בפנינו תביעה לביטול הסכם גירושין.

העובדות
הצדדים נשואים כדמו"י, מנישואין אילו נולדו לצדדים שלושה ילדים. הצדדים התגרשו בבית הדין ביום כ,ג טבת תשס"ח (1.1.08). עובר לגירושין, ערכו הצדדים הסכם גירושין שאושר בבית הדין ביום ו' חשון תשס"ח (18.10.07) וקיבל תוקף של פסק דין. הבעל התחייב בהסכם להעביר לאשה את חלקו בדירה. הצדדים חזרו לחיות יחד באותה דירה עוד באותו יום לאחר סידור הגט למשך שנה וחצי, ולאחר מכן נפרדו. לצדדים סודר גט נוסף לחומרא ביום כ"ה חשון תשע"ב (2.11.10). נכון להיום האשה הרחיקה את הבעל מהדירה בצווי הרחקה למיניהם. הבעל שמצא עצמו מחוץ לבית מבקש לבטל את הסכם הגירושין שבו התחייב להעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה.

טענות הבעל
לדברי הבעל לא הייתה לצדדים כוונה להתגרש. אלא כל כוונתם הייתה לערוך הסכם גירושין למראית העין, שמטרתו להציל את דירת הצדדים מפני נושים רבים שהיו להם, מחמת הלוואות שנטלו, וזאת ע"פ הצעת האשה. לביסוס דבריו טען הבעל כי העובדה שחזרו לחיות יחד עוד באותו היום מעידה על כך. עוד טען הבעל כי בשנה וחצי שאחרי הגט חיו יחד חיים נורמטיביים ככל זוג נשוי ואף האשה הבטיחה לו כי יחזרו להינשא שנית. עוד טען הבעל כי האשה לא פעלה לקיים את הסכם הגירושין, לא תבעה מזונות הילדים ולא תבעה להעביר את חלקו בדירה על שמה. דברים המוכיחים כי ההסכם לא היה אמתי אלא רק למראית העין.

הלכך טוען הבעל שהסכם הגירושין אנו תקף ומבקש לבטלו ולהחזיר לו את חלקו בדירה.

טענות האשה
לעומת הבעל טוענת האשה כי הסכם הגירושין תקף, והגירושין לא היו למראית העין, אלא שהחליטו לאחר סידור הגט לחזור ולחיות יחד. לביסוס דבריה טענה האשה כי מאז הפירוד ביניהם מאמצע שנת 2009 לא ביקש הבעל לבטל את הסכם הגירושין. ואף כשהתגרשו בפעם השנייה לא העלה הבעל טענה זו. עוד טענה האשה כי גם הבעל התנהג כמי שקיים את הסכם הגירושין, כאשר בשנת 2010 ביקש מבית הדין להקטין את דמי המזונות. ואם היה ההסכם למראית עין, מדוע הגיש בקשה זו, אלא ודאי הסכם הגירושין תקף ולא היה למראית עין.

השאלה העומדת בפנינו
האם יכול הבעל לטעון כי הסכם הגירושין היה רק למראית העין הואיל ובפועל חזרו לגור יחד לאחר הגט.

בנוסף יש לדון האם עצם העובדה שחזרו לחיות יחד הסכם הגירושין בטל.

הסכם למראית העין
בעניין הסכם למראית העין, כתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מלווה ולווה הלכה ג':

"הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזויף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית, או שטען שהוא שטר אמנה או שאמר כתבתי ללוות ולא לויתי, כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואמר הלוה ישבע לי ויטול ה"ז מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעל השטר להשביע כעין של תורה כמי שטען עליו שפרעו, ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד, אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה שאם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ולזה דעתי נוטה.:

מתבאר מדברי הרמב"ם מלווה שהוציא שטר חוב על הלווה, והלווה טוען שהשטר אינו אמתי אלא שטר אמנה הוא שנכתב למראית העין, חייב הלווה לשלם למלווה. ואח"כ אם ירצה הלווה יתבע את המלווה. שאין כוח ביד הלווה לבטל שטר מקוים בטענת אמנה היו דברינו. הרב המגיד כתב כהכרעת הרמב"ם הסכימו האחרונים וכן עיקר. גם מרן בב"י חו"מ סימן פב כתב: "לעניין הלכה כיוון שהרמב"ם והר"י הלוי והרשב"א והרב המגיד מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן". וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ סימן פב סעיף י' שאין טענת אמנה נשמעת כשיש שטר מקוים ביד המלווה, ואין יכול הלווה להשביע את המלווה אלא חייב הלווה לשלם. ואח"כ אם ירצה יתבע את המלווה ואם יכפור המלווה יוכל להשביעו.

לגבי נ"ד הסכם הגירושין נחתם ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, וא"כ דינו כשטר מקוים ואין אחד הצדדים יכול לומר שההסכם נכתב למראית העין.

אולם ע"פ הרמב"ם יכול הלווה להשביע את המלווה לאחר ששילם לו. וא"כ יוכל הבעל להשביע את האשה לאחר שיעביר את חלקו בדירה ע"ש. אלא שבזמן הזה לא משביעים אלא מפשרים בין הצדדים, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ב' ובפת"ש ס"ק ג' שדרך הפשרה היא על דרך חיוב שני שליש מהתביעה. וא"כ בנ"ד יצטרך בית הדין לפשר בין הבעל והאשה על חלקו של הבעל. אולם בשו"ת לחם רב סי' קל"ג דן בשבועת היסת הנ"ל וכתב ששבועה זו קיימת רק בשטר הלוואה כשטען הלווה ששטר אמנה הוא. אז חייב הלווה לשלם למלווה, ורק אח"כ יכול הלווה להשביע את המלווה. כיוון שאחרי ששילם קורעים את השטר וטענה על שטר אמנה היא טענה חדשה ולכן יכול להשביעו. אולם בשטר מכירה כשטוען המוכר לשטר אמנה, חייב המוכר ליתן את המכר לקונה. ואין המוכר יכול להשביע את הקונה הואיל והיה קניין בדבר והשטר עומד בעינו ולא נקרא ימים רבים.

בנ"ד הסכם הגירושין שאושר בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין הוא כדין שטר כמכירה או כקניין שקיים לימים רבים ואינו נקרע, וממילא אין יכול הבעל להשביע את האשה גם לאחר שיעביר את חלקו בדירה ע"ש.

האם ההסכם בטל כיוון שחזרו לחיות יחד
לכאורה, עולה שאלה אם הסכם הגירושין בטל, היות והצדדים חזרו לחיות יחד. האם עצם חזרתם לחיות יחד מבטלת את הסכם הגירושין? (אין כוונתי לשאול האם עצם חזרתם לחיות ביחד מלמדת על הסכם למראית העין, אלא כוונתי לומר האם עצם חזרתם לחיות יחד מבטלת את הסכם הגירושין)

ע"ז י"ל הואיל ובמקרה שבני זוג החליטו להתגרש וערכו הסכם גירושין, ישנם פוסקים רבים הסוברים כי יכול עדיין כל אחד מהצדדים לחזור בו מההסכם, או לשנות חלקים ממנו, כל זמן שלא בוצע הגט – הואיל וההסכם נעשה בתנאי שיסודר גט, וכל עוד שלא סודר הגט הסכם הגירושין עדיין לא נכנס לתוקף. אולם במקרה שהצדדים התגרשו בפועל, הרי שההסכם נכנס לתוקף מיד עם ביצוע הגט, ואין יכול מי מהצדדים לחזור בו או לשנות חלקים ממנו. נמצא שגם אם חזרו לגור יחד ההסכם קיים ולא מתבטל, הואיל וההסכם נכנס לתוקף מיד עם סידור הגט, ואין בחזרת הצדדים לחיות יחד לאחר סידור בגט בכדי לבטל את ההסכם.

כשההסכם הוגן
אמנם יש מקרים שבאמת הצדדים מתגרשים ועורכים הסכם גירושין למראית העין כדי להבריח את הדירה או כספים מבעלי חובות. במקרה זה בדרך כלל ההסכם אינו הוגן, ואינו שוויוני, ובמקרים כגון אילו הבעל מעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה, ובנוסף מתחייב במזונות גבוהים לילדים וכדו'. במקרה זה שהסכם שנערך אינו שוויוני ואינו הוגן כלפי צד אחד, צריך הצד הטוען להסכם למראית העין להוכיח כי היו בעלי חובות שמהם רצו להבריח את הדירה או את הכספים, ולכן ערכו הסכם זה. אולם תֵקל עליו ההוכחה אם ההסכם אינו שוויוני.

בנ"ד הבעל לא הוכיח כי אכן היו בעלי חובות שבגינם רצו להבריח את הדירה. גם נספח ג' שצירף לסיכומים אינו מראה על הלוואות לפני שנת 2007, השנה בו ערכו את הסכם הגירושין, אלא אדרבא כל החובות נרשמו לאחר שנה זו.

בנוסף, ההסכם הוא הוגן ואינו חד־צדדי, שהרי מצד אחד הבעל ויתר על חלקו בדירה ומצד שני האשה ויתרה על זכויות בעסק של הבעל. גם אם נאמר שוויתור האשה על זכויות בעסק של הבעל אינו ויתור כי ייתכן שלא היו זכויות אלא רק חובות, ונמצא שרק הבעל הוא זה שוויתר לאשה על חלקו בדירה, עדיין אין זה הסכם חד־צדדי, שהרי אין זה ויתור גדול היוצא מגדר הרגיל, שהרי מעשים בכל יום בזוגות רבים שהבעל מוותר על חלקו בדירה לאשה לטובת הילדים, שיגדלו בבית מסודר ולא יצטרכו לנדוד בשכירויות. בנוסף, יש בעלים שמוותרים לאשה על חלקם בדירה כדי להרוויח תשלומים של מדור עבור הילדים.

נמצא כי בנ"ד נטל ההוכחה על הבעל גדול יותר, לאור ההסכם שהוא הוגן ואינו חריג במיוחד. הוכחות שהגיש הבעל לבית הדין בנ"ד אינם מספקות כדי לומר שההסכם היה למראית עין.

בנוסף, יש הצדקה לטענת האשה בדבר שיהוי תביעת הבעל לביטול ההסכם. שאם ההסכם הוא כדבריו למראית העין, מדוע לא טען זאת בשעה שהתגרשו בפעם השנייה. וכן מדוע תבע הפחתת מזונות הילדים כשנה לאחר הפירוד.

הסכם גירושין אם דינו כקניין
יש לדון מה דינו של הסכם גירושין במקרה שצד אחד מתחייב להעביר את חלקו בדירה ע"ש הצד השני – האם דינו כדין שטר מכירה או שטר הקנאה או שדינו כדין כל התחייבות רגילה. נפקא מינה – אם יטען הבעל כי אחרי הסכם הגירושין מכר או הקנה את הדירה לצד ג'. אם הסכם גירושין דינו כקניין, הרי שאין יכול הבעל להקנות את הדירה לצד ג'. אבל אם הסכם הגירושין דינו ככל התחייבות אחרת הרי שהמכירה לצד ג' תופסת והדירה בפועל תעבור לצד ג', ועל התחייבות הסכם הגירושין יתחייב בתשלום כסף שווי הדירה.

ע"ז י"ל אם הצדדים היו חותמים על הסכם שהנוסח שלו היה כי "הבעל מקנה לאשה את חלקו בדירה" והצדדים היו חותמים על ההסכם זה הרי שהיה בהסכם זה היה קניין סיטומתא, והאשה קנתה את חלק הבעל בדירה.

בנוסף הסכם שאושר בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין, כבר כתב החזון איש בבא קמא סימן יח' ס"ק ו' שפסק דין דינו כקניין.

וא"כ חלק הבעל בדירה היה עובר בפועל ע"פ ההלכה לאשה, אלא שמחוסר רישום בטאבו. וא"כ אין הבעל יכול לחזור בו לאחר שחלקו עבר לאשה. ואם תסכים האשה להחזיר לבעל את חלקו בדירה צריך קניין חדש. עיין בפסק דין תיק מספר 327031/7 מבית הדין תל אביב בהרכב הרבנים עמרני, בירדוגו ופרימן, שדנו ג"כ במקרה דומה, על בעל שבהסכם הגירושין הקנה את חלקו בדירה ע"ש האשה, וטען אח"כ שההסכם היה למראית עין. והעלו שהסכם גירושין דינו כקניין, ואין זה משנה אם חזרו לגור יחד או לא, הואיל והדירה עברה בקניין לאשה ע"פ ההלכה.

אולם בנ"ד הצדדים חתמו על הסכם גירושין שהנוסח היה כי הבעל "מתחייב להעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה" וא"כ אין זה קניין אלא התחייבות להקנות שחייב הבעל להעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה. ואם היה הבעל טוען כי הקנה את חלקו בדירה לצד ג' היה חייב לאשה תשלום שווי חלקו בדירה ולא חלק הדירה בפועל.

אולם בפועל הבעל לא עשה כן וחלקו בדירה עדיין רשום על שמו בטאבו, והואיל וטענתו כי הסכם הגירושין היה למראית העין אינה נשמעת, הרי הוא חייב לקיים את ההסכם ולהעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה.

פסק דין דינו כקניין
בית הדין אישר בזמנו את הסכם הגירושין. אישור ההסכם היה על התחייבות הבעל להעביר את חלקו בדירה. נכון להיום, הבעל עדיין עומד בהתחייבות זו. הואיל והבעל עדיין לא העביר את חלקו בדירה ע"ש האשה, והואיל ובית הדין לא מקבל את טענת הבעל כי ההסכם היה למראית העין, הרי שבפסק דין זה בית הדין מחייב את הבעל להעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה ומקנה את חלקו של הבעל בדירה לאשה.

כוח פסק דין זה כדין קניין וכדין שטר אדרכתא כמבואר בגמ' בבא בתרא קיב: וברמב"ם בפרק כב מהלכות לוה ומלוה הלכה ב', ובמרן השו"ע חו"מ סימן צח סעיף ט'. לוה החייב למלוה ובית הדין פסק שעליו לשלם ותבע המלוה את הלוה בשנית הואיל והלוה לא שילם יש כוח ביד בית הדין ע"י פסק דין המחייב את הלוה לשלם למלוה להגבות למלווה קרקע של הלוה בשטר אדרכתא והמלוה זוכה בקרקע מיד בפסק הדין. כפי שכתב החזון איש שהזכרנו לעיל שפסק דין דינו כקניין.

לסיכום
בית הדין דוחה את תביעת הבעל.

על הבעל להשלים את רישום חלקו בדירה ע"ש האשה.

הרב אייל יוסףcenter>

הואיל וידידנו הרה"ג אייל יוסף עסק בדבריו באבחנה בין התחייבות להקנאה רציתי להרחיב מעט בדברים אלו.

התחייבות להקנאה
המקור לכך שאדם יכול להתחייב לתת נמצא בשו"ע חו"מ סימן ס סעיף ו'. אמנם יש מצבים שבהם אדם מתחייב למכור או לתת נכסים מסוימים ומבוררים לחברו כגון מתחייב למכור בית זה.

באופן חלות התחייבות זו נחלקו קצוה"ח ונתה"מ.

דעת קצה"ח סימן (רג, ב כו, א ריא, א) שהתחייבות זו מותנת בשעבוד נכסים משום שאילולי כן לא ניתן להתחייב לתת דבר מסוים משום שנחשב כקניין אתן.

מאידך גיסא נתה"מ (בסימן רג, ג) חולק וסובר שניתן להתחייב למכור או לתת דבר מסוים ללא צורך בשעבוד נכסים ואין זה נחשב קניין אתן. משום שגופו משתעבד ומתחייב למכור את אותו דבר.

נ"מ בין דברי קצה"ח ונתה"מ היא במקום שהמתחייב מת ובאים לגבות מנכסיו שלדעת קצה"ח כיוון שהתחייבות כזו חלה רק אם שעבוד נכסים ניתן לגבות מהיורשים. מאידך גיסא לנתה"מ כיוון שאין צורך בשעבוד נכסים אם ימות המתחייב פטורים היורשים.

נ"מ נוספת היא אם ימכור המתחייב את הנכס. לדעת קצה"ח המקבל יוכל לגבות מנכסי המתחייב את שווי הנכס שהתחייב לתת לו.

אולם לנתה"מ כיוון שאין שעבוד נכסים לא יוכל המקבל לגבות מנכסי המתחייב את שווי הנכס שמכר לאחר מדין השעבוד, אולם יוכל לתבוע ממנו פיצוי מדין מזיק. וכך כתב בחו"מ סימן לט סעיף יז:

"מבואר בכמה מקומות שיש הפרש בין קנין לחיוב שהקנין יקנה לו גוף החפץ ויכול לקדש בו אשה וכו'... אבל כשמחייב עצמו ליתן לחברו חפץ פ' אין לו קניין בגוף החפץ רק שהחיוב חל אגברא ויכולין ביה"ד לכפותו ולהגבות אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו במשיכה דאף הגבית ביה"ד צריך לעשות קנין משיכה בדבר שהמשיכה באותו דבר ואפילו תפס החפץ שנתחייב לו הלה וקידש בו אשה קודם גביית ביה"ד אינה מקודשת ואם המתחייב קידש אשה בחפץ שנתחייב בו מקודשת וכן אם מכרו מכור דשלו הוא רק שביה"ד כופין אותו לשלם דמי שווי החפץ שנתחייב כיוון שקילקל החיוב."

מדברי הנתיבות יוצא שגם פס"ד צריך קניין, שהרי כתב כפי שהבאנו "דאף גביית ביה"ד צריך לעשות קנין משיכה", וזה בניגוד למה שהובא לעיל מהחזו"א שאין צורך בקניין. נמצא שנחלקו קצה"ח והנתיבות באדם שמכר דבר שנתחייב להקנות שלדעת קצה"ח משלם לזוכה מדין שעבוד ולנתה"מ מדין מזיק.

אולם שניהם מודים שלא ניתן להוציא את גוף החפץ מיד הקונה.

אולם בשו"ת תורת אמת (למהר"א ששון סימן קלג) הביאו המל"מ הלכות מכירה פ"ח, מבואר שהאדם שהתחייבו לו יכול להוציא את הנכס מיד המקבל משום שהנכס משועבד לו.

וכיוצא בזה כתב מהר"א אלגזי בשמחת יו"ט סימן כב לעניין התחייבות להקנות דבר שלא בא לעולם והגיע לעולם מה דינו. וזה לשונו:

"אף שלא הספיק המקבל לזכות עד שמת הנותן ודאי חייבים היורשים ליתן והיינו טעמא, דכיון שעיקר החיוב הוא על הפרות האלו תיכף כשבאו לעולם, חל השעבוד עליהם ואף שבשאר נכסיו לא חל שעבודא, דסתם מתחייב הו"ל כמפרש דמשעבד הפרות כשיבואו לעולם לחיוב המוטל על גופו."

כלומר, נראה שלמדו שאין כאן התחייבות ושעה"ג של המתחייב בלבד אלא שעבוד הנכס כעין אפותיקי מפורש ואף יותר מזה, ומכוח שעבוד זה ניתן לגבות מהמקבל כדין בע"ח רגיל שגובה מהלוקח מדין שעבוד נכסים.

לסיכום, יש שלוש שיטות בגדר התחייבות להקנאה:

א. דעת קצה"ח שהתחייבות זו יוצרת שעבוד על כל הנכסים שמשתעבדים בשווי הנכס ולא שעבוד הגוף להקנות את הנכס שהתחייב שזה נחשב קניין דברים, ונ"מ אם מת או מכר הנכס לאחר – לא ניתן להוציאו מהמקבל, אלא רק לגבות מהנכסים המשועבדים בשווי הנכס.

ב. דעת נתה"מ שהתחייבות זו יוצרת חיוב על הגברא למכור את הנכס ולא שעבוד נכסים. נ"מ שאם מת א"א להוציא את הנכס או את שוויו מיורשיו. וכן אם מכר את הנכס לא ניתן לגבותו, אלא ניתן לתבוע את דמי שווי החפץ שנתחייב, כיוון שהזיק וקלקל את החוב.

ג. דעת המהר"א ששון ומהר"א אלגזי שנוצר שעבוד ישיר על הנכס כעין אפותיקי מפורש ואף יותר מזה, ולכן אם מת ודאי ניתן לגבותו מהיורשים, ובנוסף אף אם מכר אותו לאחר ניתן לגבותו מדין גבית שעבוד נכסים.

לכן בנד"ד כיוון שהבעל התחייב לתת את הדירה לאשה חלה ההתחייבות לכ"ע. אולם אין כאן הקנאה, וכיוון שהנכס עדיין ברשות המתחייב, לכ"ע ביה"ד יכולים לכפותו ולגבות את הדירה שנתחייב להקנות לאשה.

הרב דוד בר שלטון

קראתי את דבריו הנפלאים של ידידי הרב הדיין אייל יוסף שליט"א ואני מצטרף למסקנתו. וכן את ההארה הנפלאה שכתב ידידי הרב הדיין דוד בר שלטון שליט"א.

בעניין מה שכתב הרב אייל יוסף שליט"א, במקרה שבני זוג החליטו להתגרש וערכו הסכם גירושין, ישנם פוסקים רבים הסוברים כי יכול עדיין כל אחד מהצדדים לחזור בו מההסכם, או לשנות חלקים ממנו, כל זמן שלא בוצע הגט, עיין בפסק דין ארוך שכתבתי בתיק מספר 500523/10, ועיין עוד בספר שורת הדין חלק ז' מאמרו של הרב הגאון הדיין הרב אברהם צבי שינפלד שליט"א בפסק דין שכתב "תוקפו של הסכם גירושין לפני סידור הגט" עמוד ש"ה.

ואעתיק חלק מפסק דין אחר שכתבתי שגם בפסיקה האזרחית הדין כן – מדברי כב' השופט צבי ויצמן (תמ"ש 3351/07) בסעיף 16:

"משמעות אישורם של הסכמי ממון וגירושין על ידי בית משפט.

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים היא ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את מימושו בהליכי הוצל"פ הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע"י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג־1973 (להלן־ חוק יחסי ממון) מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים וכי עריכתו לא תהא מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא.

נקודת האיזון להבטחת האינטרסים של הצדדים, שנועדה להגן על החלש, מתבטאת בתנאים המוקדמים הצורניים, שמעמיד החוק כתנאי לתוקפו של ההסכם. תנאים אלה כוללים את דרישת הכתב ואת הצורך באישורו של הסכם ממון על ידי רושם הנישואין או בית המשפט.

התנאים הצורניים נועדו להבטיח כי מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין בעל ואישה לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה.

חובת אישורו של הסכם גירושין בבית המשפט בנוכחות הצדדים היא, אפוא בעלת משמעות רבה, נוכח גמירות דעתם של הצדדים המובטחת במנגנון אישור ההסכם."

לעניינו של סעיף 14 לחוק החוזים (ביטול חוזה ע"פ טעות) ראה גם דבריה של פרופ' שלו ("פגמים בכריתת חוזה – פירוש לחוקי החוזים", המכון למחקרי חקיקה, תשמ"א, עמוד 47) שכתבה:

"כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול."

במקרה דנן, בית הדין אינו רואה שקיימת עילה המצביעה על טעות או הטעיה בכריתת החוזה. כמו כן מהעיון בחומר שבתיק ובסיכומי הצדדים וכפי העולה מנסיבות תיק זה, בית הדין משוכנע דווקא שאין בנסיבות מקרה זה שום עילה אשר מצביעה על טעות בכריתת החוזה.

בנוסף, ע"פ (סעיף 18 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג 1973), אחד התנאים הנצרכים לביטול חוזה מחמת עושק הוא: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל."

בנסיבות תיק זה אין תנאיו חורגים מהמקובל והם בגדר תנאים שוויונים, ההסכם הוא הוגן ואינו חד־צדדי שהרי מצד אחד הבעל ויתר על חלקו בדירה ומצד שני האשה ויתרה על הזכויות בעסק של הבעל, ועיין בנימוקי הרב הדיין איל יוסף שהאריך בזה.

באשר לטענת הבעל ובא כוחו כי ההסכם הראשון נערך רק למראית עין, ומטרתו להציל את דירת הצדדים מפני נושים רבים שהיו להם מחמת ההלוואות שנטלו, וזאת ע"פ הצעת האשה – אין לקבל טענה זו, באין לה סימוכין. אין הסכם זה שונה משאר הסכם אשר עורכים בני זוג טרם גירושיהם ומתגרשים לפי האמור בהסכם.

חזרה של הצדדים לחיים משותפים לאחר הגט, אין בה בכדי לפגום בהסכם שערכו ביניהם טרם הגט. גם ע"פ חוק יחסי ממון לא ניתן לשנות או לבטל הסכם ע"י מעשים אלו או אחרים. ראה סעיף 1 וסעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון הדורשים שכל שינוי בהסכם ייעשה בכתב ויקבל אישורו ותוקף של פסק דין.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

מסקנה
לאור האמור בית הדין דוחה את תביעת הבעל לביטול ההסכם, על הבעל לחתום על כל מסמך שיידרש בכדי להעביר את הדירה על שם האשה.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ד בשבט התשע"ד (15/01/2014).

הרב דניאל אדרי – אב"ד

הרב אייל יוסף

הרב דוד בר שלטון

---

---