.11.12) אך ביום ד' כסלו תשע"ג (18.11.12) ביקשו שני הצדדים לדחות את הדיון בחודשיים ימים כדי לנסות ולבחון את שיקום היחסים ביניהם.

בהתאם למבוקש הדיון הקבוע לצדדים נדחה ליום י"ב שבט תשע"ג (23.1.13), אך ביום י' שבט תשע"ג (21.1.13) שוב ביקשו הצדדים לדחות את הדיון בחודשיים נוספים לצורך שלום־הבית. בית הדין נעתר למבוקש וקבע דיון חילופי ליום כ"ד ניסן תשע"ג (4.4.13). אמנם גם סמוך לדיון זה, ביום כ"ב ניסן תשע"ג (2.4.13), שוב ביקשו הצדדים לדחות את הדיון לשישה חודשים כדי למצות את האפשרות לשיקום חיי הנישואין, ובית הדין הקפיא את התיק.

רק כשנה לאחר אישור ההסכם ביקשו הצדדים להופיע בבית הדין. בדיון מיום כ"ג אלול תשע"ג (29.8.13) הצהירו שניהם כי ניסיון שלום־הבית נכשל, ומבקשים הם להתגרש. בהתאם לבקשתם ניתן פסק דין לגירושין. אמנם לטענת האשה מעולם לא ויתרה על כתובתה ושלא כפי שמצוין בהסכם, מאחר שסעיף זה נכתב ללא ידיעתה.

ביום כ"ט תשרי תשע"ד (3.10.13) הגישה המבקשת את תביעתה לכתובה בסך 200 זקוקים כסף, ותוספת כתובה של 180,000 ₪ ובסך הכול 251,525 ש"ח.

ב"כ המבקשת ציין בכתב התביעה כי מעולם לא התקיים דיון בעניין הכתובה, וכל האמירות שבהסכם הגירושין נאמרו ללא שיקול דעת ונרשמו כדבר שבשגרה אגב דיון במזונות הקטנה, כאשר המבקשת הייתה בסערת רגשות ואינה ערה לזכויותיה.

בדיון מיום י"ז כסלו תשע"ד (20.11.13) טען עוד ב"כ המבקשת כי מאחר שבהסכם נקבע כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהקדם האפשרי, וכיוון שסעיף זה בוטל שהרי הצדדים לא התגרשו בהקדם האפשרי ואדרבה ביקשו לדחות את הדיון מדח'י אל דח'י בשנה נוספת, לפיכך גם הסעיף הקובע כי האשה מוותרת על כתובתה דינו להתבטל, מאחר שכל סעיפי ההסכם כרוכים זה בזה כמקשה אחת.

לדבריו, הסכמת האשה לוותר על הכתובה הייתה מותנית בגירושין בהקדם האפשרי, בהסתמך על מערכת היחסים ששררה בין הצדדים במועד ההסכמה, ומאחר שהליכי הגירושין נדחו, ההסכם שבניהם בוטל, ולא ניתן עוד להחיותו לאחר שנה שבה ניסו הצדדים שלום־בית, המהוה שינוי מוחלט בנסיבות.

לשאלת בית הדין האם לטענתו גם הסעיפים הקובעים את הסדרי הראייה מבוטלים, השיב למרות שלדעתו ניתן לבודד בין הכתובה להסדרי הראיה, אין לו התנגדות כי אכן גם סעיפים אלו ייפתחו לדיון.

בסיכומי התביעה טען עוד ב"כ המבקשת כי לא ראה כל צורך לפנות לערכאה אחרת לביטול ההסכם, שהרי בסעיף 2 מפסק הדין נקבע כי פסק הדין אינו חל על הסכמת הצדדים להתגרש מאחר שנושא זה נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. לדבריו, סעיף זה החריג את ההסכמה בעניין הגירושין והכתובה מחוץ למסגרת פסק הדין, ואדרבה נותן סמכות לבית הדין לפרש את סעיף הגירושין.

מנגד טען ב"כ המשיב כי מאחר שב"כ המבקשת נאחז בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתב תביעתו, וטענתו לביטול מחילת האשה על כתובתה היא מחמת שההסכם כולו מקשה אחת שלא קוימה, הרי שבכך זנח את טענתו בכתב התביעה כי ויתור הכתובה נעשה כבדרך אגב ללא שהמבקשת תבין את משמעות ויתור זה, ואדרבה מסכים הוא כי ויתור האשה נעשה מרצונה החופשי, ובפרט שהייתה מיוצגת על ידי ב"כ הנוכחי.

עוד טען ב"כ המשיב כי ההסכם מעולם לא בוטל, שהרי כל שביקשו הצדדים היה לדחות את הגירושין כדי לנסות אפשרות של שלום־בית, אך מאחר שהניסיון כשל, ביקשו שניהם יחד לחדש את הדיונים וברור שכוונתם פשוטה להתגרש בהתאם להסכם. ואדרבה אילו היה מקום לטענות ב"כ המבקשת הטוען לביטולו של ההסכם, היה עליו להגיש תביעה לביטול הסכם בערכאה שאשרה את ההסכם.

דיון והכרעה
כאמור, הצדדים אישרו את הסכם הגירושין בערכאה אחרת ולאחר מכן ניסו מספר פעמים לגשר על הפערים שבניהם ללא הצלחה.

והנה בפסקי דין רבים צידדו שהסכם גירושין כשמו כן הוא צופה פני גירושין, והוא כפוף ומותנה בסידור הגט, וכל שלא סודר הגט אין ההסכם מחייב כלל את הצדדים.

ולא גרע הסכם גירושין שלא יצא אל הפועל, מהמוכר שדהו ופירש בשעת המכר כדי לעלות לארץ ישראל, שאם בסופו של דבר לא יצאה מחשבתו אל הפועל המכר בטל כמבואר בחושן משפט (סימן רז סעיף ג). והכא נמי גבי הסכם הגירושין שהוא רק אם אמנם יהיו גירושין בפועל, וכל שהצדדים לא התגרשו, ואדרבה ניסו לבחון את שיקום הנישואין, ההסכם שביניהם בטל.

וכן עשו מעשה בפסקי דין רבים כמבואר בפסקי דין רבניים (ח"ג עמוד 168–169) שכתבו, זה ברור שמחילת האשה על הכתובה היה בתנאי שהבעל ייתן לה גט ואם אינו מגרשה אין כאן מחילה... כי למה תמחול לו מעכשיו לפני מתן הגט. וראה עוד בחלק ה (עמודים 214–218) שכתבו, ולכל הדברות התחייבות הצדדים בהסכם אינם אלא עם בצוע הגט בפועל, וכל עוד לא סודר הגט אין בהתחייבות אלו דבר.

וידועים דברי הרב ישמח לבב (אבן העזר סימן כג) שכתב:

המנהג הפשוט, כשהאיש והאשה מתקשרים מתוך קטטה להפריד זיווגם שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה, ובה שעתא קונים מהבעל לתת גט לזמן המיועד, ואחר כך הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת... ונראה דטעם המנהג שכאילו התנה שאינה מוחלת הכתובה אלא על מנת להתגרש דאם לא כן שמא יחזור הבעל מלגרש ונמצאת העלובה קרחת מכאן ומכאן, ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא על מנת להתגרש, ואין הכתובה מתבטלת עד שעת הגרושין.

וכן מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, ראה פסק דין בית הדין האזורי תיק 8988–25–1 ופסק דין בית הדין הגדול תיק 811921/1 ותיק 843879/1 ועוד.

והנה ב"כ המבקשת נאחז בסב'ך בטענתו כי מאחר שבהסכם נקבע שהצדדים יתגרשו בהקדם האפשרי, דבר שלא נעשה, לפיכך גם מחילת האשה על כתובתה בטלה. והוסיף עוד, שאפשר שכל ההסכם כולו בטל מאחר שחלקו לא התקיים, וכל סעיפי ההסכם כרוכים ומעכבים זה את זה.

אולם יד הדוחה נטויה, דבשלמא אם הבעל לבדו היה מעכב את סידור הגט אפשר שאכן טענתו טענה. אבל בנדון דידן מאחר ששני הצדדים יחד ביקשו וחזרו וביקשו לדחות את הדיונים מדח'י אל דח'י מה מקום יש לגלגל את האחריות לדחיית הגירושין לפתחו של הבעל בלבד ומכוח זה לטעון על ביטול ההסכם, בשעה שעיכוב הגירושין עד כה נעשה בהתאם לבקשת והסכמת שני הצדדים. ואדרבה, אלמלא בקשתם כבר היו מתגרשים בעבר בהתאם להסכם, ולפיכך אין לראות בבקשה זו את ביטול ההסכם, והסכם הגירושין יציב וקיים.

עם זאת, הדבר ברור כי אישור ההסכם שנערך בערכאה אחרת אינו חל על גירושי הצדדים או על מחילת הכתובה הכפופה לסדור הגט, מאחר שהדבר מסור לסמכות בית הדין בלבד, ולפיכך כל עוד לא סודר ונמסר הגט לאשה אין כאן מחילות, וכפי המבואר בזה עליונים למעלה שמחילת הכתובה אינה אלא עם סדור הגט בלבד.

הן אמת כי חזרה לשלום־בית מבטלת את מחילת הכתובה ו/או כל הסכם הגירושין וכפי שנעשה מעשה בבתי הדין הנזכרים, אולם עד כאן לא נקבע כי ההסכם בטל אלא בהסכם שאושר במסגרת בית הדין, ולפיכך בהתאם לאמור יכול בית הדין להורות על ביטול כל הסכם הגירושין, מאחר שכל סעיפי ההסכם שלובים זה בזה.

מה שאין כן בנדון דידן שהסכם הגירושין אושר בערכאה אחרת, ולפיכך אין אנו צריכים כלל לדון בתוקפו וגבורתו של ההסכם או בביטולו, שהרי הדבר ברור כי תביעה לביטול הסכם יש להגיש רק בפני הטריבונל שאישר את ההסכם, מאחר שסמכות הדיון בביטול ההסכם מסורה לערכאה שאישרה את ההסכם וכפי שנקבע בבג"ץ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האזורי חיפה ובבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה וכהנה רבות.

סיכומם של דברים, מאחר שאין בסמכות בית הדין לדון בביטול הסכם שאושר בערכאה אחרת, לפיכך הסכם הגירושין שאושר בערכאה אחרת שריר בריר וקיים, ומאחר שהמשיב מבקש להתגרש בהתאם להסכם הכולל בלבד, מחליט בית הדין לדחות את תביעת המבקשת.

אפשר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים מזהים.

ניתן ביום ה' בשבט התשע"ד (06/01/2014)