הריקוד בשמחת-תורה

מתוך: חיוניות יהודית בשואה

ערכו א' כרמון, י' אורון
משרד החינוך והתרבות תשל"ה 1975

היה זה בחג שמחת תורה האחרון בגטו ווארשה, שמחת תורה תש"ג (1942). רק קומץ קטן, כשלושת אלפים יהודים נשארו מהקיבוץ הגדול של חצי מיליון יהודים במטרופולין של פולין.

כמניין וחצי יהודים התאספו במעונו של הרב מנחם זמבה לעריכת "ההקפות" ולתפילה. לפני הקריאה הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, והקיפו את השולחן. כולם היו אנשים שבורים, רצוצים ושכולים מבני משפחתם. הלב היה מלא יגון. הפסוקים המסורתיים שהיו נוהגים לשיר, נאמרו בתוגה. בין המתפללים היה יהודה ליב אורליאן, המחנך הגדול, מי שהיה מנהל בית-המדרש למורות "בית יעקב", אף הוא היה שכול; אשתו ובניו הושמדו בידי הגרמנים.

פתאום נכנס לחדר ילד, כבן י"ב. היה בזה משום חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגטו. כולם הושמדו בטרבלינקה. עמד ילד יחיד זה, לקח סידור בידו והצטרף לתפילה.

כאשר צעדו המתפללים בכבדות עם ספרי התורה וסבבו בהקפות כביכול, קפץ פתאום י"ל אורליאן אל הילד, חיבקו עם ספר התורה שבזרועו, ובלחצו את שניהם אל ליבו, החל לשאוג בקול קורע לבבות: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה", ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה, ריקוד מלא התלהבות חסידית, כשהוא חוזר בקול איום על קריאותיו "יהודי צעיר עם התורה הקדושה".

האנשים מסביב נסערו למראה זה, ומאליו נוצר מעגל של רוקדים סביב שלישיה זו: המחנך הגדול עם הילד וספר התורה. זעזוע עמוק עבר את כולם.

היה זה הריקוד האחרון בשמחת תורה האחרונה של היהודים האחרונים בווארשה