אין ספק שעצמאות מדינית של עם ישראל בארץ ישראל היא אחת ההבטחות העיקריות שבתורה: "ואשבור מוטות עולכם, ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כ"ו, י"ג). הדוגמא המוחשית של יציאת מצרים בראשית צעדיו של העם היא גם פסגת הברכות לעתיד לבא, כתוצאה ברורה מקיומה של התורה - "אם בחוקותי תלכו".

אולם זוהי ברכה אלקית, והיא קשורה עם בנין המקדש וחזון אחרית הימים, כאשר

"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב" (ישעיה ב', ב').

אך האם יש בעצמאות ישראל גם ערך דתי? האם מלבד הברכה שישנה בעצמאות מדינית, בהיותנו בלתי תלויים בשרירות ליבם או חסדם של שליטי נכר ועמי נכר, יש בזה גם יעוד? השאלה היא חריפה במיוחד אם ניתן להתגורר בארצות בעלות משטרים דמוקרטיים, וכלכלה יציבה, באופן שניתן לחיות ברווחה ובאין מפריע לקיים מצוות התורה בתור יחיד, ואף לקיים חיים קהילתיים. כי אז יש שהעצמאות המדינית אינה מוסיפה כלום; הן ניתן ליסד ישיבות, ולהרבות תורה, ואף לפתח מוסדות חסד וצדקה, וכן אין בעיית כשרות, שבת וכיו"ב מעיקות, וניתן להסתדר איתן, ואולי אף ביתר הידור... מכל שכן, אם העצמאות המדינית כרוכה בקשיים, ואף במלחמות, שגם אם נגמרות בניצחון, הרי אין להימלט מאובדן נפשות. האם כל זה כדאי?

עוסקים בזה אנשי פוליטיקה והמפלגות הציוניות. התשובה העיקרית בזה היא, שבאין עצמאות אין ביטחון לקיומנו. הרגשות האנטישמים קיימים, והם פועלים, אם בגלוי ואם בסתר, וזה עלול להתפרץ בכל שעה. וכהוכחה, קיימת השואה אשר השמידה כשליש מעמנו. ואילו היתה קיימת מדינה בפרוץ מלחמת העולם השניה, כי אז אין ספק שלא היתה השואה מגיעה לממדים כאלה.

זוהי אמנם תשובה, אבל ניתן להתווכח בזה. ולא נאריך בזה את הדיבור.

ישנה גם תשובה נוספת, שבתנאי הרווחה, שבהם חי כיום חלק חשוב מהתפוצה היהודית בעולם, הוא נתון לסכנת טמיעה והתבוללות. בענין זה, דוקא זכרון אימי השואה ואי הבהירות של המצב לעתיד מהווה מאיץ להתבוללות, וזה נוסף לתנאי הרווחה, שבהם חיים כיום הזה.

אף זוהי תשובה, אך גם זו אינה תשובה ניצחת. שכן יאמר האומר החי חיי תורה ומצוות הנותן לילדיו חינוך יהודי נאמן ואשר חי גם בסביבה יהודית בחו"ל: שומר תורה, הוא מחוסן במידה רבה מבלי פחד התבוללות וטמיעה. ואם אמנם גם כאן ניתן להתווכח, אך התשובה אינה חד-משמעית.

אחרת היא גישתו של מרן הרב זצ"ל למדינה ישראלית ועצמאות מדינית. הוא בא להעמיד אותנו על התוכן הדתי שיש במדינה, שאם אמנם בתור יחידים אפשר לקיים את התורה בכל מקום שהוא, וגם בכל תנאים שהם, העם בתור עם, יש לו תפקיד יותר נרחב, ואותו לא ניתן לקיים אלא בתנאים של מדינה עצמאית. ואלה הם דבריו בזה:

"בראשית מטעו של העם הזה... נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר 'ישמרו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי השאיפה שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות, רוחניות וחמריות, ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו. למילואה של שאיפה זו צריך דוקא שיהא ציבור זה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור הזה. למען דעת, שלא רק יחידים, חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש, חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והכלכליות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוכות ומגושמות" (אורות, למהלך האידאות בישראל ב').