|
תוכן המאמר: א) קביעת נוסחת הפיוטים ב) סיכום השינויים וההוספות שחלים בסדר התפילה בתקופת עשי"ת. ג) אמירת שהחיינו בשני ימים של ר"ה תקציר: פסקיו של המהר"ם מרוטנברג לגבי ראש השנה. נוסח הפיוטים, נוסח התוספות בתפילה וכן אמירת "שהחיינו" ביום השני של ראש השנה. מילות מפתח: ראש השנה, שהחיינו, עשרת ימי תשובה |
|
|
"בראש השנה ויום הכפורים נהגו שלא להעמיד חזן אלא המקובל לכל הקהל".
|
|
אופיני לדרכו של ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג שפתח את הלכותיו ודיניו לראש השנה דוקא בפסק זה הנותן ביטוי למידת חסידותו ואמונתו הצרופה של אותו "מאסף ומיצב של מנהגי יהדות אשכנז שעליו נאמר: דמהר"מ רב גובריה והלכה כמותו בכל מקום".
ר' מאיר בר' ברוך נולד בוירמייזא בשנת ד"א תתקע"ה (1215). רוב ימיו ישב בעיר רוטנבורג ומישיבתו הגדולה שלח לתפוצות רבות את תשובותיו. בשנות חייו האחרונות, עד פטירתו בשנת 1293 היה תפוס במבצר אנזיסהיים שבאלזס בפקודת הקיסר הגרמני רודולף באשמת נסיונו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. בתקופת מעצרו סדר לפני תלמידו ר' שמשון בר' צדוק את ספר התשבץ שתכנו ענייני הלכה ומנהגים שונים. גם ר' מאיר הכהן - בעל הגהות מימוניות למשנה תורה של הרמב"ם - נמנה על תלמידיו הנאמנים שהוציאו לאור את רוב תשובותיו, העתיקו מה שמצאו בכתביו והכניסו תוך עבודת ההעתקה פסקים ומנהגים שונים מחכמי צרפת ואשכנז לתוך תשובותיו ופסקיו. כך נוכל למצוא אצל המהר"מ אוצר בלום של רשימות שונות מפסקי הרגמ"ה ורש"י, רשב"ם ור"ת, ראב"ן ור"י הזקן, ר' יואל ובנו הראבי"ה. תשובותיו, פסקיו ומנהגיו של המהר"מ כונסו במהדורה מדעית ע"י הרב י. ז. כהנא. החלק הראשון הדן בעניני אורח חיים של השולחן ערוך מכיל יותר מ-770 תשובות, פסקים ומנהגים של המהר"מ. פסקי ומנהגי ראש השנה מקיפים את הסימנים תק"ו-תקל"ו. מלבד דיונים בשאלת הזכרת ראש חודש בר"ה, דיני תקיעת שופר ומנהגי תענית בשני ימים של ר"ה מסכם מהר"מ בכמה נושאים מרכזיים את הלכותיו ופסקיו. בנוגע לדיני התפילות בר"ה: 1) קביעת הפיוטים והיוצרות וסכום נוסחתם המדוייקת. 2) סיכום השנויים והתוספות שחלים בסדר התפילה בתקופת עשי"ת. 3) אמירת שהחיינו בשני ימים של ראש השנה. א) קביעת נוסחת הפיוטים 1) בתחינה "תפלה תקח" הנמצאת בסדר הסליחות לער"ה ומיוסדת ע"פ תשר"ק וחתומה: מאיר ברבי יצחק, מציין מהר"מ כמה הערות תוך מסירת עדות ע"פ "כתיבת ידו של רבינו מאיר שליח צבור" שיש לומר בתחינה זו: "מחצצרים באים עמד לו אצל, צרדה מקיש לשמע צלצל, לוים דברו בשיר החויה וכו" [סי' תק"ז]. 2) אפיני לשיטת סיכומו הוא הקיצור הנמרץ שבו מוסר מהר"מ את סדר הקטעים בתפילת יוצר ליום א' דר"ה. הוא מציין כהתחלה את הקטע: מלך דר בנהוראי, ואח"כ הוא ממשיך בציון הקטעים: חק לישראל הוא לזכותם מלך; נא נצור חסד לניני שלחו לו [לפי מהר"מ יש להשמיט את המלה: לניני]; קשוב קול תקיעה, ובשבת: קשוב זכרון תרועה. ולבסוף הוא קובע את סיומם של שלושת הקטעים אחרי שמ"ע תוך מסירת המלה הראשונה של הפסוק האחרון: תמוכים [בדשן שה עקדה], אנקת [אסיר אז כהוכתרה], לבדיה [תעמוד ביום זכירה] (פסק סי' תקט"ו). 3) בסימן נוסף - שתכנו באורים לפיוטים שונים - מפרש מהר"מ את המלים: "אסומה טלולה גשומה אם שחונה" בקטע: תפן במכון (מוסף ליום א') ברמזו ליומא נ"ג ב': |
שאין טוב כשיש גשמים הרבה בשנה, לכך מתפלל החזן שתהא השנה אסומה, וטלולה, אבל אם יש לה להיות שחונה אז תהיה גשומה (סי' תקט"ז)
|
|
- מהר"מ מנסח את סיום הפיוט: אומץ אדירי כל חפץ בעקבות הצעתו לומר בכל מקום "לפתותך בשופר" בהסתמכו על הספרי. ושם נאמר: "א"ר יאשיה כתוב אשרי העם יודעי תרועה וכי אין אומות העולם יודעים להריע וכו' אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה". וגם ביוצר של יום א' נמצא: בשופר אפתנו ובברך כריעה.
4) דוגמא אופינית לדיוקו בקביעת הנוסחא ישמש פסקו הקובע לומר: ואין לפרש עילום שמך, ואין לומר: ואין פירוש, כי יש אמנם פירוש לשמו בהסתמכו על הגמרא בקידושין ע"א ב'. 5) בפסק האחרון העוסק בקביעת הפיוטים (ס" תקי"ט) מוסר מהר'מ בשם ר' אליעזר מגרמיזא שיש לומר: |
"ותוציא לאור משפטנו ואין לומר היום, כי גמר דין אינו אלא ביום הכיפורים".
|
|
וכגון זה בספר המנהיג נ"ה ב': |
"והאומר ותוציא לאור משפטנו היום כוון יפה שאין בדין להחזיק עצמנו כצדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים כי אם כבינוניים שתלוים ועומדים עד יוהכ"פ." |
|
ב) סיכום השינויים וההוספות שחלים בסדר התפילה בתקופת עשי"ת. ב-7 סימנים דן מהר"מ בדיני תפילה שונים הנוגעים לעשי"ת בכלל וימי ר"ה בפרט. 1) בשם מהר"מ נמסר שיש לומר: "זכרנו לחיים בשב"א כי לחיים בפתח משמע לא לחיים" (ס" תק"ח). הוא מסתמך בפסק זה על דברי המשנה נדרים י"א א': האומר לחולין שאוכל לך וכו' אסור, ומפרש הר"ן: "לחולין שאוכל לך לכשר לדכי. כולהו בפתחות הלמ"ד קרינן להו ומ"ה אסור דמשתמעי: לא חולין אלא קרבן". ופסקו זה של המהר"מ נזכר בטור או"ח סי' תקפ"ב. הב"ח מזכיר את תמיהתו של הר"א מפראג ברמזו על הפסוק המפורש בישעיהו (ד' ג'): כל הכתוב לחיים (בפתח) בירושלים. תירוצו של המרש"ל הוא שמהר"מ נמשך לפי שיטתו "דכל היכא ואיכא למיטעי לא סמכינן אקרא". והב"ח רוצה להטעים שבעשי"ת בשעת קטרוג השטן יש לאדם לדייק ולהקפיד יותר מאשר ביתר תקופות השנה שפיו לא יכשילו. בעל דרישה ופרישה מביא את כל הענין בשם הגהות הרא"ף; ובס' מטה משה לר' משה מפרעמסלא נמסר בשם אביו "שאין לחוש אם אומר לחיים בפתח" בהסתמכו על הפסוק הנ"ל בס' ישעיהו ורומז שמהר"מ היה אומר בברכת המזון "נודך ולא נודה לך דמשמע: נודה לך את פלוני..." ומוסיף בעל ס' מטה משה "שלא על חנם הקפיד מהר"מ ז"ל בזה שהרי בכל יום אנו אומרים: והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום" (סי' תשצ"ו). 2) מהר"מ לא היה אומר לחיים טובים אלא לחיים ורק בסוף, בהודאה: היה אומר: וכתוב לחיים טובים, "כי המבקש צריך לבקש תחילה דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך" (ס" תק"ט). הוא מסתמך בזה על הפסוקים בתהלים י"ט 14-13 ועל המשל של הכותים מיסודו של ר' אבא במדרש תהלים פרק י"ט. וכגון זה בספר נגיד ומצוה לר' יעקב חיים צמח (אמשטרדם 1756) ס"ג ב': "בראשונה אמרנו זכרנו לחיים ולא אמרנו טובים ולכן עתה אנו אומרים וכתוב לחיים טובים כי הוא כדרך הכותי הזה ששאל תחילה מעט ואח"כ מוסיף לשאול". 3) בשני סימנים (תק"י, תקי"א) דן מהר"ם בדינים המיוחדים אם שכח בעשי"ת לומר זכרנו ומי כמוך או המלך הקדוש, וכתוב, ובספר החיים, האם הוא חוזר לראש ומסקנתו שבכל אלה, המקרים מחזירים אותו אם לא אמר "דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו". לפי דעתו של המהדיר חזר בו מהר"מ באחד מפסקיו כי מסיומו של פסק תקי"א וממקורות אחרים מתברר שאין מחזירין אותו. אמנם בפסק הבא סבור מהר"מ שבכל התפילה "אם שכח לומר איזה דבר ורצה להבין ולכוון לתפילת החזן מראש ועד סוף יוצא בכך, רק שיכוין כל תיבה ותיבה מפי החזן" (סי' תקי"ב). וכגון זה בפסק סי ע"ח: "כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח אדם דבר שיצטרך לחזור בשבילו ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח צבור כל שמנה עשרה ברכות מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו וכן פירש רב אחאי וכן כתב הרב ר' מאיר דרוטנבורק". והדין נמצא בשאלתות דרב אחאי פ' ויצא ס" כ"ב: "אבל בעשרה לא צריך למיהדר דשמע משלוחא דצבורא וכן הלכתא". 4) בהמשך דבריו עוסק מהר"מ בניגון של קדיש ראשון שיש לאמרו בניגון של קדיש ראשון של שבת ונימוקו "שאין לשורר קדיש של ר"ה ושל יו"כ כמו קדיש של שאר יו"ט, ודוקא קדיש ראשון אבל כל השאר אומר כשאר יום טוב" (שם סי' תקי"ג). וזה גם בס' מנהגים דבי מהר"מ מרוטנבורק עמ' 41: "ואומרים קדיש ראשון בניגון של שבת". 5) פסק מיוחד מקדיש מהר"מ לדין הידוע "שאין אומרים ותתן לנו מועדים לשמחה כמו בשאר ימים טובים לפי שאין זה רגל לשמחה אלא להיות עומד באימה וביראה" (סי' תקכ"א). בספר הראב"ן לר' אליעזר בר' נתן ממגנצא נאמר: "ובתשובות מר רב שלום גאון זצ"ל כתוב בראש השנה בשתי ישיבות אומר בין בתפילה בין בקידושא דיומא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה". גם הגאון ר' שמואל בן חפני היה סבור לומר מועדים לשמחה בר"ה. בשם רב פלטוי גאון נמסרה הנוסחה: מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה (המנהיג נ"ב ב'). נוסח אחר בשם "יסוד העמרמי": ויש שחותמין בר"ה והנחילנו בשמחה ובששון כל משפטי צדקך (המנהיג נ"ג, א'). לעומתם העיד רב האי גאון שאין מנהגנו לומר מועדים לשמחה. וכעין זה בס' אבודרהם: "ואין אומרים מועדים לשמחה" - בסוף הפסק נמסר נוסח קדושו של מהר"מ: |
"אשר בחר בנו. - - - ותתן לנו את יום הזכרון, זכרון תרועה באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים - - - וזכרון תרועה באהבה וברצון הנחלתנו" וכו'.
|
|
ג) אמירת שהחיינו בשני ימים של ר"ה גישתו זו בקביעת המנהג אופינית לשיטתו ולסדר קביעת הלכתו כי במקרים של "פלוגתא דרבוותא" היה מנסח בזהירות ובמתינות את חוות דעתו כדי לצאת ידי חובתו כלפי כל הדעות. לדוגמא ישמש פסקו בקשר לנותן טעם לפגם בפסח שבו כותב מהר"ם: "אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם, ואני מתיר לאחרים כי ר"ת ור"י היו מורין להיתר, ואעפ"כ אני רגיל לומר לשואלים: פלוגתא דרבוותא היא, ורבים נמנעים מאליהן". בסימנים האלה (תקל"א--תקל"ו) מסכם מהר"ם את הדעות השונות שנאמרו בנוגע לזמן בליל שני של ר"ה. מובאת בראשונה שיטת רש"י שצריכים לומר זמן ביו"ט שני ואח"כ נזכרת שיטת הגאונים "שאין לומר זמן בשני לא בקידוש ולא בשופר". סי' תקל"ה מכיל מקורות נוספים לבעיה של זמן ביום טוב שני של ר"ה. המקור העיקרי הן הגהות מימוניות על משנה תורה להרמב"ם: שבת פכ"ט ז' והל' שופר פ"ג ז'. בעל הגה"מ מסתמך על הלכתו הסתמית של הרמב"ם: כל לילי יו"ט ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו (שבת כ"ט ז') ובהל' שופר ג' ז' פוסק הרמב"ם: וחוזר ומברך שהחיינו ועל זה מוסבת הערת בעל הגה"מ בשני המקומות: והנה לא הוציא [רמב"ם] יו"ט שני של ר"ה מן הכלל, יוצא שהרמב"ם סובר שאומרים שהחיינו ביו"ט שני של ר"ה. אח"כ נזכרות בהגה"מ דעותיהם של הרשב"ם בשם רש"י וגם שיטת ר' יצחק בר' אליעזר הלוי לומר זמן ביו"ט שני של ר"ה. ודעה זו מובאת גם בסדור רש"י. "דהא מיום שני היו מונין המועדים והוא עיקר ר"ה וצריך לומר זמן ביום שני וכן הלכה. שלמה בר יצחק". במחזור ויטרי נזכרת שיטת רש"י וגם צוין שרבותיו חלוקים עליו בהדגישם את ההבדל בין שני ימים טובים של גלויות ובין שני ימים טובים של ר"ה "שהן קדושה אחת כחד יומא אריכא דמי ולא אמרינן זמן כי אם בראשון". ודעה מתנגדת לרש"י מובאת במחזור ויטרי מתוך תשובות ר' יוסף טוב עלם המטעים כי שני ימים טובים של ר"ה בפני הבית נתקנו ופשט איסורן בכל ישראל, נעשה הדבר כמו שניתנו מהר סיני וקדושה אחת להן...ולכן אין לומר זמן כי אם בראשון. ואותה סברה מלמד ר' משה אבן מכיר בספרו "סדר היום": |
"ואין עשיית ב' ימים משום ספק... וכן לענין שהחיינו בליל ב' יאמר שהחיינו אלא שנהגו על פרי חדש - - - אבל בענין תקיעת שופר ביום ב' ודאי לא יאמר שהחיינו אחר שבירך ביום א' על התקיעה עצמה ואינו דומה לקידוש היום שהיום גורם לקידוש שיאמר" (עמ' 88).
|
|
לעומתם סובר הראבי"ה בהמשכו אחרי שיטת הגאונים "שאין אומר זמן ביו"ט שני של ר"ה לא שנא בקדושא ולא שנא בתקיעתא". וכן היא דעת הרוקח בהל' ר"ה סי' י"ד וכן הוא מנהג מגנצא (לקוטי אמרכל כ"א ב'). כעין פשרה וסינתזה לדעות המתחלפות האלה נמסר בשם מהר"מ שהיה מברך זמן גם ביו"ט שני כרבותינו דלעיל "וכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מכוין בכל יכולתו שיהא לו באותה שעה מלבוש חדש או יין חדש כשמקדש שעתה צריך לברך עליו זמן בלאו הכי" (שם סי' תקל"ה). בסוף הפסק הזה נזכר במפורש מנהגו של מהר"מ לברך בתקיעתו זמן גם בשני. בעל הגהות מימוניות (שהזכרנו לעיל) מוסיף עוד שגם אלה החולקים על רש"י היינו דוקא בקידוש אבל בתקיעה מודו דהיום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת תקיעה". שיטת הראבי"ה שנזכרה כאן כמתנגדת לשיטת מהר"מ נרמזת בדברי הראבי"ה שמדגיש: |
"ומיהו לבי נוקף על דבריהם כיון שאנו נוהגין לימנות ליום כפור וחג מיום ראשון נראה דראשון עבדי עיקר", ולכן דעתו שבליל שני דר"ח בקידוש וגם למחרתו בשעת תקיעה אין אומר זמן שקדושה אחת הן".
|
|
וכבר ר' יואל, אביו של הראבי"ה, עוסק בשאלה של זמן בר"ה וקובע תוך הסתמכות על תוספות של מורו ר' שמואל בר נטרונאי ועל הלכת הירושלמי בסוף מס' ר"ה [שלא נמצאת אמנם בירושלמי לפנינו אבל פוסקים שונים הזכירוה]: "אומר זמן בר"ה על "כוס מדברי סופרים, ושופר מדברי תורה". ואותה מסקנה בראבי"ה ר"ה סי' תקל"ד: אומר זמן בר"ה על הכוס מדברי סופרים ועל השופר מדברי תורה". בעקבות מנהגו של מהר"מ להדר אחרי יין חדש בליל שני ושיטת הגאונים וראבי"ה התגבש המנהג "שאומרים ברכת הזמן ביום שני של ר"ה - רק שמהדרים אחרי פרי חדש או מלבוש חדש - כמו שעשה מהר"מ" - שיטת מהר"מ וסברתו בנוגע לשהחיינו משתקפת גם מתוך דברי ספר מנהגים דבי מהר"מ מרוטנבורג: |
"ובלילה שניה איכא פלוגתא דרבוותא לענין שהחיינו - - ומיהו אנו קיימא לן כדברי שניהם. להחמיר והרוצה לצאת ידי שניהם יחזר אחרי יין חדש ואם לא מצא יין חדש יחזור אחרי פרי שלא אכלו בשנת זו ויברך עליו זמן במקומו - - - וכן היה נוהג מהר"מ מרוטנבורג".
|
|
בס' מטה משה סי' תתכ"ג נמסר שיש פוסקים הקובעים. "שיעשה כל הקידוש אכוס יין ישן ולא אתירוש דהא תירוש אינו מוציא את הישן בברכתו... וכשמגיע לומר זמן אז יתפוס כוס יין החדש בידו". המנהג הזה נדחה ע"י המחבר בקבעו שאין צורך להחזיק את הדבר החדש בידו "אלא יניח, כוס יין חדש לפניו על השלחן ויתן עיניו בו באומר זמן". גם ה"אגור" מוסר את המנהג של "בעלי נפש מאשכנז" שאומרים זמן בליל שני בקידוש ומהדרים להשיג פרי חדש או יין חדש ונותנים עיניהם בו בשעת הברכה". אם רבים מחכמי אשכנז וצרפת פסקו שאין אומרים זמן ביו"ט שני של ר"ה, הורו "חכמי המערב" שאפילו בשני ימים טובים של ר"ה מברכים שהחיינו ומן הראוי לציין שבר פלוגתיה המפורסם של הרמב"ם, ר' אברהם בר' דוד - הראב"ד בעל ההשגות- מעיר בדרשתו לראש השנה: "ואומר - זמן בראש השנה ויום הכפורים" גם הריטב"א בחידושיו לר"ה מציין: "ואסיקנא דאומרין זמן בר"ה וביום הכפורים פירוש בשני ימים טובים של ר"ה על הכוס", גם ר' מנחם בר' שלמה המאירי כותב: "בס' עירובין התבאר שאע"פ שראש השנה אינו בכלל המועדות אומרין בו זמן וכן ביום הכפורים" וביתר הרחבה דן המאירי בבעיה זו בספרו "חבור התשובה", לאחר הביאו את מחלוקת הגאונים בברכת שהחיינו, מסתמך הוא במיוחד על דעתו של ר' יהודה בר ברזילי אלברצלוני בעל ספר העתים שבזמן הזה גם כן שמתורת מנהג אנו מחזיקים בקדושת יום שני ולא מכח ספקן, מכל מקום אנו נוהגין בו כהלכותיו של ראשון, שהרי במנהג אבותינו אנו צריכין להחזיק בקדושתו וכבר היו הם נוהגין בו כראשון", ולכן מסקנת המאירי "שאין אנו מחלקים שום חלוק בתפלה בין ראשון לשני". קיצונית היא בזה דעתו של המהרי"ל שמסכים עם אלה הפוסקים הקובעים שצריכים "לומר זמן בליל ב' דר"ה גם אם אין לו שום דבר חדש" וזו היתה גם לבסוף עמדתו של הגאון מוילנא כפי שנמסר באוסף מנהגי הגר"א: "בליל שני מברך זמן אף בלא פרי חדש ופעם אחת ביום ראשון לפנות ערב הביאו לו דורון פרי חדש לברך עליו שהחיינו בערב והוא תיכף כשראה אותו בירך עליו זמן כמנהגו לברך שהחיינו בשעת הראייה". כך נתגבשה ההלכה הרשמית באו"ח הל' ר"ה סי' ת"ר: בקידוש ליל שני ילבש בגד חדש או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו ואם אין מצוי בגד חדש או פרי חדש עם כל זה יאמר שהחיינו. לחלק האחרון של הסעיף מעיר בעל "משנה ברורה" שלכן יאמר שהחיינו גם אם אין לו בגד חדש או פרי חדש "דאף דקדושה אחת היא מ"מ ב' ימים הם". בתור סיכום ניתן לומר: הדין של זמן ביום טוב שני של ר"ה עובר כחוט השני בספרות הפוסקים ומופיע בכל אוספי הדינים ומנהגים. מהר"מ מרוטנבורג סיכם בפסקיו את היסודות העקרוניים ומסר את המקורות הראשוניים של הבעיה המסובכת, ששמשו בסיס לדיונים ופסקים השונים שנתנו בתקופות יותר מאוחרות. אכן צדקו דברי ר' מאיר הכהן: "ואנו אין לנו אלא דברי מהר"מ דהוא בתרא וידע דברי כולם". |
