|
תוכן המאמר: הישארות בגטו ושו"תים כדרך להבניית המציאות פעולות של עזרה והצלה ע"י רבנים מילוט ההנהגה הרבנית אל מחוץ לשטחי הכיבוש הגרמניים מקרה בוחן (קצר) - הרבנים והנהגת הידונראט בגטו לודז' לסיכום ביבליוגרפיה תקציר: הרבנים כמנהיגים וכפוסקים בתקופת השואה. הצלת הרבנים מול הצלת כלל היהודים. מילות מפתח: שואה, רבנים בשואה, הנהגה בשואה |
|
כניסתו האלימה של האס.אס לפולין, לאחר שהשטח עצמו נכבש ע"י הצבא הגרמני, החל מה-1.9.1939, ערערה את כל רקמת החיים של יהודי פולין. הקמת הגטאות, במצוותו של ראש משטרת הביטחון היידריך ב-21.9.1939, טרפו את כל הקלפים של הקיום היהודי בפולין, קיום אשר נמשך כ-900 שנה. עם כיבוש פולין והקמת הגטאות החלה תקופה חדשה אשר אחד ממאפייניה הבולטים היה חוסר הקביעוּת. השלטונות הגרמניים העלו טיעונים שונים להקמת הגטאות: מניעת ספסרות במצרכי מזון, כדי לשים קץ להפצת ידיעות פוליטיות, חתרניות ותבוסתניות מצד היהודים, כדי לחסום את התפשטותן של המגיפות המדבקות שמקורן ביהודים וכדי לשמור על היהודים המקומית מפני האוכלוסייה המקומית העוינת. ברור למעלה מכל ספק כי לטענות הללו לא הייתה שום אחיזה במציאות. הגרמנים הקימו את הגטאות מסיבות אידיאולוגיות ובירוקרטיות. הקמת הגטאות הייתה למעשה שלב נוסף במדיניות הנאצית האנטי יהודית, שהחלה כבר בראשית המלחמה והסלימה ככל שחלף הזמן. חוקרים אחדים סבורים כי הגטאות הוקמו מתוך כוונה לחסל את היהודים מבחינה פיזית. הנאצים רצו ליצור תנאים בלתי נסבלים בגטאות וכך לגרום "לתמותה טבעית" של יהודים רבים. התנאים הקשים נוצרו בעקבות הצפיפות הגדולה בגטאות, המחסור במזון ועוד. ריכוז היהודים בגטאות הקל על הנאצים במלאכת הפיקוח על היהודים. בצורה זו קל יותר ליישם פתרונות עתידיים הנוגעים לשאלת היהודים כגון: גירוש היהודים או השמדתם. כמו כן קל יותר להשתמש בכוח עבודה יהודי בעת הצורך. הריכוז בגטאות נבע גם מסיבות אידיאולוגיות. על פי האידיאולוגיה הנאצית היהודים הם גזע "נחות" ולכן יש להפרידם מהאוכלוסייה הלא יהודית וכך למנוע השפעות שליליות של היהודים על האוכלוסייה הלא יהודית. הזמניות נהפכה למציאות החיים הקבועה ביותר. זמניות זו באה לידי ביטוי בכך שלאיש לא היה מושג מהו משך הזמן בו ישהו בגטו; כאשר החלו המשלוחים למחנות עבודה, במשך תקופה ארוכה לא נודע גורלם של המשולחים; קל וחומר כאשר החלו ה"אקציות" למשלוח האנשים למחנות ההשמדה, אשר הוצגו כמעבר ל"יישוב מחדש במזרח". יצירת תחושת תלישות זו נבנתה הן מהמדיניות הנאצית כלפי היהודים והן מדרך ביצועה. במציאות חיים זו חיו יהודי פולין בין השנים 1944-1939, ובה היה על הנהגת הגטו להבנות את תפיסת המציאות של תושבי הגטו. הבנייה זו הייתה חיונית עבור הציבור כולו, כמו גם עבור ההנהגה עצמה על מנת להתמודד עם השאלה הקיומית הגדולה מכל - מה יוליד יום המחר?1 באמצעות יצירת מציאות ארעית הבטיח השלטון הנאצי את תלותם של היהודים, ואת צייתנותם. זאת ועוד, אף הגוף המנהל של הגטו - היודנראט, אשר הוקם על ידי הגרמנים על מנת להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים, סייע בידי הגרמנים ביצירת אותו חוסר וודאות קיומי בדבר "מה יוליד יום". כמו גופי הנהגה יהודית אחרים שפעלו בגטו (דוגמת הרבנים, עליהם אעמוד בהרחבה בהמשך, וארגונים אחרים) גם היודנראט לא תמיד יכול היה לספק תשובות לשאלות הקיומיות, למרות שלמעשה היה הגוף היחיד, כמעט, שעמד בקשר יומיומי עם המפקדים הנאצים של הגטו. הקשר של היודנראט אל המפקדים הנאצים היה כל כך סבוך עד כי יש חוקרים הרואים בהם מנגנון ביצועי נוסף בגוף הבירוקראטי הגדול הזה שכונה "המדינה הנאצית". לשיטתם הייתה למנגנון זה חשיבות מאין כמותה לביצוע המוצלח של המדיניות כלפי היהודים, בעיקר בשטחי פולין.2 מכיוון שמטרת השלטון הנאצי, בראשותו של האנס פרנק, הייתה לרכז את כל הפעילות היהודית בגוף אחד - היודנראט, ולבטל את כל הגורמים האחרים בחיים היהודיים הפנימיים,3 הרי שלמדיניות שכזו הייתה השלכה ישירה על מקומם החברתי והציבורי של הרבנים, אשר קודם למלחמה נתפסו כשכבת הנהגה "טבעית" של חלקים נרחבים של הציבור היהודי במזרח אירופה. לראיית הרבנים והאדמו"רים כמנהיגיה הטבעיים של יהדות פולין תרמה העובדה כי ערב המלחמה היוו היהודים המסורתיים את הרוב המספרי של יהדות פולין, זאת למרות "נגיסות" משמעותיות מצדן של תנועות מודרניות דוגמת ההשכלה, הבונד והציונות.4 זאת ועוד, בשל אופיו החברתי והדתי של ציבורם ראה בהם ציבור זה, אשר כלל חלק לא מבוטל מיהודי פולין ומזרח אירופה, כמנהיגים אלטרנטיביים להנהגה הממסדית של היודנראט. הנהגה אשר הציבה ייעוד חלופי ליעודה של הנהגת היודנראט, כמעט למן יומה הראשון - קריאה למודעות ולמרי מסוג אחר - מרי רוחני, כמעט למן היום הראשון לקיומם של הגטאות.5 אולם כשם שרבים היו הרבנים והחצרות, כך גם רחבה הייתה קשת התגובות של הרבנים למציאות המשתנה מדי יום בגטאות, תחילה ובמחנות הריכוז והעבודה לאחר מכן. מכיוון שקשת ההכרעות והתגובות רחבה היא ונוגעת לכל תחומי החיים, אבקש לעמוד בהרצאה זו על שלושה סוגי תגובות שונים. דרך הצגתם אינה מצביעה על איזשהו סדר של חשיבות: 1. הישארות בגטו ושו"תים כדרך להבניית מציאות. 2. פעולות של עזרה והצלה ע"י רבנים. 3. מילוט ההנהגה הרבנית אל מחוץ לשטחי הכיבוש הגרמניים. בטרם נבחן כל דרך התמודדות בפני עצמה יש לתת את הדעת לנקודת המוצא לכל נושא הדיון. נקודת המוצא היא כיצד תפסו הרבנים את המציאות החדשה אשר התרגשה על יהודי פולין ומהי הפרשנות הדתית אשר נתנו לה. דרך ההתנהגות, של הרבנים ושל תלמידיהם וחסידיהם, במהלך כל ימי המלחמה נגזרת מהפרשנות הדתית אשר נתנו הרבנים למציאות זו. בהיסטוריה היהודית ההלכתית מובחנים שני מצבים שונים לתיאור מציאות של מצוקה קיומית ליהודים. כל מצב שכזה גוזר ממנו דרך התנהגות מסוימת. התלבטות הרבנים הייתה איזו הגדרה מתאימה למצב הייחודי שבו הייתה שרויה יהדות פולין. המצב הראשון מכונה "פיקוח נפש", מצב שכזה דוחה את מילוין של כל המצוות (פרט למצוות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). במצב שכזה צו השעה הוא "וחי בהם" כלומר שמירת החיים היא המצווה החשובה ביותר, עבורה נדחות שאר המצוות, אם מילוין עלול להעמיד את היהודי בסכנת חיים. המצב השני מכונה "שעת השמד", במצב זה האויב גוזר גזירות אשר מטרתן היא לעקור את דת ישראל, אז יש להימנע מכל איסור עד למסירות הנפש ולא לשנות אפילו ממנהג ישראל, בבחינת "ייהרג ובל יעבור". לגבי מצוות עשה, לדעת רוב הפוסקים ב"שעת השמד" אין חיוב לקיימן בשעת סכנה, אך רשאי אדם לסכן עצמו בשעה כזו למען קיום מצוות עשה, משום שיש בכך משום "קידוש השם" והכרזה על מלכות השמיים. כאן המקום להוסיף כי "שעת השמד" נקבעת רק כאשר "המלכות" גוזרת להעביר את ישראל על דתם. ההכרעה אם המציאות בתקופת השואה היא בגדר "פיקוח נפש" או "שעת השמד" הייתה קשה מכיוון שהכרזה על שעה כ"שעת השמד" מחייבת ידיעה של כוונת המלכות, קרי כוונות הנאצים. אם הנאצים הכריזו מלחמת כליה על העם היהודי, הרי שזוהי שעה של "פיקוח נפש" בו שמירת החיים קודמת לשמירת המצוות, אך אם לצד ההשמדה הפיזית ביקשו הנאצים לקיים גם מאבק רוחני שמטרתו היא עקירת דת ישראל והיהדות מהעולם, אזי מבחינה הלכתית זוהי "שעת השמד". הוויכוח על דרך תפיסת המציאות והגדרתה התנהל, למעשה, בין רבנים שונים במשך כל ימי השואה, והייתה לו השפעה ישירה על אורח החיים היהודי ברחבי אירופה הכבושה.6 בהכללה גסה ניתן לומר כי מרבית רבני מזרח אירופה נטו לראות את השעה כ"שעת פיקוח נפש", ופסקו בהתאם. אולם גם כאן יש לסייג את הדברים בהסתייגות המתאימה וזאת מכיוון שגם כאשר הכירו הרבנים בזמן כעת של פיקוח נפש לא היה היתר גורף והכרזה כוללת וגורפת של הרבנים (כולם או חלקם, בין אם כבודדים ובין אם בגופים מאורגנים ומאוגדים יחד) על השעה כשעת פיקוח נפש. כל מקרה נשקל לגופו. הכרזה על הזמן כזמן של פיקוח נפש היא הנמקה הדתית-פילוסופית אבל לא היתר גורף המשחרר מעול המצוות. זאת ועוד, אף כאשר הותר אי קיומן של מצוות מסוימות (כפי שנראה בהמשך) בשל הטיעון של "פיקוח נפש", דוגמת אכילת מאכלות אסורים, חזרו והדגישו הרבנים הפוסקים כי אין פירושו של דבר כי מותר כעת לעבור על איסורים אחרים של מצוות עשה.7 זאת ועוד, מכיוון שמציאות החיים השתנתה בתקופת השואה בקצב מהיר, וברוב המקרים בפתאומיות, הרי שמשמעות הדבר הייתה כי על הרבנים היה לבחון את פסיקותיהם כל העת, חדשות לבקרים, מכיוון שמה שהיה נכון לגטו, לדוגמא, לא יהיה נכון לחיים במחנה ריכוז, או מחנה עבודה או לחיים ביער. היא הנותנת גם מאגר עצום של שו"תים מתקופת השואה אשר מעקב אחריהם יאפשר גם לשרטט את דרך החתחתים אשר עברו אלה שניצלו מחד, ואת ההתמודדות היומיומית בעיצוב המציאות והבנייתה, עמה נאלצו להתמודד הרבנים וציבוריהם. רק בהביננו זאת נוכל לבחון את דרך פעילותה של ההנהגה הרבנית בתקופת השואה, ואת חרדתם פן התמשכותה הארוכה של תקופה זו עלולה להביא להפקרותם של היהודים, פן יתרגלו לעשות דבר ממה אשר אסור בזמנים רגילים, ובזמנים כאלה מותר הוא, ואז הרגל זה ייהפך לדרך חיים. הבנה זו תסייע לנו להכיר את ההתלבטויות הרבות אשר עברו על הרבנים בטרם פסקו. הישארות בגטו ושו"תים כדרך להבניית המציאות השו"ת - השאלה והתשובה, היא הדרך השכיחה ביותר אשר באמצעותה התקדמו ההלכה והמסורת היהודית במשך מאות בשנים (החל מהמאה התשיעית לספירה). הפרקטיקה של שיטה זו פשוטה מאד - פונה היהודי אל הרב בשאלה כיצד עליו למלא מצווה מסוימת (בדרך כלל הכוונה היא למצוות עשה, ובייחוד למצוות עשה אשר קיומה תלוי בזמן (דוגמת לבישת ציצית, אכילת מאכל מסוים וכד')). הרב פוסק את פסיקתו בהסתמך על פוסקים קדומים יותר ומבקש למעשה לעשות התאמה בין הציווי עצמו, מציאות החיים והפתרון. מבנה השו"ת הוא - הצגת השאלה, הסבר השאלה, הבאת סימוכין להתלבטות מפוסקים קודמים, הפסיקה עצמה - התשובה, הבאת סימוכין מפוסקים קודמים לשם הנמקת הפסיקה. שיטה זו נולדה מתוך מציאות קיומו של העם היהודי - מפוזר מאד מצד אחד, ובעל ריכוזים (גיאוגרפיים) של רבנים אשר נתפסו והוכרו ע"י הציבור כמנהיגים אליהם פונים, כאשר מבקשים לדעת כיצד יש לנהוג. מכאן אנו למדים כי תרבות השו"ת התפתחה בחברה יהודית דתית, המכירה במעמדם של רבניה. למעשה סקירת השו"תים בתולדות העם היהודי מתווה את צורת קיומו ודרך התפתחותו של העם היהודי, החל מהמאה ה-9 לספירה. עד כה אומדים את היקף השות"ים בכ-8,000 כרכים!!8 עם הופעת החסידות, בפולין ורוסיה של שלהי המאה ה-18, קמו חצרות חסידים רבות. כתוצאה מכך צבר מפעל השו"ת תנופה מכיוון שכעת נמצא שכל רב פוסק לחסידיו, ומעטים מתקבלת פסיקתם על ידי שאר החצרות. מצב זה יכול להסביר לנו את ריבוי השו"תים מתקופת השואה, כמו גם ריבוי הפנים והתשובות לניתוח המצב ודרך ההתנהגות הנורמטיבית הדתית בה יש ללכת, על-פי פסיקת הרב. אולם ריבוי הברנים והחצרות הוא פן אחד של המטבע. פן נוסף זוהי העובדה כי היהדות היא דת טוטאלית המקיפה את כל תחומי חייו של היהודי מרגע לידתו ועד לרגע מותו (וגם לאחר מותו, בכל הנוגע להתנהגות קרובי המת), מכיוון שכך הרי ששידוד המערכות וטריפת הקלפים שהביא עמו קצב שינוי המציאות המהיר בתקופת השואה (המעבר לגטו, המשלוחים למחנות העבודה, למחנות הריכוז, האקציות, החיים ביער והחיים היומיומיים בכל אחת מהתחנות הללו) הגביר את הצורך של היהודי המאמין לפנות אל הרב בבקשה שיורה לו כיצד לנהוג, וכיצד עליו למלא את המצוות השונות. בשל קשת השו"תים הרחבה, מהסיבות שמניתי כעת, אתמקד במספר מצומצם של שו"תים על מנת להדגים את מציאות החיים והלבטים מחד, ואת התשובות (או ניסיונות התשובה) מאידך. ר' אפרים אשרי מגטו קובנה העיד בפתח ספרו "ממעמקים", המכיל אוסף של שו"תים מתקופת השואה, על ייחודיותה של התקופה. הרב אשרי סיפר כי כאשר פנו יהודי הגטו אל רב העיר, הרב אברהם דובער כהנא שפירא ושטחו בפניו בשאלותיהם שאלות דבר קיום מצוות אשר הזמן גרמן (כלומר שקיומן תלוי בזמן). מדבריו של הרב אשרי עולה כי הן הפונים והן הרב כהנא (והוא עצמו כתלמידו של הרב כהנא) חשו את ייחודיותם של הזמנים, והבינו את הצורך המיידי והקיומי במתן מענה מהיר וכן לפונים.9 מכיוון שכך קריאה בשו"תים אלה יכולה, במעט, לתאר את המציאות בגטו. אולם לצד פסיקותיהם הפרטניות, שניתן לגזור מהם לכלל, בשו"תים קיימו הרבנים אשר נשארו בגטו פעולות רבות בכל הנוגע לארגון החיים בגטו. בבוחננו פעילות זו ניתן לראות, כי במקרים רבים פעלו הרבנים, בתוך היודנראט, או לצדו. כאשר פעלו לצדו עשו זאת במקרים רבים תוך העלמת עין מצדו של היודנראט, מה שאפשר קיום הדדי זה לצד זה, לא רק ללא תחרות, אלא גם תוך כדי שיתוף פעולה. פן נוסף של פעילות הרבנים כמנהיגים אנו מוצאים בכל הקשור לפעילות של מאבק רוחני, בין אם כגוף רבני (דוגמת וועד הרבנים אשר התקיים בגטו ורשה) ובין אם כפרטים בתוך גוף המתאר ומתעד את אורח החיים היומיומי בגטו מתוך כוונה להשאיר מצבת זיכרון ליהדות (דוגמת הרב שמעון הוברבנד איש קבוצת "עונג שבת" בגטו ורשה). דוגמא לפעילותם של הרבנים כגוף מנהיגותי אשר פעל בתחומי העזרה היומיומית ניתן לראות ב"וועד הרבנים" בגטו ורשה, אשר פעל להמשך תפעולם של ת"ת והמשך הקיום הדתי בגטו, תוך שהוא זוכה לעצימת עין מצ'רניאקוב. אולם א רק עם היודנראט שיתף וועד זה פעולה, אלא גם עם ארגון הג'וינט. עם ארגון הג'וינט שיתף הוועד פעולה בתפעולם של מטבחים משותפים. עם הג'וינט לא זו בלבד ששיתפו פעולה, אלא אף פנו לנציג הארגון במטרה לקבל סיוע כספי לתפעול המטבחים המשותפים.10 בגטו וורשה, שהיה הגדול בגטאות פולין, הדאגה לחיי היומיום לכלל הציבור, ובייחוד לציבור החרדי, הביאה לפרסום כרוז "כרוז האדמו"רים" אשר ריכז תחתיו מספר רב של אדמו"רים. כרוז זה יצא לאחר פרוץ מגיפה בגטו (אחת מני רבו), ובו בקשו האדמו"רים להנחות את הציבור כיצד עליו לנהוג בחיי היומיום בגטו. כרוז זה בא במטרה לסייע לוועדי הבתים של הגטו להיאבק של שמירת החיים וצלם החיים בגטו, תוך שמירה על מסגרת החיים הדתית ועל ערכי היהדות.11 נאמר כבר קודם כי הרבנים פעלו כגוף, דוגמת "וועד הרבנים", או כיחידים. אחת הדוגמאות לפעילותם של רבנים יחידים למען הציבור כולו, היא הקמתו של מטבח ל-1,500 איש ותפעולו ע"י הרב קולונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, בסיוע הג'וינט. פעילותו של הרב שפירא זכתה להכרה גם מצד היודנראט ועסקני הציבור, כאשר נחטף באחת האקציות, אך שוחרר בעקבות פעילותם של עסקני הציבור ולחציהם.12 פעולות של עזרה והצלה ע"י רבנים אנשי אגודת ישראל פעלו, כמעט למן היום הראשון, בניסיון למלט חלק מהציבור, בעיקר לארה"ב, בתחילה פעלו למלט את רבניהם ואנ"ש, אך לאחר מכן ניסו להגדיל את מספר הנהנים מהויזות אותן הצליחו להשיג. פעילותם הייתה בעיקר מול ממשלת ארה"ב, ולשם כך אף נפגשו עם מזכיר המדינה האמריקאי מורגנטאו ולא היססו "לפרוט לו על הנימה היהודית".13 בתחום זה בולטת במיוחד פעילותו של הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל, מרבני סלובקיה. פעילות ההצלה של הרב וייסמנדל באה לידי ביטוי בשתדלנות פוליטית ויצירת קשר ישיר עם שרי חוץ ונציגי הכנסיות השונות באירופה, כמעט למן יום הכיבוש הראשון של סלובקיה. דפוס פעולה זה ישנה, מצדו של הרב וייסמנדל לאורך כל ימי השואה.14 כנראה נעוץ ההסבר לכך באופייה המיוחד של יהדות סלובקיה, אך "וועד ההצלה" של יהדות סלובקיה מנה, מלבד הרב וייסמהדל, גם את נציגת ארגון ויצ"ו גב' גיזי פליישמן, רב רפורמי בשם הרב פרידס, ונציגים נוספים.15 "וועד ההצלה" של יהודי סלובקיה, היה הגוף הראשון אשר פנה אל ויסילצני (קצין האס.אס אשר היה ממונה על שלוחם של יהודי סלובקיה, הונגריה והאזור לאושוויץ) והציע לו עסקה של "דם תמורת סחורה". למעשה אחד מיוזמי היוזמה היה הרב וייסמנדל אשר ניצל את קשריו עם אנשי הג'וינט והחסידויות האחרות, על מנת לקנות את לבו של ויסליצני ולהראות לו את רצינות כוונותיו. "וועד ההצלה, הציע לויסיליצני כי תמורת 50,000 יופסק שילוחם של יהודי סלובקיה לאושוויץ. ויסליצני קיבל את ההצעה, והשילוחים פסקו למשך שבעה שבועות.16 אולם לאחר כשלושה חודשים כאשר סכום התשלום השני, אשר הובטח ע"י יהדות ארה"ב דרך הג'וינט לא הגיע, איבד וסיליצני את סבלנותו והורה על ידו החטיפות האקראיות לאושוויץ. חידוש החטיפות, בשבת "תשובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים, האיץ את וייסמנדל לפנות אל ראשי יהדות הונגריה הסמוכה (אשר הבטיחו לסייע וחשו מוגנים מכל רע לעת עתה), כמו גם אל ראשי הג'וינט בארה"ב, בבקשה להעמיד האופן מיידי את הסכום הדרוש לשיחוד וסילצני, ולשם השמך פעילות העזרה וההצלה. למרות עיכובים שונים מצליחים בסופו של דבר וייסמנדל ואנשי "קבוצת העבודה" להשיג את הכסף הדרוש, כסף אשר קנה שקט ליהדות סלובקיה ומנע את המשך הגירושים מיום כיפורים 1943, למשך שנה.17 אחד ההסברים להצלחת פעילותו של וייסמנדל ואנשי "קבוצת העבודה" היא העובדה כי הכירו והבינו, ב"תחושת בטן", את המוטיבציה של אנשי האס.אס ליצור קשר עם אמריקה, על מנת לשפר את מצבם לאחר המלחמה. וייסמנדל הציג את קשריו עם הג'וינט בארה"ב, והשתמש בהם כקלף המיקוח העיקרי שלו. לדידו של ויסליצני, לא הכסף היה חשוב, מכיוון שהיה "כסף קטן", אלא הקשר שקיים עם ארה"ב באמצעות וייסמנדל.18 חשיבות פעילותו של וייסמנדל ואנשי קבוצת העבודה בסלובקיה הייתה בכך שהייתה זו הפעם הראשונה שבה הוצעה עסקת "דם תמורת סחורה". למרות מורכבות העניין, גם בשל רגישותו וגם בשל העובדה שיהדות ארה"ב הייתה מעורבת בו, בצורה כזו או אחרת, הרי שבסופו של דבר יצאה עסקה זו אל הפועל. הצלחתה של עסקה זו ונחישותם של אנשי "קבוצת העבודה" ובראשם הרב וייסמנדל, הציבה דפוס פעילות הצלה חדש, אשר היה רלוונטי ואקוטי עוד יותר ככל שנקפה המלחמה והידיעות על משמעות השילוחים לאושוויץ התבהרה. דפוס פעילות זה יחזור על עצמו בכל הנוגע ליהדות הונגריה הסמוכה, אשר נכבשה בשלב מאוחר מאד של המלחמה, ואז היה ברור כבר מהי משמעות השילוחים לאושוויץ. פעילותו של הרב וייסמנדל ועמיתיו, יצרו את הבסיס שעליו פעלו אח"כ נציגי הישוב היהודי (בראשם יואל ברנד) וכן דר' רודולף קסטנר. מילוט ההנהגה הרבנית אל מחוץ לשטחי הכיבוש הגרמניים ראשית דבר חשוב לזכור ולהבין - עם פרוץ המלחמה, הרבה מאד יהודים בורחים מזרחה, אל השטח הסובייטי. בתוך אלה היו גם רבנים, אך גם אנשי תנועות הנוער, אותם חברה צעירים אשר לאחר מכן יניפו את נס המרד המזוין, ולאחר המלחמה יתרמו רבות לעיצוב זיכרון השואה בישראל. למרות שהפעולה עצמה הייתה זהה - בריחה ומילוט מחוץ לשטחי הכיבוש הגרמני, הרי שהמוטיבציה לפעולה זו חשובה מאד להבנת הפעולה עצמה, והפעולות האחרות אשר נגזרו ממנה. בעוד שאנשי תנועות הנוער אשר נמלטו מזרחה, חזרו חלקם מערבה אל שטחי הגנרל-גוברנמן, מתוך "דין התנועה" ובשל הלחץ והביקורת אשר הופנו כלפיהם מצד תנועותיהם, ובכך תרמו לשיקום והמשך פעילותן של תנועות הנוער החלוציות, הרי שלמילוטם של רבנים רבים היו גורמים אחרים, הקשורים לאורח החיים היהודי-דתי לפני השואה ולמקומו של הרב בחיי חסידיו.19 שאלת מילוטו של הרב הייתה שאלה סבוכה ומורכבת, אשר קשה היה להגיע בה להכרעה. מחד עמדה מחויבותו של הרב לחסידיו, ולמשפחתו הקרובה, מאידך עמדה השאיפה למלטו, מכיוון שמילוטו החוצה משטחי הסכנה נתפסה כדרך היחידה להמשיך ולקיים את החצר ואת הפעילות התורנית והחסידית. נכון, גם בקרב אנשי תנועות הנוער התקיים ויכוח האם לשוב אל הגיטאות או אם לאו, אך אני מקבל את הניתוח של אסתר פרבשטיין אשר מבחינה בין שתי קבוצות אלה, מכיוון שמאפייניהם ומאפייני תפיסת המנהיגות ומקומם בחברה לא היו דומים. בעוד שאנשי תנועות הנוער היו אנשים צעירים, מקסימום בני 23-25, ובאופן יחסי די שוליים לכלל הציבור, הרי שהרבנים היו דמויות מפתח בציבור הכללי, לא רק בקרב חסידיהם, אשר ראה בהם סוג של מנהיגים, כמו כן אנשים אלה היו מבוגרים יותר (מכאן גם נגזרת השאיפה שהיו גם מיושבים יותר בדעתם מאשר מנהיגי תנועות הנוער). רבים מהרבנים בחרו להישאר על מנת להיות קרובים לציבור, אנשי תנועות הנוער היו זרים ומנוכרים לכלל הציבור (לפחות בהתחלה). לאדמור"י פוליו לא הייתה אפשרו להסתתר בזהות שאולה, מה שכן התאפשר לאנשי תנועות הנוער וכך יכלו למלט עצמם ולנוע ממקום למקום. רק אדמורי"ם מעטים שרדו את השואה, לאחר שעברו נדודים רבים לעומק שטחי ברה"מ,20 או שנמלטו בעזרת פעילותם של פעילים ציוניים, דוגמת הרבי מסטמר, אשר היה מאנשי רכבת קסטנר. נראה כי בעוד שהישארות אנשי תנועות הנוער היו תולדה של "הכרעת התנועה" עבורם, הרי שמילוט הרבנים והאדמור"ים נבעה מדחיפה החוצה של הציבור מלמטה, זאת במטרה לשמור עליהם ולהמשיך את קיום החצר מחוץ לגטו, מחוץ לאירופה, בכל מחיר.21 דוגמא למילוט רב מרכזי וחצר חסידית מרכזית בהוויית יהודי משרח אירופה זהו סיפור מילוטו של הרבי מבעלז: במהלך המלחמה נודד הרבי מבעלז ממקום למקום, לאורכה ולרוחבה של פולין, עד אשר הוא מגיע לבודפסט. את נדודיו אלה, שוב, יש לראות ממקום חששו להמשך קיומה של החצר. בשל כך אף הסתייע ברב וייסמנדל, אשר אף פנה לארגון הג'וינט במטרה לגייס כספם להצלתו.22 מקרה בוחן (קצר) - הרבנים והנהגת הידונראט בגטו לודז' יש לזכור כי למרות פעילותם החשובה של הרבנים, הרי שהגוף המרכזי הפעיל, שהיה גם כמעט היחיד המוכר על ידי השלטונות הגרמניים היה היודנראט. דרכי התמודדות היודנראט עם מציאות החיים, ועם גופי הנהגה נוספים דוגמת הרבנים, הייתה תלויה במידה רבה באישיותו של העומד בראש היודנראט. בגטו לודז', שהיה השני בגודלו בפולין, נוהלו החיים על ידי ראש היודנראט מרדכי חיים רומקובסקי למן יומו הראשון של הגטו ועד לחיסולו ב-30.7.1944.23 אחד המאפיינים הבולטים של גטו לודז' הייתה העובדה שהיה גטו סגור לחלוטין ומבודד מהעולם. כחלק ממחלקות היודנראט פעל "וועד הרבנים", אשר הוקם ביולי 1940, ופעל תחת משרד מרשם התושבים. בוועד היו 15 רבנים. מלבד המשימות אשר הוטלו עליו החליט הוועד לפעול "למען טכס עצה להקל את המצב הנורא ככל היכולת... למען הצל נפשות ישראל מטמיון ח"ו".24 הרבנים בקשו מרומקובסקי לספק להם ספרות תורנית ובייחוד את ה"שולחן ערוך". אחד הנושאים הראשונים אשר טפלו בו היה הדאגה לשלום המשפחה והקמת מקווה טהרה. בשל בידודו של הגטו התקיים מקצבת מזון דחוקה אשר הוקצבה ע"י הגרמנים. לעיתים כללה קצבת מזון זו גם בשר סוס, מה שהעלה את הסוגיה לפסיקת וועד הרבנים, אשר פסק כי אכילת הבשר מותרת קודם ליולדת, בשל "פיקוח נפש".25 מערכת היחסים שבין רומקובסקי לבין וועד הרבנים הייתה מורכבת מאד, בשל היותה משתנה ולא עקבית. העובדה כי בסופו של דבר לקח על עצמו את ניהול טקסי הנישואין בגטו, לא מתקבלת באהדה יתירה בקרב חוקרים דתיים, אשר בוחנים את השואה ואת קורות הרבנים מתוך ראיית העולם הדתית-יהודית. לסיכום בדומה לאנשי מקצועות ייחודיים (דוגמת רופאים ומורים) אשר מציאות החיים בגטו הביאה אותם לעמדת הנהגה כוללת וזהותם המקצועית עצבה את תפיסת עולם ואת דרך התנהגותם. בדומה לרופאים אשר בקשו בפעולתם לפעול לשם הצלת כלל הגטו, ואם לא כולו אזי כמה שיותר אנשים ממנו, כך גם הרבנים פעלו והכריעו קודם כל מתוך תפיסת עולמם. אולם בעוד שבקרב הרופאים היו כאלה אשר חששו מן האחריות המוטלת בקבלת הכרעות, הרי הרבנים לא יכלו להתחמק מהכרעה, ולו מתוך העובדה שהפנייה אליהם הייתה על-מנת שיכריעו ויפסקו כיצד יש ללכת (והלא זו המשמעות של "ההלכה"). בבוחננו את הכרעותיהם של הרבנים בתקופת השואה עולה הבנתם הרבה ורגישותם הרבה למציאות המיוחדת שבה פעלו, לכן נראה לעיתים כי במציאות זו התירו בין אם במפורש ובאופן מדוד וזהיר, ובין אם בהסכמה שבשתיקה, פעולות אשר קודם לכן לא העלו על דעתם להתירם. כדוגמה פטור מהנחת תפילין, אם פעולה זו מסכנת את חיי האדם, וכל זאת על-מנת לקיים את הציווי החשוב מכל - "... וחי בהם". בפעילותם של הרבנים בתקופת השואה, במעמדם החברתי, בחשיבות הרבה שהעניק הציבור למוצא פיהם, ניתן לראות מנהיגות מיוחדת במינה. מנהיגות זו פעלה לעיתים כחלק מההנהגה ה" רשמית" - היודנראט, לעיתים לצדה, לעיתים הייתה האלטרנטיבה להנהגת היודנראט ולעיתים הייתה היונדראט עצמו (כפי שהיה בסלובקיה). ביבליוגרפיה
• Lucjan, Dobroszycki. The Chronicle of the Lodz Ghetto 1941-1944, New Haven and London, 1984, Pp 535.
• אשרי, אפרים . ספר שאלת ותשובות ממעמקים - חלק א'. ניו-יורק. תשל"ו. • באואר, יהודה. "תגובות בעת השואה - נסיונות עמידה, התנגדות והצלה", הוצאת האוניברסיטה המשודרת-גלי צה"ל, משרד הביטחון, ת"א, 1990. • בקון, גרשון. "החברה המסורתית בתמורות העיתים: היבטים בתולדות היהדות האורתודוקסית בפולין וברוסיה 1850-1939", בתוך קיום ושבר - יהודי פולין לדורותיהם - חלק ב' - חברה, תרבות, לאומיות, עורכים ישראל ברטל וישראל גוטמן. הוצאת מרכז זלמן שז"ר. תשס"א, 2001. • הילברג, ראול. "היודנראט ככלי שרת ביודעין ובלא יודעין",בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1945-1933, ירושלים, ניסן תשל"ז - אפריל 1977, תש"ם. • טרונק, ישעיהו . "טיפולוגיה של היודנראטים במזרח אירופה", ", בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1945-1933, ירושלים, ניסן תשל"ז - אפריל 1977, תש"ם. • יחזקאלי, משה . הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין, ירושלים, 1962 • סולובצ'יק, חיים. שו"ת כמקור היסטורי. מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשנ"א 1990. • פוקס, אברהם. קראתי ואין עונה. זעקתו של רחמ"ד וייסמנדל בתקופת השואה. ירושלים, תשמ"ג. • פרבשטיין, אסתר. בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ב. • "קול ה' באש - דרשות רבי קולונימוס שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, בגטו ורשה", בתוך קיום ושבר - יהודי פולין לדורותיהם - חלק ב' - חברה, תרבות, לאומיות, עורכים ישראל ברטל וישראל גוטמן. הוצאת מרכז זלמן שז"ר. תשס"א, 2001, עמ' 157-143. • פרדימן, מדרכי, ש. התגובה הפוליטית-ציבורית של יהדות אמריקה לשואה בשנים 1939-1945. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". אוניברסיטת ת"א, תשמ"ה • רונן אביהו. "הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה". משואה, יז', 1989, עמ' 102-147. |
הערות: 1. אביהו רונן. "הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה". משואה, יז', 1989, עמ' 102. 2. ראול הילברג. "היודנראט ככלי שרת ביודעין ובלא יודעין",בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1945-1933, ירושלים, ניסן תשל"ז - אפריל 1977, תש"ם. עמ' 24. 3. ישעיה טרונק. "טיפולוגיה של היודנראטים במזרח אירופה", ", בתוך דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית 1945-1933, ירושלים, ניסן תשל"ז - אפריל 1977, תש"ם. עמ' 15. 4. גרשון בקון. "החברה המסורתית בתמורות העיתים: היבטים בתולדות היהדות האורתודוקסית בפולין וברוסיה 1850-1939", בתוך קיום ושבר - יהודי פולין לדורותיהם - חלק ב' - חברה, תרבות, לאומיות, עורכים ישראל ברטל וישראל גוטמן. הוצאת מרכז זלמן שז"ר. תשס"א, 2001, עמ' 455. 5. אסתר פרבשטיין. בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ב. עמ' 49. 6. אסתר פרבשטיין, לעיל הערה 5, עמ' 136-134. 7. פרבשטיין, שם, עמ' 137-138. 8. חיים, סולובצ'יק. שו"ת כמקור היסטורי. מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשנ"א 1990, עמ' 11. 9. אפרים, אשרי. ספר שאלת ותשובות ממעמקים - חלק א'. ניו-יורק. תשל"ו. הקדמת המחבר. 10. פרבשטיין, לעיל הערה 5, עמ' 105-107. 11. פרבשטיין, שם, שם. 12. אסתר, פרבשטיין. "קול ה' באש - דרשות רבי קולונימוס שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, בגטו ורשה", בתוך קיום ושבר - יהודי פולין לדורותיהם - חלק ב' - חברה, תרבות, לאומיות, עורכים ישראל ברטל וישראל גוטמן. הוצאת מרכז זלמן שז"ר. תשס"א, 2001, עמ' 143-145. 13. מדרכי, ש. פרדימן. התגובה הפוליטית-ציבורית של יהדות אמריקה לשואה בשנים 1939-1945. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". אוניברסיטת ת"א, תשמ"ה, עמ' 68. 14. אברהם, פוקס. קראתי ואין עונה. זעקתו של רחמ"ד וייסמנדל בתקופת השואה. ירושלים, תשמ"ג, עמ' 22. 15. יהודה באואר, "תגובות בעת השואה - נסיונות עמידה, התנגדות והצלה", הוצאת האוניברסיטה המשודרת-גלי צה"ל, משרד הביטחון, ת"א, 1990, עמ' 125. 16. פוקס, לעיל הערה 14, עמ' 52-59. 17. פוקס, שם, עמ' 60-65. 18. באואר, עמ' 126-129. 19. פרבשטיין, לעיל הערה 5, עמ' 117-118. 20. פרבשטיין, לעיל הערה 5, עמ' 118-119. 21. פרבשטיין, שם, עמ' 121-122. 22. משה, יחזקאלי. הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין, ירושלים, 1962, עמ' 60-57. 23. Lucjan, Dobroszycki. The Chronicle of the Lodz Ghetto 1941-1944, New Haven and London, 1984, Pp 535. 24. פרבשטיין, לעיל הערה 5, עמ' 143-142. 25. פרבשטיין, שם, שם. |
