התביעה המוצגת לפנינו עניינה אלמנה התובעת את כתובתה ומזונותיה מעיזבון בעלה המנוח. תקציר השתלשלות האירועים והעובדות שהובילה לתביעה הם כדלהלן.

התובעת נישאה כדמו"י למנוח כ"ב אדר תשכ"ח (1968). לבני הזוג נולדו שלוש בנות. לאחר שהיה משבר בחיי הנישואין הצדדים נפרדו ולאחר שנים מספר חזרו לשלום־בית כשהם מתגוררים בדירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בשנת 92 נפרדו שוב, והבעל הגיש תביעת גירושין בביה"ד האזורי בבאר שבע. במקביל הגישה האישה תביעה למזונות אישה. התיק נסגר בהעדר דיונים ללא גירושין, ומאידך גיסא, ביה"ד פסק מזונות בסך 500 ₪ לחודש לטובת האישה. בסמוך לסגירת התיק עבר המנוח להתגורר עם בת זוג שהייתה הידועה בציבור שלו עד ליום מותו. ביום י"א בתשרי תש"ע (29.9.2009) הגיש המנוח בבי"ד זה תביעת גירושין חדשה נגד אשתו החוקית. גם תביעת גירושין זו לא הובילה לגירושיהם של בני הזוג. עוד בטרם נתקיימו דיונים כל שהם הבעל הלך לעולמו, ולכן התיק נסגר. הדיון שאמור היה להתקיים לפני ביה"ד ביום י"ד בסיון תש"ע (27.5.2010) נדחה בשל בקשת הבעל עקב מחלתו. המנוח ערך צוואה ובה הוא מקנה את עיזבונו לידועה בציבור שלו, לאחיו, ולשלוש בנותיו (להלן "הנתבעים").

ביום י"ז באב תש"ע (28.7.2010) נפטר המנוח. בין התובעת לנתבעים התנהלו דיונים משפטיים בנושאים שונים בערכאות שונות. לפני ביהמ"ש המחוזי התקיים דיון סביב חוקיות הצוואה עקב התנגדות שהגישה התובעת, האלמנה החוקית של המנוח, לקיום צוואתו. התנגדות זו הוסרה וביהמ"ש הוציא צו לקיום הצוואה כלשונה, כך שעיזבונו של המנוח הכולל גם את חלקו בדירת המגורים של התובעת הועבר לטובת הנתבעים. מאחר שלמנוח היו זכויות ממקום העבודה בקרן מבטחים, שעם פטירתו זיכו את אלמנתו בקצבת שארים, הגישה הידועה בציבור של המנוח תביעה כנגד קרן הפנסיה מבטחים לזכות בזכויות המוקנות לאלמנתו של המנוח, כמי שחיה עמו בשנות חייו האחרונות. מנגד טענה התובעת שלפנינו, שהיא זו שזכאית להיקרא אלמנתו. תביעה זו הוגשה לפני ביה"ד האזורי לעבודה. גם בתביעה זו במסגרת פסק דין ארוך ומנומק פסק ביה"ד האזורי לעבודה כי הזוכה בקצבת השארים של המנוח היא הידועה בציבור שלו ולא אלמנתו החוקית. להלן נתייחס לפסק דין זה ונאמר שאין בו כדי להשליך על התביעה שלפנינו. בד בבד, הנתבעים כמוטבים בצוואת המנוח והזוכים בעיזבונו הכולל את חלקו בדירת המגורים הגישו לביהמ"ש תביעה לפירוק שיתוף בנכס זה.

בסמוך להגשת תביעה זו לפירוק שיתוף הגישה לפנינו התובעת תביעה לכתובה ולמזונות מעיזבון המנוח. טענתה היסודית של התובעת היא שמאחר שהיא לא התגרשה מהמנוח, ולטענתה אף ביקשה כל הזמן לשקם את הזוגיות ביניהם, הרי כשנפטר המנוח היא הייתה בת־זוגו הדתית והחוקית, ולכן היא זכאית לזכויות הנ"ל ככל אלמנת בעל בישראל. מנגד טוענים הנתבעים כי לתובעת ולמנוח לא היה כל קשר זוגי משנת 92 ולכן אין לראות בה את אלמנתו. לטענתן התובעת לא מימשה את פסק הדין למזונות, מה שמוכיח שהיא לא ראתה את עצמה כאשת המנוח. כמו כן בפועל התובעת גרה בדירה שמחציתה הייתה שייכת למנוח ועם פטירתו מחציתה שייכת לנתבעים מכוח הצו לקיום הצוואה, ובכל פרק זמן זה לא שילמה שכירות לנתבעים. עם סיום כתבי הסיכומים טוענים הנתבעים כי אין לביה"ד סמכות לדון בתביעה המוצגת לפנינו, ללא נימוק כל שהוא.

זהו תורף העובדות והטענות הנצרכות להכרעה.

א) נפתח ונאמר ששלילת הסמכות מביה"ד (כטענת הנתבעים) אין לה על מה להישען, ומוטב שלא הייתה נטענת כלל. סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג–1953 קובע מפורשות "הגישה אישה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עיזבונו לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין."

לגופה של תביעה, לדעתי ברמה העקרונית היה מקום לקבוע, שלאור הנסיבות שבתיק זה וככל המפורט להלן, התובעת רשאית להמשיך להתגורר בבית המשותף בו התגוררה טרם פטירת המנוח עד אחרית ימיה, וכמו כן התובעת זכאית לקבל מזונות מעיזבון המנוח עד לאחרית ימים ושנים ובלבד שלא נישאה לאחר או שהגישה תביעה למימוש הכתובה לאחר מועד החלטה זו.

אם התובעת תגיש תביעה למימוש כתובה, ביה"ד יזכה אותה בכתובתה בערך שייקבע בשעתו, ומשלב הגשת התביעה ואילך יבוטל פסק הדין למזונות מהעיזבון, וזכאותה להתגורר בבית שמחציתו שייך לעיזבון המנוח תיפסק.

אולם באופן מעשי בתיק שלפנינו, בהתחשב בספקות המועלים במהלך הנימוקים, ולאור העובדה שהתובעת מתפרנסת מקצבת המל"ל, לדעתי יש לפשר ולזכות את התובעת בזכות המגורים בדירה המשותפת בלבד (ובתנאים דלעיל), ולפטור את העיזבון והנתבעים מתשלום מזונות חודשיים. ואלו הם נימוקי ההחלטה.

ככלל, הנחת היסוד והמוצא לדיון בכתובה היא שאישה זכאית לממש את כתובתה עם גירושיה או עם פטירת בעלה, אלא אם נמצאו עילות להפסידה את כתובתה. נטל ההוכחה מוטל על המתנגד למימוש הכתובה, הבעל במקרה גירושין, והזוכים בעיזבון במקרה של פטירת הבעל. עיון בתיק הגירושין שפתח הבעל בשנת 2009 מלמד כי לא נמצאו טענות כלשהן המצדיקות להפסיד את האישה את כתובתה, לא בכתב התביעה ולא בפרוטוקולי הדיון בתביעה הנוכחית. יתרה מזו, בכתב התביעה משנת 2009 מצהיר הבעל המנוח שהוא ממשיך לשלם לה מזונות בסך 1500 ₪ לחודש מרצונו החופשי ללא שחויב בכך. אילו הייתה לו עילה להפסידה כתובתה ולחייבה בגירושין, חזקה היא שלא היה משלם לה מזונות. הצהרה זו של הבעל נוגדת גם את טענת הנתבעים, שהתובעת לא מימשה את פסק הדין למזונות שניתן בשנת 1992. לאיזה צורך תתבע את מימושו של פסה"ד אם הבעל מעביר לה מידי חודש סך גבוה פי שלוש ממה שנפסק לטובתה? מכל מקום לפנינו לא מצויה שום עילה להפסדת כתובה בפיו של המנוח. לפנינו לא הומצאו פרוטוקולי דיון משנת 1992, אבל יש להניח בוודאות שאם ביה"ד פסק מזונות לאישה, הרי שלא נמצאה בפיו של המנוח שום עילת גירושין המצדיקה את חיובה של האישה בקבלת גיטה, וכל שכן שאינה מפסידה כתובתה. אדרבה, מההתנהלות התיק דאז, שנסגר בהעדר פעילות, מסתבר לומר שההתרחשות הייתה שלאחר שראה המנוח שאשתו עומדת בסירובה להתגרש ממנו (ללא עילות מוצדקות לדרישתו) קנה את חירותו הזוגית (לחיות בפועל עם אישה אחרת) על ידי זה שהשאיר ביד אשתו החוקית את כל זכויותיה, ובכלל זה מזונות ומדור. אילו גם את הזכויות הללו היה מבקש לקחת ממנה יש להניח שביה"ד היה מזכה את האישה ומחייב אותו בהענקת כל זכויותיה. כך שהתביעה לתשלום דמי שכירות עבור תקופת הפירוד שבפי הנתבעים אין לה מקום כלל. אילו הבעל המנוח לא היה מאפשר לה להתגורר בדירתו, הרי שביה"ד היה מחייבו לעשות זאת ככל אישה הזכאית למדור משל בעלה. מכל מקום, לדעתי ברור שהבעל בעצמו היה מודע לכך שמעשיו אינם מצדיקים את איבוד זכויותיה של האישה, ולכן מרגע שראה שהאישה מתנגדת למהלך, מצא לעצמו דרך אחרת לממש את רצונותיו. הוא בפועל יחיה עם אחרת ומאידך גיסא ישאיר לאשתו החוקית את כל זכויותיה. בתמצית נוכל לומר שגם בעיני הבעל המנוח הכתובה, שבה התחייב במעמד נישואיו על כל שלל חיוביה, עמדה בעינה כל זמן שלא התגרש מאשתו בג"פ כדמו"י.

גם המשך ההתרחשויות מתפרש באופן שכזה. לאחר שהמנוח חלה במחלה קשה ביקש להסדיר את חלוקת עיזבונו לאחר פטירתו. אחת הדרכים לשלול זכויות מאשתו החוקית הייתה להתגרש ממנה, ולכן לאחר פסק זמן של שמונה־עשרה שנה מפתיחת תיק הגירושין בפעם הראשונה, כשהוא חי בפירוד מאשתו החוקית וחי את חייו עם אישה אחרת, נזכר פתאום שהוא צריך להתגרש מאשתו החוקית. לדעתי, ברור שהמגמה המרכזית בפתיחת התיק הייתה כדי לשלול זכויות מאשתו החוקית (כיורשתו על פי החוק האזרחי) ולהעבירם לאחרים (דבר שיכול להיות לגיטימי, ובתנאי שזה מלווה בעילות מתאימות), ולא כדי למסד את חייו עם הידועה בציבור כדת משה וישראל בחופה וקידושין. את היותו חולה במחלה קשה מבליט המנוח בכתב התביעה בשנת 2009. לאחר שמחלתו החריפה וחשש המנוח שלא יגיע למימוש הגירושין בפועל, בחר בדרך אחרת והיא כתיבת צוואה שבה הוא שולל מאשתו החוקית את עיזבונו ומעבירו לאחרים. (הדיון האחרון בתביעת הגירושין היה צריך להתקיים ביום י"ד בסיון תש"ע (27.5.2010). כאמור לעיל, דיון זה נדחה לבקשת הבעל בשל מצבו הרפואי. כתיבת הצוואה הייתה ביום י"א בסיון תש"ע (24.5.2010)). מעתה נוכל לומר, שאמנם מבחינת הבעלות החוקית על העיזבון השיגה הצוואה את מטרתה, ואכן הבעלות על העיזבון נשללה מאשתו החוקית (ראוי לציין, שעל פי ההלכה בלאו הכי אין האישה יורשת את בעלה), אבל מאחר שבפועל המנוח לא התגרש מאשתו החוקית הרי שכל זכויותיה כאלמנתו בעינן עמדות. הלכה פסוקה היא "האומר לא תיזון אלמנתי מנכסיי אין שומעין לו" (שו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ב). כך למשל בצוואה יכול אדם לנשל את ילדיו מעיזבונו, אבל את הוצאות הקבורה לא יוכל להטיל על אחרים. זכויות האלמנה במזונות הן תולדה של המחויבות של הבעל בשעת נישואיהם. זכויות אלו אינן תלויות ברצונו של המוריש. הן חלק מהמחויבויות שנוצרות עם הנישואין.

ב) ב"כ הנתבעים העלתה לפנינו טענה שחזרה ונשנתה על ידה, שיש לדחות את התביעה על סמך קביעתן של ערכאות אחרות. לטענתה, התביעה כולה מתבססת על הגדרת התובעת כאלמנת המנוח, ומכאן התביעה לזכויות מעיזבונו. הגדרה זו נדונה זה מכבר בערכאות שיפוט אחרות במסגרת הליכים אחרים. לדבריה, מאחר שבערכאות השיפוט האחרות טענה זו נדחתה, אין לביה"ד לשוב ולדון בטענה זו, ובפרט שהביסוס והנימוקים לטענה זו שמציגה התובעת לפנינו הם אותו ביסוס ואותם נימוקים שהציגה כבר לפני בית המשפט, ובית המשפט לא ראה לנכון לקבלם.

בית הדין אינו מקבל טענה זו כלל. אני מניח שהנימוק לכך ידוע גם לב"כ הנתבעים. ההתדיינות שהתקיימה לפני הערכאות האחרות התייחסה לתביעות אחרות שאמנם גם בהליכים ההם נדרש בית המשפט לשאלת הגדרת התובעת כאלמנת המנוח, אבל ההתייחסות הייתה לשאלות ספציפיות אחרות שבאו לפתחו. אין להקיש מההכרעות ההן לנידון שלפנינו.

הגדרת אלמנה לדיני קצבת שארים שנידונה לפני ביה"ד לעבודה היא פועל יוצא של המשמעות שניתנת לכך במסגרת חוזה ההתקשרות של העובד עם קרן הפנסיה, עם קרנות אחרות ועם קופות הגמל כמפורט בפסק הדין של ביהמ"ש בהקשר זה. כמו כן הגדרת אלמנה לדיני הירושה הנהוגים על פי החוק במדינת ישראל היא פועל יוצא של הפרשנות שתינתן להוראות החוק. ניתן להניח שזה מה שנידון לפני בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לקיום הצוואה של המנוח, אם אכן נידונה שם שאלה זו. (לא הוצגו לפני ביה"ד פרוטוקולי דיון או מסמכים שיכולים להצביע על כך). לפיכך אין בהכרעות שניתנו במסגרות הללו כדי לקבוע עמדה משפטית בנוגע להגדרת התובעת כאלמנת המנוח לעניין הזכויות שנתבעו לפנינו. לא רק בנוגע לתביעת הכתובה שזהו נושא בעל סמכות ייחודית של בית הדין הרבני, אלא גם בנוגע לתביעת המזונות שהונחה לפנינו, אין להקיש מההכרעות שניתנו בסוגיות קצבת השארים ותוקפה של צוואת המנוח, לנידון שלפנינו. כל סוגיה וההגדרות שלה.

לא עלה על דעת מאן דהוא (ואף לא הנתבעים וב"כ) לומר, שמאחר שהתובעת חיה בפועל בפירוד רב שנים מהמנוח ואף לא ניהלה עמו משק בית משותף, הרי שפקעו להם הנישואין החוקיים כדמו"י. כל זמן שלא פקעו נישואיה של התובעת עם המנוח בג"פ כדמו"י, האישה לא הייתה יכולה להינשא לאחר, ואף המנוח לא יכול היה לשאת אחרת. לא בכדִי המנוח לא מיסד את חייו עם הידועה בציבור במסגרת נישואין חוקיים. אילו היה מבקש לעשות כן, היה צפוי להיות נתון תחת הליך פלילי. ובכן, הדבר פשוט שההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת ההליכים האחרים אין בהן במסגרת הפרוצדורות השיפוטיות כדי לכבול את בית הדין מלדון לפי שיקול דעתו בתביעה המונחת לפניו.

יתרה מזו, מתוך החומר המצוי לפנינו עולה שאף המנוח התייחס לתובעת כאל אשתו החוקית על אף הפירוד הרב שביניהם, לפחות בכל הנוגע לזכויותיה כאשתו. המנוח שילם לתובעת מזונות אישה במשך כעשרים שנה על אף הפירוד. התובע הצהיר על כך בכתב התביעה לגירושין משנת 2009 שהוזכר לעיל. התובע הוסיף על תשלום זה: אף על פי שפסק הדין שבו חויב לשלם מזונות אישה מתאריך 02.04.92 קובע סך של 500 ₪, המנוח לפי הצהרתו שילם 1500 ₪ מידי חודש.

כך גם ביחס למגורי התובעת. התובעת המשיכה להתגורר בדירה שמחציתה רשומה על שם המנוח כשהוא משלם את המשכנתא במלואה. עד לשנת 2009 בה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, כפי המצוי לפנינו, לא הוגשה תביעה כל שהיא להפסקת נוהל משונה זה לטענת הנתבעים. לדעתנו ברור שהמנוח, אשר חי את חייו במהלך כל תקופת הפירוד עם הידועה בציבור (ובכך שהשקיט את צימאונו לחיות עם אישה שבה הוא חפץ יותר), בחר במודע ולא מתוך אילוץ להמשיך וליתן לאשתו החוקית, שהיא אם בנותיו, את המגיע לה ולא לפגוע בזכויותיה הכספיות. זאת אומרת, המנוח ראה בזכויות שאותן מקבלת התובעת כאשתו זכויות לגיטימיות לכל דבר.

לפיכך טענת ב"כ הנתבעים שאין להכיר בתובעת כאלמנת המנוח לעניין זכויותיה, נדחית על ידינו מכול וכול.

ג) אולם לא כל אלמנה זכאית לזכויות הכתובה, כמו שלא כל אישה נשואה שמתגרשת זכאית לקבל את כתובתה, ובכלל זה כל הזכויות הקרויות "תנאי כתובה". במה שנוגע לתביעה שלפנינו, בכלל זה גם מזונות ומדור אלמנה, קיימות כמה עילות בהלכה המצדיקות להפסיד את הכתובה. עיון בכתב התביעה לגירושין שהגיש המנוח מתאריך 29.09.09 אינו מעלה כי מצויה עילה כל שהיא המצדיקה להפסיד את האישה את כתובתה. מהעובדה שביה"ד קמא, שדן בתביעת הגירושין משנת 92, סגר את התיק, ומאידך גיסא פסק לחייב את המנוח במזונות אישה, יש להניח בוודאות, שלא הוצגה לפניו עילה המצדיקה את גירושי האישה, שבדרך כלל גוררת אחריה את הפסדת כתובתה ואת הפסדת מזונותיה כאשתו.

אולם יוכל בעל דין לבוא ולטעון שמאחר שמדובר בתביעה כנגד יורשי עיזבונו של המנוח, יש להחיל את הכלל שטוענים ליורש כל מה שיכל המוריש לטעון, מה שכלול במושג התלמודי "טענינן ליתמי (ליורשים)". בנתבעים שלפנינו מצויות בנותיו של המנוח, יורשות העיזבון, והן היורשות החוקיות וההלכתיות של המנוח גם ללא הצוואה.

לכאורה, יש להחיל את הכלל הנ"ל ולטעון עבורן כל מה שיכול היה המנוח לטעון כדי להפסידה את כתובתה. כגון, שמא בגדה בו במהלך הנישואין, או מרדה בו או עברה על דת, וכדומה. מכך שלא מועלית אפשרות זו של "טענינן" בכל אלמנה שבאה לדון עם היורשים אין ראיה. באלמנה אחרת, אין לנו סיבה לפקפק בחזקת כשרותה, ואין שור שחוט לפנינו שנשאל מי הרגו. מה שאין כן בתיק שלפנינו. התובעת והמנוח היו בפירוד רב שנים, והמנוח פתח בתביעת גירושין פעמיים, יש מקום לכאורה, לעורר טענות אפשריות, כדי לא להוציא ממון מן היורשים, כמשמעות הכלל "טענינן ליתמי".

אבל מכל מקום לענ"ד, את הכלל הנ"ל לא ניתן להחיל בנידון שלפנינו מכמה טעמים.

ראשית, יש מהראשונים שכתבו שלא טוענים ליורשים טענות שגם אם היה המוריש טוען אותם היה צריך להביא עליה ראיה. זאת אומרת, רק בטענות שאילו היה המוריש טוען אותן היה מעביר את נטל ההוכחה על התובע, רק אז טוענים גם ליורשים טענות מעין אלו. כך למשל לווה שטוען טענת "פרעתי" כנגד מלווה על־פה נאמן, ועל המלווה להביא ראיה שלא נפרע, ולכן אם הלווה הלך לעולמו, והוגשה התביעה כנגד יורשיו טוענים ליורשין טענת פירעון. די בעצם הטענה כדי לשחרר את היורשים מהתביעה שכנגדם. כך מבאר הרשב"ם בבא בתרא נ"ב ע"א את דברי רב פפא שם, ועיין שם תוד"ה ומודה, שגם שמואל מודה בכלל זה, וכן הוא ברא"ש שם, וביד רמ"ה אות ר"י ורי"א, ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' מ'. ועיין שו"ת מהר"מ בר"ב שער ב' סי' י"ז שכתב שלא נחלק שמואל אלא במקום שהיה שכיח שהמוריש יוכל להביא ראיה לטענתו, אבל במקום שאין זה שכיח שיביא המוריש ראיה גם שמואל מודה שלא טענינן ליורשים, ועיין בכל זה באנציקלופדיה תלמודית כרך י"ט טור שעח ואילך.

בנידו"ד כל טענה שהיה הבעל המנוח טוען כדי להפסידה את כתובתה (מעין אלו המנויות לעיל) היה עליו להביא ראיה לטענתו, ובדרך כלל, לא שכיח שתימצאנה ראיות לטענותיו. לפי האמור לעיל, בכה"ג אין אנו טוענים ליורשים.

שנית, לדעת הרשב"א, בבא בתרא ל"א ע"א, ועוד רבים מהראשונים (ראה במקורות המובאים שם במהדורת מוסד הרב קוק, ושם הערה 18 ציינו למקומות רבים שהרשב"א בתשובותיו התבסס על עיקרון זה, ועיין רמ"א חו"מ סימן ר"צ סעיף י"ב), רק במקום שהיורשים טוענים טענת שמא, ביה"ד טוען להם טענות הפוטרות אותם מהחיוב שכנגדם, אבל אם טענו היורשים טענת ברי כדי להיפטר, אין ביה"ד נזקק לטעון להם טענות אחרות. לכן כתב הרשב"א שם שאין טוענים ליורשים עד שנשאל מה טענתם, שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנין. בנידו"ד היורשים טענו טענות ברי אחרות להפסידה כתובתה (לעיל אות ב'). לפי דעה זו אין לנו לדון אלא בטענתם, ולא במה שלא טענו. טענת הברי מקפלת בקרבה גם הודאה שהטענות האחרות אינן קיימות. אמנם יש שחלקו על כלל זה עיין שם באנ"ת טור שע"ט, ובהערה 100, אבל בנידו"ד שהיורשים מיוצגים על ידי עו"ד שמומחה לתחום, נראה לענ"ד שלכו"ע מאחר שטענו טענות ברי להפסידה כתובתה, ולא העלו טענות אחרות אפילו כטענות שמא, יש בכך כדי לשלול את קיומן של עילות אחרות.

יתרה מזו, לענ"ד במקום שהמוריש היה אמור לטעון את הטענה שאותה אנו מבקשים לטעון ליורשים ולא טענה בחייו, שוב אין טוענים ליורשים טענה זו. הזכות ההלכתית לטעון ליורשים, משמעותה היא שאנו מעמידים את המוריש לפנינו ומניחים שכדי להיפטר היה טוען טענות פטור, ולכן אם בפועל בהיותו בחיים הייתה לו סיבה לטעון את טענות הפטור ולא טענן, סימן שהטענות הללו אינן קיימות. והרי זה דומה למי שבסמוך למיתתו נתבע על חובו והודה בו הרי שאם מת לא נטען ליורשיו שהחוב נפרע, שאם כן, מדוע לא טען זאת המוריש בעצמו? בנידו"ד, המוריש פתח פעמיים תביעות גירושין ולא העלה בהן עילות המחייבות את גירושיהם וממילא להפסידה את כתובתה. אם המוריש עצמו, היודע מחיי הזוגיות שביניהם, והיה אמור להעלות טענות מעין אלו, לא העלה שום טענה מסוג זה, כיצד נעלה זאת אנו כטענה ליורשים?

ד) מכל האמור עד כה, ניתן להסיק שלא קיימת עילה המצדיקה להפסיד את האלמנה את כתובתה. בכלל זכויות האלמנה כתוצאה מחיובי הכתובה (אף שאינם כתובים בנוסח המצוי של הכתובה) הם "תנאי הכתובה", הכוללות מזונות מעיזבון בעלה המנוח ומדור להתגורר במדור שהתגוררה בו בחיי בעלה.

הלכה פסוקה היא בנוגע למזונות בשו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ג' ש"אלמנה ניזונית מנכסי היורשין כל זמן אלמנותה (אלא אם כן נשאת לאחר ששוב אינה קרויה אלמנתו אלא אשת האחר) אפילו לא נכתב בכתובה", ואף שבנדו"ד המנוח כתב צוואה שממנה עולה שהמנוח אינו כולל את התובעת כזוכה בעיזבונו, וניתן להניח בוודאות שכוונתו הייתה אף לשלול ממנה מזונות ומדור מעיזבונו, אך זכויות האלמנה אינן תלויות ברצונו של הבעל המוריש. לכן נפסק שם מפורשות "ואפילו אם ציוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנתי מנכסיי אין שומעין לו". הזכויות הללו הן חלק מהמחויבויות של בעל לאשתו בבואו לשאת אותה לאישה.

כן נפסק שם גם ביחס למדור, בסי' צ"ד סעי' א' "כדרך שניזונית מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה". ובב"ש שם ס"ק ב' כתב שהברירה ביד האלמנה להעדיף את המדור בו חיה בחיי בעלה, בסייגים האמורים שם בב"ש שאינם מתקיימים בנידו"ד, עיי"ש. וכך משמע בפשטות מלשון הרמב"ם שהרשות בידה להמשיך להתגורר בבית שבו גרה בחיי הבעל. בנידו"ד שהאישה התגוררה בדירה שאת השיתוף בה מבקשות הנתבעים לפרק, הרי שמדין מדור אלמנה רשאית התובעת להמשיך ולהתגורר בה כל ימי חייה אלא אם כן תינשא לאחר או תתבע את מימוש כספי הכתובה כפי שיבואר להלן. יש לנו להקיש מהאמור לעיל בנוגע למזונות, שזכות זו אינה תלויה כלל ברצונו של המוריש, וגם אם ניתן להניח בוודאות שרצונו של המנוח היה לשלול מהתובעת (אלמנתו) את השימוש בחלקו בדירה שבה התגוררה, שהרי הגיש תביעה לפירוק שיתוף בחייו ביום ה' באלול תשס"ט (25.8.2009), כפי שעולה מכתב התביעה לגירושין משנת 09, מכל מקום דין המדור כדין המזונות, וכשם שבמזונות אין שומעין לו להפסידה מזונותיה, הוא הדין והוא הטעם בנוגע למדור אלמנה.

לפיכך לפי האמור עד כה, בתביעה המוצגת לפנינו יש לקבל את התביעה ולחייב את עיזבון המנוח במזונות האלמנה, ובהשארת התובעת בדירה בה היא מתגוררת שמחציתה הייתה שייכת למנוח, מחצית שהועברה לנתבעים במסגרת הצו לקיום הצוואה.

ה) על אף האמור לעיל, יש לכאורה לפקפק בזכאות התובעת למזונות ולמדור, וזאת לאור הגשת התביעה למימוש הכתובה. הלכה פסוקה היא "אלמנה שתבעה כתובתה בבי"ד אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה" (שו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ה'). כלומר, עצם הגשת התביעה לכתובה גוררת את הפסד המזונות. טעם הדין יבואר להלן. לכאורה, מאחר שהתובעת במסגרת התביעה, תבעה גם את תשלום כתובתה, הרי שאיבדה את זכותה למזונות ולמדור (עיין בב"ש סי' צ"ד ס"ק א' שכשם שהפסידה מזונותיה כך הפסידה את מדורה), ובמסגרת ההיענות לתביעתה יש לחייב את העיזבון בדמי הכתובה בלבד, ולשחרר את העיזבון מתביעת מזונות ומדור. אבל בנידו"ד נראה לענ"ד שאין להחיל את הכלל הזה.

השו"ע בהלכה הנ"ל הוסיף בזה הלשון:

"וי"א שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה לא הפסידה מזונותיה" (שו"ע אבהע"ז שם).

מקור הדין הוא מהגמרא כתובות נ"ד ע"א "אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות". והרא"ש שם פ"ד סי' הביא מה דאיתא בירושלמי כתובות פי"א ה"ב על ההלכה הנ"ל שהתובעת כתובתה אין לה מזונות: "אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי, הא מאונס לא". דהיינו, רק כאשר תביעתה אינה מן האונס איבדה מזונותיה. בירושלמי שם הובא מעשה מאלמנתו של רבי אבדימס שכדי שתפסיד מזונותיה הציעו לה היורשין שידוך ברמאות ואמרו לה שרבי בא בר כהן מבקש לישא אותה, ולכן תבעה כתובתה ובכך איבדה מזונותיה, אף שהשידוך לא יצא לפועל. כשבא הדבר לפני רבי יוסי החזירה למזונותיה. לפי שכל תביעתה נבעה מהרמאות של היורשים. והוסיף על זה הרא"ש בזו הלשון: "וכן נמי אם לא רצו לזונה ומחמת זה תבעה כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזוני". דברי הרא"ש הובאו בבית יוסף אבהע"ז סי' צ"ג שם, וכתב על דברי הרא"ש הללו "והרי"ף לא הביא הירושלמי הזה וגם הרמב"ם השמיטו, ואפשר שטעמם משום דכיוון דגמרא דידן לא מפליג בדיני משמע דסבר דאין חילוק בדבר, דאם איתא לא הוה שתיקי מיניה". בעקבות הדברים הללו כתב השו"ע את דברי הרא"ש בשולחנו הטהור בשם "יש אומרים" בלבד. וב"שיירי קרבן" על הירושלמי הנ"ל ובאריכות בסוטה פ"ג ה"ד כתב, שהשמטת הרי"ף והרמב"ם להאי דינא הוא מרוב פשיטותו, שלפי דעתו התובעת כתובתה איבדה מזונותיה לפי שבכך היא מוחלת על מזונותיה, ולכן כל שמתברר שמחילתה הייתה בטעות אינה מחילה כלל. ולענ"ד, הבית יוסף שס"ל שהרי"ף והרמב"ם יחלקו על דין הוא יסבור שהטעם לאיבוד המזונות אינו מחמת מחילה של האלמנה על המזונות, אלא מימוש הכתובה משמעו הצהרת האלמנה על סיום קשרי הנישואין עם המנוח, וזה מתחיל מרגע תביעת הכתובה. איבוד המזונות אינו תולדה של מחילה אלא תולדה של הפסקת קשר הנישואין שהמשיך באלמנות. ולכן עצם העדפתה לפתוח בקשרי השידוכין מעיד על סיום הקשר, ואין זה עניין למחילה בטעות. זהו ההסבר המקובל לכך שהתובעת כתובתה איבדה מזונותיה. המזונות ניתנים לה כל זמן שהיא מחשיבה עצמה כאלמנת המוריש. ברגע שהיא תובעת את כתובתה היא בעצם מצהירה שקשרי הנישואין שלה עם המנוח, אשר התרחבו גם להיותה אלמנתו, פסקו, ולכן אין לה זכויות ממנו יותר. חיוב המזונות והמדור לאלמנה נלמד מתקנת הכתובה המקורית שבה הבעל מצהיר "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותייך". "מיגר ארמלותייך", משמעו, כל זמן שתהיי נחשבת ומחשיבה עצמך כאלמנתי. מרגע שנשאת לאחר או מרגע שתבעה כתובתה, וכל שכן אם כבר נפרעה כתובתה (כמבואר בבאר היטב סי' צ"ג ס"ק י"ג בשם הרש"ך ח"א סי' קט"ז, ופשוט הוא), שוב אינה אלמנתו של המוריש, ואם כן זכויות מעיזבונו מהיכן יבואו. כך מתפרשים הדברים ברש"י גיטין ל"ה ע"א, ד"ה אין לה מזונות, וברשב"א בתשובותיו ח"ד סי' כ"ה, ובשיטמ"ק כתובות נ"ד ע"ב ד"ה לתובעת, ובחידושי ההפלאה בקונטרס אחרון לאבהע"ז סי' צ"ג. לכן היה מקום לומר שלא אכפת לן למה תבעה את כתובתה, סוף סוף, בתביעתה הצהירה שאינה מעוניינת להיות אלמנת המוריש מכאן ואילך.

מכל מקום גם אי נימא דזוהי פלוגתא דרבוותא, האם בכה"ג האלמנה איבדה את מזונותיה, כתב המהרש"ך בתשובותיו בח"א סי' מ"ב ובח"ג סי' כ"ד, שכיוון שהאלמנה מוחזקת היא בנכסי העיזבון, יכולה האלמנה לומר "קים לי" כהרא"ש הנ"ל. (וראה להלן בהאי כללא, שהאלמנה מוחזקת בנכסי העיזבון).

בתביעה המוצגת לפנינו, אף שהיא כוללת תביעת כתובה, נראה שנכללו כל הסייגים שנמנו לעיל. ראשית, היורשים בקשו להפסיד את מזונותיה, וכברירת מחדל תבעה את כתובתה. מחילה בטעות בוודאי הייתה כאן, שהרי במקביל לתביעת הכתובה, תבעה את מזונותיה. כמו כן הגשת התביעה באה בעקבות התביעה לפירוק שיתוף מצד הנתבעים שמטרתה להוציאה מבית מגוריה, וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו ובעד בית מגוריו, ובכלל זה הגשת התביעה לתשלום הכתובה, אם מזה תצמח לה הישועה להשארתה בביתה. זאת אומרת, אין בהגשת התביעה לכתובה בנסיבות התיק, הצהרה על הפקעת קשרי הנישואין והאלמנות, ואף לא מחילה על זכויותיה.

סוף דבר, התובעת זכאית למזונותיה ולמדור בו חיה בחיים חיותו של בעלה.

ו) דין זה שהאלמנה ניזונת מהעיזבון כל זמן שלא תבעה כתובתה אינו תלוי ברצונם של יורשי העיזבון, ואין הם יכולים להגבותה כתובתה בעל כורחה ולהיפטר מחיוב המזונות, אלא הדבר תלוי ברצונה. אמנם נחלקו בכך רב ושמואל בכתובות נ"ד ע"א, אבל הלכה כשמואל שאין הדבר תלוי אלא ברצון האלמנה. כך פסקו הר"ח והרי"ף שם והרא"ש שם סי' ל"א והרמב"ם בפי"ח מאישות ה"א, וכך פסק להלכה השו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ג'. אמנם הראשונים הנ"ל הוסיפו שאם נהגו שהדבר יהיה תלוי ברצון יורשי העיזבון יעשו כמנהגם (והחידוש בזה שהיה לומר שזה מתנאי כתובה, ומה אכפת לן אם נהגו אחרת, אבל מאחר שאין תנאי זה כתוב מפורשות בכתובה, יש לאמוד דעתם בשעת הנישואין שהייתה כפי שנהגו העם, וראיה לזה מאנשי יהודה בגמ' שם שהיו כותבין כן במפורש, עיי"ש, ובבית יוסף אבהע"ז סי' צ"ג על דברי הר"ח והרי"ף הללו). ולענ"ד המנהג כיום הוא ברור שהאלמנה ממשיכה להיות ניזונית מנכסי העיזבון ולהמשיך להתגורר בדירת הבעל. מבקשות רבות לצווי ירושה המגיעות לפתחנו, ניתן לעמוד על כך שכאשר בן זוג הולך לעולמו היורשים מבקשים להעביר את העיזבון על שם בן הזוג שנשאר בחיים. אמנם לא מכוח תנאי כתובה נהגו כך, שספק אם הציבור הרחב מודע להם כלל, אבל סוף סוף די בזה כדי להוכיח שאין מנהג הפוך. התיק שלפנינו שבו היורשות מבקשות לנשל את אימם מזכויותיה כאלמנה הוא חריג ביותר בנוף הישראלי המוכר לנו. נדגיש, שאומד הדעת הקובע לשאלה שלפנינו אינו אומד הדעת במהלך הנישואין, וכמובן, לא אומד הדעת שיהיה תוך כדי הליך של גירושין. רק אומד הדעת שהיה לצדדים בזמן שנישאו זה לזה הוא הקובע. כשהם נישאו היה זה על דעת המנהג המקובל, שכאמור הוא כזה שהאלמנה ממשיכה את זכויותיה גם לאחר פטירת הבעל.

אמנם הבית יוסף שם בסוף הסימן הביא בשם הריב"ש שבמקומו תיקנו שלאחר שהאלמנה תיזון מנכסי העיזבון למשך ג' חודשים, יוכלו היורשין להגבותה כתובתה בעל כורחה ולהפסיק את מזונותיה, וכתב על זה הבית יוסף שתקנה הגונה וראויה היא, ושלא כדברי הר"י בן הרא"ש, שהובאו שם. כדעת הריב"ש פסק להלכה הרמ"א באבהע"ז שם סעי' ג', ועיין שם בפת"ש ס"ק ה' שהביא דברי הפוסקים שבמקומותיהם נהגו כתקנה זו, ומאידך גיסא, הביא את דברי הבית מאיר שם שבנוגע למדור אין לעשות כן, לגרש נשי עמנו מבית תענוגיהם כל ימי מיגר אלמנתו', עיי"ש. מכל מקום כאמור, לא קיימת תקנה שכזו לפנינו ואף לא נהגו כן כלל. ולכן אין לזוז מההלכה הפסוקה, שהדבר תלוי ברצון האלמנה להיות ניזונית מנכסיו או לגבות כתובתה.

ז) והנה גם אם מהאמור עד כה ירצה בעל דין לטעון ולומר, שמידי ספק לא יצאנו ושמא לא מגיע לתובעת שלפנינו מזונות מעיזבון המנוח, ונצטרך לומר "המוציא מחברו עליו הראיה", גם טענה זו אינה, שכן כאשר מתעורר ספק בזכאות אלמנה למזונות (ובכלל זה מדור) הכלל הוא שהאלמנה מוחזקת היא בנכסי המנוח לתביעת מזונותיה, ועל היורשין להביא ראיה שאינה זכאית, כפי שיבואר להלן.

הנה מסקנת הגמרא בכתובות צ"ו ע"ב שכאשר יורשים טוענים "נתננו (כך במקור) מזונותיה לשנה הבאה" והיא אומרת "לא נטלתי", עליהם להביא ראיה, שכן "נכסי בחזקת אלמנה קיימי", וביאר רש"י "שהרי נשתעבדו (הנכסים) בתנאי בי"ד". כך נפסק להלכה ברמב"ם פי"ח מהלכות אישות הכ"ז, ובשו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ט"ו. במגיד משנה שם ביאר "קודם שנשאת (לאחר) הנכסים הם בחזקתה והיתומים שאומרים נתננו הם כְּבאים להפקיעה מחזקתה והמוציא מחברו עליו הראיה". ועיין בכס"מ משנה שם בשם הר"ן בסוגיה שם, שהאלמנה נחשבת כבעלת הנכסים לצורך מזונותיה ולכן היתומים הם אלו שמוציאים ממנה. ואין האלמנה נחשבת רק כתפוסה בנכסים בלבד והיא זו שמוציאה מבעלות היורשים, שאילו אמרנו כן היינו מחייבים אותה שבועה המשנה בנקיטת חפץ, ככל הנשבעים ונוטלים, וכן ביאר במשל"מ שם. ועיין בדרישה סי' צ"ג ס"ק כ"ג שביאר כן בדעת הרמב"ם. ובנידו"ד התובעת מחזיקה בדירה (שמחציתה היא מעיזבון המנוח) בפועל ושוכנת בה, עיי"ש בדרישה שבכה"ג הם המוציאים. ועיין שם בב"ש ס"ק כ"ה, ובט"ז שם ס"ק י"ד כתב באי לישנא: "משא"כ כאן (באלמנה הבאה ליטול מזונותיה) שהנכסים גופייהו הם ממש שלה לקנות בעדם מזונות ע"כ ה"ל יתמי כמוציאים ממנה" עיי"ש. אמנם בשו"ת נחל יצחק ח"ב סי' צ"ז אות ג' ענף ד' ביאר בדרך אחרת. לדעתו אין האלמנה אלא כתפוסה בנכסים כמשכון בידה ואעפ"כ אינה נשבעת שבועת המשנה, שבמקום שנחלקו על הפירעון לא תקנו שבועת הנוטלים אף במשכון עיי"ש. מכל מקום לדעת הכול האלמנה היא זו שנחשבת כמוחזקת בנכסים ולא היורשים. מתוך כך נוכל לומר שגם בנידו"ד הוא הדין והוא הטעם שנטל ההוכחה לביטול זכאות האלמנה במזונות מהעיזבון מוטל על היורשים ולא עליה.

והן אמת ולא אכחד שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שכל זה הוא רק כאשר החיוב במזונות הוא ודאי, והוויכוח הוא רק האם שולמו המזונות, ולכן הנכסים בחזקתה. אבל במקום שהספק הוא בעצם חיוב המזונות, אם אין חיוב במזונות מוחזקות האלמנה בנכסים מניין? כך נוטים לומר המשנה למלך פי"ח מאישות ה"א, והכנה"ג בסי' צ"ג הגב"י אות י"ט, וכן נראה שנקטו לחלק בפד"ר ח"ד עמ' רכ"ה ואילך. וקצת ראיה לזה מהדין שאם הייתה ספק מגורשת ומת בעלה אין לה מזונות מהיורשים אף שבחיי המוריש היו לה מזונות על אף הספק, וברמב"ם שם הכ"ה כתב שהטעם הוא "שאין מוציאין מיד היורש מספק". ואם נאמר שבכל ספק במזונות, האלמנה היא המוחזקת, במה שונה דין זה מהדין מהקודם? והיה נראה לומר שכאן שהספק הוא בעצם החיוב ולא בתשלום אין האלמנה מוחזקת. ולפי זה הרי גם בנידו"ד אם ישנו ספק, הרי שהספק הוא בעצם החיוב ולא בתשלום המזונות, ואין להחשיב את האלמנה כמוחזקת.

אולם בשו"ת המהרש"ך בח"א סי' מ"ב כתב מפורשות שגם כאשר הספק הוא בעיקר החיוב "נכסי בחזקת אלמנה קיימי" (הובא לעיל), ובח"ג סי' כ"ד העלה את האפשרות לחלק בין ספק בעיקר החיוב לספק בתשלום, ודחה זאת וכתב שכיוון שמזונותיה הוא מתנאי בית דין, כל ספק שישנו בין ספק שבעיקר החיוב ובין ספק בתשלום ידה על העליונה. כך ביאר באבני מילואים בסי' צ"ג ס"ק י"א דברי הב"ש שם, והוכיח כן מדברי הרמב"ן והרשב"א הרי"ף והגאונים, שכל שהיא אלמנה ודאית, מוחזקת היא בנכסי המוריש, ובלשונו: "ובעל כורחך צריך לומר, דדינא הכי הוא דלמזונות מוחזקות היא לכל מילי דספק." וליישב הקושי מספק מגורשת דלעיל, השיב ששם הספק הוא אם היא אלמנה כלל, שאם גירושיה גירושין הרי היא אינה אלמנה, בכה"ג לא עשאוה מוחזקת, וז"ל: "משום דלא עשאוה מוחזקת אלא לאלמנה אבל זו שמא אינה אלמנה כלל". וכן כתב בקיצור לשון בצפנת פענח על הרמב"ם שם הכ"ה.

ונלע"ד בביאור העניין שלפי דברי הכס"מ משנה בשם הר"ן שהבאנו לעיל, שמשמעות המוחזקות של האלמנה בנכסי המוריש אינה רק כשעבוד וכמשכון בידה לגביית חובה, אלא הרי היא כבעלים על הנכסים עד שתיפרע את המגיע לה, ניתן לומר שחכמים ביקשו לומר שבמיתת הבעל אין הנכסים נופלים לידי היורשים והיא גובה מהם, אלא הנכסים כביכול נופלים אל האלמנה למימוש זכויותיה ולהבטחתן, וממנה עוברים הנכסים אל היורשים. לכן כל שהיא נחשבת כאלמנת המוריש בוודאי, הרי שהיא המוחזקת בנכסים, ורק לאחר בירור זכויותיה הנכסים מועברים אל היורשים, ולכן בכל ספק ידה על העליונה. ובפד"ר הנ"ל לא כתבו לדחות תמיהת המשל"מ, וייתכן לומר שעיקר דבריהם שם לא נסובו על דין הספק ודברי המשל"מ הובאו בדרך אגב, עיי"ש. מכל מקום לענ"ד העיקר כהנ"ל שבכל ספק ידה של האלמנה על העליונה.

ח) להשלים פרט נוסף שנתחדש לי בסוגיה זו של ספק בזכויות אלמנה, לא אמנע מלהביא את הדברים הבאים. בסוטה כ"ד ע"א נחלקו ב"ש וב"ה בסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה עם אותו אחד כדי טומאה, והרי היא ראויה לשתות, ובטרם ששתתה מת בעלה ושוב אינה יכולה לשתות על פי דין, האם נוטלת כתובתה. לב"ש נוטלת ולב"ה אינה נוטלת כתובתה. בגמ' שם נתבאר טעמם, דלב"ש שטר (הכתובה) העומד ליגבות כגבוי דמי, ומאחר שזה רק ספק הוא אם נטמאה באותה סתירה, הרי שאין ספק זה מוציאה מידי מוחזקותה בכתובה שהרי היא כגבויה לדעתם. ואילו לב"ה שטר העומד ליגבות אינו כגבוי וממילא מספק אינה יכולה להוציא מהיורשים (ועיין רש"י שם ע"ב ד"ה ובית הלל). מפשטות דברי ב"ה דקיי"ל כוותייהו נראה שלא כדברינו הנ"ל, דאי נכסי בחזקת אלמנה קיימי על היורשים להביא ראיה שנטמאה כדי להפסידה. ועיין בתוד"ה בית הלל סברי, שכתבו שכיוון שעצם השעבוד לכתובה נתון בספק היא המוציאה מהיורשים. וזה שלא כנ"ל, שגם כאשר הספק בעצם החיוב נכסי בחזקת אלמנה קיימי.

אבל זה אינו, ששם הספק אינו מתחיל בשעת מיתת בעלה, האם מגיעה לה כתובתה, אלא בעוד בעלה בחיים אנו מסופקים האם הפסידה כתובתה, שאם נטמאה הפסידה כתובתה עוד לפני שמת. בזה ס"ל לבית הלל שכיוון שהכתובה ככל שטר העומד ליגבות אינה כגבויה, הפסידה את כתובתה עוד לפני מיתתו כל זמן שלא נבדקה בשתיית המים. לפי הבחנה זו תתבאר כמין חומר תמיהה רבתי על הרמב"ם, כדלהלן.

הרמב"ם בפרק כ"ד מאישות הכ"ד כתב טעם אחר לדינם של בית הלל, שלא כטעם המובא בגמרא, וז"ל: "ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואע"פ שלא מצאו דבר מכוער, שאין לך דבר מכוער יתר מזה". ועיין ביד המלך שהקשה מדוע שינה הרמב"ם מהטעם המובא בגמרא. עוד הקשה, שאם כטעם שכתב הרמב"ם הרי גם לב"ש דס"ל דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי, סו"ס הרי אין לך דבר מכוער מזה ומחמת זה בלבד ראוי שתפסיד כתובתה, ונשאר בקושיא. ועיין באור שמח מה שהגיה בדברי הרמב"ם, והעלה ארוכה להמשך דברי הרמב"ם, אבל לקושי הנ"ל לא נמצא מזור בהגהתו. כן הקשה בשיעורי ר' שמואל רוזובסקי יבמות ל"ח ע"ב, ובאבי עזרי כאן, ויישבו דברי הרמב"ם בסגנון דומה בטוב טעם ודעת, עיי"ש. ועיין בבני אהובה שהקשה אמאי לא כתב שהרי היא עוברת על דת, במה שנסתרה עם מי שקינא לה, ומוכיח מכאן שקינוי לא חשיב התראה להפסידה כתובתה. אולם לפי האמור, שבבואנו לדון בזכויות האלמנה מעיזבון הבעל נחשבת האלמנה כמוחזקת וממילא בכל ספק ידה על העליונה, יתבארו דברי הרמב"ם ושיטתו היטב. לכאורה, טעמם של בית הלל נסתר מכלל זה, דמה אכפת לן שאין השטר כגבוי סוף סוף ידה על העליונה, ועל כורחנו לומר שאין מדובר בספק בזכויותיה כאלמנה, אלא בספק בזכויותיה בהיות הבעל בחייו. זאת אומרת, מרגע שנסתרה עם מי שקינא לה בעלה כבר הפסידה כתובתה לדעת בית הלל, דכיוון שאינה מוחזקת בזכויות כתובתה בחייו, שלדעתם שטר העומד ליגבות אינו כגבוי, ומאחר שספק הוא שמא נטמאה באותה סתירה, כבר הפסידה כתובתה, אילו באנו לדון בכתובתה, אלא שנתנה לה התורה אפשרות לברר את הספק על ידי שתיית מי המרים. לכן כל זמן שלא נתבררו ניקיונה וטהרתה מאותו ספק, הרי היא בחזקת מי שהפסידה כתובתה, וממילא אם מת לפני ששתתה, באופן שאינה יכולה לשתות – אין לה כתובה. אולם לשיטת ב"ש ששטר כגבוי דמי וממילא היא מוחזקת בכתובתה, מה שנסתרה עדיין לא מפסידה את כתובתה אלא שמחויבת לשתות מי המרים, ואם תסרב תפסיד כתובתה, ולפיכך אם מת לפני ששתתה נוטלת כתובתה. מכל מקום גם לשיטת ב"ש אם לא יכלה לשתות מאיזה טעם שיהיה וכגון בזמן הזה, ובא לגרשה, גם לשיטתם מפסידה כתובתה, אבל הטעם הוא שמחמת מעשיה גרמה שנאסרה עליו, ולכן מגרשה ואין עליו לשלם כתובתה. וזה הרי לא שייך כשמת לפני שגירשה, שסוף סוף לא גירשה, ומוחזקת היא בכתובתה, ואין הספק מוציאה ממוחזקותה. לפי זה נוכל לומר, שכל האי דינא דבמעשה כיעור מפסידה כתובתה מקורו מדין זה של סוטה שלא שתתה, אלא שדין תורה מתייחס לסתירה לאחר קינוי, וחכמים הרחיבו לכל מעשה כיעור שקרוב להיות שעברה עבירה באותו מעשה, וכפי שסובר הרמב"ם בפכ"ד מאישות הט"ו, שמעשה כיעור המפסידה כתובה הוא רק "שהדברים מראין שהייתה שם עבירה", כלשון הרמב"ם. לבית הלל יהיה הטעם שכיוון שאינה מוחזקת בכתובה כבר הפסידה אותה, מרגע שעשתה אותו מעשה, אלא אם כן תברר בוודאות מוחלטת שלא הייתה שם עבירה, ואילו לבית שמאי יהיה הטעם לפי שבמעשיה גרמה לבעלה להוציאה. והנפקא מינה תהיה אם מת ולא גירשה אף שעשתה מעשה כיעור, שלב"ה כבר הפסידה כתובתה ולפי ב"ש כיוון שלא גירשה בפועל לא הפסידה כתובתה. וזהו שהביא הרמב"ם דין זה של סוטה שמת בעלה לפני ששתתה בפרק זה בהלכות אישות אף שכתבו בפ"ב מהלכות סוטה ושם מקומו, וכאן אף הוסיף להאריך לבאר שמעשה האישה הוא דבר מכוער ביותר. והטעם כאמור שכל דין זה שלב"ה אם מת אינה נוטלת כתובה מתחיל מזה שמדובר במעשה כיעור המטיל ספק בזכאות האישה לכתובה, שהוא הדין והוא הטעם לכל מעשה כיעור המפסיד את כתובתה. הספק שיוצר מעשה הכיעור בשילוב עם זה שהאישה אינה מוחזקת בכתובה גורם להפסידה את הכתובה כבר מרגע שנעשה מעשה הכיעור. לכן שאלת ה"בני אהובה" אמאי לא כתב שהיא עוברת על דת אינה במקום, שהרי הרמב"ם בא לבאר את דינם של ב"ה.

מכל מקום סוגיא זו של אישה שמת בעלה לפני ששתתה אינה שאלה בספק בזכויות אלמנה אלא בספק בזכויות אישה נשואה לאחר שעשתה מעשה כיעור, ואינה לנידון המצוי לפנינו.

ט) אולם על אף כל האמור לעיל, היה מקום לפקפק במסקנתנו, שייתכן שכל הנידון במובאות דלעיל, מתייחס לבני זוג שלא פתחו בהליך של גירושין, ולפתע פתאום הלך הבעל לעולמו. (גם הנידון דלעיל בסוטה שמת בעלה בטרם ששתתה אינו דומה, שהרי מטרת השקאת הסוטה זו בדיקתה של האישה, שאו שתמות או שתחזור לבעלה לחיים מתוקנים, כלשון התורה "ונקתה ונזרעה זרע"). אך כאשר בעל תובע בנחרצות את גירושי אשתו והאישה דורשת שלום־בית בתוקף, הרי מדין תורה אלמלא חרם דרבנו גרשום, יכול היה הבעל לגרשה בעל כורחו ולפרוע את כתובתה בחיים חיותו. אי אפשר היה לחייבו לזון אותה בעל כורחו. וניתן לומר, שגם לאחר חדר"ג יש להניח שלאחר תקופת פירוד מסוימת (ושמא לאחר י"ח חודש כשיטת ר' פלאג'י המפורסמת) אילו הליך הגירושין לפני ביה"ד היה מתמשך, בית הדין היה מחייב את האישה לקבל את גיטה, בכפוף לכך, שהבעל ישלם לה את כתובתה. אילו טענה האישה שהיא מסרבת לקבל את גיטה בנימוק שרצונה להמשיך להיות ניזונת ממנו, הייתה נדחית טענה זו על הסף. קל וחומר בנידון שלפנינו, שהבעל חי עם אחרת תקופה ממושכת כאישה לכל דבר, באופן שהסיכוי לשלום־בית אינו קיים. אם כך, גם במקרה שלפנינו, אילו הופיעו הצדדים לדיון, היה הליך הגירושין מגיע לסופו, ועכשיו שהלך לעולמו באמצע ההליך – כיצד נעניק לה מעבר לדמי כתובתה?

אולם בלי לנקוט עמדה בשאלה הנ"ל שיש מקום לדון בה, ועוד חזון למועד, בנידו"ד יש להסתפק טובא, אם ניתן להעלות טענה זו. בתיק הגירושין שנפתח בשנת 92 לא התקיימו דיונים כלל. לאחר מספר דחיות שנבעו מבקשות הצדדים, הם לא הופיעו לדיון, והתיק נסגר. גם בתיק שנפתח בשילהי שנת 09, לא התקיים דיון, ובהעדר הופעת הצדדים התיק נסגר. התמונה המצטיירת אינה של בעל שפועל בנחרצות כדי להתגרש מאשתו. הוא חי עם המציאות הזו ולא מנסה לשנותה. סביר להניח, שאילו נדרש על ידי בית הדין לשלם לאישה את כתובתה כדי להתגרש, היה הבעל נסוג מתביעת הגירושין, וממשיך את חייו כפי שהם. והרי בפועל בכל תקופה זו המשיך לשלם לה מזונות ולאפשר לה מגורים בביתו מרצונו.

מכל מקום ראוי להדגיש, שהאמור כאן הוא רק ביחס לזכאותה של האלמנה למזונות ומדור, אבל ביחס לדמי הכתובה, מאחר שלא נפסק עליה שהפסידה כתובתה ולא התגרשה, לענ"ד ודאי שהיא זכאית לדמי כתובתה כאלמנה. עיין בשו"ת הרמ"א סי' קי"ב שכתב במרוצת דבריו, אודות ירושת הבעל שנתן עיניו לגרש את אשתו, בהאי לישנא: "ואני אדון בק"ו, דמה כתובת אישה שהיא דרבנן אינה נפקעת במה שתתן עיניה להתגרש בו, וראיה ממורדת... אע"פ שאומרת מאיס עלי לא בעינא ליה ולא לכתובתו, אפ"ה לא אבדה כתובתה אם מת הוא תוך זמן שקבעו לה חכמים כדין מורדת, כמבואר בגמרא ובפוסקים בהדיא" ע"כ, וכן הוא בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' נ"ה, והובאו דבריהם בהקשרים אחרים בפד"ר ח"ב עמ' 268 ואילך, ובח"ג עמ' 164 ואילך, ובח"ו עמ' 38 ואילך. והסברה נותנת, דמהיכי תיתי להפסידה כתובתה, מאחר שלא נפסק דינה להפסד כתובתה. אולם ביחס למזונות ומדור אלמנה יש מקום לדון לאור הסברות דלעיל.

י) על אף כל האמור, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהצדדים לא חיו כאיש ואישה תחת קורת גג אחת במשך תקופה ארוכה. יש מקום לראות בזה ויתור של האישה על נוכחות של הבעל בחייה מבלי לוותר על הזכויות הכספיות שמוענקות לה ממנו. המדור והמזונות המוקנים לאלמנה הם פועל יוצא של הנוכחות הרגשית של הבעל המנוח בתקופת אלמנותה של האישה, וכלשון נוסח תנאי הכתובה "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותייך". אישה שוויתרה על נוכחות הבעל בחייה בוודאי אינה מייחסת לעצמה מבחינה רגשית תחושת אלמנות מהמנוח. (וראה לעיל, אות ה' בהקשר לתובעת כתובתה).

לפי זה, כל מה שמגיע לאישה במצב שכזה זוהי הכתובה לפי ערכה הכספי ולא מדור ומזונות מהעיזבון. אמנם לא מצאתי לעיקרון זה סימוכין של ממש במקורותינו, אבל לא ניתן להתעלם מההיגיון שבו, והרי הוא מצטרף לספיקות המועלים בכל הנאמר עד כה.

בנוסף לספיקות הנ"ל, ראוי לציין, שאם באנו לפסוק מזונות לתובעת מהעיזבון היה עלינו להתייחס לעובדה שהתובעת מקבלת בפועל קצבה שממנה היא חיה. ולאור הפשרה המוצעת על ידינו לא ראיתי צורך לדון בכך.

לאור כל האמור, אילו ביקשה התובעת לממש את זכותה לתשלום הכתובה, ביה"ד צריך היה להיענות לתביעתה ללא ספק כלשהו. הכתובה לאחר הצמדתה למדד עולה לכדי כ־38,000 ₪. הענקת זכות המגורים לתובעת, שהיא כיום בת שבעים וחמש שנה, עד אחרית ימיה, בדירה שמחציתה בלבד שייכת לעיזבון, לדעתי, זוהי פשרה הגונה לאור הספיקות שהעלינו ביחס לזכאותה למדור ולמזונות.

אשר על כן, לדעתי יש לפשר ולחייב את העיזבון בהענקת זכות המגורים לתובעת עד אחרית ימיה, בכפוף לתנאים המוזכרים בראשית דברינו.

וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן כן יהי רצון.

לאחר כתיבת הנימוקים הנ"ל, ראיתי את שכתב ידידי הרה"ג מאיר כהנא שליט"א, ודברים מסתברים הם בהגיונם וראה לעיל אות ט', אף שלא מצאנו להם, לעת עתה, בית אב במקורותינו, כדי לקבוע על פיהם מסמרות, ואף שלדעתי יש לדון בנכונות הנחות היסוד שעליהם הם מתבססים, ואכמ"ל. (ומאחר שמדובר בהנחות יסוד עקרוניות שאינם מוסכמות עליי כלל, הרחבתי על כך במסגרת החלטה נפרדת, שאין צורך לצרפה לנימוקים הנוכחיים). מכל מקום לענ"ד ראויים הם להצטרף לספיקות שמובאים לעיל, ולהוביל למסקנה שיש לעשות פשרה קרובה לדין.

הרב ציון לוז־אילוז

קראתי את דברי ידידי הרה"ג לוז־אילוז שליט"א. בלי להיכנס לכל האמור בנימוקיו, אף אני מסכים למסקנה העולה מתוך דבריו, שבתיק שלפנינו יש לעשות פשרה קרובה לדין.

בהמשך לאמור בסעיפים ט' י' לנימוקים הנ"ל, לדעתי יש להוסיף את האמור להלן.

אקדים ואומר שלפנינו מקרה מצער שבו בני זוג חיים בפירוד למעלה מעשרים שנה ואינם טורחים להשלים את המהלך ולהתגרש. הבעל, אשר תביעת הגירושין שלו לא נתקבלה ע"י ביה"ד בתחילת הדרך, המשיך לחיות עם אשה אחרת ולא מצא לנכון לשוב ולפנות לביה"ד במשך שבע עשרה שנים נוספות, עד שנודע לו שחלה במחלה קשה. האשה מצדה, נשארת אשת איש על הנייר, ללא כל קשר של אישות עם בעלה החוקי, תוך שהיא ממשיכה להתגורר בדירה המשותפת ולקבל כספים ממנו למזונותיה, שהם למעשה, כפי שהיטיב לתאר הרה"ג לוז שליט"א, דמי שתיקה למען לא תפריע את מנוחתו עם ידועתו בציבור. על אף שניכר שהפירוד נוצר על ידי הבעל, ניתן היה לצפות משני הצדדים לפעול לסיומו של מצב זה בגט כדת משה וישראל.

לפיכך סבורני כי במצב זה אי אפשר להיצמד לשורת הדין. על ביה"ד לומר את דברו כי מציאות זו היא מציאות פגומה, ואל לו למישהו להעלות על דעתו כי יוכל להרוויח משהו מקיומה. לפיכך על הפשרה שיקבע ביה"ד לבטא אמירה זו. להלן בסעיף ג' אסביר כי זהו הבסיס להצעתי באשר לגובה הסכום שיש לחייב בו את העיזבון.

א. ראשית, כלל לא ברור לי שההסכמה שבשתיקה של האישה במהלך שנות הפירוד, מבוססת על תנאי הכתובה ולא על הסכם חדש.

אבהיר את דבריי. אלמנה שמחלה על כתובתה אינה זכאית למדור ולמזונות (טור ושו"ע אבן העזר צג, ט, על פי הגמרא כתובות נג, א). בנידון דידן, איש לא דיבר על מחילה, אך עובדה היא שעל העניין שבלב לבו של קשר הנישואין, העונה, מחלה האשה במשך למעלה מעשרים שנה. מצב זה אומר לביה"ד "דרשני", ומחייב אותנו לרדת לעומקו של "הסכם השתיקה" שבין האיש לאשתו. להערכתי, לבעל לא היה כל עניין "לקנות" מן האשה את שתיקתה עד סוף ימיה, אלא רק עד סוף ימיו. לפיכך לא הייתה מצדו כל הסכמה להמשיך ולשלם לאשה את מזונותיה ומדורה גם לאחר מותו. אמת היא כי מכוח תנאי הכתובה, אין אנו זקוקים להסכמתו, שהרי גם אם "צווה בשעת מיתה אל תיזון אלמנתי מנכסיי – אין שומעין לו" (שו"ע אה"ע צג, ג), אך זה רק אם תשלום המזונות הוא מתנאי הכתובה. אם בהסכם חדש עסקינן – אין בהסכם אלא מה שסוכם. וכאשר זוג חי בפירוד ממושך כל כך, ואין האשה תובעת את עונתה, יש מקום להסתפק בשאלת טיבן של ההסכמות שבין הצדדים, ובשאלת תוקפם של תנאי הכתובה. כאמור, זהו ספק בלבד, ולא הייתי סומך עליו כטעם יחיד ללא הנימוקים דלהלן. (במיוחד לאור האמור באורך לעיל בסעיף ז' בנימוקי הרה"ג לוז שליט"א.)

[עצם העובדה שלעניין מזונות האלמנה ישנם מצבים שבהם אנו למדים על מחילה גם כאשר לא נאמרה בפירוש ניתן לראות בשו"ע אה"ע סימן צג סעיף יד, ומצב שבו אנו חוששים למחילה – שם בסעיף יח. מכל מקום אין שם ראייה לעניינו, ועל כן אכמ"ל.

מחילה כזו אינה צריכה קניין, שו"ע צג, ג, ח"מ שם סק"ה וב"ש סק"ו.]

ב. שנית, קשה עלי הפער הגדול בין תקנת חז"ל לכלול בין תנאי הכתובה את מדור האלמנה ומזונותיה אף אם לא כתב לה "את תהי יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי", תקנה המוסיפה לכבודו ולחוסנו של בית הנפטר ולמעמדו של מוסד הנישואין בעם ישראל, לבין המציאות שלפנינו, השמה ללעג ולקלס את הנפטר בפרט ואת מעמדם של הנישואין בישראל בכלל. יתר־על־כן, הנצחת המצב הנוכחי, שבו האשה ממשיכה להתגורר עד מאה ועשרים בנכס של הבעל אשר נטש אותה לפני שנים רבות, עלול להיות בה מעין גושפנקא מטעם ביה"ד למציאות זו של נישואין על הנייר.

ג. שלישית, אשוב אל הטעם שבו הקדמתי, שעל ביה"ד לומר את דברו כי מציאות זו היא מציאות פגומה, ואל לו למישהו להעלות על דעתו כי יוכל להרוויח משהו מקיומה. לצורך זה ראיתי להוסיף ולדון בשאלה (שהעלה הרה"ג לוז בתחילת סעיף ט' בנימוקיו), מה היה קורה אילו חידש הבעל את תביעתו בביה"ד לפני כחמש שנים, ושב ותובע מן האשה לקבל את גיטה. דיון זה חשוב להבנת המצב הממוני טרם פטירתו, והוא הבסיס לגובה הפשרה הראויה לענ"ד.

אילו הופיעו לפנינו בני זוג הפרודים למעלה מחמש עשרה שנה, כשהבעל תובע מן האשה לקבל את גיטה, והאשה טוענת כי היא מאמינה שעדיין ייתכן שלום־בית, קשה היה לקבל את עמדתה של האשה, אך כל עוד היא אכן סבורה כך באמת ובתמים, והגורם לפירוד היה הבעל, ואין כל עילה הלכתית לחייב את האשה בגירושין, ייתכן שהיה ביה"ד דוחה את תביעתו של הבעל, ומציע לו לפעול בכל דרך לשכנע את האשה.

אולם אילו התרשם ביה"ד כי האשה מבינה היטב כי לאחר פירוד כה ממושך לא יקום הבית לתחייה, וכל שהיא מבקשת הוא להתנקם בבעלה, מסתבר שהיה ביה"ד מחייב את האשה לקבל את גיטה תוך קביעת פיצוי הולם. (פסק דין מפורט כתב בעניין זה לפני כחודש ידידי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם והסכימו על ידו חבריו בביה"ד הרבני האזורי נתניה, תיק מס' 213742/9.)

אך מה היה אומר ביה"ד אילו אמרה האשה מראש כי היא מבינה היטב שהשלום לא ייכון ואין מנוס מגירושין, ואין היא מבקשת לפגוע בבעלה או להתנקם בו, אך היא מבקשת לעמוד על זכויותיה הממוניות כאשה נשואה. לשאלתנו, באילו זכויות מדובר, הייתה האשה משיבה כי מדובר בזכותה לחיות כאלמנה עד סוף ימיה במדורו של בעלה ולהיזון מנכסיו. האם היינו נענים לדרישתה? מצד אחד, ברור שאין לאשה "זכות להתאלמן" ולקבל את זכויותיה של אלמנה כאשר בעלה בחיים, ולכך בדיוק מיועד הסכום הקבוע בכתובה, לומר שזהו הפיצוי שתקבל האשה ותו לא, אך מצד שני יכולה האשה לטעון שהסכמתה להינשא לאדם זה הייתה מתוך הנחה שידאג לרווחתה לכלל חייה, ושזוהי בדיוק תקנתו של רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ניתן יהיה "לזרוק" לאשה את דמי כתובתה ולגרשה בעל כורחה, אלא יהיה על הבעל לפייס אותה ולפצות אותה על העוול שגרם לה בכך שהביא במעשיו לפירוק הנישואין ולהשארתה בודדה בשלב מתקדם של חייה, כאשר אין קופצים רבים המבקשים לשאתה ולדאוג לצרכיה!

מסתבר, שלא התכוון רגמ"ה בתקנתו לחייב כל בעל המבקש להתגרש ליתן לגרושתו סכום השווה למדורה ומזונותיה של גרושתו לשארית ימיה, אלא לוודא שהאשה מסכימה שאין מנוס מגירושין. נראה כי גם אם מעיקר הדין לכך מיועד סכום הכתובה, בפועל היינו פוסקים על הבעל בדרך פשרה סכום גבוה יותר מן הכתובה, המהווה גם פיצוי על כך שהביא במעשיו לפירוק הבית, תוך התחשבות בכך שמכוח חרם דרבנו גרשום מוטל על הבעל לפעול להשגת הסכמתה של האישה לקבל את גיטה.

נמצא אפוא כי אם נטיל על העיזבון לממן את מדורה ומזונותיה של האשה עד אחרית ימיה, נמצא שהאשה הרוויחה רבות מאי הסכמתה לגירושין, ולמעשה השיגה את כל מבוקשה: הבעל יממן את מדורה ומזונותיה עד אחרית ימיה. כאן בדיוק על ביה"ד להתערב ולקבוע כי מצב כזה לא יקום ולא יהיה. אדם לא ירוויח מהתחמקותו מקבלת גט במשך שנים בין אם הוא איש או אשה בין אם הוא אלמן או אלמנה.

על פי עקרון זה סבורני שעל ביה"ד לחייב את העיזבון לשלם לאלמנה סכום חד־פעמי השווה לכפל סכום הכתובה לאחר הצמדה. הערכתי היא כי עד לשם ניתן היה "למשוך את החבל" אילו התקיים הדיון בעוד הבעל בחיים. כאן על ביה"ד לפעול מכוח האמור בשו"ע חו"מ יב, ה כי במקום שאין הדבר יכול להתברר, על ביה"ד לעשות "דין כעין הפשרה".

הרב מאיר כהנא

אף אני מצטרף למסקנה העולה מדברי ידידיי הרה"ג לוז שליט"א והרה"ג כהנא שליט"א, שבנידון שלפנינו יש לעשות פשרה קרובה לדין. לדעתי יש לאמץ את הפשרה שמציע ידידי הרה"ג לוז־אילוז שליט"א, ולהעניק לאישה זכות מגורים מעיזבון המנוח בהתאם לתנאים המוזכרים לעיל, ובפרט לאור העובדה שהאישה בפועל מתגוררת בדירה שחציה הוא מעיזבון המנוח.

הרב גדעון שריון – אב"ד

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, ולאחר העיון בסיכומי הצדדים ובכל החומר שבתיק ובכלל זה בתיקי הגירושין והמזונות משנת 92 ומשנת 09, ביה"ד על כל הרכבו קובע שיש לעשות פשרה הקרובה לדין.

אולם באשר לתוכנה של הפשרה נחלקו הדעות בהרכב.

לדעת הרוב, במסגרת הפשרה התובעת רשאית להמשיך להתגורר בבית המשותף שב[...], אשר מחציתו שייך לעיזבון המנוח, עד אחרית ימיה.

זאת, כל זמן שלא תינשא לאחר. כמו כן אם תגיש האשה תביעה למימוש כספי הכתובה או שיתברר שאינה נוהגת בכבודו של המנוח כאלמנתו, תיפסק זכאותה למגורים בבית הנ"ל.

התובעת והמוטבים בעיזבון לא יוכלו למכור את הדירה אלא בהסכמת הצד שכנגד.

לצורך מימוש החלטה זו מוציא ביה"ד צו עיקול הדדי.

ביה"ד פוטר את העיזבון מתשלום מזונות אלמנה לתובעת.

לדעת המיעוט, במסגרת הפשרה יש לחייב את העיזבון לשלם לתובעת תשלום כפול של דמי הכתובה, ואין היא זכאית למדור או למזונות מן העיזבון.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ז בטבת התשע"ד (30/12/2013).