עינוי יום הכיפורים ומשמעותו
חיים נבון
"ביום צום כיפור יחתמון", בהוצאת מכללת הרצוג
|
תוכן המאמר:
א. מצוות סעודה בערב יום הכיפורים ב. "מפני עוגמת נפש" ג. יום הכיפורים כיום טוב ד. עינוי יום הכיפורים כדין 'שביתה' |
א. מצוות סעודה בערב יום הכיפורים
תנא ליה רב חייא בר רב מדפתי: כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב'; וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך - כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי (ברכות ח ע"ב).וכן נפסק להלכה, שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים.1 הטור העלה נימוק למצווה החריגה הזו:
והוא מאהבת הקב"ה את ישראל... וציוום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות, ושלא להזיק להם העינוי (אורח חיים סימן תר"ד).2והרי נימוק זה תמוה לכאורה כשלעצמו: אם הקב"ה ציוונו להתענות, מכאן שרצונו הוא שנסבול ונתייסר ביום זה; ואם כך, מדוע הוא טורח להקל על ייסורינו באמצעות חובת סעודה בערב הצום?! אם נקבל את נימוקו של הטור, דומה שניאלץ להגיע למסקנה מפתיעה: הצום ביום הכיפורים - שלא כמו צום תשעה באב, ושאר התעניות - אינו בא כדי להוסיף צער ועוגמת נפש.
יתר על כן: הבית יוסף (אורח חיים סימן תר"ד) הציע שחובת אכילה בערב יום הכיפורים, היא קיום מצוות כבוד ועונג של יום הכיפורים, שאי אפשר לקיימה במלואה ביום הכיפורים עצמו, בגלל איסורי התענית:
דכיוון שיוה"כ עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדים שאר ימים טובים - צריך לכבדו ביום שלפניו.ובדומה כתב רבנו יונה:
ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכפורים (שערי תשובה, שער ד', ט).3לפי גישה זו, מצוות עינוי ביום הכיפורים משמעה פרישה מכל ענייני העולם הזה, אך אין לתורה שום עניין לגרום לנו ביום הקדוש צער או סבל. יש מהאחרונים שהעלו יסודות דומים במסגרת דיון האם מותר לקחת לפני יום הכיפורים תרופות המקילות על הצום. השדי חמד כתב בשם חכם אחד שאין לעשות כן, "לא מצד מידת חסידות, ולא מצד להסיר מעצומו של היום הקדוש".4 אך מרבית האחרונים דחוהו, שאין כל איסור לעשות תחבולות בערב יום הכיפורים כדי להקל על הצום.5 היו שהעלו בהקשר זה את היסוד שהזכרנו כאן: אם אין עניין להרבות בצער ובעוגמת נפש, ודי לנו בכך שנימנע מאכילה ביום עצמו, מה לנו אם הצום קל או קשה.6
ב. "מפני עוגמת נפש"
[יום כיפורים שחל להיות בחול,] מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים, מפני עוגמת נפש (שבת קטו ע"א).כלומר - מותר ביום הכיפורים שאינו חל בשבת, לעשות (לקראת סוף הצום) פעולות מסויימות של תיקון האוכל והכנתו לסעודה במוצאי הצום, "מפני עוגמת נפש" (בניגוד לשבת, שבה אסור להכין מקודש לחול). ופירש רש"י שם:
והכא משום עוגמת הנפש - שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי - שרי.כלומר - לדעת רש"י התירו כאן איסור שבות, כדי שיסבול האדם ותתעגם נפשו, שבזה מקיים מצוות עינוי יום הכיפורים. ואם כך, לפי פירוש רש"י סוגיה זו עומדת כנגד הצעתנו, שהרי ממנה עולה שאכן יש ביום הכיפורים יסוד של עוגמת נפש וצער. אמנם, רוב הראשונים פירשו בסוגיה אחרת. וכך כתב, למשל, הרשב"א:
והתירו עכשיו לקנב, כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל, וירעב, ותהיה נפשו עגומה.כלומר, לדעת הרשב"א התירו כאן שבות לא כדי לגרום עוגמת נפש, אלא כדי למנוע עוגמת נפש בסיום הצום. וכמותו פירשו גם הרמב"ן, הר"ן (בחידושיו) ובעל המאור על אתר. יש להעיר, שכמובן אין כל הוכחה שכל הראשונים החולקים על רש"י יקבלו את הצעתנו, שיום הכיפורים הוא יום שאין בו צער ועוגמת נפש. ייתכן שלדעתם הצער שצריך אדם לחוש ביום הכיפורים, מתגלם דווקא באיסורי עינוי שהוגדרו בהלכה, ואין להוסיף עליהם עינויים נוספים; שהרי הגמרא ביומא עד ע"ב כתבה במפורש שאינו צריך לשבת בחמה או בצינה כדי לגרום לעצמו צער.7 ייתכן שרק מסיבה זו דחו את פירושו של רש"י, שטען שמטרת התקנה היא הוספת צער ועוגמת נפש. אך בכל אופן, ברור שרש"י אינו מקבל את היסוד שהעלינו.8
ג. יום הכיפורים כיום טוב
ביום הכיפורים אין מזכירים בו יום טוב, שאין יום טוב ביום צום (י"ט, ד).אם נבין שהדברים חורגים מהקשרם הספציפי, ואינם מתייחסים רק לשאלת ההזכרה בתפילה, הרי שלפנינו קביעה עקרונית בדבר אופיו וצביונו של יום הכיפורים.9 אך בספרא, מקור קדום הרבה יותר, מופיעה קביעה מנוגדת:
ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים (אחרי מות, פרשה ה פרק ח).נראה שאם נתייחס ליום הכיפורים כיום טוב, הדברים מטים לכיוון הצעתנו, שיום הכיפורים אינו יום של צער ואבלות; שלכאורה צער ועוגמת נפש מחד, וקדושת יום טוב מאידך, הם תרתי דסתרי.
להתייחסות ליום הכיפורים כיום טוב ישנן השלכות מעשיות. כך, למשל, ביום הכיפורים ישנה חובת כבוד היום:
א"ל ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מכובד'? א"ל: זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה - כבדהו בכסות נקיה (שבת קיט ע"א).ידועים דבריו של הגר"א, המפרש מהו ההבדל בין 'כבוד שבת' ל'עונג שבת': "עונג הוא בשבת עצמו, וכבוד הוא בערב שבת" (אורח חיים, סימן תקכ"ט). כבוד שבת היינו ההכנות לפני שבת, ועונג שבת היינו בשבת עצמה. בניסוח אחר אפשר אולי לומר שמצוות כבוד מתבטאת בגילויי כבוד לשבת, ומצוות עונג היינו הנאות גופו בשבת (כלומר - ההבדל בין כבוד לעונג אינו רק בזמן הביצוע, אלא באופי הפעולה). שהרי חיובי כבוד הם רחיצה, לבישת כסות נקיה, הצעת המיטה וכו', וחיובי עונג הם אכילה ושתיה.10 מכאן ברור שביום הכיפורים, האסור באכילה ובשתיה, ממילא מופקע דין עונג; אך הגמרא אומרת שדין כבוד עדיין יש בו. הכבוד מתבטא בלבישת כסות נקיה, ויש שהרחיבוהו גם לפעולות אחרות. הרדב"ז, למשל, טען שמצווה להדליק נר ביום הכיפורים משום כבוד היום, ולכן מברכים על הדלקה זו.11
ייתכן שיש ביום הכיפורים גם מצוות עונג; שהרי ראינו לעיל את דבריהם של הבית יוסף ור' יונה, שלדעתם מצוות האכילה בערב יום הכיפורים הריהי קיום מצוות כבוד ועונג של יום הכיפורים עצמו, וסעודת ט' בתשרי הריהי בעצם סעודת המצווה של יום הכיפורים. העובדה שמבחינה טכנית אי אפשר לקיים סעודה ביום הכיפורים אינה שוללת מבחינה מהותית מצוות עונג מיום זה; פשוט מקדימים ביום אחד את הסעודה.
מצוות כבוד היא ביטוי מובהק של קדושת יום טוב, והיא שוללת לכאורה התייחסות ליום הכיפורים כיום של צער וסבל. אך אם יבוא אדם ויאמר שאינו רואה כל סתירה בין יום טוב ליום צער, הרי שניאלץ להביא הוכחה חריפה יותר. ישנם שטענו שביום הכיפורים יש גם חובת שמחה; ושמחה ודאי אינה יכולה לשכון יחד עם אבל וצער. כך עולה כבר מדברי השאילתות:
הני [=ראש השנה ויום הכיפורים] כיוון שאית בהו שמחה, כרגלים דמו ומפסיקין [=לאבלות] (שאילתא טו).12וכן כתב גם רבנו יונתן על הרי"ף, בסוף פרק "בכל מערבין":
...בשמחת יו"ט של ר"ה ויוה"כ (עירובין י ע"ב בדפי הרי"ף).13ייתכן שאפשר לדייק כך גם ברמב"ם. הגמרא שואלת מדוע אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים:
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?! (ערכין י ע"ב).הרמב"ם פסק כגמרא זו, אך יש לדייק בניסוחו:
ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו).לפום ריהטא דבריו סותרים את דברי השאילתות, שכתב שימים אלו יש בהם שמחה; אך המדקדק בדברי הרמב"ם יראה מייד שהרמב"ם לא כתב שראש השנה ויום הכיפורים אינם ימי שמחה כלל, אלא שאינם "ימי שמחה יתירה". ומדוייק ששמחה מתונה ומאופקת איתא.
אמנם, יש שחלקו וטענו שאין מצוות שמחה ביום הכיפורים. וכן כתב היראים:
ויום הכיפורים, אע"פ שהוא בכלל המועדים אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה 'ועניתם את נפשתיכם' (סימן רכ"ז).אם כן, לפי היראים אין מצוות שמחה ביום הכיפורים, ואין כאן ראיה לשיטתנו. אך ודאי שגם אין כאן סתירה, שהרי מדבריו משמע שיום הכיפורים מופקע משמחה לא בגלל שאינו יום טוב, או בגלל שיש בו חובת צער ועוגמת נפש, אלא רק בגלל שמעשית אי אפשר לקיים שמחה ביום הכיפורים, לפי שאין שמחה אלא בבשר ויין. וכן מפורש במסכת סופרים:
...ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה (י"ט, ד).14ה'לבוש' כתב שאיסור אכילה ושתייה אינו סותר את אופיו של יום הכיפורים כיום שמחה. הוא נוגע בשאלה זו בהקשר למנהג שרווח באשכנז, שהכוהנים נושאים כפיהם רק במועדים. יש שנימקו זאת בקביעה שנשיאת כפים דורשת שמחה. אך אם כך, מה לגבי יום הכיפורים? כך משיב ה'לבוש':
וביום כפור נושאין בו כפיהם, אע"פ שאין בו שמחת אכילה ושתייה, מכל מקום הוא יום שמחה, מפני שהוא יום סליחה וכפרה וקדוש ה' מכובד במלבושים נאים.15מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א טען שיש לחלק בין שמחת המועד כמצווה ספציפית החלה במועד, לשמחת המועד כמעצבת את צביונו. כמצווה ספציפית, מצוות שמחה אינה יכולה להתגשם בלא אכילה; אך כמצווה המעצבת את אופיו של המועד וקובעת את מהותו, השמחה אינה תלויה במעשים מסוימים. הרובד הראשון אינו קיים ביוה"כ, שנאסרה בו אכילה ושתייה, אך הרובד השני קיים.16
מלבד דין כבוד ודין שמחה, ישנם עוד ביטויים למעמדו של יום הכיפורים כיום טוב. כך, למשל, נימק המהר"ם מרוטנבורג את הכרעתו שחולה שאוכל ביום הכיפורים צריך לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון:
וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה"כ, אומר מעין המאורע בבהמ"ז, ודבר פשוט [הוא], כיון דבהיתר נאכל, ואדרבא, מצוה הוא עביד, הוי לדידיה יוה"כ כמו לדידן שאר ימים טובים (שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סימן ע"א).כל הביטויים הללו למעמדו של יום הכיפורים כיום טוב, ובראשם חובת השמחה, מלמדים אותנו שיום הכיפורים אכן אינו יום של צער ועוגמת נפש.
ד. עינוי יום הכיפורים כדין 'שביתה'
יום הכיפורים, שנקרא 'קדוש ה' ', נאסרו בו דברים חומריים (חו"מ, סימן קס"א).כלומר - איסור האכילה ביום הכיפורים אינו נובע מאבל או מצער שאמורים לשרור ביום זה, אלא הוא קשור בצורך לפרוש מ"דברים חומריים", ולעצב את יום הכיפורים כיום שכולו קודש לה'. העמידה לפני ה' מחייבת אותנו לפרוש מכל ענייני החומר ומחיי השגרה. כל ענייני העולם הזה, הטובים וראויים בכול ימות השנה, אינם שייכים כלל ביום האחד שבו האדם עומד לפני ריבונו. והרי משום כך גם פרש משה רבנו מאכילה ומשתייה, בארבעים הימים שעמד לפני הקב"ה על הר סיני, שנסתיימו ביום הכיפורים.
הרב ליכטנשטיין מסר בשם הרב משה סולובייצ'יק, שעינוי ביום הכיפורים הוא חלק ממצוות 'שבתון'.17 שכך כתב הרמב"ם:
מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי (הלכות שביתת העשור פ"א ה"א).ואחר כך כתב:
מצוות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא - לשבות בו מאכילה ושתיה (שם ה"ד).הרי שהרמב"ם התייחס גם לאיסור מלאכה וגם לאיסור אכילה ושתיה בלשון שביתה. ומפורשות כתב בספר המצוות:
'שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם' - כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות ובמעשים, והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו, ולכן אמר 'שבת שבתון' (עשין קסד).18בכל שבת יש איסור מלאכה; אך ביום הכיפורים איסור המלאכה מקבל צביון שונה, ומתלכד עם איסור האכילה ליחידה אחת של קיום שבתון, היינו - פרישה מענייני החומר. התפישה הזו נרמזת כבר בדברי מפרשי המקרא, המתייחסים לפסוק: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כִּפֻּרים הוא" (ויקרא כ"ג, כח). מלשון הפסוק עולה שיש זיקה בין איסור המלאכה להיותו של היום יום כפרה. כך ניסח זאת האבן עזרא: "וטעם שלא יעשו מלאכה, שלא תהיינה הנפשות מתעסקות חוץ מבקשת כיפור העוונות" (שם, כט).19 איסור המלאכה ואיסור האכילה ביום הכיפורים, שניהם מעצבים ביחד את מהותו של היום כיום שבתון.
ליסוד זה הובאו כמה ראיות. הרמב"ם פסק שלמשלח את השעיר ביום הכיפורים היה מותר לאכול, אם כשל כוחו, כדי לאפשר להשלים את שילוח השעיר; ואין כאן רק היתר מטעם פיקוח נפש:
ואח"כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן להוליכו למדבר... על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים, אם כשל כחו וצריך לאכול - אוכל; ומעולם לא הוצרך אדם לכך (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ג ה"ז).הרב משה סולובייצ'יק שאל: מנא לן שיש היתר לחלל את יום הכיפורים כדי לבצע את מלאכות היום? מצאנו לימוד מיוחד שעבודת בית המקדש דוחה איסורי מלאכה במועד: " 'במועדו' - אפילו בשבת" (פסחים עז ע"א). אך מניין לנו שנדחים מפניה גם איסורי אכילה ביום הכיפורים? והשיב ר' משה, שהרמב"ם הבין, כפי שהוכחנו, שאיסורי מלאכה ואיסורי אכילה ביום הכיפורים הם מערכת אחת של קיום שבתון; וממילא, כיוון שנדחו איסורי המלאכה, נדחו גם איסורי האכילה. כל קיום שבתון ביום הכיפורים, על שני מרכיביו, נדחה מפני עבודת המקדש ביום זה.
הוכחה נוספת הביא הרב ליכטנשטיין מדברי הגמרא במועד קטן (ט ע"א), המספרת על יום הכיפורים בזמן חנוכת מקדש שלמה, שבני ישראל אכלו בו, משום דין שמחה. הגמרא כותבת שדרשו קל וחומר מקורבנות הנשיאים, שדחו את איסורי שבת בחנוכת המשכן, ומשם למדו שגם הם יכולים לדחות את איסור האכילה ביום הכיפורים בחנוכת המקדש. עצם הלימוד מדחיית איסורי מלאכה (בזמן המשכן) על דחיית איסורי אכילה (בימי שלמה), מלמד על שייכותם למסגרת אחת.20
משום כך, אומר הרב ליכטנשטיין, גם טורחת המשנה לכתוב שאם אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד חייב שתי חטאות, ולא אחת (יומא פא ע"א). היה מקום לחשוב שבגלל צירוף שני האיסורים למסגרת אחת, אין חילוק חטאות; המשנה באה לשלול הווא-אמינא זו.21
שורש הדברים מובן: הן איסור המלאכה והן איסור האכילה תכליתם אחת - עיצוב יום הכיפורים כיום של פרישה מענייני העולם, יום שבו אנו עוסקים רק בחפצי שמים, ולא בחפצי אדם. הקירבה לה' והעמידה לפניו מחייבות אותנו לשבות מענייני החומר ולהתעלות מעליו, למשך יום אחד. "שבת שבתון היא לכם".
הערות:
1. שולחן ערוך אורח חיים סימן תר"ד. בנוגע לשאלה האם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, עיין: בית יוסף אורח חיים סימן תק"ע; מגן אברהם שם, ס"ק ט; שו"ת הרדב"ז חלק ב, סימן תתל"ו.
2. נימוק זה עולה לראשונה ברא"ש, יומא פרק ח אות כב.
3. אמנם, יש שנימקו דין זה בכיוון הפוך מזה של הטור; כך, למשל, כתב המהרי"ט, שכיוון שממילא נוהגים להתענות לקראת יום הכיפורים, וגופם מתרגל לצום, קבע הקב"ה שיש לאכול בערב יום הכיפורים, כדי שלא יתרגל הגוף לצום, "כדי שירגיש בצער העינוי" (שו"ת מהרי"ט חלק ב אורח חיים סימן ח). ובכיוון זה כתב ר' שלמה קלוגר, שביום הכיפורים נתבייש על שאכלנו הרבה בערב היום הקדוש, ויגדל צערנו ועינויינו (חכמת שלמה אורח חיים תר"ד). ה'דרישה' ניתק דין זה מהנידון דידן, וקבע שטעמו הוא "כדי שיהא ניכר וגלוי ציווי הקדוש ברוך הוא שציוונו להתענות ביום העשירי; ואם התענה גם כן בתשיעי, אם כן לא יהא ניכר הציווי, אלא יאמרו - כל אחד מתענה אימת שירצה" (אורח חיים סימן תר"ד, ס"ק ב).
4. שדי חמד - אסיפת דינים, תשכ"ד, מערכת יום הכיפורים, סימן א, עמ' 133.
5. עיין: שו"ת חלקת יעקב, חלק ב, סימן נח; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן לב.
6. הרב מ' שטרנבוך, מועדים וזמנים א, ירושלים תשכ"ד, עמ' קח.
7. אור החיים (ויקרא ט"ז, כט)כותב שכן הייתה דרכם של הקראים, לענות עצמם ביום הכיפורים בעשיית דברים מייגעים.
8. יש מהאחרונים מי שניסה להציע שגם לדעת רש"י אין ביום הכיפורים עניין לסבול ולהצטער, וכוונתו אינה לומר שתיקנו כדי שיצטער, אלא שתיקנו כדי שלא יסבול במוצאי הצום; והוסיפו, שמותר לתקן תקנה כזו כיוון שאינה רק להנאתו, שהרי עכשיו נגרם לו צער כתוצאה ממנה (מועדים וזמנים, שם). ואם כן, מחלוקת הראשונים בסוגיה בשבת מנותקת לחלוטין מהשאלה שבה אנו עוסקים כאן.
9. ובדומה כתב הריטב"א, מועד קטן כד ע"ב ד"ה אדבריה.
10. רמב"ם, הלכות שבת פ"ל.
11. שו"ת הרדב"ז, ח"ו, סימן ב' אלפים ר"ט. ועיין: הרב י"ד סולובייצ'יק, 'בענין חיוב כיבוד ביוה"כ', מסורה ד, תשנ"א, עמ' יח-יט.
12. הנצי"ב בפירושו העמק שאלה על אתר, הזכיר בהקשר זה את המשנה המפורסמת בסוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים" (תענית כו ע"ב). מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א כתב כדבר פשוט שדין הפסקת אבלות ביום הכיפורים נובע מדין שמחה ביום זה. ראה: הרב א' ליכטנשטיין, 'בעניין מצוות ימים טובים', עלון שבות 150, תשנ"ח, עמ' 10-11.
13. עיין גם בדברי הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה.
14. אמנם, לעיל ציטטנו מדברי מסכת סופרים שם, שיום הכיפורים אינו יום טוב כלל, ולפי זה לא ברור מדוע היו צריכים שלמעט דין שמחה משום שאין אכילה; דמינא לן שמחה ביום שאינו יום טוב כלל? וצ"ע.
15. לבוש, אורח חיים סימן קכח סעיף מד.
16. לעיל, הערה 12, עמ' 11-14.
17. הרב א' ליכטנשטיין, 'בעניין קיום שבתון ויום הכיפורים', עלון שבות ה (א-ב); נדפס מחדש בספר דף קשר ב, עמוד 348-350. והשווה: הרב י"ד סולובייצ'יק, 'בענין עינויים דיוה"כ', מסורה ו, תשנ"ב, עמ' כג-כד.
18. עיין בספר שינויי נוסחאות של מהדורת פרנקל למשנה תורה, הלכות שביתת העשור, פ"א ה"ה; והנוסח בספר המצוות תומך לכאורה בנוסח כתבי היד.
19. ובדומה כתב הספורנו שם: "כי ראוי ביום הזה לפנות משאר עסקים, לתת לב להשיב מחילה וכפרה" (שם, כח).
20. בהקשר זה עולה שאלה נוספת: האם באותו מעמד, בחנוכת מקדש שלמה, נתבטל לגמרי יום הכיפורים, והותר גם לעשות מלאכה, או רק שנתבטלו רק איסורי האכילה? עיין: הרב א"י אונטרמן, 'עיונים בהלכות יום הכיפורים', שנה בשנה, תשכ"ג, עמ' 142-143.
21. הרב ליכטנשטיין מוסיף ומחדד את מהותם של איסור מלאכה ואיסור אכילה, אשר אינם רק איסורים פרטיים ביוה"כ, אלא הם קובעים את צביונו ומהותו.
