השבת - מילת הזמן*
חיים נבון
צהר יא, תשס"ב
|
תוכן המאמר:
א. "היום לא תמצאֻהו בשדה" ב. "ומלאו את הארץ וכבשֻהָ" ג. מילת הזמן ד. השבת והמשכן |
בתורה שבכתב מובאים טעמים שונים למצוות השבת: אות למעשה בראשית (שמות ל"א, יז); זכר ליציאת מצרים (דברים ה', טו)1; יום מנוחה סוציאלי (שמות כ"ג, יב). אך דומני שישנו בשבת היבט, שלא תמיד מוקדשת לו תשומת לב מספקת, והוא גם מוסיף על הטעמים שנזכרו במפורש, וגם מעשיר אותם. השבת אינה רק יום של מנוחה פיזית או רוחנית. השבת גם אינה רק יום זיכרון לבריאת העולם או ליציאת מצרים. ההלכה רואה בשבת קודם כל יום של איסור מלאכה. במאמר זה ברצוני לנסות לנתח את משמעותם של איסורי מלאכה בשבת. הנחת המוצא של המאמר היא שבהלכה גלומים יסודות רעיוניים עמוקים, שאפשר לחשפם מתוך עיון בהלכות עצמן, וכן בהתייחסותם של המקרא וחז"ל לפשרן של הלכות אלו.
א. "היום לא תמצאֻהו בשדה"
"ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד, ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם: הוא אשר דִּבֵּר ה' - שבתון שבת קדש לה' מחר... אכלוהו היום כי שבת היום לה'; היום לא תמצאֻהו בשדה. ששת ימים תִּלְקְטֻהו, וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות ט"ז, כב-כו).אופיה של השבת כאן הוא הפסקת כל הפעילות האנושית המיועדת להשגת פרנסה (יסוד המודגש גם בדברי הנביאים)2. בני ישראל לא נענו לציווי, ויצאו ללקוט מן גם בשבת. כמענה, גוער בהם ה', ומנסח צו כללי יותר:
"אל יצא איש ממקמו ביום השביעי" (שם, שם, כט).כידוע, המלאכות האסורות בשבת לא נשנו במפורש בתורה, חוץ משתיים. כאן מצטווים בני ישראל על מלאכת הוצאה, ולהלן הם מצטווים על מלאכת הַבְעָרָה (שמות ל"ה, ג)3. שתי המלאכות הללו מייצגות באופן סמלי את כל הפעילות האנושית היוצרת, על גווניה השונים: הוצאה מסמלת את ההתפשטות והכיבוש, והבערה מסמלת את ההתפתחות הטכנולוגית. האיסור שהוטל על שתי מלאכות אלו מבטא באופן רחב וכללי יותר את המסר שמצאנו כבר בפרשת המן - השבת תובעת מהאדם לחדול מפעילותו היוצרת4. לכאורה הקב"ה מעביר לנו באמצעות הציווי על איסור המלאכה בשבת, מסר כנגד פעילותו היוצרת של האדם ככלל.
ב. "ומלאו את הארץ וכבשֻהָ"
אך דומה שקשה יהיה לומר שאכן זהו המסר שרוצה הקב"ה להעביר לנו. הרב סולובייצ'יק, במאמרו 'איש האמונה הבודד', מדגיש שהאדם המודרני היוצר והכובש מממש בפעילותו את הצו-הברכה-הייעוד "ומלאו את הארץ וכבשֻהָ" (בראשית א', כח)5. בניסוחו של פרופסור י' בלידשטיין, הרב סולובייצ'יק מעניק לטכנולוגיה המדעית המערבית "את ההכרה המלאה ביותר שיכולה היהדות להציע"6. אך גם אם לא נקבל את גישתו של הגרי"ד במלואה, יהיה לנו קשה להתעלם מהניגוד שבין "ומלאו את הארץ וכבשֻהָ" לבין "אל יצא איש ממקמו".
הניגוד הזה מתחדד במדרש מרתק המופיע באבות דרבי נתן:
"גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך [...ויום השביעי שבת לה' אלקיך']" (אדר"נ, מהדורת שכטר, נוסח ב', פרק כ"א).המדרש לומד על החיוב לעשות מלאכה, מאותו פסוק השולל עשיית מלאכה בשבת. ושוב עולה השאלה: הרי לכאורה המסר של שבת הוא שלילתה של המלאכה; לכל היותר היינו יכולים לומר שהתורה מתירה את המלאכה בששת ימי המעשה כרע הכרחי. אך איך אפשר לומר שבאותו פסוק מביע הקב"ה שני מסרים סותרים - גם את החיוב לעשות מלאכה, כצו המוטל על האדם, וגם את שלילת המלאכה, המתבטאת באיסור מלאכה בשבת?
ג. מילת הזמן
"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמיים והארץ - יכול אתה לעשות כהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכן הקדמתי ואמרתי לך - מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביאו לי שיבולים וגלוסקאות (=מיני מאפה), אמר לו: אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה בשר ודם. אין אלו נאים?!" (מדרש תנחומא, מהד' בובר, תזריע ז').מה משיב רבי עקיבא לטענתו המתריסה של טורנוסרופוס? הנכרי הקנטרן טוען שהעולם הטבעי, מעשה ידיו של הקב"ה, הריהו מושלם ומתוקן, ואינו צריך עיבוד ושינוי. בחושו החד מבין טורנוסרופוס את משמעותה המיוחדת של ברית המילה בהקשר זה: המילה מסמלת את חוסר השלמות שבטבע כמות שהוא, את הצורך לתקן את הטבע ולשפרו. בעולם העתיק אכן נתפשה המילה כהטלת מום באדם, כפגיעה בשלמותו הטבעית המוּלדת; לכן סלדו ממנה כל כך בני התרבות ההלניסטית7.
רבי עקיבא משיב בלי להסס: מעשי בשר ודם נאים! כדרך שפת לחם, מעשה ידי אדם, נאה יותר משיבולים שגדלו בשדה, כך גם האדם המהול נאה יותר מהאדם הערל. הקב"ה ברא את הטבע פגום וחלקי, ועל האדם לתקן ולפתח אותו. ונדגיש: לא להילחם בטבע - אלא לשפר אותו. ועומק ההבדל בין מלחמה בטבע לשיפורו הוא כעומק ההבדל שבין קרבן אדם, השנוא על ה' והמתועב בעיניו, לבין ברית המילה. הסרת העורלה היא המשחררת את האדם משיעבודו לטבע האדיש: גופו אינו כבול עוד לתבנית שקבע לו הטבע. הוא ויתר על חלק מגוף זה למען הקב"ה, ובכך עיצב מחדש את גופו, והוכיח שאין הוא כפוף לטבע - אלא לבוראו. ההבדל בין המהול לבין הערל אינו בעורלה שהוסרה - אלא בגוף שנשאר: גופו של המהול אינו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה', שקיבל דמות חדשה, ולא נשאר כבול לצורה שעמה נולד.
השבת היא מילת הזמן. המסר שמצאנו במילה הוא גם המסר של השבת, כפי שהוא מובע באופן ברור במדרש באבות דרבי נתן. אנו מכבדים את השבת על ידי הימנעות מפעילותנו הטבעית כיוצרים וככובשים: "וכבדתו מעשות דרכיך" (ישעיהו נ"ח, יג). וכשם שהקב"ה מאשר את קיומו של הגוף האנושי, אך תובע ויתור על חלק ממנו והשבתו אליו באמצעות המילה, כך הוא גם מאשר את הפעילות האנושית היוצרת, ותובע רק ויתור על חלק ממנה - על הפעילות בשבת - כביטוי לריבונותו. ולכן "כשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה": השבתת המלאכה בשבת מקדשת את הפעילות בימי החול, ומוכיחה שגם היא נעשית לשם שמים. האדם השובת ממלאכתו ביום השביעי ומוותר למען הקב"ה על פעילותו היוצרת ביום זה, מוכיח בכך שגם בששת ימי המעשה היצירה והפעילות אינן בעיניו תכלית לעצמה, והן - יחד עם שאר ההיבטים של אישיותו - כפופות למחויבותו העליונה של האדם לבורא העולם.
לשבת יש מסר חינוכי וערכי, הנוגע להיבטים העמוקים ביותר של חיינו. מהמבנה שהצגנו אנו למדים שהקב"ה רוצה שנחיה חיים טבעיים, ונפתח את אישיותנו הטבעית ואת תכונותינו ויצרינו הטבעיים. אך מצד שני, הקב"ה רוצה שנקדש ונתקן את הנטיות הטבעיות שלנו, על ידי הקרבת חלק מהן לקב"ה. היכולת לכבוש את היצר, להפעיל לפעמים איפוק וריסון, מקדשת את האישיות הטבעית, ומוכיחה שאנחנו לא חיים לשם החיים, אלא לשם ה'8. במכלול הזה תפקידה של השבת הוא לרסן ולקדש את שאיפתנו ליצור, לכבוש ולהתקדם.
לאור הבנה זו אפשר להסביר ששביתתנו בשבת אינה רק חיקוי לשביתתו של הקב"ה בימי הבריאה, אלא השלמה שלה. כאשר הקב"ה שבת מכל מלאכתו הוא סיים את הבריאה, והתחיל את עידן הטבע. שבת בראשית הייתה היום הראשון שבו התקיימו חוקי הטבע, היום הראשון שבו התנהג העולם כישות אוטונומית-כביכול. שביתתו של הקב"ה מכוננת את הטבע; בשביתתנו שלנו אנו מוותרים על חלק מהטבע, וכך מממשים את יכולתנו לקדש את הטבע, להתנשא מעליו ולתקנו. כשאנו שובתים ממלאכה אנו מראים לקב"ה שלא נשתעבדנו לטבענו הפנימי, ואנו מכירים בעליונותו של הצו האלוהי עליו. השביתה הכפולה - של אלוהים ואדם - הולמת את מודל המילה: הטבע רצוי, אך רק בתנאי שמוותרים על חלק ממנו, ועל ידי כך יוצקים בו מגמה ותכלית9.
יש להעיר שההתעלות מעל לטבע באה לידי ביטוי גם בעצם מועדו של יום השבת. המחזור בן שבעת הימים מנותק לחלוטין מכל זיקה למערכת המועדים הטבעית - מחזור השמש ומחזור הירח. ואף החוקרים החדשים, שניסו למצוא קשר בין השבת הישראלית לsapattu האשורית, לא יכלו להתעלם מכך ש"השינוי הישראלי הבולט ביותר הוא ניתוק השבת ממחזור הלבנה, שינוי מתמיה ביותר לאור מקומה המרכזי של הלבנה בלוח הישראלי"; ואף הציעו הסבר הדומה באופיו למהלך שאנו מציעים פה: "ושמא נותקה השבת ממחזור הלבנה מתוך תחושה שראוי לאלהים על-טבעי שיהיה יום קדשו בלתי-קשור בטבע"10.
ד. השבת והמשכן
א. הגמרא בשבת קובעת ש"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן", כלומר - המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שהיו במלאכת בניין המשכן (שבת מט:). רש"י מסביר את טעמה של הקביעה הזו:
"וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי כדלקמן, מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן" (רש"י שבת ה.).כלומר - רש"י מסביר שהציווי הסתום לא לעשות מלאכה בשבת מתפרש על פי הסמיכות בין שבת למשכן, כמתייחס למלאכות שהיו בבניין המשכן.
ב. הרמב"ן מפרש, על פי חז"ל, שהסמיכות בין מלאכת המשכן לשבת מלמדת אותנו גם שמלאכת בניית המשכן עצמה אינה דוחה את השבת:
"אמר 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות' על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת, לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים, ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת" (רמב"ן שמות ל"ה, ב).כלומר: לא רק מלאכות המשכן ביישומן החילוני אסורות בשבת, אלא גם בניית המשכן בעצמה נאסרה בשבת.
מה פשר הזיקה הזו שבין שבת למשכן? רש"ר הירש עמד על המשמעות העמוקה של הסמיכות הזו:
"בניית המשכן היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפיים, ואם לא מבחינת האמנות, הרי בודאי מבחינת החזון והתכלית הגלומה במשכן: 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'. שלטונו של האדם על העולם הגשמי, הבא לידי ביטוי בהפקתם, בייצורם ובעיבודם היצרני של החומרים, מגיע במקדש אל ייעודו הנעלה ביותר. האדם משעבד לעצמו את העולם כדי לשעבד את עצמו ואת עולמו לבורא העולם, וכדי להפוך את עולמו למקום שבתה של מלכות שמים, למקדש שבו ישכון כבוד ה' עלי אדמות. בניית המשכן הריהי קידוש פועלו של האדם, והכתוב מציין אותה כאיחוד כל המלאכות היצרניות השונות של האדם, והן מהוות - על ידי השביתה ממלאכה - את סעיפי המסכת של קבלת עול מלכות שמים, שעליה אנו מצווים בשבת" (רש"ר הירש, שמות ל"ה, ב).מלאכת בניין המשכן היא שיא השיאים של היצירה האנושית הטכנולוגית והאמנותית. בפרטי פרטים מתארת לנו התורה כל כלי וכל קרש במשכן, וכולם מעוצבים ומיוצרים בהקפדה ובאהבה, כמיטב יכולתם של בני האדם. כאן אנו רואים את אישורה המוחלט של היצירה האנושית - שהרי בה בחר הקב"ה לעטר את משכנו. אך דווקא משום כך מלאכות המשכן נאסרו בשבת: אותן מלאכות המהוות את פסגתה של היצירה האנושית הן המלאכות שאנו נתבעים לוותר עליהן בשבת, ולבטא בכך קבלת עול מלכות שמים. כאן מתייצבות זו לצד זו שתי הדרכים המשלימות בעבודת ה': הקדשת הפעילות האנושית למען ה', וההינזרות מפעילות אנושית למענו.
אמנם, מסמיכות שבת למלאכת המשכן נלמד גם האיסור לבנות את המשכן עצמו בשבת. כאן אנו למדים עיקרון חשוב ויסודי בעולמנו הרוחני: לא רק בתחום החול תובע מאתנו הקב"ה נסיגה ואיפוק, אלא גם בתחום הקודש. גם מלאכת המשכן עצמה, הרותמת את היצירה האנושית לשירותו של הקב"ה, גם היא נאסרה בשבת. זהו המסר שבני אהרן לא השכילו להפנים, ו"בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא ט"ז, א). גם בקִרבה לה', גם בשאיפותינו הרוחניות, אנו מכירים בגבולות ובסייגים שהציב הקב"ה. אדם שמתפלל תפילה לאחר זמנה בגלל שהוא מרגיש יותר "רוחני" בשעה הזו - עליו לבדוק היטב האם הוא עובד את הקב"ה, או את עצמו; האם התלהבותו הבוערת היא שלהבת יה, או אש זרה. וגם זה חלק מהקרבן שאנו מקריבים לפניו תמיד - הקרבן של האיפוק והנסיגה שתובע מאתנו צו ה': קרבן המילה, קרבן השבת.
הערות:
* א. תיאור השבת כ'מילת הזמן' מופיע אצל יצחק ברויאר, נחליאל, עמוד סא. אך המשמעות שהוא יוצק בביטוי זה שונה מהמשמעות שאנו נותנים בו. ב. עיקרי הרעיונות העולים במאמר זה הופיעו במאמרי בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 708 (סיוון תשנ"ט).
1. ועיין ברמב"ן שם.
2. עיין - נחמיה י"ג, טו-כב; ירמיהו י"ז, כא-כז.
3. על פי הפשט נאסרו בכתוב במפורש גם מלאכות חרישה וקצירה: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כא). ברם, חז"ל בד"כ נטו לפרש את האיסור כמתייחס לשביעית (עיין ירושלמי שביעית פ"א ה"א). בכל אופן, גם איסורי חרישה וקצירה בשבת משתלבים במהלך המוצע למעלה.
4. דין 'מלאכת מחשבת' בשבת מצביע גם הוא על כך שמוקד איסורי המלאכה הוא איסור על היצירה האנושית: נאסרה רק מלאכה שיש בה יצירה אנושית מכוונת. והדברים עתיקים.
5. "האדם הראשון רוצה להיות אנושי... ולהיות אנושי פירושו: לחיות חיי הדר... האדם הקדמון שלא היה יכול ללחום במחלות, ואשר נפל קרבן בהמוניו לדבר ולקדחת כשהוא מושפל וחסר אונים, לא היה יכול לדרוש לעצמו את כתר ההדר. רק האדם הבונה בתי חולים, המגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם, מתברך במידת הכבוד. אדם שחי במאות ה-17 וה-18, שנזקק לעשות דרכו מבוסטון לניו-יורק משך ימים, היה נהדר פחות מאשר האדם המודרני המנסה לכבוש את החלל... בעשותו כל אלה משתדל האדם הראשון למלא את התפקיד שהוטל עליו על ידי בוראו, אשר בשחר יום השישי המסתורי של הבריאה פנה אל האדם וציווהו: 'ומלאו את הארץ וכבשוה' " (הרי"ד סולובייצ'יק, 'איש האמונה הבודד', בתוך: איש האמונה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 15-18).
6. י' בלידשטיין, עם ישראל בהגותו של הרב סולובייצ'יק, בתוך: אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, עמוד 151.
7. בספר מקבים א' (א', מח, ס-סא; ב', מה) מסופר שאחת הגזירות שהוטלו על ידי אנטיוכוס הייתה ביטול המילה. סלידתם של הנוכרים מברית המילה הייתה אחת הסיבות המרכזיות לקטיעת גל הגיור ההמוני שהתחולל לפני חורבן בית ראשון; עמד על כך הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק ט', עמ' סד.
8. בדיוק את הנקודה הזו גינה ניטשה כמפעלה השלילי של "יהדות הכוהנים" של ימי בית שני: בגלל תפישה זו, הטבע "מאבד את ערכו לחלוטין על ידי טפילותו של הכוהן (או של סדר העולם המוסרי), מעתה הוא זקוק להתקדשות, מעתה דרושה סמכות המעניקה ערכים, השוללת על ידי אותו מעשה את היסוד הטבעי, ורק מכוח שלילה זו נוצר ערכו של דבר" (אנטיכריסט, סעיף 26).
9. ישנו מדרש אשר רואה גם בשביתתו של הקב"ה ביום השבת מעין 'קורבן' שכביכול 'נכפה' על הקב"ה: "רבי אומר: אלו השדים, שברא הקב"ה את נשמתן, ובא לבראות את גופן, וקדש השבת ולא בראן. ללמדך דרך ארץ מן השדים, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית ערב שבת עם חשיכה, אומרים לו - השלך ממך, שמי שאמר והיה העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן, בא לבראת את גופן, וקדש שבת ולא בראן" (בראשית רבה ז', ג).
10. אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', ערך 'שבת', עמוד 513. על נקודה זו העמידני ידידי ר' איתמר אלדר. אמנם, השווה לדבריו ההפוכים של הרמב"ם, אשר ניסה למצוא ממד טבעי גם במחזור שבעת הימים (מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ג).
