ה ר ש א ה

ביסודו של היתר המכירה עומדים שני עקרונות בסיסיים:
האחד: לדעת רוב הפוסקים מצוות השמיטה בימינו היא מדרבנן ולא מדאורייתא.
השני: יבולי שנת השבע משדהו של גוי מותרים בשביעית.
על שני יסודות אלו בססו הרב קוק וחכמים נוספים את היתר המכירה.

מתנגדים רבים קמו להיתר זה, והנה תמצית הויכוח ביניהם:
א. האם מותר למכור את אדמת ארץ ישראל לגוי? הרי נאמר בתורה (דברים ז', ב') "לא תחנם", ומפרשת הגמרא: לא תיתן להם חנייה בקרקע (עבודה זרה כ', א'). האם מותר למכור את אדמת הארץ לגוי לזמן קצוב?
תשובה: מכירת הקרקע לזמן קצר, כדי לקיים את החקלאות, מותרת.
ב. האם מכירת אדמת הארץ לנכרי מפקיעה ומבטלת את קדושת הארץ?
תשובה: כיוון שהקדושה מדרבנן, מכירת הקרקע לגוי מבטלת אותה.
ג. מכירת בית, דירה, שדה או קרקע מקבלת תוקף חוקי ורשמי רק כאשר המכירה נרשמת בספרי האחוזה והמקרקעין של השלטון (במשרדי הרישום ב"טאבו", במנהל מקרקעי ישראל וכדומה). מכירת האדמות לגוי לפני השמיטה איננה נרשמת במשרדי הרישום.
תשובה: חוק מיוחד שהוחק במדינת ישראל פוטר את מכירת הקרקע לצורך קיום מצוות שמיטה מרישום בטאבו, ומכל המיסים הקשורים במכירה.

בגלל הבעיות ההלכתיות, הגבילו את היתר המכירה בסייגים אחדים:
1. היתר המכירה הוא הוראת שעת שניתנה בשל המצב הקשה של החקלאים ומתוך רצון להמשיך במצוות יישוב ארץ ישראל. הוא יידון מחדש לפני כל שמיטה.
2. היתר המכירה מתיר לחקלאי הישראלי רק מלאכות אלו (זריעה, זמירה, קציר, בציר וכן חרישה) יבוצעו רק על ידי גוי.
3. אין היתר המכירה חל על גינות נוי.
4. גם כאשר סומכים על היתר המכירה, ומעבדים את השדה בשביעית, מומלץ להשאיר חלקת אדמה שבה לא תיעשינה העבודות האסורות בשמיטה ותישמר בה השמיטה לפרטיה ולדקדוקיה.