שני מיני ספירות רווחות, האחת ספירה שממנו והאחת - ספירה שאליו. הראשונה מקובלת באומות העולם, השניה מיוחדת לישראל. זכירת יום השבת נעשית יום יום ע"י שמות ימי השבוע: ראשון בשבת, שני בשבת... . זו אינה ספירה לשבת שעברה, זוהי ספירה לשבת הבאה. בכניסה לארץ ישראל נצטוינו על הספירה: "שש שנים תזרע שדך ובשביעית תשבת". שבע שמטות אף הן מצטרפות למשהו, הן מהוות ספירה ליובל. ספירה זו שאנו סופרים בימים אלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת..." אף היא מביאה אותנו אל השבת השביעית, אל חג העצרת. ספירת ימי הולדת כשלעצמם, ספירה שאין עמה ציון כלפי הבאות, אינה מצויה בתורה. חגיגת יום הולדת אחד נזכרת בתורה, אבל זהו יום הולדת את פרעה...

ולא בכדי. בתפילת 'יהי רצון' שאחר הספירה אנו אומרים: "כדי לטהרנו מקליפותינו ומזוהמתנו". יש צורך לראות בספירה אמצעי לנקות מזוהמא מקלפות, וזו צריכה להיות, ויכולה להיות רק אותה ספירה שמביאה למשהו, שמחדירה בך את ההכרה שעדיין הדרך ממך והלאה, שאת זה אשר רכשת בעבר, רק אז יהיה לו הערך אם תדע להפוך אותו לנקודת מוצא להישגים חדשים.

ספירה ממאורע, ספירה שאין עמה משום העמדת מטרה לעתיד, שרואה את הכל כבר מושג, זו אין בכחה לטהר מקלפות. אדרבא, זוהי הקלפה עצמה! זו מרחיקה אותך עם כל ספירה מהמאורע המצוין, זו משכיחה ממך לאט לאט את המאורע הגדול, זו מפתה אותך שמעכשו אין עליך אלא להרדם במנוחה, ולהנות מפרי ההישג הקודם. היתה לנו כבר פעם ספירה מסוג זה האחרון. אולם היא השאירה אחריה זכרונות עגומים, היא הפכה את הספירה אשר אנו סופרים בימים אלה לספירה של אבל. הלא זאת היתה הספירה לחרות ישראל של ימי בר כוכבא!

מאידך גיסא, אין הטהרות מבלי ספירה! אם אין נקודת מוצא, אין גם נקודת מבוא, אם מתעלמים ממה שהתרחש בעבר, אם משתדלים להכחיש, אם רוצים לטשטש, אם אין מנצלים את הגלויים שבעבר למנוף נפשי, כי אז סותמים במו היד את המעין הטהור שנתגלה, כי אז קוצצים בעצמם את ניצני הגאולה, כי אז מתחייבים בעצמם בחוסר החזון, בהנבקות הרוח והעלמות נקודת המבוא לעידן ועידנים.

אין חלקנו בין אלה הסופרים למדינה כדרך ספירתם של אומות העולם - ספירה שממנה. לא, אנחנו איננו מרגישים כי כאן סוף הפסוק לשאיפותינו. אנחנו לא נאמר כי זוהי תקוות המשיחיות בישראל, עינינו נשואות להרבה יותר מזה. לא רק משום שהמדינה היא קצוצה, ולא רק משום שהישוב בארץ אינו אלא אחוז קטן של היהודים בעולם, אלא גם ובעיקר משום ששאיפת ישראל אינה מסתפקת רק בגאולת הגוף, מפני שגאולת ישראל פירושה גאולת הרוח, פירושה השתחררות מהזיקה לגשמיות, מפני ששאיפת הגאולה הישראלית כרוכה עם מושג של מלכות ישראל, וזו מצדה כרוכה במושג של מלכות שמים.

אולם דוקא משום כך! מפני שאין אנו מסתפקים במה שיש, אין אנו מתעלמים מכל מה שהגענו אליו! מפני שיקרים וחשובים ומאלפים מאד הם אותם ההישגים, מפני שהם מגלים לנו מה עצור בקרבנו, מפני שהם מגלים לנו את אוצרותינו, אשר אין אנו יכולים להכירם אלא דרך עתות של נסיונות כבירים וגילויים המתפרצים רק בעתות בלתי שכיחים, דוגמת אותה שעה שעמדנו בה בזמן ההכרזה על המדינה, דוגמת זו שעמדנו בה במאבק למען מלא את ההכרזה ההיא תוכן של ממש.

ומשום כך חשובה לנו נקודת המוצא, ומשום כך חשובה לנו הספירה, ומשום כך אין חלקנו גם בין אלה אשר רואים את היום הזה ככל הימים, ומשום כך חג לנו היום הזה, חג גדול, חג בו מציינים אנו את ניסי העבר ובודקים את עצמנו לקראת ההמשך לעתיד.

הנה מעלים אנו את זכר הקדושים בגוש עציון הי"ד. דומה שהיו חברים של כל ימות השנה: כמונו היו, כמונו דאגו יום יום לעבודה, ללחם לפי הטף, לבית, לשולחן וכסא, לשעה מנוחה. באחת - לכל אותם הדברים שאוכלים אותנו בכל פה. אך הנה באה הדרישה, פנים בפנים הועמדו עם התביעה להקרבה עצמית למסירות נפש, והם נענו והם נתנו. והם בגופותיהם חסמו את מבואות ירושלים, והם שכחו על עצמם והם שכחו על נשותיהם והם שכחו על ילדיהם, והם נתנו עצמם למען המטרה הישראלית. זכרם לא רק מחייב, הוא גם מאלף. הוא גם מלמד. הוא מראה שתחת מעטה החילוניות, האפרורית היום-יומית, מפכה מעין חזק של כוחות סמויים, הוא מעמיד אותנו על היותנו עטופי קליפות, על היותנו מלוכלכים רק כלפי חוץ, והוא מעודד אותנו בעתות של ירידה וחולשה.

אין אנו קוראים את ההלל בשם ומלכות, עדיין אין השם שלם, ואין המלכות שלמה. אולם קריאה זו של ההלל על העבר היא היא שתעמידנו על דרכנו לעתיד, היא היא שתעזור לנו לסלילת הדרך ליום יבוא בו יהיה השם שלם והמלכות שלמה. מלכות ישראל, מלכות משיחם של ישראל, מלכות גואלם של ישראל, מלך מלכי המלכים הקב"ה.