המחבר: יעקב מנוי, שמו בראשי הבתים, מהבית השני ואילך.
הפיוט מופיע במחזור ויטרי מהמאה ה- 11, בשינויים שונים. במחזור ויטרי שם הוא יעקב מן יריחו. 'יריחו' הוא כינוי לעיר לוניל שבדרום צרפת. לוניל מזכיר את המילה לון שהיא ירח צרפתית לכן קראו היהודים למקום בשם יריחו - שנגזר מירח.
בְּמוצָאֵי יום מְנוּחָה,
הַמְצֵא לְעַמְּךָ רָוְחָה,
שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה,
וְנָס יָגון וַאֲנָחָה.
יָאֲתָה לְךָ צוּרִי,
לְקַבֵּץ עַם מְפֻזָּרִי,
מִיַּד גּוי אַכְזָרִי,
אֲשֶׁר כָּרָה לִי שׁוּחָה.
עֵת דּודִים תְּעורֵר אֵל,
לְמַלֵּט עַם אֲשֶׁר שׁואֵל,
רְאות טוּבְךָ בְּבוא גואֵל,
לְשֶׂה פְזוּרָה נִדָּחָה.
קְרָא יֶשַׁע לְעַם נְדָבָה,
אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה,
יְהִי הַשָּׁבוּעַ הַבָּא,
לִישׁוּעָה וְלִרְוָחָה.
בַּת צִיּון הַשְּׁכוּלָה,
אֲשֶׁר הִיא הַיּום גְּעוּלָה,
מְהֵרָה תִּהְיֶה בְּעוּלָה,
בְּאֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה.
מַעְיָנות אֲזַי יְזוּבוּן,
וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן,
וּמֵי יֵשַׁע יִשְׁאֲבוּן,
וְהַצָּרָה נִשְׁכָּחָה.
נְחֵה עַמְּךָ כְּאָב רַחֲמָן,
יְצַפְצְפוּ עַם לא אַלְמַן,
דְּבַר ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן,
בַּהֲקִימְךָ הַבְטָחָה.
וִידִידִים פְּלִיטֵי חֶרֶץ,
נְגִינָתָם יִפְצְחוּ בְמֶרֶץ,
בְּלִי צְוָחָה וּבְלִי פֶּרֶץ,
אֵין יוצֵאת וְאֵין צְוָחָה.
יְהִי הַחדֶשׁ הַזֶּה,
כִּנְבוּאַת אֲבִי חוזֶה,
וְיִשְׁמַע בְּבַיִת זֶה,
קול שָׂשׂון וְקול שִׂמְחָה.
חָזָק יְמַלֵּא מִשְׁאֲלותֵינוּ,
אַמִּיץ יַעֲשֶׂה בַּקָּשָׁתֵנוּ,
וְהוּא יִשְׁלַח בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ,
בְּרָכָה וְהַצְלָחָה.
בְּמוצָאֵי יום גִּלָּה,
שִׁמְךָ נורָא עֲלִילָה,
שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְעַם סְגֻלָּה,
רֶוַח שָׂשׂון וַהֲנָחָה.
קול צָהֳלָה וְרִנָּה,
שְׂפָתֵינוּ אָז תְּרַנֵּנָּה,
אָנָּא ה' הושִׁיעָה נָּא,
אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.
בְּמוצָאֵי יום מְנוּחָה- מוצאי השבת. הַמְצֵא - תן לעמך רווחה. מוצאי שבת היא שעה של עצבות שעה שהנשמה היתירה עוזבת וימי החול חוזרים, ועל כן מבקשים: שלח תִּשְׁבִּי- הוא אליהו הנביא. מוצאי שבת מיוחס לבואו של אליהו כמבשר את בוא המשיח, ע"פ המדרש בפסיקתא רבתי פרשה לה: "רני ושמחי - אימת מתקיים הדבר הזה? בשעה שהקדוש ברוך הוא גואל את ישראל. קודם שלשה ימים שיבוא משיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל"... ובמסכת ערובין מג ב: "כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח". לְנֶאֱנָחָה - לאומה הנאנחת מסבלות הגלות. וְנָס יָגון וַאֲנָחָה- והוא יניס מהם צערם. יָאֲתָה - רצוי מאד שה' יאסף את פזורי ישראל ויצילם מגוי אכזר. אֲשֶׁר כָּרָה לִי שׁוּחָה - חפר לי בור להפילני בו. עֵת דּודִים - שעת אהבה ורצון (בין ה' לכנסת ישראל) להציל את עם ישראל, המבקשים לראות בטובך בבוא הגואל. קְרָא יֶשַׁע- שלח ישועה, שלח גאולה. לְעַם נְדָבָה - עם נדיב הוא עם ישראל. אברהם אבינו נקרא 'נדיב', שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם". אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה - ה' שהוא נעלה מעל כולם. בַּת צִיּון הַשְּׁכוּלָה - כינוי לעם ישראל הנמצאים בגלות. ציון היא ירושלים שהיא כאם שכולה שבניה עזבוה. הַיּום גְּעוּלָה - היום, היא בזויה ושפלה. מְהֵרָה תִּהְיֶה בְּעוּלָה -בבוא הגאולה, כאשר עם ישראל ישובו במהרה לאדמתם ויתחברו חזרה לאלוהים, והשמחה תהיה כשמחת אם עם בניה. כאשר עם ישראל יחזור מגלותו - מַעְיָנות אֲזַי יְזוּבוּן - יזרמו מים במעיינות הישועה, וכל צרותיהם תשכחנה. נְחֵה - הובל את עמך לארצם, כאב רחום המוביל את בניו. יְצַפְצְפוּ -עמך ידברו. עַם לא אַלְמַן - כינוי לישראל, שדְּבַר ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן, בַּהֲקִימְךָ הַבְטָחָה - האל הוא נאמן בקיימו את ההבטחה לגאול את עמו ולשוב לעמו. פְּלִיטֵי חֶרֶץ - עם ישראל ניצולי האסונות, בעת הגאולה יפתחו בשמחה ובשירה. בְּלִי צְוָחָה וּבְלִי פֶּרֶץ -ללא קושי וכאב. כִּנְבוּאַת אֲבִי חוזֶה - כנבואתו של ירמיהו: "כּה אָמַר ה' עוד יִשָּׁמַע בַּמָּקום הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אמְרִים חָרֵב...קול שָׂשׂון וְקול שִׂמְחָה קול חָתָן וְקול כַּלָּה" (ירמהו לג, י-יא). הקב"ה יתן לנו את משאלותינו וימלא את בקשותי וישלח במשה ידינו ברכה והצלחה. חָזָק, אַמִּיץ - כינויים לאל. בְּמוצָאֵי יום גִּלָּה - במוצאי השבת, שהוא יום שמחה. נורָא עֲלִילָה -שמעשיו מופלאים מאוד, שלח את אליהו הנביא לְעַם סְגֻלָּה - עם ישראל העם הנבחר, ויבשר להם על רווחה ושמחה. ואז שפתנו תרננה קול צהלה ורנה. אָנָּא ה' הושִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא-. מילים אלו נאמרות בהלל ובהבדלה על פי נוסח עדות המזרח.
