החודש הזה לנו. חודש אשר עומד במיצוע, בין החודש הראשון ובין החודש השלישי, בין החודש של חג החֵירות, ובין החודש של חג החָרות, החודשים ההיסטוריים בהם נעשנו לעם - יציאת מצרים וקבלת התורה. החודש השני, בין החודש הראשון לבין החודש השלישי, יש לו משמעות מיוחדת לדורנו - דור השואה ודור התקומה. ה' אייר וכ"ח באייר, יום העצמאות ויום ירושלים מקבילים במידה מסוימת לשני המועדים הקדומים של חֵירות וחָרות. יום העצמאות כמקביל ליציאה ממצרים, כמקביל לשבירת עול גויים מעל צוארינו, כמקביל להולכה קוממיות; וכ"ח באייר - יומה של ירושלים - היום הזה אשר יש לו משמעות רוחנית פנימית גדולה, בהיות ירושלים המאוחדת מסמלת ומזכירה את העיקר היסודי, שאנחנו רואים בירושלים "כעיר שחוברה לה יחדיו". החיבור של ירושלים העתיקה עם ירושלים החדשה, הפלת החומות שביניהן, האיחוד, ה"יחדיו" הזה שאנחנו זכינו לו, הכ"ח אייר של ירושלים - יומה של ירושלים - יש בו מגולת הכותרת, מהעניין של ההכתרה, ומתן הביאור הנכון לה' אייר, לעצמאות ישראל, לחירות ישראל, שתהיה לא רק במובן החירות הכללי של ככל הגויים, אלא חירות עם משמעות מיוחדת של "חָרות על הלוחות".

הכתוב אומר "תנו עוז לאלוקים על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים" (תה' ס"ח, ל"ה). "תנו עוז". דוד המלך, מלך ישראל, פונה לכנסת ישראל, בבקשה, בתפילה, בתחינה - "תנו עוז לאלוקים". אתם - כנסת ישראל, אתם - עם ישראל, אתם צריכים, אתם קרואים, אתם אחראים ל"עוז לאלוקים". כי "על ישראל גאוותו", כי הקב"ה באותו זמן שברא עולם, באותו זמן שברא אדם עלי אדמות, מסר בידו את כח הבחירה, ואת כח הניהול של העולם הזה - "על ישראל גאוותו". "עוזו" - עוזו של הקב"ה "בשחקים". בשחקים נשאר הכבוד האלוקי הבלתי נפגע. שם שוררים החוקים האלוקיים אשר לא נטו אורחותיהם, אשר אין אנחנו שליטים עליהם, אשר איננו יכולים לשנות אותם, אשר "חוק נתן ולא יעבור". אבל בארץ הזאת, בכדור הארץ, במקום שהאדם ישנו, במקום שהבחירה ישנה, ישנו מרכז מסוים של המין האנושי - וזהו האדם מישראל. "על ישראל גאוותו" - כי הקב"ה דורש מהם, דורש מאתנו - "תנו עוז לאלוקים". אתם תתנו את העוז. (הקלטה חסרה).

הוי אומר - ע"י שאנחנו מקימים את ירושלים של מטה דוגמת ירושלים של מעלה; שאנחנו מקיימים את מלכות ישראל דוגמת המלכות האלוקית; שאנחנו מקימים מדינה, שמבחינה חיצונית מדינה, אבל היא איננה מדינה ככל המדינות; שאנחנו מקימים צבא, שלכאורה הוא צבא ככל הצבאות, אבל הוא לא ככל הצבאות, איננו צריך להיות ככל הצבאות; שאנחנו מקימים משטר חברותי - שלכאורה יש לו דוגמא, אך באמת אין דוגמא כזאת. משטר המבוסס על יסודות של צדק ויושר ואמת, יסודות כאלה - אשר אנחנו בהקימנו את הדבר הזה - אנחנו נותנים את ה"עוז לאלוקים".

בעולם של שחיתות, בעולם של רשע, בעולם של אכזריות, בעולם שלועגים לכל דבר קדוש, בעולם שהשולט בו הוא אגרוף, בעולם ששולט בו הכסף, בעולם ששולט בו הנפט, בעולם ששולטים בו הטנקים, אנחנו מכריזים על עולם אחר. אנחנו מכריזים על שלטון אחר, אנחנו חולמים על שלטון אחר, אנחנו חולמים על מדינה אחרת, על ירושלים של מטה המכוונת כנגד ירושלים של מעלה.

יום ירושלים אשר הוא מקביל ומתנגד לאותו יום ירושלים שהזכיר הפותח, יום ירושלים שאנחנו התפללנו שנים על שנים - "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תה' קל"ז, ז'). הם אומרים: "ערו ערו", הם רוצים לערער את היסודות. ומה הן היסודות? מה הוא היסוד העיקרי אשר רוצים לערער אותו, אשר מנסים לערער אותו, אשר רוצים לפורר אותו? הרי זהו היסוד של "בה" - בתוך העיר, ומה היה היסוד של ה"בתוך העיר", המרכז של העיר? - הקדושה, המקדש. כפי שחז"ל אומרים (זבחים כ"ד.) דוד המלך קידש את הרצפה עוד בטרם היה בית המקדש עד תהום הקרקע. עד הנקודה האחרונה של התחתית קידש וייחד דוד המלך.

"ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל" (תה' קכ"ב, ד'). לא שבטים נפרדים לא עדות נפרדות, לא כל אחד ואחד הדורש כבוד עצמו, לא כל אחד ואחד המעונין באינטרס הפרטי שלו. "עדות לישראל... ששם עלו שבטים". דוד המלך איחד את השבטים. לא כל שבט הבוחר את משפחותיו, לא כל שבט הדואג לטובתו, לא כל עדה ועדה המתארגנת לעצמה, אלא כלל ישראל, עם ישראל. "עדות לישראל" שכל השבטים עלו לשם, שכל השבטים התעלו לשם, שכל השבטים זנחו את הענינים הפרטיים שלהם בשביל העניין הגדול.

וזה ה"ערו ערו עד היסוד בה". עשו מעונין לפורר את האחדות הישראלית, עשו שמח שאנחנו בעצמנו מערערים את היסוד, הוא שמח שאנחנו מפולגים ומפורדים הוא שמח שאנחנו איננו יכולים לדבר שפה אחת, הוא שמח שאנחנו כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו.

וזהו היסוד. היסוד, שדוד המלך שקידש את הרצפה, שהניח את היסוד לירושלים, ירושלים הבנויה הזאת, אשר היא צריכה לכוון כנגד ירושלים של מעלה, אשר איננה מחולקת, אשר כל שבט ושבט אמנם יש לו תפקיד משלו - "איש על מחנהו ואיש על דגלו", אבל כולם "סביב למשכן ה' יחנו" - שכולם יודעים שמטרה אחת מאחדת אותם, ומלבד זאת אם הוא רוצה אינטרס פרטי שזה נוגד לענין הכללי, הוא צריך לותר על הענין הזה ולקדש שם שמים, ולדעת שהענינים הכללים הרבה יותר חשובים מאשר הענין הפרטי, ובמידה שידאג לענין הפרטי, לא יהיה גם הענין הכללי - וממילא לא יהיה הענין הפרטי.

"ערו ערו עד היסוד בה" - זהו יום ירושלים, זהו יום שהאויבים שמחים מזה, ובמנוגד לענינים האלה - "העוז לאלוקים", הכח האלוקי הוא ע"י זה ששבטים עלו שם יחדיו, שכל השבטים עשו פה אחד ושכם אחד בעיר המאחדת את כולם, עיר המבטלת את הניגודים, עיר המחייבת את המאחד, את היסוד העיקרי של זרע אברהם יצחק ויעקב, אשר כל אחד ואחד יש לו תפקיד משלו, אשר כל אחד ואחד יש לו אופי, הווי משלו, אשר כל אחד ואחד יש לו מנהגים שצריך לפתח ולשמור. אבל אין זה אומר שצריך לעשות במה לעצמו, אין זה אומר שצריך כל אחד ואחד לעשות עיקר את הענינים הפרטיים, ולהניח ולהחביא ולהשפיל את הענינים הכללים, שבהכרח הם סובלים על ידי זה.

"תנו עוז לאלוקים" - זהו מה שהקב"ה מבקש. "על ישראל גאוותו". הרי מי יש לקב"ה עלי אדמות אם לא ישראל? הרי זהו העם הנבזה אשר משך במשך דורי דורות על כתפיו את הענין האלוקי, אשר לא התייאש אף פעם מגאולה, אשר זכה לנצנוץ קטן בדור הזה, אבל חס וחלילה לא לאכול את המשיח, חס וחלילה לא לבזבז על קטנות, לא לבזבז את הדברים אשר זכינו להם, אשר בדמים קנינו, בדמי קדושינו, בדמי חיילי ישראל אשר מסרו נפשם על קידוש ישראל, על קדושת א"י, על קדושת היסוד העיקרי של קדושת ישראל הפנימית, אשר איננה יכולה להטשטש בכל התנאים ובכל הזמנים.

וזהו מה שמיחד את היום הזה, וזהו שאנחנו צריכים היום - ביום זה שאנחנו מעלים את החסד הגדול, את "החסד שבמלכות", שזוהי הספירה היום שספרנו את השלושה וארבעים יום, שנכנסנו בספירה של "מלכות" - של "חסד שבמלכות", שנזכור את החסד, שלא נבעט בחסד, שנכיר בטובה הגדולה שהקב"ה הנחיל לנו, שאנחנו נדע לעכל את זה, שלא נאכל את המשיח, שלא נבזבז את הדברים האלה לדברים קטנטנים, שנדע להעריך את החסד הגדול שהקב"ה עשה לנו, ואשר בעזרת ה' יעשה לנו, אם נהיה ראויים לכך, אם נכיר את החסד האלוקי אשר גילה באותה שעה, לפני ארבע עשרה שנה.

"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז). זהו שנות הי"ד, שזכינו להם בשנה זאת, שנת הארבע עשרה ליום הזה - "מלחמה לה' בעמלק". אנחנו איננו עם מלחמות, אנחנו איננו אוהבי דמים, אנחנו נלחמים במלחמות, אנחנו נלחמים בשופכי דמים, אנחנו מעונינים להקים מדינה שהדלתות תהינה פתוחות בלילה, שלא יצטרכו לסגור את עצמם מאחורי דלתיים ובריח. אנחנו מעונינים שתהיה מדינה שיבואו אליה אומות ללמוד כיצד מנהלים מדינה, כיצד מסדרים עניני בין אדם לחברו. אנחנו שואפים לדבר הזה, והשאיפה הזאת יכולה לצאת לפועל רק בנו, כי עם שבלבו העיקר של "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", שיודעת לכוון את הדברים המעשיים, הממלכתיים, הכלליים, עם אור של ירושלים של מעלה.

יהי רצון שכל אחד ואחד יתן את תרומתו, כל אחד ואחד לפי דרכו, כל אחד ואחד לפי כוחו, כל אחד ואחד לפי תפקידו, כל אחד ואחד לפי נטיותיו, ירתום את עצמו, יתן את השכם לבנינה של מדינה המהווה "עוז לאלוקים", הנותנת את הכבוד למלכות שמים. ובזמן שיהיה הדבר הזה, ודאי וודאי שיקויים בנו גם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח, י'). זוהי הנקודה העיקרית - אנחנו איננו מעונינים להפחיד ע"י אוירונים וטנקים, אנחנו מעונינים להפחיד ע"י שם ה', אשר נקרא עלינו ואשר נדע לשאת אותו ברמה ולקדש את שמו ברבים.