גואלי-שקר בגיטאות פולין

פיליפ (ירוחם פישל) פרידמן

מצודה, כסלו תשי"ד


תקציר: מאמר זה סוקר את פעולותיו של רומובסקי ראש הגיטו היהודי בלודז. כותב המאמר מבקר את אופן תפקודו ואת העובדה שהוא ושכמותו שיתפו פעולה עם הנאצים.

מילות מפתח: רומקובסקי, לודז, גיטו, שואה, יודנראט


א.

הופעותיהם של משיחי-שקר בישראל היו כמעט תמיד כרוכות במהפכות רוחניות. בדבריהם של משיחי-השקר מצאו להם בטוי רחשי לב העם, תקוותיו וחלומותיו. ולפיכך, אין השם משיח-שקר הולם את היהודים שקמו בגיטאות פולין הכבושה בידי הנאצים וקבלו על עצמם את הצלת ישראל - גואלי-שקר היו הללו ולא משיחי-שקר. אם ה"דיקטאטורים" של הגיטאות השתמשו פעמים במושגים ובדיבורים שהיו כאילו שאובים מאוצר מחשבתה של המשיחיות - אלה היו בפיהם רק מליצות נבובות. אותם המצילים שקמו בגיטאות פולין לא שאבו ממסורת המשיחית של ישראל ולא מהתרוממות נפש מסתורית. התעוררותם למעשי משיח וגואל באה ממקורות זרים ובלתי-טהורים. בדרכים עקלקלות ומוזרות נתקבל הרעיון ה"משיחי" כחלק עיקרי בשיטתם המדינית של הפאשיסטים וביחוד של הנאצים, - וכמובן בצורה מזוייפת ומסורסת; משיחי-השקר של המדינות הפאשיסטיות הבטיחו גאולה להמוניהם, דיברו על רעיון התעודה והבחירה, הכריזו על מדינותיהם שתהיינה "בנות אלף שנה" והקריבו על מזבח העתיד הזהיר המדומה של עמם - בני עמים אחרים לאלפים ולרבבות.

גואלי-השקר של הגיטאות - ביודעים או בלא יודעים - הושפעו על ידי שגעון הגדלות של ה"משיחים" הפאשיסטיים. שאפו להיות גואלים לעמם בדרכים שלא היה בהם אף שמץ של רוח היהדות. היו תקיפים שמשלו בכפה - דוגמת אדוניהם הנאצים - והאמינו כי יעלה להם להציל לכל הפחות חלק מבני עדתם ע"י מעשי עריצות, ברוח שיטת ה"פירר" הגרמני.
מובן מאליו: לא היה להם שום משען בציבור היהודי - שהתייחס אליהם ביראה, בשנאה, ופעמים באדישות; אף על פי שפרקים תלה בהם אי-אלו תקוות. בלבותיהם של יושבי הגיטאות היו הרגשות משיחיות עמוקות, ביחוד בין שלומי אמוני ישראל. ויש בו בשיר העממי הנפלא: "אני מאמין" להעיר על מצב-נפש דתי עמוק. אולם זה לא מצא את ביטויו בתנועה משיחית. אין קשר כל שהוא בין אמונותיו המשיחיות של העם ומעשיהם של גואלי-השקר התקיפים. כידוע, הגרמנים הרחיבו למראית עין את רשויות הקהלה היהודית, נתנו לה שלטון עצמי, כלכלי, אדמיניסטרטיבי ומשפטי רחב. כמובן לא היתה זו אלא קאריקטורה של שלטון עצמי; הנאצים זממו עי"כ לעשות את הקהלה היהודית שותף לתכניות-החבלה שלהם. "שלטון עצמי" זה היה מסודר בדיוקן הארגון המדיני הנאצי, מבוסם על עקרון "המנהיג". בראש הקהלה עמד ה"מנהיג", שקראוהו בשמות שונים: "פרעזעס", "לייטער" - מנהיג, זקן היהודים - "יודנעלטסטער" ועוד, בידו התרכז כל השלטון. לראשי קהלות יהודיות אחדות, שנתמנו מטעם הנאצים (וורשה, לודז, וילנה, סוסנוביץ וכו') נדמה כי יחד עם השלטון שניתן בידיהם על בני עדתם, הושם עליהם תפקיד היסטורי שאין דוגמתו בתולדות עמנו. ראשם סחר עליהם מרוב הכוח, הכבוד והגדולה שהעניקו להם הנאצים. וסוף דבר היה כי מכל התקיפים הללו שנכנסו לפרדס-השלטון, אף אחד לא יצא בשלום. אחד מהם הציץ ונפגע: הוא אדם צ'רניקוב מוורשה, שאיבד עצמו לדעת כשעמד על תחבולת הנאצים בקיץ 1942; אך שלשת חבריו שנכנסו לאותו "פרדס" - גנז מוילנה, רומקובסקי מלודז ומרין מסוסנוביץ - היו ל"אחרים".

על אף כל עוורונם, קוצר ראייתם ההיסטורית ואי-הבנתם את רוח נצח ישראל, - לא היו הללו סתם בריונים, או עריצים; לא היו גם בוגדים במשמעותו המקובלת של מושג זה. נפתוליהם - חווייה דראמטית מסוג חדש לגמרי היא בתולדות עמנו.
יש בטרגדיה של שלשת ה"גואלים" הנזכרים מעין לקח היסטורי איום. טרגדיה אחרת היא לגמרי מזו של יוסף בן מתתיהו או של האנוסים בספרד. תסבוכת הניגודים החיצוניים והפנימיים, הכרוכים באישיותם של ה"גואלים" הללו ובמעשיהם רבה ביותר. זמן רב יעבור עד שנוכל להגיע להערכה אובייקטיבית ושלמה של פרשת "גאולה" ו"גואלים" זו. עד כה לא נעשה גם נסיון לתאר על יסוד קטעי הידיעות אותו "ספור מעשה" כמו שהוא. כוונתי למלא במאמר שלפנינו חסר זה - והנני מסתפק בו בפרשת ה"גואל" בלודז.



ב.

הגדול בגיטאות פולין - מלבד וורשה - והאחרון לכליון היה הגיטו בלודז. אע"פ שקהילת לודז היתה צעירה מאד בשנים (ישובה היהודי התחיל להתפתח בראשית המאה הי"ט) עלתה במהירות במספר אוכלוסיה (קרוב ל-250.000 יהודים בשנת 1939), ויצאו לה מוניטין בעשיריה ובנדבניה, רבניה וחכמיה, סופריה ואמניה. לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה היתה קהלת לודז מרכז חשוב לחיי ישראל בפולין. כשהגרמנים כבשו את העיר (ראשית ספטמבר, 1939), נגשו תיכף ומיד ל"פתרון השאלה היהודית". אחת העבודות החשובות בתכנית זו היתה הקמת מנגנון של שלטון עצמי יהודי שישמש להם כלי נוח לביצוע מטרתם. ראש הקהלה, ליבל מינצברג, עזב את לודז לפני בוא הגרמנים. הנאצים בחרו - מחברי הקהלה שנשארו בלודז - במרדכי חיים רומקובסקי (Rumkowski) כראש היהודים. רומקובסקי היה אז זקן כבן שבעים, בעל-צורה. לפני המלחמה היה מנהל בית-היתומים ב- Helenowek על יד לודז. יצאו לו מוניטין כאיש בעל-מרץ ואופי דיקטאטורי. שונאיו האשימוהו ביחסי קרבה יתירה אל תלמידות ומורות; ספר כתוב ע"י רופא אחד מאשימו בפרהסיא במעשים אלה. מזגו הסוער של הזקן התבטא גם בענינים אחרים - מדומים או אמתיים, מי יודע? ידוע היה ככעסן גדול, אדם שלא היה נוח לקבלת משמעת כל שהיא. נכנס לועד הקהלה היהודית שנים רבות לפני המלחמה כנציג המפלגה הציונית. כשהקהלה נכבשה ע"י אגודת ישראל, וחבריה בועד הקהלה לא התחשבו בדעותיהם של חברי המיעוט הציוני, החליטה המפלגה הציונית להוציא את חבריה מועד הקהלה. רומקובסקי לא סר למשמעת המפלגה ונשאר בועד הקהלה. אחרי כן, בתקופת הכיבוש הנאצי, רומקובסקי ניצל עובדה זו להדגשת אי-מפלגתיותו. רגיל היה לומר: "דנתי בגניזה את כרטיס המפלגה שלי לכל ימי המלחמה".

רומקובסקי לא היה פחדן. לחייל גרמני אחד שבא אליו בדרישות והתחיל לאיים עליו, ענה: "מה תוכל לעשות לי? אני בן שבעים עתה ואת חלקי בחיים כבר קבלתי". את הנשיאות מטעם הנאצים לא קבל בקלות ראש. ידע כי יבואו נסיונות קשים ליהודי לודז. העתונאית טניה פוקס, אלמנת העורך הראשי של "לאדזשער פאלקסבלאט", מספרת בזכרונותיה: אחרי בוא הגרמנים לא יכלה להחליט אם להשאר בלודז או לברוח בדרך מלאה סכנות אל אזור הכיבוש הרוסי. באה להוועץ עם רומקובסקי, והוא אמר לה: "את יכולה לצאת? צאי! אין כל טעם לשבת כאן ולהמתין. הלאה, הלאה, לברוח מכאן, פה המצב רע מאד! " ואם כן, למה קבל רומקובסקי עליו אותו עול? כלום הנאצים הכריחוהו לכך? ונהפוך הוא: הוא שביקש בכל מיני תחבולות מינוי זה - לרעת הציבור היהודי בלודז, מפי ניצולי-לודז רבים. בתפקידו של רומקובסקי היו כרוכות סכנות רבות. כבר בימי שלטונו הראשונים קרה מקרה שהטעימו את טעם המשרה הזאת: מזכיר הקהלה היהודית נתפס ע"י הגרמנים לעבודה. רומקובסקי הלך להשתדל כי יוציאוהו לחפשי. מה עשו הגרמנים? תפסו את הזקן כמו שעמד לפניהם והשליכוהו לתוך אמבטי מלאה מים, ואח"כ הוציאוהו משם בבעיטות והכאות.

ובכן, למה שאף רומקובסקי למשרה כה מסוכנת? בודאי, אחד הגורמים הראשיים היתה תאוות השלטון והכבוד. אך לא זו בלבד. ככל שנלמד יותר את מעשיו ודבריו, נבין שהיתה בו הרגשה עמוקה כי הגיעה בשבילו שעתו ההיסטורית ועליו למלא שליחות גדולה, שרק יחידי סנולה זכו לה. עדיין לא היתה בהירה לו ולשאר היהודים מדיניות השגעון הנאצי ביחס ליהודים. רומקובסקי האמין בתומו כי הוא יהיה הגואל, - לא רק לבני עמו בלודז, אלא גם במקומות אחרים. תחילה לא הבין כי ע"י קבלת עקרוני השיטה הנאצית-הפאשיסטית ודרכי השלטון האוטוקרטי נעשה הוא גופו כלי-שמוש לאותה שיטה כלפי אחיו. נתקיימה בו "עבירה גוררת עבירה". הצעד הראשון שצעד רומקובסקי לאחר שנתמנה לראש היהודים היה מעשה-רשע שהפקיר חיי-יהודים בידי התליין. ומעשה שהיה כך היה: הגרמנים ציוו לרומקובסקי לבחור במועצה שתעמוד לימינו ("בייראט"). לפי נוסח הנאצים לא נתקיימו בחירות חפשיות, אלא המועצה נתמנתה על ידי רומקובסקי. וכך הודיע במכתב-חוזר מיום 16 לאוקטובר 1939 לשלשים ואחד איש כי נתמנו לחברי המועצה (יודנראט), והדגיש כי קבלת המינוי חובה היא. חברי הועד החדש - אע"פ שלא היו בעלי נסיון בחיים הציבוריים - לא היו נענים לכל דרישותיו ולא הסכימו למדיניותו הפנימית והחיצונית (ז"א כלפי הגרמנים) וכך רבו החיכוכים בינו ובין חברי הועד. לא עבר חודש לקיומה של המועצה - וחבריה הוזמנו אל הגיסטאפו; עונו שם עינויים קשים ורובם לא שבו הביתה, רק שנים או שלשה מהם ניצלו. ב-5 לפברואר 1940 הודיע רומקובסקי לשלטונות הגרמנים כי בחר במועצה חדשה בת כ"א איש. מה היה חלקו של רומקובסקי בקצם הנורא של חברי הועד הראשון? אם רומקובסקי התאונן באזני הגרמנים על "קשי-ערפם" של חברי הועד, הידע את הצפוי להם? שאלות חמורות אלה לא נוכל להשיב - מחוסר תעודות ומסמכים מאומנים.

המועצה השניה היתה לפי רוחו של רומקובסקי. נכנסו בה אנשים שעד עתה לא שמשו אלא ב"תפקידים שלישיים". רומקובסקי בחר לו לעוזריו ופקידיו אנשים ללא עבר בחיי הציבור היהודי, גם מתבוללים ומשומדים שהתחוקה הגזעית הנאצית החזירתם אל היהדות על כרחם. הללו שהיו רחוקים מחיי היהודים, ללא משען כל שהוא בחברה היהודית, היו תלויים לגמרי ברצונו של רומקובסקי (חזיון זה נשנה בגיטאות אחדים, למשל בוורשה). לאחר שרומקובסקי הסיר מדרכו את המכשול הראשון, - האופוזיציה ביודנראט, - התחיל למשול ביד חזקה. כל זמן שהיהודים ישבו מפוזרים בעיר, לא היה שלטונו שלם. רסן ממשלתו התחזק לאחר הסגרתם של כל יהודי לודז בגיטו (ע"פ פקודת הגרמנים מיום 8 לפברואר 1940). מספר הנפשות שנמסרו ע"י כך לרשותו השלמה, ירד מאד. מ-250.000 יהודים שהיו בלודז בפרוץ המלחמה, נכנסו לגיטו כ-160.000 נפש. רבים ברחו מלודז בימי המלחמה הראשונים, לפני בוא הגרמנים; רבים גורשו או ברחו בחדשים הראשונים לכיבוש הנאצים; וביחוד לאחר שנתפרסמה גזרת הגיטו. גיטו-לודז היה הגיטו הגדול הראשון בפולין (נסיונות אחדים "בלתי- רציניים" נעשו קודם לכן בערים קטנות אחדות, למשל בפיוטרקוב), וכמובן הפיל אימה רבה על היהודים. אך הגרמנים הגדילו את מספר "נתיניו" של רומקובסקי. פליטים יהודיים שגורשו מערים שונות בפולין המערבית, מסביבות קליש, ולוצבק, פוזנא וכו' הובאו לגיטו-לודז הצפוף (בערך 40.000 איש). מלבד זה גורשו ללודז כ- 20.000 יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה (המבורג, ברלין, וינה, פרנקפורט דמין, דיסלדורף, פרג וכו'). בשנת 1940 הקציבו הגרמנים לגיטו לודז 200.000 כרטיסי-תזונה. להגדיל לעג וקלס - הוסיפו הגרמנים ל"אימפריה" של רומקובמקי "קולוניה" מיוחדת במינה. בסתיו 1941 גזרו עליו לפנות בקצה הצפוני של הגיטו הצר בנינים אחדים והכניסו לתוכם 5.000 צוענים. הנהלת הגיטו צריכה היתה לדאוג לצוענים אלה, ביחוד בעניני דואר, תזונה ובריאות. הגיטו הצועני חוסל ע"י הגרמנים באביב 1942.


ג.

דרך כלל מתקבלת על הלב השערתו של ההיסטוריון א. אייזנבך כי דרך גיטו-לודז עברו קרוב ל-800.000 איש. עם הקמת הגיטו התחיל רומקובסקי מושל בו בכפה. כינויו הרשמי היה "זקן היהודים" in Juden der Aelteste Der Litzmanstadtghetto בפי היהודים נקרא באופן רשמי: יושב-ראש ("דער פרעזעס"); ובאופן לא-רשמי כינוהו: חיים המלך, הקיסר, מרדכי חיים, הזקן ("דער אלטער"). הד"ר רינגלבלום מזכיר כי נקרא גם בשם "חיים הנורא" ("חיים דער שרעקלעכער"). רומקובסקי ארגן מנגנון מדיני שלם: מחלקות לתזונה (המחלקה העיקרית), לבריאות, לחינוך הילדים, לעבודה, לעזרה סוציאלית, לדיור והעברה, לתרבות, לעתונות, למסים, לעניני פקידים ועובדים, להובלה וחיבור, לדואר, לעניני משפטים ובי"ד, לבתי סוהר, למשטרה וכו'. במשטרה היהודית היו כ-1.200 שוטרים, ולה היו "מחלקה מיוחדת" (Sonderabteilung) לענינים "נכבדים" (אימת "זאנדער" היתה גדולה מאד על הגיטו) ומחלקת החיפוש (Ueberfallskommando). היתה בגיטו גם משמרה פלילית גרמנית -Kriminal Kripo - Pozeili שקציניה היו גרמנים (ומהם שידעו עברית ויידיש) ושוטריה נתגייסו מתוך האספסוף היהודי. נוסף על אלו - היה לו לרומקובסקי מעין גדוד "כרתי ופלתי", משטרה פרטית, - ה"בריגדה הלבנה" - לתפקידים מיוחדים [בני ה"בריגדה הלבנה" היו עובדים במחלקת החיבור וההובלה, כשלא היו להם תפקידים מיוחדים מרומקובסקי]. ידו הימנית של רומקובסקי במשטרת היה שלום הרצברנ, ראש בית הסוהר ברחוב צ'רניצקי (UI. Czarneckiego). בור גמור, גס רוח ושמש מסור לאדוניו. רומקובסקי היה גם השופט העליון בגיטו. היה מאשר את פסקי ביה"ד בגיטו [בראשו עמד יעקבסון] ודן בערעורים על החלטות ביה"ד. רצה להנהיג גם את עונש-המות. הגרמנים תמכו בו, אבל ארבעה מחברי ביה"ד הגיטו התנגדו לכך שיהודים יגזרו משפט מות על אחיהם בימי שלטון הנאצים. הפעם נכנע רומקובסקי לדעת הרבים. אמנם, הנהיג עונשי גוף אחרים, למשל, מלקות. כרובספייר בשעתו שאף גם רומקובסקי לשוות למשרתו אופי של קדושה וכהונה ע"י קבלת תפקידים דתיים. התחכם לבחור לו מקצוע בחיי הדת שע"פ דיני ישראל "פתוח" הוא לכל אדם בישראל: סידור חופה וקידושין. רומקובסקי פאר פעולה זו ועשאה מעין מונופוליון שלו. היה נואם בשעת סידור הקידושין ונותן לחתן וכלה מנת מזון מיוחדת למתנה. צילומיהן הרבים של חגיגות אלו מעידים כי רומקובסקי דאג לפרסום מעשיו אלה, מעשי כהן גדול. בראש השנה ת"ש הופיע רומקובסקי בבה"כ לבוש בגדי תפארת: בראשו מגבעת לבנה-כחולה מקושטת, עטוף מעיל לבן ארוך, ולו צוארון משובץ כסף טהור. הופעה זו שיוותה לרומקובסקי דמות של מייסד כת חדשה מוזרה. "כהן גדול" זה היה אלמן; בגיטו נשא אשה צעירה ויפת תואר; בנות לוייתו בגיטו היו תמיד נשים צעירות ויפות. בבית חרושת אחד לחייטות היו עובדות רק עלמות צעירות ונאות [כשבעים נשים] וקראו לו "הרמון-רומקובסקי". אולם, על אף כל השמועות שהיו מתהלכות על יחסו לנשים, לא נודעו מעשי פריצות או הפקרות בחוגו של רומקובסקי כהללו הכרוכים ביעקב פרנק ועדתו.

הארגון בגיטו היה למופת. רומקובסקי הקפיד הרבה בסדר, בדייקנות ובניקיון. למזכירה ראשית בחר לו את העלמה דורה פוקס מעיר הנובר. באופן יוצא מן הכלל פתר רומקובסקי את בעיות-התקציב של "מדינתו", שהיה גדול מאד. מוסדות הקהלה על פקידיהם, בתי החרושת ומפעלי התוצרת על רבבות פועליהם, המושבות החקלאיות, בתי הספר, בתי היתומים, בתי החולים, והשוחד שצריך היה להעניק לשלטונות הגרמניים ולגרמנים פרטיים - כל אלה דרשו סכומים רבים. רומקובסקי החרים את כל הבתים ומפעלי-התעשיה בגיטו; דרש מתושבי הגיטו להביא לו את כל הזהב, הכסף האבנים היקרות ודברי החפץ, המטבעות וניירות החוץ, - שאת רובם צריך היה למסור לגרמנים. הבריגדות המיוחדות של המשטרה היו עורכות חיפושים בגיטו ומחרימות כל אשר מצאו. הגיטו היה מלא מרגלים ומלשינים שהיו מגלים למשטרה אוצרות גנוזים. עינו של רומקובסקי היתה צופיה גם בכל מה שבא אל הגיטו מהחוץ: מערים אחרות בפולין ומחוץ לארץ ע"י דואר-הגיטו. דואר זה קבל בשנה הראשונה לקיומו 135.000 חבילות מערי פולין ו-14.300 חבילות מחו"ל, 10.000 טיליגרמות, יותר ממיליון מכתבים וגלויות, ועל כולם: 64.000 המחאות כסף וערכן [לפי הקורס הרשמי: 1 דולר - 5 מרק] 1.700.000 מרק גרמניים. בשנים שלאחריה עלו ההכנסות מהמחאות הכסף: בשנת 1941 הוכנסו בדרך זו 4.000.000 ובשנת 1942 - יותר מחמשת מיליוני מרק גרמנים. מלבד זה הפליטים הגרמניים, האוסטריים והצ'כיים הכניסו לקופת הקהלה יותר מארבעת מיליונים מרק גרמנים ומטבעות חוץ. תוי-הדואר של הגיטו היו מקושטים בתמונות "המלך" רומקובסקי - כזקן בעל הדרת פנים.(Chrysanthemenkopt dem mit Mann Der אמרו הגרמנים). פניו תמיד חיוך טוב-לב ומסביבו סמלים שונים: מפעל כלכלי של הגיטו או קבוצות ילדים מעריצים, או קבוצות עניי הגיטו המושיטים ידיהם אליו בתפילת תחנונים ורחשי תודה. הכנסות הדואר היהודי שימשו כמקור חשוב בתקציב הקהילה. כיצד עלה לו לרומקובסקי להוציא סכומים גדולים אלה מן האוכלוסיה היהודית? ה""זקן" השכיל להוציא את הכסף והמטמונים מגנזיהם ע"י ריפורמה כספית "מהפכנית": טבע מטבע יהודית, מקושטת סמלי מנורה ומגן דוד, וחתומה בחתימת ידו, ועשה אותה למטבע היחידה בגיטו; המטבעות הפולניות והגרמניות נאסרו בגיטו. מכיון שכל צרכי החיים [דירה, אור, הסקה, תזונה, תלבושת וכו'] והשירותים הסוציאליים היו מרוכזים בידי הקהלה ותושבי הגיטו היו חייבים לשלם לה במטבע החדשה - לא היתה להם ברירה אלא להחליף לכל הפחות חלק כספם הגנוז במטבע זו. הבנק להוצאת כסף בגיטו (געטא-עמיסיאנסבאנק) נפתח ביום 26 יוני 1942, ושני ימים לאחר זה לא היו מקבלים איזו מטבע שהיא (אפילו לא מרק הגרמני) בשום מוסד וחנות בגיטו. מטבעותיו של גיטו לודז נקראו בין היהודים והפולנים: "חיימקות" (chaimkl), על שמו של רומקובסקי. מקור הכנסה חשוב היה גם "מסחר החוץ": יצוא תוצרת-הגיטו לגרמנים, וגם יבוא צרכי תזונה וחמרים גלמיים של הגיטו. מתנגדי רומקובסקי טענו כי הקהלה דורשת בעד סחורתה פי שנים ושלשה ומעלה מהמחירים שהיא משלמת לגרמנים. היו לקהלה גם כמה הכנסות עראיות. כדאי להזכיר, למשל, את ביקורו של משה מרין, הדיקטאטור היהודי בערי שליזיה, בלודז (אוגוסט 1940). מרין הבטיח כי דז'וינט (Committee Distributioa Joint) ישלח לגיטו לודז 100.000 דולרים דרך ליסבון (פורטוגל). שלטונות הגיטו לא האמינו בהבטחתו; הנס Bibow , הקומיסאר הנאצי של הגיטו (Litzman Ghettoverwaltung stadt) שלח מכתב בענין זה אל ה"רייכסבאנק" בברלין וקבל תשובה חיובית. כמובן, ה"רייכסבאנק" המציא אותו סכום לגיטו לודז במרקים גרמנים (דולר אחד - חמשה מרק).

רומקובסקי היה מחנך בטבעו, ודאג להציל כל שניתן להצלה מרשת בתי הספר היהודיים בהם הצטיינה לודז לפני המלחמה.
מחלקת החינוך שבראשה עמדו העסקן הציוני משה קארו והמורה אליהו טבקסבלט (מחברי פועלי ציון) הקימה בתי ספר עממיים, שבאביב 1940 ביקרו בהם 7.400 תלמיד ותלמידה, ובתי ספר תיכוניים ובהם 780 תלמידים. מספר זה עלה כפלים בשנת 1941. אל מחלקת החינוך נלוו אח"כ: העסקן הציוני הותיק שמואל לב, המלומד הידוע הד"ר א. ש. קמיניצקי, ובא כח האדוקים המורה י. ל. גרשט. קשה היה למצוא מורים לבתי ספר אלה, כי רוב המורים (בעברית וביידיש) עזבו את לודז לפני בוא הגרמנים. לחוג המורים נכנסו מורים רבים מחוגי המתבוללים שלימדו לפני המלחמה בבתי ספר פולניים, ולא ידעו צורת אות עברית. שפת הלימוד בגיטו היתה יידיש. תכנית הלימודים שעובדה בפקודת רומקובסקי הקדישה מקום רב ללימודי היהדות: דת, שפה וספרות יידיש ועברית. בתי הספר הללו נתקיימו עד תש"ב. אחר כך התנהלה עבודת חינוך בסתר. עוד בשנת תש"ד נתקיימו בהסתר קורסים לילדים שהיו עובדים במפעלי התוצרת השונים בגיטו. בגיטו היו גם בתי חולים. מ- 450-500: - רופאים יהודיים שהיו בלודז לפני המלחמה נשארו בגיטו לא יותר מ-150 עד 170 (לפי חשבונו של ד"ר רינגלבלום: רק שלשים). אחת ממטרות ביקורו של רומקובסקי בוורשה בספטמבר 1940 היתה להביא משם כמאתים רופאים.

"גולת הכותרת" בממשלת רומקובסקי היה ארגון התעמולה וההערצה הרשמית להוד מלכותו ה"פרעזעס". בגיטו יצאו הוצאות רשמיות או חצי רשמיות אחדות, כגון ה"כרוניקה של גיטו לודז" (יידיש, פולנית וגרמנית), עתונים מימיאוגרפיים אחדים ולוחות-שנה. כלי-המבטא הנדפס הרשמי היה "געטא-צייטונג" (יידיש), שהופיע מחודש מרץ עד ספטמבר 1941 (יצאו לאור 18 גליונות). אף חוברת אחת של "געטא-צייטונג" לא יצאה בלי מאמר או שיר מוקדש ל"פרעזעס". משורר החצר היה ל. ברמן, מי שהיה מורה לסטנוגרפיה וכתיבה יפה לפני המלחמה; את שיריו ה"אקטואליים" ב"לאדזשער טאגבלאט" היה חותם בכינויו גראף קאלי (קאליגראף). בימי הגיטו ברמן, כנראה, נמנה עם מלחכי-הפינכא ל"פרעזעס" וויתר על אותו כינוי. בחוברת א' ל"געטא-צייטונג" פתח ברמן בשיר תהלה ל"ידו החזקה של הנשיא" ["דעם פרעזעס שטארקע האנט] - והרי כאן כמה מחרוזיו כתרגום עברי חפשי:
"נשיאנו מר רומקובסקי /
מבורך ע"י רבש"ע /
לא רק בחכמה ובכשרון /
אלא ביד חזקה ואמיצה... /
ברחוב דבורסקה מספר 20 /
העבודה תמיד רותחת /
ומי שיזום להתרשל /
ירגיש בידו החזקה של הנשיא /
כל פראי אדם (אלע ווילדע עלעמענטן) /
הועמדו מול החומה /
שקט וסדר שוררים בגיטו /
רק הודות לזרועו הנטויה".

או שיר חנופה אחר:
"הנשיא נוסע, הנשיא נוסע": /
"אנשים ונשים, זקן וטף /
המונים המונים יתקבצו הנה והנה /
כולם דוחקים ונדחקים, /
ראו הנשיא נוסע! /
עיני הכל ולבות הכל /
אליו פנויות. /
כל הידים פשוטות אליו /
בבקשות ובתחנונים. /
אך הנשיא טרוד מאד /
ואינו שם את לבו אף לאחד מהם /
הוא הרגיש בילד פעוט בן-שבע /
ועמד בדרכו לשוחח אתו". /

דברי חנופה ביזאנטינית כגון אלה נאמרו במאות שירים, מכתבים, בקשות שהגיעו אל רומקובסקי, ביצירותיהם של אמנים, ציירים ופסלים. הערצת הנשיא נעשתה חובה בבתי הספר. ליום הולדתו (1941) הגישו לו בתי הספר של לודז במתנה אלבום מפואר מלא דברי הערצה ותחנונים ל"אדוננו הנשיא" בסגנון: "אתה, הנשיא, דאג לנו", - הוא גם נקרא: "אבי-היתומים". באלבום היו חתימות של 14.587 תלמידים ו-715 מורים. אלבומים מעין זה ניתנו לרומקובסקי כמעט מכל מפעלי התוצרת בגיטו, וביניהם מעשי אמן שדרשו חדשים רבים של מלאכת מחשבת. משפע השלטון והכבוד סחר עליו ראשו של הנשיא. וכך התחיל לדרוש ברבים את "תורתו" החברתית ואת תכניותיו להצלת בני עמו. באחת האספות הסביר את שיטתו זו:
"אני קומוניסט ופאשיסט כאחת [הדברים נאמרו בימי האחווה והשלום בין היטלר וסטאלין]. אינני מודה בהון פרטי. הכל שייך למדינה. הנני פאשיסט גם במובן זה שאני דורש מכל אדם לעשות מה שאני מצווה עליו. אין אדם רשאי להגיד לי את אשר עלי לעשות (קיינער טאר מיר נישט זאגן א דעה), ויש לי יד חזקה".

ביתר בירור מסר רומקובסקי את מחשבותיו אלו בשיחתו עם מזכירתו: "לפני שנים מספר כתבתי ספר דומה לספרו של היטלר: "מלחמתי". היטלר ינצח [במלחמה זו] ואז תעמוד לפנינו בעית פתרונה של שאלת ישראל. היטלר יקדיש לנו איזה שטח שבו יוכלו יהודי אירופה להסתדר. שמתי את לבי [לטיפוח] קשרים טובים עם Greiser וגם בברלין יודעים את שמי. ימסרו לי את השלטון על היהודים; אסדר שם [באותו שטח שנקבל מן הנאצים] מדינה לדוגמה". האם רושם הקורות - גרינברג, ממתנגדיו של רומקובסקי - מסר לנו בדיוק את דברי הזקן? מכל מה ששמענו מפי ניצולי גיטו לודז שעבדו יחד עם רומקובסקי רשאים אנו להסיק כי גרינברג אינו מפריז. כמה ידיעות שנשארו לנו לפליטה ממקורות אחרים מאשרות את עדותו. חלומותיו המשיחיים של רומקובסקי נודעו ליהודים גם מחוץ לגיטו לודז - ועד נאמן לכך הוא ההיסטוריון הידוע הד"ר עמנואל רינגלבלום הי"ד, הכותב ביומנו מיום 6 בספטמבר 1940:
"היום הגיע [לוורשה] מלודז רומקובסקי, המכונה שם חיים המלך. זקן בן-שבעים בקרוב. אדם בעל "אמביציות" יוצאות מן הכלל וקצת בלתי-נורמלי. סיפר נסים על הגיטו [בלודז], יש בו מלכות יהודית, ולה 400 שוטרים ושלשה בתי כלא. יש לו מיניסטריון לעניני-פנים וכל שאר המיניסטריות. על השאלה: אם המצב הוא כה טוב, מדוע כה רע? מדוע שוררת [בלודז] תמותה כה גדולה? - לא ענה. הוא חושב את עצמו למשיח ה'.


ד.

כבר בשנת 1940 היו לרומקובסקי רגעים - רגעי יאוש או רגעי החשת-גאווה מופרזה? - בהם חשב כי הוא היחידי שיציל את הגיטו "שלו" מהכליון. רינגלבלום מעיר ביומנו מיום 19 בספטמבר 1940: "בהיותו בוורשה רומקובסקי התימר: תראו כי במשך שנה אחת או שתים, הגיטו שלי ישאר היחידי בפולין". אחד מרושמי קורות הגיטו חושב כי מטרת ביקורו של רומקובסקי בוורשה היתה להשיג את השלטון על כל יהודי פולין, אך אין סמוכים להשערה זו". אולם רומקובסקי לא נהנה מגדולתו הנאה שלמה. מספר מתנגדיו הלך וגדל מיום ליום - כאשר נתגלה לעיני כל כי "המלך הוא ערום", כי ה"גואל" אין לו כח לגאול, והוא רק כלי-שימוש בידי הנאצים. התנגדות עקרונית לדיקטאטור של הגיטו הראו המפלגות המדיניות. איגוד הזרמים הציוניים (הציונים הכלליים, פועלי ציון ימין, התאחדות, מזרחי ומפלגת המדינה היהודית) החליט בישיבה משותפת באפריל 1940 לנקוט עמדה שלילית כלפי רומקובסקי. החלטה מעין זו נתקבלה גם בישיבה המאוחדת של המפלגות השמאליות באוקטובר 1940 (הבונד, הקומוניסטים, פועלי-ציון ימין ושמאל)".

רומקובסקי, ידידם של הילדים, ניסה לרכוש את לבות הנוער. בפרבר Marysin , בגיטו, סודרו חוות חקלאיות וגנים לתנועות הנוער: גורדוניה, הנוער הציוני, הריביזיוניסטים, פוע"צ ימין ושמאל, הבונד, מזרחי, השומר הצעיר. התנועות הושיבו בו יותר מאלף חברים ועשו את החוות מרכז לפעולותיהן החינוכיות והתרבותיות. אך התפתחות זו לא הפיקה רצון מהדיקטאטור. לא יכול להשלים עם הרעיון כי יש כוחות עצמאיים זולתו בגיטו. אפשר גם השפיע עליו הפחד, שמא יוודע הדבר לגרמנים. על כל פנים, אחרי זמן קצר לקח רומקובסקי מתנועות הנוער מה שנתן להן וגרשן מגן העדן של מרישין. החוות והגנים נהפכו למקומות מרפאה לילדים, לחולים ולפקידי הקהלה, וביחוד לידידיו ותומכיו של רומקובסקי. בשנת 1942 פשטה ההתנגדות לרומקובסקי בחוגים רחבים של האוכלוסיה, ומצאה לה ביטוי בכתבי פלסתר שנפוצו בגיטו. בדו"ח חשאי שנשלח לשלטונות המחתרת הפולנית בוורשה ע"י עסקן פולני Waclaw (מיום 24 בפברואר 1942) תואר מצב הרוחות בגיטו לודז באופן זה: "רומקובסקי הוא מטרה לבקורת ולהתקפות נמרצות. מערערים עליו כי הוא מושל [ביהודים] בכפה ובאופן דיספוטי, ומאידך גיסא מראה הכנעה יתירה לגרמנים". התיאטרון בגיטו, וביחוד המשוררים העממיים ששרו את שיריהם בחצרות וברחובות העיר, יצאו נגד רומקובסקי בחיצי היתולים חריפים. אחד השירים האלה שהיה רווח ביותר, - מעין תערובת שירי-עם בעיבוד אקטואלי, - היה אומר:
"אתה תהיה לקיסר, ר' חיים
ואתה תראה לנו נס של מצרים...
ברוח: "דו וועסט זיין א גביר, מיין דזשאמעלע"
יש לגרמני יהודון קטן
ויש ליהודי קיסרון קטן...
על משקל: "האט א ייד א ווייבעלע, האט א ווייב א יידעלע"
שני חיימים נדברו יחדו
וחלקו ביניהם את הממשלה.
הוא הפקיר אותנו
בידי הגרמנים...
("ער האט אונדז אריינגעדרייט צום דייטש אין האנט").

לאמיתו של דבר לא היתה לאל ידו של רומקובסקי למלא אפילו את תכנית המינימום שלו: להגן על יהודי לודז מרעב ורדיפות.
רומקובסקי לא ידע ולא הבין כי גורל היהודים נחרץ - או רצה להשלות את נפשו כאילו נשאר פתח הצלה לגיטו-לודז. רומקובסקי האמין כי "עבודה תציל ממות". היה רגיל להכריז בפומבי: "הפספורט שלנו היא העבודה". פולחן העבודה נעשה אחד מעמודי התוך של שלטונו. הגיטו מוכרח לעבוד בדייקנות של שעון, היה אומר. בלוח-הגיטו נדפסו התאריכים היותר חשובים בתולדות הגיטו כגון ייסוד מחלקה חדשה או מפעל חדש של תוצרת. מלבד חגי-עבודה אלה נזכר - כחג - יום הולדתו של רומקובסקי (שחל בחג הפורים). ה"נשיא" האמין כי יוכל לשכנע את הגרמנים כי חרוצים הם הפועלים היהודים וגדולה התועלת שהם מביאים ל"רייך" - ולהעביר על ידי כך את הגזירה שהיתה צפויה לגיטו. תקוותו תקוות שוא היתה. ראש השלטון הנאצי של הגיטו, הנס ביבוב, כתב בענין זה: "כל מה שהיהודים יוצרים בגיטו הם - מנקודת ראות המעשית של תוצרת המלחמה - דברי מותרות. אינם מביאים תועלת כל שהיא, אלא [להפך, גוררים] גרעון, [מפני שהיהודים] מבזבזים את החמרים הגלמיים באופן בלתי אחראי".

חלף תוצרת הגיטו היה רומקובסקי מקבל מהגרמנים צרכי מזון. מנהל מחלקת התזונה הנאצית, הד"ר מוזס, התאונן במכתבו מיום 24 אוקטובר 1940: "היהודים רובם ככולם חיים חיי שוא וללא תועלת, על חשבון העם הגרמני [ואנחנו] מוכרחים להאכיל אותם... ואם כן, צריך לתת בשביל הגיטו רק את החומר הגרוע ביותר". הדברים הגיעו לידי כך שאפילו התליין הנס ביבוב העיר במכתבו מיום 4 למרץ 1942 כי "זה יותר משנה התזונה של הגיטו היא כה עלובה שמכסת האוכל הקבועה לאיש נופלת ממכסת המזון הקבועה לאסירים. בשביל הגיטו נותנים תמיד מזונות מקולקלים (ירקות, קמח, שומן ועוד)". וביום 19 לאפריל 1948 הוא כותב: "הפועלים היהודים נופלים כבר במקומות עבודתם [מרעב]". המצב הכלכלי היה רעוע כבר בשנה הראשונה לכיבוש הנאצי. בדצמבר 1940 צריך היה לתת למטבחי-העם את קליפות תפוחי-האדמה שהוקצבו לסוסים. אח"כ קבעו כרטיסי מזון לדבר-מותרות זה (קארטאפל-שאלעכץ טאלאנען); אנשי הגיטו היו משתמשים בכל מיני "פרוטיקציה" כדי לקבל כרטיסים אלה. ביאנואר 1941 צריר היה לסגור את כל מפעלי התעשיה לרגל הרעב והפחד מהפגנות הפועלים. הקמח המעופש שניתן ליהודים היה לו שם מיוחד בפי הנאצים: "קמח היהודים" (Judeumehl). בין 15 לדצמבר 1941 ו-12 למאי 1942 היו שבועות אחדים שבהם כל התזונה שניתנה ליהודים עמדה על ריבת סלקים בת עשר שנים והיתה כולה רקובה ותוססת. מנהל משרד האוכלוסיה הנאצי בפוזנא העיר במכתבו ה"הומניטרי" אל אדולף אייכמן מיום 16 ליולי 1941 בדברו על יהודי לודז: "מוטב לחסל את היהודים על ידי איזה אמצעי מהיר, זה יותר נוח מאשר לתת להם למות מתוך ענויי רעב". ביוני 1940 פרצו מהומות רעב ראשונות בגיטו. הללו נשנו באוגוסט וספטמבר 1940. הפגנות הפועלים בבתי החרושת הכריחו את רומקובסקי לשינויים ב"מדיניותו" הכלכלית. בסוף ספטמבר הוציא כרוז אל תושבי הגיטו והבטיח הקלות שונות ועזרה כספית לילדים, לזקנים ולמחוסרי עבודה. הצהרה זו חיבבתו על ההמונים. רגיל היה אז לנסוע בעגלה רתומה לסוס לבן בלי שום שמירה בחוצות הגיטו, היה נואם נאומים ומתקבל בקריאות הידד ע"י ההמון. אך מהר כוכבו חזר וירד. חורף 1940-1941 היה קשה מאד. כל בנין של עץ וכל גדר-בית שבגיטו נעלמו. ידי אלמונים הדביקו בקירות הבתים כרוזים אלה: "אל תזינו אותנו יותר בהבטחות על הנייר! אנו דורשים עצים ופחמים בשביל החורף! הבה, מכרו לנו את צרכי התזונה במחירים, שהקהלה משלמת לגרמנים! אנו דורשים מטבחים ציבוריים לכל תושבי הגיטו, אנו דורשים את הלאמת המאפיות ועזרת-חנם לחולים! טוב למות מחרב מאשר ברעב!" בשנת 1941 נערכו שביתות בבתי-חרושת אחדים ובבית-החולים. בפברואר 1942 סודרה הפגנת ילדים לפני ביתו של רומקובסקי. הילדים נשאו שלט ועליו נאמר: "רומקובסקי - אתה אסוננו! " (VnglUck unser bist (Rumkowski du . אחד הילדים נאם נאום. התהלוכה המשיכה עד Rynek Bthhlcki, ושם נתפזרה. בשנת 1943 נערכה שביתת ילדים-פועלים בבית חרושת לחייטות ברחוב לגבניצקה ((baglevtnieka. שנמשכה שני שבועות.

רומקובסקי נלחם נגד הודעות אלו של אי-משמעת ביד חזקה. בסוף 1940 ביטל את נציגות הפועלים של בתי החרושת. במרץ 1941 אסר בבית הכלא את באי-כח הפועלים והוציאם לחופש בימי פסח (באותה שנה). בשנת 1941 אסר רומקובסקי 35 איש מבין הרופאים והפועלים השובתים בבית-החולים. בין אלה שהצטיינו במלחמה נגדו היו פועלי מחלקת ההובלה, ביחוד בעלי-העגלה. רומקובסקי השתמש בגירוש לודז במאי1941- כדי להפטר מהם. בסוף 1941 סגר רומקובסקי את מטבחי-העם, שראה אותם כמרכז למתנגדיו. את פיזור ההפגנות נגדו היה רומקובסקי מוסר למשטרה היהודית. אבל היה מקרה שקרא לעזרה את המשטרה הגרמנית (Schupo - Schutzpollzei) שירתה במפגינים והפילה כמה מהם. רומקובסקי פגע גם במתנגדיו בחוגי הסופרים, המשוררים והאמנים. בניגוד גמור ליעקב גנס, הדיקטאטור של גיטו-ווילנה, שידע להראות את עצמו כאילו הוא נהנה מבדיחה טובה על חשבונו, רומקובסקי מחוסר היה רגש-הומור. נכווה הרבה מעקיצותיהם של בעלי-ההלצה.

אך לא הסכסוכים הפנימיים האלה הם שהכשילו את רומקובסקי. חמורה מכולם היתה המפלצת האיומה מן החוץ. ההרג הרב ביהודי פולין התחיל אחרי פרוץ המלחמה בין הגרמנים ורוסיה. עד לאותה מלחמה הסתפקו הגרמנים בפרעות וגירושים "קטנים" ובמספר קרבנות שנשלחו למחנות העבודה - לפי הרוב במחוז פוזנא - ורובם ככולם מתו שם מרעב, מחולי, מעבודה קשה - או נרצחו. הגירוש הגדול הראשון היה בסתיו1941; זה פגע בעיקרו ב"זרים", פליטי אירופה התיכונה שהגיעו ללודז כששה חדשים קודם לכן. מספרם היה באותו זמן כ-20.000 וירד ל-10.500. בסוף 1941 התחילה "אקציה" גדולה שנמשכה חדשים אחדים. הגרמנים דרשו מרומקובסקי כי הוא ופקידיו יוציאו לפועל את ה"גירוש". הפעם רומקובסקי הסס, ונמלך בועד הרבנים. רומקובסקי טען: "אני אעשה מלאכה זו במדת הרחמים, והגרמנים יבצעוה בתאוות-השמד". מועצת הרבנים הסכימה לדברי רומקובסקי. לפי השמועות בגיטו, רומקובסקי חזר ופנה בשאלה מוסרית זו אל הרבנים לפני ה"מפעל" בספטמבר1942 (גירוש הילדים והזקנים). הרבנים היו מסופקים אם מותר לו - מן התורה - להשתתף בו ב"מפעל". רומקובסקי ענה להם: "אם האניה טובעת ואפשר להצילה רק ע"י הקלת המטען, מוכרחים אנו להשליך מתוכה את המשא העודף". באותו נוסח בדיוק הצדיק את מעשיו הדומים הדיקטאטור של שלזיה, משה מרין. וויכוח מוסרי זה, אם מותר להפקיר לאויב מספר נפשות מבני ישראל כדי להציל את השאר, התנהל גם בקהילות אחרות בימי שלטון הנאצים בפולין. רומקובסקי לא היה רך-לב. ההתנגדות והבקורת למעשיו עוררו בו מעין מצב-רוח של "אף-על-פי-כן". אחרי הגירוש הגדול בחדשים דצמבר 1941- מאי 1942 יצא בנאום גדול באספת הממונים על בתי החרושת, ובו לא הצטדק אלא יצא והוכיח: "אליבא דאמת היה ביכלתו להעביר את הגזירה. אך למה ולשם מה? האם לא תראו, כי טוב היה לנו להפטר מן הפושעים האלה?" - כאילו הנדונים למיתה ע"י הרוצחים הנאצים הוצאו להורג מפני שהיו פושעים, מזיקים, גנבים ונרפים בעבודתם ("אסאציאלע עלעמענטע" בלשון הגרמנים).

מסובכים ומלאי סתירות היו יחסיו של רומקובסקי למחנה האדוקים. המון האדוקים לא היה מאורגן במפלגה מדינית; התנגדותם לרומקובסקי היתה פאסיבית, אבל עקשנית. לפי הרוב נזהרו הללו באכילת בשר, אע"פ שרבנים אחדים התירו בשר טרפה [השחיטה נאסרה ע"י הנאצים] מחמת פיקוח נפש; מאנו לאכול במטבחים הציבוריים ובמטבחי מפעלי-התעשיה, לא רק מאכלי בשר אלא כל מאכל שהוכן ביום השבת. הרבנים לא הסכימו - כמו שקיווה רומקובסקי - לדרכו במוסר: "מוטב להקריב חלק מישראל מאשר לגרום לכליון גמור של ישראל ע"י הנאצים". רומקובסקי לא הגן בלב שלם על הרבנים. התהלכו שמועות בלודז כי הסכים בלי היסוסים רבים לדרישת הגרמנים לשלוח את הרבנים באחד ה"טרנספורטים" למותם. רק מתי מספר מהם הצליחו להמלט. לעומת זה, היו מקרים שרומקובסקי הגן על יחידים מהם, למשל על ר' מנדלי רוזנמוטר ז"ל מחסידי לובאביטש.

חלומו של רומקובסקי על הצלת חלק העם ע"י הקרבת הקרבנות הנדרשים פשט את רגלו בהוצאת הילדים והזקנים מהגיטו בספטמבר1942.
בהתחלת אוגוסט 1942 נאם רומקובסקי במגרש הגדול (Lutomierska ul) לפני ההורים ודרש מהם להקריב ברצונם הטוב את ילדיהם למולך הגרמני. הביא ראיות מדברי ימי ישראל להצדקת שיטתו: להקריב את חלק העם כדי להציל את שניתן להצלה; אם לא נמסור את הילדים - אמר רומקובסקי - כולנו נאבד, ונצח ישראל יכרת; כשהשנים תהיינה כתקונן אפשר יהיה להוליד ילדים חדשים, אם רק יעלה בידינו להציל את המבוגרים. והוא גמר: "אבות ואמהות! תנו את ילדיכם!" אהבתו של רומקובסקי לילדים היתה אמתית, ואותו נאום נורא שנאם להורים, היה שובר-לב אפילו לזקן קשה עורף זה. המגרש נתמלא אנחות ובכיות. ההורים לא נענו לקריאתו של רומקובסקי ולא מסרו את ילדיהם להורג. רומקובסקי שלח את שוטריו לבצע אותו "מפעל"; אך גם הם - אחרי שני ימים נוראים - נמנעו מפעולת-השמדה זו. לבסוף באו הגרמנים וסיימו אותו "מפעל" בידיהם הם. במשך כל ימי ההשמדה הללו רומקובסקי לא יצא מפתח ביתו.

אחרי "מפעל"-ספטמבר פרצה מהפכה נגד רומקובסקי: לא התקוממות-עם, אלא "מהפכת-ארמון" שהוכנה זה כבר (מהתחלת 1942) ע"י דוד Gertler, משנה לרומקובסקי וראש המחלקה המיוחדת במשטרה. גרטלר שימש "אוזן ומרגל לגרמנים" על הנעשה בגיטו ועסק גם בעסקים חשודים. בשנות 1941-1940 היה מבריח בכסף רב יהודים עשירים מלודז לוורשה [בה היו לו קשרים עם שני סוכני גישטאפו כהן והלר], ובשנת 1942, כשהתחילו הגירושים בוורשה, - היה מבריח מוורשה ללודז. אחרי הגירוש הגדול בקיץ 1942 בוורשה, יצא גרטלר לחפש "פרנסה" אחרת. וכך התחיל מחבל תחבולות כדי להוציא את השלטון מידי רומקובסקי; והגרמנים תמכו בו, כנראה ברוח "חלק ומשול". בפקודת הנס ביבוב ניטלה חלוקת המזונות מידי רומקובסקי ונמסרה לידי גרטלר, שקבל רשות ליסד מנגנון השגחה ומשטרה מיוחד. גם מחלקת העבודה ניתנה לאנשי גרטלר: אהרן יעקובוביץ ומרדכי קלוגר. תחילה קיוו אנשי הגיטו כי אלה יהיו שינויים לטובה. המושלים החדשים התחילו לחלק מנות יותר יפות של מכולת, הכניסו שינויים קטנים לטובה במחלקת העבודה. אך מהר נוכחו תושבי הגיטו כי השליטים החדשים אינם טובים מן הראשונים. על הפורעניות הישנות נוספה פורעניות חדשה: המלחמה בין שני המחנות: של הזקן וה"צעירים". לבסוף ניצח הזקן. גרטלר נאסר ע"י גישטאפו ונעלם ביולי 1943. ה"עטרה" שבה ליושנה. אך שאגת הארי שנפצע לא הפילה אימה כמקודם. כבודו של רומקובסקי ירד גם בעיני הגרמנים. היה מעשה ואחרי מפעל ספטמבר1942 לא הוציא רומקובסקי את כל הקרבנות מרשימת כרטיסי-התזונה, השאיר 3.000 "מלאכים" [מתים שנשארו רשומים כצרכנים]. את עודף צרכי המכולת של 3.000 "מלאכים" אלה חילק רומקובסקי בינו ובין ביבוב, הנציב הנאצי; אך פקיד גרמני אחד הלשין על חלוקה זו לגישטאפו, ורומקובסקי נאסר. כנראה שדיבר יותר מדי על המו"ם שלו עם ביבוב, והלה נתמלא חימה. התחיל לחפש את רומקובסקי (שנשתחרר בינתיים מהגישטאפו). אנשים אחדים באו לרומקובסקי שישב במשרדו והזהירוהו מפני ביבוב. אבל רומקובסקי לא השגיח בדבריהם. ביבוב בא והכה את רומקובסקי מכות רצח, עד שצריך היה לשכב שבועות אחדים בבית החולים. מאורע זה עשה רושם קשה בגיטו. לאחר המעשה התנצל ביבוב בפני רומקובסקי.

בא הנסיון האחרון: בראשון ליולי 1944 היו עוד בגיטו לודז 73.267 יהודים. הגרמנים, שצבאותיהם בחזית המזרחית נסוגו אחור, החליטו להרוג את יהודי לודז בעוד מועד. הם דרשו מאת רומקובסקי לסדר את ה"טרנספורט של הפועלים היהודיים לערי גרמניה כדי לנקות אותן מהשממות שנעשו ע"י פצצות האנגלים". תחלה דרשו 500 איש ליום, אך חיש מהר העלו את מכסת-היום ל-3.000. איש בגיטו לא האמין יותר להבטחות הגרמנים. רומקובסקי הזמין את ראשי המפלגות להתיעצות. הציע תכסיס של דיחוי: לתת לגרמנים 400 עד 800 איש ליום ולמנוע ע"י כך ביצועו של "מפעל" זה ע"י הגרמנים. באין-מוצא טראגי זה לא יכלו המפלגות לבוא לידי הסכם. פועלי ציון שמאל תמכו בהצעתו של רומקובסקי, "בונד" התנגד לה והציע מרד נגד הגרמנים, הקומוניסטים רצו להוועץ עם חבריהם, דעותיהם של הציונים היו מחולקות. לבסוף קיבל רומקובסקי על עצמו להוציא לפועל את דרישות הגרמנים". עד 15 ליולי גורשו 7.196 איש. באותו יום חדלו הגירושים, ורומקובסקי נסע בעגלתו בחוצות העיר כדי להודיע בעצמו את הבשורה הטובה להמונים שקבלוהו בשמחה רבה.

אך "לשמחה מה זו עושה?" הפסקתם של הגרמנים היתה רק לפי שעה. ב-2 באוגוסט הופיעה בחוצות הגיטו מודעה של רומקובסקי על "העברת הגיטו". ביבוב קיבל עליו את תפקיד הנואם הראשי, דיבר אל "היהודים שלי" (Juden mein an ) והבטיח אותם ב"הן צדקו של פקיד גרמני" כי גירוש זה כמשביעו לחיים ולא למות: היהודים יועברו יחד עם כל מכשירי העבודה ומכונות התעשיה למקומות יותר בטוחים, רחוקים מן החזית, בקרב גרמניה. פעמים הופיעו יחד ביבוב ורומקובסקי כנואמים. היהודים שמעו - ולא האמינו. מספר היהודים שבאו מרצונם למקומות-הקליטה אל ה"טרנספורט" היה קטן מאד. לבסוף נשתתק רומקובסקי. המודעה האחרונה שנחתמה בידו יצאה ב-22 באוגוסט. שאר המודעות לאחר כך היו חתומות רק בידי האדמיניסטרציה הגרמנית. ב-30באוגוסט עזב ה"טרנספורט" האחרון את גיטו לודז. ב"טרנספורט" זה שלחו הגרמנים גם את אחיו של הדיקטאטור, יוסף רומקובסקי. חיים רומקובסקי כעס, ואמר לקצין הגרמני שאינו רוצה להפרד מאחיו. וכך הזמין הקצין אותו ואת משפחתו להלוות אל ה"טרנספורט" - ורומקובסקי עשה כדבריו. משפחת רומקובסקי עלתה באש עם שאר יהודי לודז.