לפנינו בקשה לביטול צו קיום צוואה על עיזבון המנוחה [ק' ד'] ז"ל.

המבקשים טוענים כי צו קיום הצוואה ניתן שלא כדין עקב הטעיה שהטעו את ביה"ד. בדיון שהתקיים ביום ט"ו אייר תשע"ג (25/04/2013) הופיע בפנינו מר [אלמוני] והצהיר כי הוא בנה היחיד של המנוחה ומבקש צו לקיום צוואה שנכתבה ונחתמה ביום 16/04/00. הצוואה הנ"ל חתומה ע"י המנוחה וכן ע"י שני עדים שאחד מהם הוא עורך דין. וז"ל הצהרת [אלמוני] כפי שנכתבה בדיון ביום ט"ו אייר תשע"ג:

"[אלמוני]: אני בן יחיד לאבי ולאמי, אמי השאירה את העיזבון לטובתי כפי הצוואה."

גם שני עדים אשר הופיעו בפנינו העידו כן, ואף שאחד העדים אמר שיש למבקש עוד אח, מיד הכחישו המבקש. וז"ל עדותו:

"הופיע העד: מר [צ' ח'] מ"ז [...]. מוזהר ומעיד: איני קרוב משפחה, ואיני קרוב לעד, הכרתי את המנוחה. היא נפטרה לפני כשנה. הייתי באזכרה, השאירה את בנה [אלמוני], לא ידוע לי על עוד אחים. הבנתי שיש עוד אח.

[אלמוני]: אין שום אח. אולי הוא מתבלבל בין בן דודתי, הוא רווק, אנו שמנו [ד']."

על פי הצהרת המבקש ושני עדים שהופיעו בפנינו והצוואה שהוגשה ונסרקה לתיק ולאחר הודעה שנשלחה לאפוטרופוס ועברו למעלה מ־45 יום בהתאם לתקנות הירושה [בפועל עברו 60 יום] – ביה"ד הוציא צו לקיום צוואה.

ביום כ"ה בתמוז תשע"ג (3.7.2013) נפתח תיק ע"י [פלונים] בבקשה לבטל את הצו לקיום צוואה שניתן ביום ט"ו באייר תשע"ג (25.4.2013). לדיון שהתקיים ביום כ' במרחשוון תשע"ד (24.10.2013) הוזמנו מר [אלמוני], הזוכה על פי הצוואה, וגם [פלוני] עם שאר אחיו המבקשים לבטל את הצו שהוצא לקיום צוואה. לדיון זה בחר מר [אלמוני] שלא להופיע ואף לא הגיש כל בקשה לנמק את אי־הופעתו לדיון.

ובדיון שהתקיים ביום 24/10/2013 הופיע בפנינו המבקש מר [פלוני] וטען:

"אני הייתי גר עם אמי, אמי נפטרה, אחי מר [אלמוני] תכנן על הבית והוציא אותי מהבית, הלך ואמר לאחים נגרש אותו מהבית, והוא לקח את הבית, וסיפר לביה"ד הרבני שהוא בן יחיד, לקח משכנתא על הבית, ניסה למכור את הבית. הוא רוקן את החשבונות. הוא העביר את הדירה על שמו. הוא שעבד את הדירה למשכנתא. הכול רמאות.

ביה"ד: הייתה צוואה.

ב"כ המבקש: הייתה צוואה מאוחרת, והוא ידע מזה, יש שני עדים בצוואה, והיא מבטלת את הצוואה הקודמת, השנייה מתאריך מאוחר יותר והראשונה מאפריל 2000. בצוואה הראשונה רק הוא קיבל, ובצוואה השנייה כל האחים זכו. הוא ידע מהצוואה, זה נוכלות מאין כדוגמתה. שני אחים לא נמצאים בתביעה, אחד מהם יבוא, הודענו לאחים על הבקשה לביטול הצו, והודענו על הצעדים והזמנו אותם להופיע בפניכם."

עוד הוסיף ב"כ המבקש:

"לבטל את צו קיום הצוואה, למנות אותנו כמנהלי עיזבון כדי שנוכל לתבוע כספית את מה שלקח.

ביה"ד: החלק האחרון לא תעשה כאן, אולי בן אחד לא ירצה להופיע.

ב"כ המבקשים: נכון, לפי סעיף 51 אין קבלת סמכות."

ובעקבות הדיון ביה"ד הוציא החלטה:

החלטה־צו

הוגשה בקשה לביטול או עיכוב צו קיום צוואה.

כמבוקש. הצו שניתן מוקפא מכאן ועד למתן החלטה אחרת. ביה"ד מורה ללשכת רישום המקרקעין בנתניה כי אין לעשות כל דיספוזיציה בנכס בגוש [...] חלקה [...] תת חלקה [...] מכאן ועד למתן החלטה אחרת של ביה"ד.

כמו כן הורה ביה"ד לרשום עיקול על נכס המקרקעין השייך למר [אלמוני] [המשיב].

יש לציין כי צו זה ניתן אחר שהתבררה לביה"ד הבעייתיות בהעדרה של הסכמה כוללת של כל המעורבים.

עתה הוגשה בפנינו בקשה לביטול הצו לקיום הצוואה שניתן ביום ט"ו אייר תשע"ג (25/04/2013) וכן הודיעו המבקשים כי הוגשה בקשה למתן צו קיום צוואתה האחרונה והישימה של המנוחה [ק' ר'] ז"ל אצל הרשם לענייני ירושות אשר הוציא מזכר לב"כ המבקשים לפיו בביה"ד הרבני האזורי נתניה נפתח תיק קודם ע"ש המנוחה שמספרו 926685/1 ולכן על המבקשים להמציא אישור כי התיק נסגר ללא מתן צו ירושה או צו קיום צוואה.

אם כן, הבקשה העומדת בפנינו היא ביטול הצו לקיום צוואה אשר ניתן ביום ט"ו אייר תשע"ג (25/04/2013).

הכרעה
הנה אחר העיון בכל החומר אשר בפנינו והדיון שהתקיים, הרי שההכרעה היא חד־משמעית: ביה"ד יכול להוציא צו ירושה או צו קיום צוואה רק כאשר כל היורשים נותנים סמכות לביה"ד, אולם כאשר אחד מהם מתנגד לכך, ביה"ד מנוע מלתת צו ירושה או צו קיום צוואה.

אמנם בצוואה שביה"ד הוציא עליה צו קיום צוואה נכתב שם כי היורש היחיד הזוכה הוא מר [אלמוני], ומשכך ע"פ החוק אין צורך בהסכמתם של אחים אחרים. והדברים מבוארים בחוות דעתו המשפטית של היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, עו"ד הרב שמעון יעקבי (חוזר תשסג/6), כדלהלן:

‏1.‏ ע"פ סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, 'היורשים הם יורשים על־פי דין או ‏זוכים על־פי ‏צוואה; הירושה היא על־פי דין זולת במידה שהיא על־פי צוואה'.‏

‏2.‏ בעת הגשת בקשה למתן צו קיום לצוואה, יוצאים מנקודת מוצא לכאורית, שמדובר ‏בצוואה ‏כשרה. בהנחה שהצוואה אכן כשרה, אין היורשים על פי דין "נוגעים בדבר", שהרי ‏זכות ‏ירושתם התאיינה, הלכה למעשה, ע"י המוריש. ‏

‏3.‏ לפיכך, די בהסכמת הזוכים ע"פ הצוואה, כדי להקנות סמכות לביה"ד ליתן צו ‏קיום צוואה, ‏ואין צורך בהסכמת היורשים ע"פ דין (=ע"פ חוק).‏

‏4.‏ אם מי מהיורשים ע"פ דין, יגיש התנגדות לקיום הצוואה, או אם תוך כדי דיון, ‏מתקשה ביה"ד ‏ליתן צו קיום, עקב ספקות לגבי תוקף הצוואה, כי אז הופכים היורשים להיות ‏‏"נוגעים בדבר", ‏והסכמתם נדרשת כדי להמשיך ולקיים את סמכות השיפוט של ביה"ד.‏

‏5.‏ גישה זו נתמכת גם בכך, שע"פ סעיף 14(ב)(4) לתקנות הירושה, התשנ"ח־1998, ‏כאשר מוגשת ‏בקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה, אין צורך ליתן הודעה על כך ‏ליורשים על ‏פי דין, כי אם לזוכים ע"פ הצוואה. ע"פ סעיף 48(א) לתקנות אלו, חל האמור ‏בתקנה 14 הנ"ל ‏על בית הדין הרבני, בשינויים המחוייבים.‏

‏6.‏ זאת הסיבה, בין היתר, שיש צורך בפרסום של בקשות למתן צווי ירושה או קיום ‏צוואה. ‏הפרסום אמור להסב את תשומת לבו של כל מעוניין בדבר לזכותו להגיש התנגדות ‏לקיום ‏הצוואה. לענייננו, אם מי מן היורשים ע"פ דין, מעוניין לתקוף את תקפות הצוואה, ‏יכול הוא ‏להגיש לבית הדין התנגדות למתן צו הקיום. כאמור, בכך הופך הוא להיות נוגע ‏בדבר. בהקשר ‏זה ראוי לצטט את סעיף 50 לתקנות הירושה הנ"ל:‏
‏

'(א)‏ הוגשה התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום ואין בה הסכמה לסמכות ‏השיפוט ‏של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה.‏

‏"(ב)‏ לא הוגשה התנגדות בתוך המועדים הקבועים בתקנה 17 או 49, לפי המאוחר ‏‏מביניהם, רשאי בית הדין ליתן את הצו המבוקש.'

לאור האמור לא היה צורך בקבלת הסכמתם של שאר האחים שאינם זוכים על פי הצוואה.

אולם מאחר שביה"ד כאשר מוציא צו לקיום צוואה הרי הוא עושה זאת שצו זה יתאים גם לפי ההלכה ולכן צוואה שאינה כתובה ע"פ ההלכה הרי שביה"ד עושה הקנאות על פי הכתוב בצוואה בהסכמת כל היורשים לפי ההלכה. ולכן אף שעל פי החוק אין צורך בהסכמת האחים שאינם זוכים על פי הצוואה, הרי שעל פי ההלכה חייבים את הסכמתם ועשיית קניין להקנות את חלקם על פי ההלכה.

בנידון דידן צוואה זו שהוגשה בפנינו אינה כתובה על פי הנוסח המתחייב בהלכה ומשכך צוואה זו פסולה הלכתית והיה צורך הלכתי בעשיית הקנאות של כל היורשים על פי ההלכה [דהיינו על פי דין] אף על פי שאינם זוכים מכוח הצוואה. דבר זה לא נעשה וזאת בגלל ההטעיה של ביה"ד על ידי המבקש ועל ידי העדים כי למר [אלמוני] אין אחים בעוד שלפי האמת יש לו עוד אחים. לכן הצו שניתן בטל מעיקרו.

יש להבהיר כי גם אם לא הייתה מוגשת בקשה לביטול הצו לקיום הצוואה שהוצא, והיה מתברר לביה"ד כי למבקש יש עוד אחים ודאי שהיה מבטל צו זה.

זאת ועוד: בנידון דידן ישנה צוואה המאוחרת והמבטלת את צוואתה הראשונה של המנוחה, וצוואה זו הועלמה מביה"ד ע"י המבקש. צוואה זו לא הייתה לעיני ביה"ד, ואין ידוע לו מה טיבה וודאי לא ניתנה כל הסכמה או סמכות לביה"ד לדון בזה.

היוצא הוא כי מר [אלמוני] שיקר בביה"ד במודע, נתן הצהרה כוזבת על היותו בן יחיד למנוחה, הביא עדים שהעידו שקר בביה"ד והעלים מעיני ביה"ד את קיומה של צוואה אחרת המאוחרת לצוואה שהגיש לביה"ד.

הוצאות משפט
למבקשים המיוצגים ע"י עו"ד יוסי מירל ועו"ד דורון אדדי נגרמו הוצאות משפט בגין ביטול ימי עבודה, תשלום שכר טרחת עו"ד, וכל זאת בגלל הטעיה במזיד של המשיב שהעלים את קיומם של עוד חמישה אחים ואחיות נוספים שיש למנוחה. על כן הם זכאים לתשלום של 3,000 ש"ח שישולמו ע"י המשיב למבקשים.

הוצאות לאוצר המדינה
כתוצאה מהטעיה שעשה המשיב במזיד – הצהרת שקר כי הוא בן יחיד של המנוחה, הבאת עדי שקר להעיד בביה"ד, העלמה מביה"ד קיומה של צוואה מאוחרת יותר, אי־התייצבות לדיון שהוזמן אליו כדין – נעשו הליכים בביה"ד שהיו מיותרים מלכתחילה. על כן משית ביה"ד הוצאות לאוצר המדינה על סך של 2,500 ₪, וזאת בהתחשב בהליכים שהוגשו נגדו ונגד עדי השקר מחוץ לכותלי ביה"ד.

סיכום
לאור כל הנ"ל ביה"ד מחליט כדלהלן:
א] הצו לקיום צוואה שניתן בתיק מס' 926685/1 על שם המנוחה [ק' ר'] ביום ט"ו באייר תשע"ג (25.4.2013) בטל למפרע מיום הוצאתו.

ב] ביה"ד מחייב את המשיב [אלמוני] בתשלום הוצאות משפט למבקשים [פלונים] בסך 3,000 ₪.

ג] על המשיב לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 2,500 ש"ח.

ד] החלטה תישלח לכל הגורמים בתיק והעתקה יישלח לרשם לענייני ירושה.

ה] מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ה' בשבט התשע"ד (06/01/2014).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד