רופאים יהודיים בגטאות כסוג של הנהגה יהודית / דן קריסטל

רופאים יהודיים בגטאות
כסוג של הנהגה יהודית

דן קריסטל

מתפרסם לראשונה באתר דעת
תשס"ד - 2004

תוכן המאמר:
פעילותם הרפואית קהילתית של הרופאים היהודיים בגטאות
הענקת טיפול רפואי לתושבי הגטו
המחקר הרפואי בגטו
הוראה והעמדת דור חדש של רופאים ואחיות
פעילותם של הרופאים כחלק מהנהגת הגטו
    * המקרה הראשון
    * המקרה השני
    * המקרה השלישי
לסיכום
ביבליוגרפיה

תקציר: פעולתם של צוותי רפואה בגטאות.

מילות מפתח: שואה, רופאים בשואה, הנהגה בשואה

פעילותם הרפואית קהילתית של הרופאים היהודיים בגטאות
הקמת הגטאות בפולין עם פלישת הצבא הגרמני שינתה את סדרי החיים היומיומיים של קהילת פולין. מציאות זו חייבה את ראשי היודנראט לנסות ולבנות חזרה את מסגרות החיים הרגילות שהתקיימו בפולין ערב המלחמה, או לפחות לנסות כמה שיותר "לנרמל", את חיי היומיום.

אחת המשימות המיידיות של ניסיון זה לנרמול החיים בגטאות הייתה הקמת מסגרות רפואיות, זאת לצד ניסיון להמשך פעילותם "הנורמלי" של הרופאים היהודיים בגטאות עצמם.

כאשר בוחנים את התנהגותם של הרופאים היהודיים בגטאות פולין בתקופת השואה, בין אם בשלב הראשוני של המלחמה עם הקמת הגטאות, ובין אם בשלב השני של המלחמה בשלב "הפתרון הסופי לבעיה היהודית", נראה כי במשך כל התקופה ניסו הרופאים היהודיים להמשיך ולפעול כרופאים בשלושה מישורי פעולה מקבילים-משתלבים המאפיינים את הווייתם כרופאים:¹

1. העמדת טיפול רפואי ברמה גבוהה לתושבי הגטו, עד כמה שניתן במציאות החיים המיוחדת הזו.
2. מחקר רפואי, ברמה הגבוהה ביותר האפשרית.
3. הוראה והעמדת דור חדש של רופאים ואחיות.

לצד פעילותם הרפואית-גרידא פעלו הרופאים היהודיים כחלק מהנהגת הגטו - מהיודנראט, בין אם להלכה, ובין אם למעשה.²

הענקת טיפול רפואי לתושבי הגטו
הרופאים היהודיים אשר נכנסו לגטו, יחד עם שאר הציבור היהודי, ראו את תפקידם בגטו, קודם כל, בהעמדת שירותים לציבור, מתוך ניסיון להמשיך ולנהל אורח חיים נורמאלי כמה שיותר בתוך הגטו. לשם כך הועמדו לרשות הציבור, די מהר, בתי חולים יהודיים ומרפאות ציבוריות בתוך הגטו. בין בתי החולים הללו היו אשר פעלו באופן עצמאי, והיו אשר פעלו כחלק ממחלקות היודנראט. אחת הסיבות למהירות שבה קמו בתי חולים אלה היא העובדה שהרופאים המקימים אותם השתמשו בתשתית הרפואית הקהילתית שהייתה קיימת בעיר עצמה, עוד קודם למלחמה; אלא שכעת עם הקמת הגטו נהפכו בתי חולים אלה ל"יהודיים" והעמידו שרותי רפואה לתושבי הגטו בלבד. דוגמא לכך היא בית החולים "ההקדש" שהתקיים בוילנה ערב המלחמה, וכעת עם הקמת הגטו, עמד רק לרשות היהודים תושבי הגטו. דוגמא בולטת לא פחות מכך לבית חולים אשר פעל לפני פרוץ המלחמה וכעת עם פרוץ המלחמה והקמת הגטו "יוהד" לחלוטין, ודי במהירות, היה בית החולים האוניברסיטאי צ'יסטע אשר בוורשה.³ עם סגירתו המוחלטת של הגטו עבר בית החולים על ציודו מהצד הפולני של ורשה לתוך הגטו, חרף כל אי-הנוחות שבדבר, בשל העובדה שכעת היה מפוזר על פני שני בניינים המרוחקים זה מזה, ולא היה מרוכז בבניין אחד ומרווח, כפי שהיה ערב סגירת הגטו.⁴

בין אם פעל בית החולים באופן עצמאי, ובין אם היה חלק ביצועי של היודנראט, חשוב לציין כי בסופו של דבר, על פי הדרך שבה התנהלו החיים בגטאות, פעלו בתי החולים הללו בשיתוף פעולה עם היודנראט בצורה כזו או אחרת. למערכת הרפואה בגטאות היו מספר מטרות אותן הגדירו הרופאים אשר היו אמונים על ניהולה. למרות ההבדלים בין סוגים שונים של גטאות, הרי שניתן לומר באופן כללי כי מטרות מערכת הבריאות הציבורית בגטאות היו:⁵

1. מניעת תחלואה.
2. שמירה על בריאות הציבור.
3. מניעת דיכאון והתאבדויות בקרב התושבים.
4. מניעת חיסול הגטו בתואנה כי הוא מהווה מקור למחלות מדבקות המאיימות על הסביבה.

המטרה הרביעית של מערכת הרפואה בגטו בולטת במיוחד לנוכח תפקודם של הרופאים כמנהיגי הציבור וכחלק מהיודנראט, בייחוד בגטאות בהם המשך קיומו של הגטו היה תלוי במידת היצרניות שלו כלפי מכונת המלחמה הגרמנית, דוגמת גטו לודז'.

בגטו לודז', אשר היה הגטו הראשון שנאטם הרמטית, נבנתה מערכת רפואית שלמה, אשר דמתה במבנהּ למערכת הרפואה בגטו וילנה. שטח הגטו כולו חולק לאזורים שונים ועל כל אזור הייתה מופקדת חוליה של רופא, אחות וכוחות עזר רפואיים, וזאת במטרה למנוע את התפשטות המחלות הזיהומיות אשר היו עלולות לסכן את קיומו של כל הגטו.⁶ בגטו הסגור הרמטית, דוגמת גטו לודז', הייתה לפעילות זו של הכוח הרפואי חשיבות מכרעת במיוחד. זאת ועוד, כאשר נותנים את הדעת גם למדיניות הכללית של ראש היודנראט בגטו מרדכי חיים רומקובסקי, אשר תלתה את המשך קיומו של הגטו במידת היצרניות שלו, ובהצלת כמה שיותר אנשים תוך כדי עבודה, מקבלת פעילות זו של הכוח הרפואי משמעות חדשה.

סוג מיוחד של בתי-חולים אשר התקיים, בעיקר בגטאות של הערים הגדולות ביותר, היה בית-יתומים אשר תפקד כבית-חולים. הדוגמא המפורסמת ביותר היא בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, אך מודל זה הועתק (בהצלחה לא מבוטלת) גם במקומות אחרים. אחד המקומות הוא גטו וילנה, אשר בו ניהלה דר' רוזליה שאבאד גברונסקה בית יתומים אשר הפך, די מהר, לבית חולים לילדים, וגורלה היה דוגמת גורלו של יאנוש קורצ'אק כאשר גם לה הציעו מכריה הפולניים, אשר הכירוהּ עוד לפני המלחמה והעריכוה,ּ להציל את נפשה שלה, והיא נשארה עם ילדיה עד הסוף המר.⁷

מלבד בתי החולים המשיכו להתקיים גם מחלקות הרפואה השונות של היודנראט, אשר הפעילו מערכת של רפואה ציבורית קהילתית.

זאת ועוד, לעיתים אף היה שיתוף פעולה בין מערכות רפואה קהילתיות שונות, חרף כל הקשיים של המעבר ממקום אחד למשנהו בפולין הכבושה. דוגמא אחת לשיתוף הפעולה בין רופאים מגטאות שונים היא המשלחת של רופאים אשר הגיעו לגטו לודז' מגטו ורשה מספר פעמים, לשם תגבור כוח הרפואה במקום (מכיוון שנחשבו למומחים בתחומם), כאשר הפעם הראשונה שיש עליה תיעוד זוהי הגעתם ב-27.5.1941; פרוט התמחויותיהם יכול להצביע על קשיי הקיום בגטו לודז'. משלחת הרופאים כללה 12 חברים אשר שישה מתוכם היו רופאים פנימאים.⁸ העובדה שחצי מחברי המשלחת היו רופאים פנימאים יכולה להצביע על התפשטותן של המחלות הזיהומיות אשר נפוצו מאד באורח החיים בגטו.

מחלקות הרפואה הציבוריות פעלו ממש עד לרגע האחרון ממש של הגטו במאבקם, ההירואי משהו, במחלות המדבקות. כך לדוגמא בגטו לודז' ממש כמעט עד לחיסולו עוד מתועד, ב-2.6.1941 ניסיונו של מנהל מחלקת הרפואה דר' משה פלדמן להיאבק בשחפת המתפשטת בגטו.

העובדה שחולי שחפת נמצאו עובדים במקומות העבודה השונים הדירה שינה מעיניו של דר' פלדמן, אך את הפתרון למצב השאיר בידיו של היו"ר רומקובסקי.⁹

עובדה זו, אולי יותר מכל, רק ממחישה את עומק מחויבותם המקצועית בעיני עצמם של הרופאים בגטו. אף כאשר כבר ידעו בבירור על אושוויץ , שנתיים אחרי, ואף כאשר עמד הגטו להתחסל עדיין הוטרד מנהל מחלקת הרפואה בהתפרצות השחפת בקרב מעט הנותרים בגטו. ואולי הייתה זו התקווה לקיצה הקרוב של המלחמה אשר הניעה אותו ואמונתו כי בקרוב מאד יקיץ הקץ לסבל זה?

המחקר הרפואי בגטו
מלבד תפעול בתי החולים ומערכת הרפואה עסק חלק ניכר מהרופאים גם במחקר רפואי. עיסוקם זה במחקר היה חלק מהניסיון לשמור על אורח חיים נורמאלי עד כמה שניתן היה, ולנסות ולהמשיך את אורח החיים שהיה לפני פרוץ המלחמה והקמת הגטאות. לפעילות המחקרית הרפואית היו מספר אופני ביטוי: הביטוי האחד הוא התיעוד המפורט אשר השאירו הרופאים בגטו וילנה ממפגשיהם השבועיים בהם דנו בתצפיות קליניות ואפידמיולוגיות, כפי שנצפו על חולים שונים בגטו.¹⁰

הביטוי הבולט ביותר, אשר גם נשאר ופורסם לאחר תום המלחמה, למחקר רפואי הוא קיומו של מחקר מקיף ייחודי בגטו ורשה, אשר כונה "מחקר הרעב". מחקר זה נערך על-ידי רופאים עובדי בית החולים האוניברסיטאי צי'סטע. הגדולה והייחוד שבמחקר זה היא העובדה כי הרופאים אשר ניהלו מחקר זה ידעו לאתר את שעת הכושר ההיסטורית והמחקרית אשר נקרתה בדרכם עם הקמת הגטו ועם המשך החיים בו עד לחיסולו, על מנת לאפיין ולבחון את ההשפעות הפיזיולוגיות והסוציולוגיות של מצוקת הרעב על הגוף האנושי.¹¹

במחקרם זה, כפי שהציגו דר' מרק דברוז'צקי מעורכיו המרכזיים של המחקר, בקשו לבחון את ההיבטים השונים של הרעב אשר שרר בגטאות, ונתפס כאמצעי לחיסול הקהילה היהודית ושאר העמים באזורי הכבושים על-ידי הגרמנים. המחקר ביקש לבחון את השפעת הרעב על קורבנותיו בכל אחת מנקודות הזמן השונות של המלחמה - הגטאות, מחנות הריכוז ובמצב הפליטוּת שלאחר המלחמה.¹² במחקרם זה בחנו החוקרים את השפעת הרעב לא רק על תושבי גטו ורשה, אלא אף ערכו השוואה בין גטו וילנה וגטו ורשה מבחינת ההתמודדות עם מצוקת הרעב.¹³

זאת ועוד, החוקרים מבחינים במחקרם בין גטו וילנה שהוגדר על-ידם כגטו של תת-תזונה, לבין גטו ורשה שהוגדר כ"גטו הרעב", ומדגישים במחקרם את ההשפעות הפיזיולוגיות של מצבים אלה, לצד ההשלכות הסוציולוגיות ארוכות הטווח של מציאות חיים זו.¹⁴

הוראה והעמדת דור חדש של רופאים ואחיות
לצד הפעלת מערכת הרפואה הציבורית במרפאות הקהילתיות ובתי החולים, ובמקביל עריכת מחקרים רפואיים, כפי שהוצג קודם לכן, המשיכו רופאים שונים בעבודת ההוראה ובהעמדת דורות חדשים של רופאים ואחיות בגטו, חרף מציאות החיים הלא-פשוטה, בלשון המעטה.

בהקשר זה הייתה משמעות למקומו של הגטו ולעיר שבה פעל, בכל הנוגע להוראת מקצועות הרפואה והסיעוד, להבדיל מהפעילות בתחומים האחרים של הפעלת מערכת הרפואה הציבורית ועריכת מחקרים רפואיים. בפעילותם זו ראו הרופאים השונים את המשך תפקודם ופעילותם ה"נורמלית" כרופאים, וכ-rasion d`etre שלהם כרופאים וכבני-אדם.

במסגרת פעילות זו ניתן למנות את בתי-הספר לסיעוד ולרפואה הבאים:

* בגטו ורשה הפעילה לובה בילצקה, אשת אחד ממנהיגי תנועת הבונד (עובדה זו מעלה שאלה נוספת - מהי המשמעות של השייכות הארגונית שלה לעובדה שנפתח בי"ס לסיעוד?) בי"ס לאחיות, אשר שמש גם כמקלט ומילט אנשים גם החוצה מהגטו, אף במהלך הגירוש האחרון והסופי של הגטו. בי"ס לאחיות זה פעל עד לחיסולו הסופי של הגטו.¹⁵

* בגטו לודז' פעל בי"ס לאחיות אשר הסמיך כמה מאות אחיות בין השנים 1942-1941.¹⁶

* בי"ס לרפואה בגטו ורשה, אשר הוקם ביוזמת יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב, ופעל תוך שיתוף פעולה אקדמי עם אוניברסיטת ורשה בנצלו את הקשרים האישיים אשר היו לחלק מהרופאים עם סגל ההוראה בביה"ס. פעילותו של בי"ס זה אף חזקה את הצורך בהמשך פעילותו של ביה"ח צ'יסטע. ככל הנראה באה היוזמה להקמת ביה"ס מכך שעם הקמת הגטו היו לא מעט סטודנטים אשר לימודיהם נגדעו עם פרוץ המלחמה ובקשו להמשיך בלימודים מחד, ולא-מעט רופאים-מרצים אשר פרוץ המלחמה גדע את פרנסתם כמרצים לסטודנטים מאידך.

לחץ זה, יחד עם הצורך בשימוש מוצלח בכוח-האדם המיוחד הזה הוא אשר יצר, ככל הנראה, את התשומה מהשטח שהביאה לפתיחת ביה"ס. לא זו בלבד שביה"ס פעל עד לחיסולו של הגטו, אלא שאף לאחר המלחמה המשיכו חלק מהניצולים את לימודי הרפואה שלהם באוניברסיטת ורשה ולימודיהם במהלך המלחמה, בגטו הוכרו להם מבחינה אקדמית.¹⁷

לא תהיה זו הפרזה לומר כי בפעילותם זו של הרופאים, כפי שנסקרה עד כה ובייחוד בתום ההוראה, שמשו הן מודל לחיקוי עבור אחרים בדרך שבה פעלו והתעקשותם לנסות ולנהל את החיים כמה שיותר קרוב לאורח החיים בו חיו ערב המלחמה. יתירה מזו, בפעילות ההוראה של בתי הספר לרפואה ולסיעוד ניתן לראות כדרך של התנגדות רוחנית, הדומה בדרכים מסוימות, להמשך פעילותם של ת"ת והישיבות השונות, אשר אף הן בקשו לשמור על "הרוח היהודית".

פעילותם של הרופאים כחלק מהנהגת הגטו
הפן השני בפעילותם של הרופאים היהודיים בגטאות, זוהי פעילותם כרופאים כחלק מהנהגת הגטו. בבוחננו את פעילותם של הרופאים היהודיים בגטאות כחלק מהנהגת הגטו, עולה תמונה מורכבת לא פחות ממה שהוצג קודם לכן. בחינת פעילותם זו מראה כי גם בעת קבלת החלטות הרות גורל חשבו הם כרופאים, ויחד עם זאת הביאו בחשבון גם איזושהי ראיית מקרו הנוגעת לעתידו של הגטו כולו.

לא מעט התלבטויות ושיקולים אתיים מסוגים שונים הועלו במהלך פעילותם זו. כאן חשוב לציין, הרופאים היו חלק מהנהגת הגטו בין אם להלכה ובין אם למעשה, כאשר לפעולה שבחרו לעשות או לא לעשות הייתה השלכה על המשך קיומו של כלל הגטו, וכמעט כל החלטה "מקצועית" של הרופאים הייתה מסוג זה.

ניתן לנסות לבחון את פעילותם זו של הרופאים ודרך התמודדותם על דילמות אלה במספר מצבים, אשר היו הרי גורל להמשך קיומו של הגטו והקהילה כולה:

* המקרה הראשון
אשר עימת את הרופאים בין מחויבותם המקצועית למחויבותם לכלל הקהילה הייתה ההוראה על הפסקת הילודה בגטאות. עם קבלת הוראה זו משלטונות הגטו הגרמניים התחבטו הרופאים בינם לבין עצמם כיצד עליהם לנהוג. לאחר מכן, לאחר שקבלו הכרעה בנושא הביעו את עמדתם בפני היודנראט. לרוב עמדת הרופאים בנקודה זו היא זו שהכריעה את הכף ביחס היודנראט למילוי הוראה זו. בגטו וילנה לא הקפידו הרופאים על מילוי הוראה זו ובבית החולים של הגטו, למרות שנסגרו בו מחלקות הנשים וחדרי הלידה באופן רשמי, המשיך לקיים לידות בחדר סודי גם לאחר כניסת ההוראה לתוקף, התינוקות הרכים הוחבאו במשך תקופה מסוימת על-ידי כל הצוות הרפואי (אחיות ורופאים כאחד) לאחר שגדלו קצת התינוקות היו רושמים את התינוקות כמי שנולדו לפני הכניסה לגטו.

ראש היודנראט בגטו וילנה דר' אלחנן אלקס (רופא בעצמו אשר נתמנה לתפקיד ולא ביקש אותו) הזהיר את מנהל מחלקת היולדות בבית החולים בגטו כי ההוראה על הפסקת הלידות היא חמורה ורצינית ביותר, וכי אי-מילויה עלול לפגוע בכלל הגטו ולא רק בנשים ההרות ומשפחותיהן. במקרים אלה החלטה על הפסקת ההיריון הייתה בידי האישה. מעדויות שונות עולה כי במשך שנה (כנראה כל שנת 1942) בוצעו כ-500-400 הפסקות הריון לכ-4000 נשים בוגרות.

גם בגטו קובנה לא הקפיד הצוות הרפואי בבית החולים של הגטו על מילוי הוראה זו של הפסקת הלידות, זאת למרות אזהרות של ראש משטרת הביטחון והאס.דה הגרמני דר' צא'רני (שהיה בעצמו רופא) כי אי מילוי ההוראה על הפסקת הלידות עלולה להביא לענישה חמורה כלפי כלל הגטו.

בגטו שאוולי החלו הרופאים בזירוז לידות ובביצוע פעיל מאד של הפסקת הריון. הישגם של הרופאים כאן היה בכך שהצליחו להגיע לתאריך עם עוזר מפקד הגטו, שאלף, על תאריך מסוים שעד אילו הותרה לידת תינוקות. לידת התינוקות בהסתר הביאה לשיתוף פעולה בין הרופאים לרבנים בכל הקשור לעריכת טקסי המילה לתינוקות שנולדו בגטו.

למרות עמדות אלה של הרופאים בסופו של דבר ההחלטה על הפסקת ההיריון הושארה בידי האישה. בד"כ לא ידוע על הפסקת הריון בכפייה ע"י הרופאים, חרף ההוראה המפורשת והסכנות הקיומיות לשאר הקהילה בגטו במקרה של הריון ו/או לידה לאחר תאריך היעד. פקודה זו בדבר הפסקת הלידות בגטו יצרה שתי בעיות חדשות: האחת כיצד להתמודד עם סירובה של האישה להפסיק את הריונה והשנייה מה יעלה בגורל התינוק שייוולד, אם הוא ייוולד חי וגדול מספיק?

בשני המקרים החליטו הרופאים להשאיר את ההחלטה בידי האישה מצד אחד,אך להמשיך ולפעול החשאיות מתוך חשש להמשך קיומו של הגטו אם ייוודע דבר ביצוע הלידה גם לאחר פרסום הפקודה על הפסקת הלידות בגטו.¹⁸

עניין הפסקת הילודה בגטו העלה דילמות חדשות מוסריות בעיקרן אשר נסבו גם, לא מעט, סביב שאלת ההפלות והפסקות הילודה הפעילות. השאלה המרכזית בנושא זה אשר הטרידה את הרופאים, אבל לא רק אותם, נסבה סביב גורלו של תינוק חי אשר נולד בתהליך של הפלה מלאכותית - מה יהיה גורלו? ואם לידתו מסכנת האם? האם מותר להמיתו? העמדה אשר ביטאו לא מעט רופאים בנושא זה הייתה שאין הם רוצים לעשות את התהליך של הפלה מלאכותית. הרופאים הביעו עמדה שפעולה שכזו עלולה לסכן את האם ואז אינם רוצים לעשות זאת. כמו כן אין הם רוצים להמית את התינוק, גם בגלל הפעולה עצמה וגם בגלל שלא רוצים לגרום כאב לאם. בנקודה זו יש לזכור כי ברקע ריחפה כל הזמן הפקודה האוסרת על לידת תינוקות חיים בגטו וכי מי שיפר פקודה זו מסתכן אל רק בחייו, אלא גם מסכן את האחרים. נראה כי העניין השני הוא אשר הטריד יותר את הרופאים. לא העובדה שהם מסכנים את עצמם הטרידה אותם, אלא הסכנה לאחרים העלולה לנבוע ממעשיהם. כאשר היו צריכים להחליט בקשר לשאלת ההפלות, הגיעו, בלב כבד ולא כולם, למסקנה כי יש להמית את וולד מיד עם לידתו, מכיוון שהמצב דומה למצב שבו נשקפת סכנת חיים מיידית, מסיבה רפואית, לאם.

הטיעונים אשר הועלו בדיון זה, נסמכו כולם מהאתיקה הרפואית ומתחושת האחריות לגורל כלל הציבור. הטוענים לכך שיש להמית את התינוק טענו כי הדבר דומה למצב שבו האם שרויה במצוקה רפואית ולידתו של התינוק החי מסכנת את חייה של האם ובמקרה זה יש להקריב את התינוק על מנת שהאם תישאר בחיים. מנגד טענו אלה שאין להמית את התינוק שהמציאות בגטו אינה דובר לשום מקרה אחר שמוכר מהיסטוריה הרפואית, ולכן במצב שבו עומדים על בלימה חייהם של כל תושבי הגטו יש למצוא פתרון אחר למצוקה זו אשר מקורה בצו שהוא עצמו לא חוקי. אולם גם כאשר החליטו כך לא תמיד יכלו לעמוד בהחלטתם ולהמית באופן פעיל את הוולד. לכן הפתרון שמצאו היה הרחקתו מהאם והשארתו בחוץ, בתקווה שימות תוך מספר שעות עד ימים מחוסר מזון ומקור. אולם היו לא מעט מקרים בהם גילו התינוקות כושר חיוּת מרשים ביותר ולא מתו.

דילמה זו של ההפלות המלאכותיות והפסקת ההיריון עמדה לפתחה של כלל הנהגת הגטו, או לפחות של סוגים שונים של מנהיגי הגטו. אך הרבנים עצמם נתבקשו לתת את דעתם לנושא זה. הרב אושרי (מגטו קובנה) מתאר בכתביו "שו"ת ממעמקים" כי נתן דעתו על העניין בעקבות פניות של נשים אליו (זו לכשעצמה עדות לחריגות המציאות הזו, מכיוון שבתקופה רגילה אישה דתייה לא הייתה מעלה בדעתה את רעיון הפסקת ההיריון ובטח שלא פונה לרב שייעץ לה בנידון). בעניין זה פסק הרב אושרי כי המצב הוא כזה שיש לבצע הפלה כדי להציל את האם.¹⁹

* המקרה השני
עניין חלוקת התרופות. מלבד עניין הפסקת ההיריון והבקרה על הילודה עמדה לפני הרופאים דילמה לא פחות קשה - למי עליהם לחלק את התרופות. די מהר נוצר מצב של מחסור בתרופות מצד אחד, מנגד הלך ועלה מיום ליום מספר החולים הנזקקים לתרופות, זאת לצד החולים הכרוניים אשר נזקקו לתרופות עוד קודם לכן, אך כעת עם התדרדרות תנאי הסניטציה נזקקו לכמות הולכת וגדלה של תרופות. לכל הרופאים, ועמם שאר חברי היודנראט, היה ברור כי משמעות ההחלטה מי יקבל תרופות היא "מי לחיים ומי למוות". היו רופאים אשר סירבו להכריע בנקודה זו. עובדה זו לא התקבלה בעין יפה, או כפי שאמר זאת דר' ויינראב בגטו וילנה כאשר הם היו צריכים להחליט למי מחלקים תוספי סידן ומי מחולי השחפת יטופל קודם "קלה ויפה העמדה שאינה דורשת אחריות". דר' ויינראב האמין כי עליהם להכריע, וגם אם צריך להכריע בין שתי רעות חולות, אזי יש לבחור את הרע במיעוטו. השאלה שהטרידה את מנוחתם של הרופאים, גם בהקשר זה, הייתה - מתי מותר להתערב? ומתי אסור להתערב? האם חלק אינסולין או למנוע את חלוקתו זו התערבות? האם היא ראויה מתי אסור למנוע התערבות?²⁰

* המקרה השלישי
שיתופם במידע "רגיש" של אנשי הנהלת הידונראט, כאשר הכוונה כאן היא הקיפן של המחלות המדבקות, עובדה אשר הייתה עלולה להיות הרת אסון ולהביא לחיסולו המיידי של הגטו. בגטו וילנה נטו הרופאים להסתיר מידע זה אף מהיונדראט מחשש כי מידע זה יודלף ומשמעותו תהיה חיסולו המיידי של הגטו.²¹ נראה כי בעשותם כך פעלו מתוך תחושת אחריות לכלל הציבור. אף בגטו ורשה, מזיכרונותיו של דר' מרדכי לנסקי אשר עבד באחת המרפאות הקהילתיות של ביה"ח צ'יסטע עולה כי, הרופאים לא תמיד חלקו את המידע בדבר היקפן של המחלות הזיהומיות והמדבקות עם ראשי היודנראט, ובמקרים רבים טיפלו בחול הטיפוס בביתם,על-מנת שלא לדווח לרשויות על החולים. זאת עשו חרף האיום הגרמני כי מי שימצא מטפל בחולה בלי שדיווח עליו ישלח באופן מיידי לאושוויץ.²²

לסיכום
פרוץ המלחמה והקמת הגטאות טרפו את הקלפים בחיי יהודי פולין. ערב המלחמה נהנה הרופא היהודי ממעמד חברתי גבוה, מיוקרה חברתית ונמנה עם העילית האינטלקטואלית של הקהילה,²³ אך בד"כ לא שירת בתפקידי הנהגה, אלא תפקד כרופא. אולם מציאות החיים בגטו עם פרוץ מלה"ע השנייה, בה הדברים הקבועים ביותר היו חוסר הקביעות והארעיות, כאשר תפיסת מציאות זו משפיעה על ההתנהגות ועל קבלת ההחלטות,²⁴ הפכה את הרופאים לחלק מהנהגת הקהילה, בין אם להלכה ובין אם למעשה. די מהר הלך והתבלט תפקידם החברתי ומקומם כמנהיגי הקהילה, זאת למרות שהיחס שלו זכה הרופא בגטו היה כמו לשאר תושבי הגטו. כמותם גם הוא רעב, סבל מקור, הושפל והוכה.²⁵ בהרבה מקרים לקחו הרופאים על עצמם את גורל כלל הציבור בגטו. כאשר עמדו בפני מצבים בהם היה עליהם להחליט ולהכריע בשאלות הרות גורל שקלו היטב את השיקולים השונים, לכאן ולכאן וביקשו לעמוד על המשמעויות השונות של ההחלטות אשר יקבלו. זאת ועוד אלה מבין הרופאים אשר ראו את עצמם כמובילים חברתיים וכמנהיגי הקהילה החשים אחריות, חשו כי אין הם יכולים להתחמק ממתן תשובות ומהכרעות ולהטיל את ההחלטה בידי היודנראט, ואף יצאו כנגד אותם רופאים אשר בחרו שלא להחליט.²⁶

לא פעם סיכנו את חייהם למען כלל הציבור, כאשר העמידו את גורל הקהילה כולה לנגד עיניהם והעדיפו את המשך קיומו של כלל הציבור על פני המשך קיומם שלהם. דוגמאות לכך הן פעילותם בבתי הספר לרפואה, חרף האיסור על לימודים וחינוך בקרב היהודים באופן גורף, הן פעילותם בכל הקשור להמשך הולדת תינוקות יהודיים בגטו, למרות הצו אשר אזר זאת באופן גורף, כמו גם החבאת ילדים בתוך מרתף בית החולים, בגטו שאוולי, במטרה למנוע ולעכב במעט את אקציית הילדים.

זאת ועוד, בפעילותם של הרופאים ניכרת מידה לא מעטה של תעוזה ומנהיגות, תוך תחושת אחריות לכלל הציבור. ניתן אף לראות בפעולותיהם של הרופאים בגטאות כסוג של מרידה אקטיבית, אינטלקטואלית וקיומית. הדבר מודגש עוד יותר בייחוד בפעילותם בתחומי הוראת הרפואה, ההריון והלידה.

אף כאשר היה צורך לקבוע מי לחיים ומי למוות, דוגמת מיונם של האנשים על-פי מידת כשירותם לעבודה, כאשר היה ברור לכל כי מי שמוגדר ככשיר לעבודה יזכה לעוד יום של חיים ומי שלא יגורש אל מותו, אך במקרים אלה נטו לא פעם הרופאים להגמיש במאוד את ההנחיות וההבחנות הרפואיות על מנת שלא להגדיר כחולים את האנשים אשר אולי הוגדרו כחולים על-פי הקריטריונים המדעיים, אך ביקשו להעניק להם עוד יום של חיים.

לא פעם התעמתו הרופאים עם מנהיגים אחרים, במטרה להציל כמה שיותר אנשים ומתוך תחושת מחויבות לכלל הציבור.

ניתן לסכם ולומר כי הדרך שבה תפסו הרופאים את כלל הגטו היה כאורגניזם אחד שלם וחי אשר יש להצילו בכל דרך אפשרית, אף אם על-מנת להציל את הגוף כולו שי צורך לגדוע איבר כזה או אחר ולהקריב את החולים יותר. אולם כפי שהוצג קודם לכן במקרה של גטו לודז', עד לרגע האחרון ראו עצמם הרופאים כמחויבים לחוליהם, וכאחראים להצלת אנשים רבים ככל שניתן. גם בכך יש משום גבורה ומרידה.

ביבליוגרפיה

• Goldstein-Gold, Lazar. From Ghetto Kovno to Dachau, New-York, 1985
• Dobroszycki, . Lucjan The Chronicle of the Lodz Gheto 1941-1944. Yale University, 1984.

• באואר, יהודה. תגובות בעת השואה - ניסיונות עמידה, התנגדות והצלה. האוניברסיטה המשודרת, ת"א, 1970.
• דבורז'צקי, מרק,. הרעב המתוכנן - השיטה המתוכננת הנאצית של חוסר-תזונה ורעב בארצות הכיבוש בגטאות ובמחנות הריכוז - אחד הגורמים להרס ביולוגי של העמים הכבושים. ת"א, 1958.
• לנסקי, מרדכי. חיי היהודים בגטו ורשה. ירושלים, תשמ"ג.
• פרייס, לאה, . "סוגיות של רפואה, אתיקה ומוסר בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי", ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, גבעת חביבה, 71, ניסן תשס"א, אפריל 2001, עמ'.
• רונן, אביהו. "הפונקט הגדול - השניים-עשר באוגוסט 1942", משואה, יז' 1989, עמ' 147-102.
• שאשא, שאול. "הרפואה בגטאות בתקופת השואה", הרפואה, בהוצאת ההסתדרות הרפואית הישראלית, (4) 141, 2002, עמ' 322-318..

הערות:

1. שאול, שאשא. "הרפואה בגטאות בתקופת השואה", הרפואה, בהוצאת ההסתדרות הרפואית הישראלית, (4) 141, 2002, עמ' 318.
2. לאה, פרייס. "סוגיות של רפואה, אתיקה ומוסר בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי", ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, גבעת חביבה, 71, ניסן תשס"א, אפריל 2001, עמ' 34.
3. לנסקי, מרדכי. חיי היהודים בגטו ורשה. ירושלים, תשמ"ג. עמ' 32-36.
4. לנסקי, שם, עמ' 50-53.
5. שאשא, לעיל הערה 1, עמ' 319.
6. שם, עמ' 320.
7. פרייס, לעיל הערה 2, עמ' 37-38.
8. Lucjan, Dobroszycki. The Chronicle of the Lodz Gheto 1941-1944. Yale University, 1984, pg. 57.
9. שם, עמ' 497.
10. שאשא, לעיל הערה 1, עמ' 320.
11. שאשא, שם.
12. מרק, דבורז'צקי. הרעב המתוכנן - השיטה המתוכננת הנאצית של חוסר-תזונה ורעב בארצות הכיבוש בגטאות ובמחנות הריכוז - אחד הגורמים להרס ביולוגי של העמים הכבושים. ת"א, 1958, עמ'3.
13. שם, עמ' 15.
14. דבורז'צקי, לעיל הערה 11, , עמ' 22.
15. יהודה, באואר. תגובות בעת השואה - ניסיונות עמידה, התנגדות והצלה. האוניברסיטה המשודרת, ת"א, 1970, עמ' 71.
16. שאשא, לעיל הערה 1, עמ' 321
17. שאשש, לעיל הערה 1 , עמ' 322.
18. פרייס, לעיל הערה 2, עמ' 28-23.
19. פרייס, לעיל הערה 2, עמ' 30-28.
20. פרייס, שם, עמ' 32-34.
21. פרייס, שם, עמ' 36.
22. לנסקי, לעיל הערה 3, עמ' 125-124.
23. Goldstein-Gold, Lazar. From Ghetto Kovno to Dachau, New-York, 1985, Pg 113
24. רונן, אביהו. "הפונקט הגדול - השניים-עשר באוגוסט 1942", משואה, יז' 1989, עמ' 102.
25. לזר, שם.
26. פרייס, לעיל הערה 2, עמ' 30.