א. הגדרת המושג

בערך זה יידונו פעולות של חולים ושל רופאים הכרוכות בהסתכנות בדרגות שונות. הנושא מתחלק לשני חלקים -
(א) הסתכנות עצמית של חולה בביצוע פעולות רפואיות;
(ב) הסתכנות עצמית של רופא, או של אדם אחר, כדי להציל את חברו מסכנה.

ב. מקורות ראשוניים

1. הסתכנות עצמית של חולה בביצוע פעולה רפואית

המקור העיקרי לדיון בשאלה זו הוא הסיפור על ארבעת המצורעים, שישבו בפתח העיר בעת המלחמה בין ארם לישראל: 'ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו ישבים פה עד מתנו, אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו פה, ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו'.
התלמוד מסיק מסיפור מעשה זה, שאין חוששים לחיי שעה כאשר יש סיכוי לחיי עולם, ובכל מקרה של סכנה צריך לדאוג לטובת המסוכן, לפיכך מי שנמצא מתחת למפולת אבנים בשבת - מחללים עליו את השבת, וחוששים לחיי השעה שלו, כי אחרת ימות, ולעומת זאת אם החשש לחיי שעה יביא למותו הוודאי - אין חוששים לחיי השעה כשיש סיכוי להצילו; וכן יש מי שכתב, שלחיי שעה אכן חוששים, אלא שכאשר יש ספק חיי שעה מול אפשרות של חיי עולם - מעדיפים את הסיכוי לחיי עולם.

ובאופן כללי קבע אחד הראשונים, שכל העיסוק ברפואה כרוך בסיכונים, 'שאין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה' ובכל זאת נתנה התורה היתר לרופאים לעסוק ברפואה.

2. הסתכנות עצמית של אחד, כדי להציל את חברו מסכנה

המקור העיקרי שממנו דנים כל הפוסקים בנידון הוא הסיפור הבא מהתלמוד הירושלמי:

רב אמי וריש לקיש

רבי אימי נתפס על ידי גזלנים מסוכנים. אמר רבי יונתן, יכרך המת בסדינו (כלומר התייאש מחייו והחשיבו כמת, ואין לו לר' אמי אלא להכין לעצמו תכריכין), אמר רבי שמעון בן לקיש, או שאני הורג או שאני נהרג, אלך ואצילנו בכוח. הלך ופייס אותם גזלנים, ונתנו לו אותו.

יש מהפוסקים שהביאו את הירושלמי והכריעו כדעתו, על פי מעשהו של רבי שמעון בן לקיש, והיינו שחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מוודאי סכנה; יש מהפוסקים, שדחו הראיה מהירושלמי מכמה סיבות - השאלה שלפנינו היא מחלוקת אמוראים שם; יתכן שלא עשה ריש לקיש אלא משום מידת חסידות; רבי אמי היה גדול מריש לקיש, ולכן היה על ריש לקיש להצילו; יש שהתקשו בהבנת שיטת הירושלמי, למה יתחייב לסכן עצמו בקום ועשה כדי לא לעבור על הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך', הרי אפשר לומר מה ראית שדם חברך אדום יותר, ובעצם הלאו הזה אינו שונה מכל לאו אחר, ונדחה בפני פיקוח נפש כמו כל האיסורים בתורה; ויש מהפוסקים שהוכיחו, שהתלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי, ופסקו כדעת הבבלי. להלן מספר סוגיות שמהם דנים הפוסקים בשאלה שלפנינו:

שניים שהיו מהלכים במדבר

שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים בצמא, שאין המים מספיקים לשניהם, ואם שותה אחד מהם - מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, שנאמר 'וחי אחיך עמך', כלומר יחיה עמך, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך, והלכה כרבי עקיבא.

יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב לסכן את חייו, כדי להציל את חברו ממיתה; ויש שהוכיחו להפך, שדווקא אם שניהם ימותו - ישתה רק בעל המים, אבל אם ספק אם ימותו - ישתו שניהם, כי צריך להכניס עצמו לספק סכנה עבור חברו.

מעיין של בני העיר

מעיין של בני העיר, חייהם וחיי אחרים - חייהם קודמים, שאם אינו מספיק לשתיית כולם, שתייתם קודמת, שחייך קודמים; חיי אחרים וכביסתם - חיי אחרים קודמים לכביסתם, רבי יוסי אומר כביסתם קודמת לחיי אחרים.

יש מי שפירשו, שמדובר במצב שבמניעת הכביסה יש ספק סכנה לכמה בני אדם, ומחלוקת התנאים היא בשאלה אם חייבים להיכנס בספק סכנה, כדי להציל אחרים מוודאי סכנה. ומכאן שלדעת הבבלי (לפי דעת רבי יוסי, שהלכה כמותו), אין חיוב להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה; ויש שכתבו, שלא מדובר בספק סכנה כלל, שכן מדובר במצב שבני העיר האחרת יכולים לטרוח ולהביא מים ממקום אחר, או שיכולים לעקור ממקומם, אלא שהדבר כרוך בצער וסבל, ומחלוקת התנאים היא אם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי למנוע צער מהזולת, ובזה הלכה כרבי יוסי, שאין חייב בכך, אבל אין ראיה שבמקום סכנה לזולת לא יהא חיוב על המציל להיכנס לספק סכנה.

"והשבות לו"

בדין חיוב ההצלה של הזולת מסיק התלמוד, שמהפסוק 'והשבתו לו' - לרבות אבדת גופו, נלמדת ההלכה שחייב להצילו בגופו, ומהפסוק 'לא תעמד על דם רעך', נלמדת ההלכה שחייב לטרוח ולשכור מצילים. יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה, אלא רק שחייב להוציא הוצאות על הצלתו; ויש שדחו ראיה זו, כי המדובר בסוגיא זו במצב שיש ספק בהצלת המסוכן, שאז באמת אין חיוב למציל להכניס עצמו לסכנה, אבל אילו הייתה ההצלה וודאית - חייב להציל.

מחלוקת מה חייב אדם לעשות כדי להציל

להלכה נחלקו הפוסקים אם חייב אדם לסכן עצמו מספק, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה - יש אומרים, שחובתו להסתכן. ולשיטה זו - יש הסבורים, שלא רק שחייב אדם להסתכן כדי להציל את חברו, אלא שמותר לו גם להקריב את חייו למען מטרה זו.
ויש הסבורים, שאסור לאדם לוותר על חייו, ודין חייך קודמים הוא דין מוחלט ולא רק זכות קדימה, ולכן אם יש סכנה וודאית למציל - אסור לו לכל הדעות להיכנס לסכנה כזו, כדי להציל את חברו.
ויש אומרים, שאין חובה לאדם לסכן עצמו עבור חברו.

ג. פרטי דינים

1. הסתכנות עצמית של חולה בביצוע פעולה רפואית

חולה שנותרו לו רק חיי שעה, ומציעים לו לעבור ניתוח או טיפול מסוכן אחר, שאפשר שהטיפול או הניתוח יגרמו להבראתו ויחיה חיי עולם, אבל אפשר שימות מהר יותר כתוצאה מהטיפול לעומת המהלך הטבעי של מחלתו - מותר לו לעבור ניתוח זה או טיפול זה; ולא רק שמותר לאדם לסכן את חיי השעה שלו עבור חיי עולם בשב ואל תעשה, אלא הדבר מותר גם בקום ועשה.

יש אומרים, שההיתר הוא דווקא אם הסיכויים להצלחת הניתוח הם לפחות מחצה על מחצה; יש מי שסבור, שאמנם אין צורך בסיכויים של 50%, אך מכל מקום צריך לפחות סיכויים של 30%; ויש אומרים, שאפילו אם קרוב יותר שימות מהניתוח, אך יש סיכויים שיחיה חיי עולם - מותר; ואפילו אם הוא ספק רחוק שיתרפא מהניתוח, ויותר קרוב שימות תיכף בעת הניתוח - מותר, כי לא חוששים במצב כזה לחיי שעה, כשהדבר נעשה לטובתו.

יש מי שכתבו, שדווקא אם הניתוח עשוי לרפא את החולה ממחלתו - מותר לו להסתכן, אף אם הטיפול עלול לקרב את מותו; אבל אם גם לאחר הניתוח יישאר במחלתו ובסכנתו, אלא שללא הניתוח הסכנה היא קרובה, ועל ידי הניתוח הסכנה מתרחקת - אסור לעשות הניתוח, אם יש חשש שהוא יקרב את מותו.

אין חיוב על החולה להיכנס לסכנה בניתוח שעשוי לרפאו אבל עלול לקרב מותו, אלא שהוא רשאי לעשות כן; אבל אם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח - חייב לעשות הניתוח, שהרי אדם מצווה לחיות.

ההיתר לאדם לסכן עצמו בריפוי הוא דווקא כשיש וודאות בצורך בניתוח, שאם לא כן החולה ימות בוודאי, אבל כשיש ספק אם יש צורך בניתוח, ואולי יוכל החולה לחיות גם ללא הניתוח, ומאידך יש ספק שהניתוח יקרב מותו - אסור להכניס עצמו לספק זה.

יש מי שכתב, שחולה במחלה שאיננה מסכנת את חייו, אלא שהוא סובל ממחלתו או שהוא מוגבל, ויש אפשרות לנתחו ולרפאותו מסבלו, אבל יש סיכון בניתוח, והוא עלול למות ממנו - אסור לעשות ניתוח זה; ויש מי שכתבו, שאם הוא סובל מייסורים קשים, אף שאין מחלתו מסכנת את חייו - אמנם אין להורות לו לעשות הניתוח, אבל אם רוצה בכך - מותר לו להסתכן, כדי למנוע ייסורים קשים.

ההיתר לסכן חיי שעה כדי לזכות בחיי עולם הוא דווקא אם החולה מסכים לכך, והסכמתו מועילה ואינה נחשבת כאיבוד עצמי לדעת, וכמו כן אם הוא מסרב - אין זה נחשב כאיבוד עצמי לדעת, ויש לו זכות לסרב.

אם חלק מהרופאים אומרים שהחולה ימות ממחלתו אם לא ינתחוהו, וחלק מהם אומרים להפך, שממחלתו לא ימות, אבל ימות מהניתוח - יש מי שכתב, שלא יעשו הניתוח, ושב ואל תעשה עדיף; ויש מי שכתב, שגם במקרה כזה מותר לעשות הניתוח, כי אין אנו חוששים לחיי שעה.

מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה של חיסון נגד אבעבועות שחורות, כדי להימנע ממחלה זו שהיא סכנה ממשית, והיינו שמותר להכניס עצמו לסכנה רחוקה, כדי להציל עצמו מסכנה קרובה, ומותר להציל עצמו בספק רחוק של סכנה עכשווית, כדי להינצל מסכנה חמורה בעתיד, ובכל רפואה מונעת, אף שכרגע אין סכנה - מותר ואף חובה לאדם לפעול בסכנה מועטת כעת, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד.

מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בטיפול במחלה שבאה בהתקפים שמסכנים את חיי החולה, למרות שבכל פעם שההתקף חולף - חולפת גם הסכנה.

יש מי שמשמע ממנו, שאם מקובל לעשות ניתוחים או טיפולים מסוימים, גם אם יש בהם סיכון - מותר לאדם להסתכן בהם לרפואתו, אף שהוא לפעמים נגד כללי ההלכה בנידון, והוא על פי הכלל שכיוון שדשו בה רבים, שומר פתאים ה'.

ומכל מקום, בכל המקרים שמותר לסכן חיי שעה של חולה, צריך ההיתר להיות בדרך מותנה וביישוב הדעת, בהסכמת בית הדין, ועל פי הרופאים היותר מומחים.

2. הסתכנות עצמית של האחד, כדי להציל את חברו מסכנה

כתבו רבני דורנו, שלהלכה הסכימו רוב האחרונים שאין אדם רשאי להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. אמנם גם לשיטה זו מצינו חילוקי מצבים שונים, שדנו הפוסקים לחייב או להרשות סיכון עצמי לצורך הצלת הזולת:

יש אומרים, שמחלוקת הפוסקים היא רק אם יש חיוב להסתכן כדי להציל את חברו מסכנה, אבל לכל הדעות רשאי המציל לעשות כן, והוא ממידת חסידות, ומי שנדבה רוחו להציל את הזולת גם על ידי סיכון עצמי - אשרי חלקו; ויש הסבורים שהמחלוקת היא על עצם ההיתר, ולדעת האוסרים יש אמנם איסור להסתכן.

יש מי שכתב, שאם הספק נוטה יותר אל ההצלה - חייב המציל להיכנס לקצת סכנה ולהציל את חברו, ואם לא הציל - עובר משום לא תעמד על דם רעך; ואם הספק נוטה לוודאי, ואפילו כשהספק שקול - אינו חייב למסור נפשו. ובשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה לכל מידת סכנה שאדם מוכן ליטול על עצמו ולהסתכן בה למען תועלתו הפרטית, כגון להרווחת ממון, או למען כבודו - שבסיכון כזה חייב להיכנס גם למען הצלת חברו, אבל כאשר יש חשש גדול של סכנה, שאדם לעולם לא מכניס עצמו לתוכה אפילו תמורת הון רב, או כאשר יצטרך להיכנס לסכנה של עינויים קשים - לא יכניס עצמו גם להצלת חברו; ויש מי שכתבו, שבשום מקרה אין חיוב להכניס עצמו לידי ספק מיתה, ולשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה שכל ספק סכנה שמחללים בגללה את השבת - אין המציל חייב להיכנס בה כדי להציל את חברו, ואפילו בספק סכנה הנוטה יותר להצלה.

דעת המתירים לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו היא דווקא אם ההצלה היא וודאית, שאז אף אם המציל מסתכן - מותר; אבל אם הצלת המסוכן לא תלויה בחיי המציל, ואף אם המציל ימות, יש ספק אם המסוכן יינצל - לכל הדעות אסור להסתכן.

ההיתר להסתכן עבור חברו הוא דווקא כשיש רק ספק סכנה למציל, אבל אם יש סכנה וודאית למציל - אסור לו להסתכן עבור חברו. אבל אם מדובר בצדיק גדול, שמובטח לו שיתקיים נס על ידו - יש מי שכתב, שיכול הוא לעשות פעולות שבסתם בני אדם הם נחשבים כסכנה, כדי להציל אחרים מסכנה.

אם אדם גרם במעשיו שייכנס למצב של סכנה - לכל הדעות אין חיוב על אחרים להיכנס לסכנה עבור הצלתו.

שיש מי שכתב, שלדעת האוסרים לסכן עצמו עבור חברו - הוא הדין שאינו מחויב לסכן עצמו אפילו עבור הצלת כלל ישראל; יש הסבורים שעבור הצלת כלל ישראל מחויב כל יחיד לסכן עצמו לכל הדעות; ויש מי שחילק בין הצלת רבים מישראל, שאם אין היחיד בכלל הסכנה - אינו מחויב להיכנס לסכנה עבורם, ובזה אין הבדל בין הצלת יחיד לבין הצלת רבים, לבין הצלת כלל ישראל - שכל יחיד חייב לסכן עצמו עבורם. ומכל מקום אין לכפות אדם למסור נפשו להצלת הרבים.

יש מי שכתב, שביחס לרופא לכל הדעות אין איסור להיכנס לספק סכנה, ובוודאי שלא ייקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית. לפיכך, מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו.

וכמו כן יש מי שכתב, שאין חובה על רופאה בהריון לטפל בילד הסובל מאדמת מחשש שתידבק במחלה, וייגרם נזק לעוברה, אבל אם רוצה להתמסר להצלת החולה - מותר לה, ואשרי חלקה.

חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה - חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום, והכללים ההלכתיים של 'וחי בהם' ושל 'וחי אחיך עמך', אינם חלים בתנאי מלחמה, ולפיכך חייב כל אחד למסור נפשו עבור הצלת הרבים.
אבל אם יש חולה בעיר שלא מאנשי הצבא, והוא מקום של סכנה בגלל מלחמה - אין חיוב על הרופא לסכן עצמו להיכנס למקום המלחמה כדי להציל את החולה.

אסור לאדם לשמור לעצמו תרופה מיוחדת להצלת עצמו, אם כרגע אין הוא חולה במחלה הדורשת תרופה זו, ולעומת זאת יש לפניו חולה הזקוק לתרופה זו.

אם הסכנה למציל היא רק סכנת איבר אחד, והסכנה לחברו היא סכנת נפשות - יש אומרים, שחייב להצילו; ויש אומרים, שאינו חייב להסכים לחיתוך איבר שלו להצלת חברו.

אם מדובר שיהיה רק צער למציל - חייב להציל את חברו מסכנת נפשות, כי אדם מחויב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו.

יש מי שכתב, שאם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם, יש מידת חסידות שיסכן עצמו עבור חברו הגדול ממנו, ובפרט אם הניצול הוא תלמיד חכם שרבים זקוקים לו, והיינו שהמתנדב למות תחת השני, אין זה בגדר מתחייב בנפשו, אבל בוודאי שאחרים אינם יכולים לכפותו על כך; ויש מי שכתב, שאם הסיכון של המציל הוא וודאי - אין לו להכניס עצמו לסכנה כזו, גם אם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם.

יש שחילקו בין סכנה שבדרך העולם בני אדם לוקחים עליהם לצורך פרנסה - שמותר גם לצורך הצלת חברו, לבין סכנה שלא לוקחים אפילו לצורך פרנסה.

באופן עקרוני אין לתת כללים ברורים וקבועים בנידוננו, אלא הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור על עצמו יותר מדי, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו - המדקדק עצמו בכך, סופו שבא לידי כך, וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא; ולא כל חשש רחוק נקרא ספק פיקוח נפש, ואם אין בזה גדר ספק נפשות - יש חיוב הצלה, ודבר זה מסור לחכמים ולבקיאים.