מתוך: "דבר השמיטה"
משרד החינוך והתרבות, תש"מ

בשנה השביעית צריך לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן ולהפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה שנת השמיטה, ויזכה בפירותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר:

"והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו" וגו'...

שנת השמיטה מתחילה מא' בתשרי ונגמרת בכ"ט אלול.
הצמחים נחלקים לשני סוגים:
(א) פרי האדמה הנזרעים שנה שנה,
(ב) פרי העץ הגדלים מאליהם שנה שנה.
מצוות שמיטה כוללת את שניהם, אמנם דיני המינים משתנים לפרטיהם.
כל מיני תבואה, ירק וקטניות שנזרעו בשביעית על ידי ישראל, או בשדה ישראל, או בשדה גוי שאריסו ישראל, ואף אלו שגדלו מעצמם בשביעית בשדה ישראל, אסורים באכילה, ואיסור זה נקרא בפי חז"ל בשם "איסור ספיחים". אמנם תבואה וקטניות שהביאו שליש גידולם לפני ראש השנה של שביעית, אין בה קדושת שביעית, והם פירות חולין לכל דבריהם, אף אם נלקטו בשביעית (וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות). וירקות שצמחו לפני ראש השנה של שביעית, אף שעיקר גידולם ולקיטתם היה שביעית, אין בהם "איסור ספיחים", אך יש בהם קדושת שביעית, שדיניה יתבארו לקמן כללים ז-יא. ודין זה הוא רק בירקות, אבל לא בתבואה וקטניות.
פירות העץ מותרים באכילה, ואין בהם איסור ספיחים, אך יש בהם קדושת שביעית, שדיניה יתבארו לקמן בכללים ז-יא. אמנם, פירות העץ שחנטו לפני ראש השנה של שביעית, אין בהם קדושת שביעית כלל, והם כמו פירות חולין לכל דבריהם (וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות). לכן פרי הדר שחנטו לפני ראש השנה של שביעית תשל"ג, הם פירות חולין לכל דבריהם (וצריך לעשרם מעשר עני).

ובאתרוג של מצוה יש ליזהר שתהא גם לקיטתו לפני ראש השנה של שביעית (ואתרוג למצוה בשמינית, יש ליקח מן החבר או מן הנכרי, שהרי הוא עדיין קודם ביעור). אתרוג שחנט בשביעית, גם אם נלקט בשמינית, הרי הוא כפירות שביעית לכל דבר.
ופרי הדר שילקטו בשנת תשל"ד הבעל"ט, הרי הם קדושים קדושת שביעית כל דיניה.
כל פרי העץ, תבואה, קטניות וירק שגדלו בשביעית אצל גוי בארץ-ישראל, מותרים באכילה, אלא שנוהגים בהם כל דיני קדושת שביעית שיתבארו בכללים ז-יא. ואם הגיע זמן ביעורם (דיני ביעור יתבארו בכללים י-יא) ביד גוי, לא נאסרו, אלא שצריך לקיים בהם מצות ביעור כשמגיעים ליד ישראל. ואם לא קיים בהם מצות ביעור ביום שהגיעו לידו, הרי הם אסורים, וצריך לאבדם (כמו שיתבאר בכלל י).
מותר לקנות פירותיו של גוי אצל גוי, ולשלם לו מיד, אבל אם קונה פירות גוי אצל ישראל (באופן שהמוכר אינו עובר באיסור סחורה), צריך לקנות רק בהקפה (כמו שיתבאר בכלל ז).
פירות העץ, ירקות, תבואה וקטניות של חוץ לארץ, הרי הם כפירות חולין לכל דבר. כל אלו המינים שגדלו בסוריא ביד גוי, הרי הם כפירות חולין לכל דבר.
כל אלו המינים, שגדלו בעבר-הירדן, בין אצל גוי, בין אצל ישראל, אין בהם איסור ספיחים, אבל יש בהם קדושת שביעית, שדיניה יתבארו בכללים ז-יא.
מן האמור נלמד, שהבא לקנות תבואה, קטניות וירקות, צריך לדעת, שאין בהם איסור ספיחים, והם מותרים באחד מאופנים אלו:
(א) מחוץ-לארץ.
(ב) מעבר-הירדן וסוריא.
(ג) שגדלו ביד נכרי.
וירק שצמח בששית, מותר באכילה אף אם גדל ביד ישראל.
ופירות אילן, אין בהם איסור ספיחים, ומותר לקנותם באופנים המבוארים לקמן בכלל ז. ואם הוא אחר זמן ביעור, עיין כלל י.
הפירות האלה, שאין בהם איסור ספיחים, וקודשים קדושת שביעית, מותרים לכל ישראל, וגם לבעל השדה, אך מותר ללקוט מהם רק כשיעור שדרך בעל הבית להביא לתשמיש בני ביתו, ולא יותר. ומותר לו למכור מה שלקט כשיעור הזה. וכשאכל או מכר ממה שלקט כשיעור הזה, מותר לו ללקוט עוד פעם כשיעור זה.
אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, דהיינו לקנות פירות על מנת למכרן. אבל אם לקח לעצמו והותיר, מותר לו למכור.
אף באופן שמותר למכור הפירות ואין בהן משום איסור סחורה, מכל מקום אסור למכרן באריזה שדרך לצורכם כך כל השנים, וכן אסור למוכרם במידה, מנין ומשקל (מיהו, אם המוכר עובר במכירת הפירות על איסור סחורה, אין הפירות נאסרים).
פירות שביעית שקונים אותם ממי שאינו עובר בהם איסור סחורה, צריך לקנותם בהקפה, זאת אומרת, שלא ישלם מיד בשעה שקונה, אלא יקח הפירות לרשותו, והתשלום ייזקף עליו במילווה. ואין חילוק מתי פורע חוב זה, ומותר לפרעו אפילו אחר כמה רגעים, אלא שחלות הקנין לא יהא תלוי בפריעת התשלום (הקפה לבד אינה מתירה איסור סחורה).
המוכר פירות שביעית שלא בהקפה, צריך לקנות בכסף שקבל אוכלים אחרים, ולאוכלם בקדושת שביעית (כלל ז-יא).
ומותר לקנות בכסף שקיבל, כי מיני אוכלים, אפילו בשר ודגים (אף על גב שאינן שייך בהם קדושת שביעית מצד עצמם, הם קדושים בקדושת שביעית על ידי חליפי שביעית), אבל אסור לקנות בכסף שקיבל טלית וכדומה.
אסור לפרוע חוב בפירות שביעית, זאת אומרת, שאם חייב כסף, או שאר דבר, לא יתן פירות שביעית בפרעון החוב. וגם אין לפרוע חוב בדמי שביעית.
אסור להוציא פירות שביעית לחוץ לארץ, רק מה שצריך בשביל צידה לדרך.
אסור להפסיד פירות שביעית, זאת אומרת, שאסור לזרקם לאשפה, כל זמן שרואים למאכל אדם, בהמה ועוף, (ובכלל זה גרעיני זיתים תמרים וחרובים), או שיש עליהם לחלוחית אוכל, יניח בפח מיוחד (לא בפח הזבל) עד שירקבו ויפסלו מאכילת אדם. (מיהו אם נשאר לו תבשיל שעל ידי הנחתו בפח יפסל תיכף מאכילת אדם, אסור להניחו לתוך הפח הזה). פסלו מאכילת אדם, מותר לזורקם, וכן צריך צריך למנוע את הילדים שלא יבזבזו את האכל.
הרואי למאכל אדם אסור ליתן לבהמה ועוף, וכן אסור ליתן לגוי פירות שביעית אם לא שמיסב על שולחנו של ישראל.
מורת לאכול פירות שביעית רק דרך אכילתם הרגילה, ופירות שרגילים לנסקם, מותר לרסקם (כגון בננות, עגבניות, תפוח-אדמה, גזר, סלק, תפוחי-עץ).
פירות שרגילים לבשלם, או להכין מהם ריבה, מותר לבשלם ולהכין מהם ריבה.
וכן מורת לסחוט מיץ מפירות העומדים לסחיטה, והם זיתים, ענבים, תפוחי זהב, אשכוליות ולימון.
בשר הפרי הנסחט, אסור להשליכו, אלא מניחו בפח מיוחד עד שיירקב. - פירות שאין עומדים לסחיטה, אסור לסוחטם.
אין לסחוט מיץ מגזר מרוסק, אף שאוכלים את הרסק הנשאר.
מותר לקלוף פירות שביעית, אף על פי שיכול לאכלם בקליפתם. וצריך לנהוג בקליפה קדושת שביעית (כלל ז-יא).
אין אוכלים פירות שביעית אלא עד השמן שיש עדיין ממין זה בשדה, אבל לאחר שכלה המין בשדה, חייב לבערו מן הבית.
אין חיוב ביעור אלא אם יש לו יותר ממזון שלוש סעודות מפירות שביעית, ובפחות מכמות זו אין חובת ביעור.

ומהו ביעור?
מוציא הפירות לשוק ומפקירם בפני שלושה בני אדם (ואפילו הם אוהביו, שבטוח בהם שלא יזכרו בפירות בשעה שמפקירם), ויכול בעצמו לחזור ולזכות בפירות אלו, אחר שהפקירם, ונהוג בהם גם אחר ביעורם קדושת שביעית (כמו שנתבאר לעיל).
עבר ולא בעיר הפירות בזמנם, נאסרו הפירות, וצריך לאבדם מן העולם על ידי שריפה או קבורה או שאר דבר המאבדם, ולכן אסור לקנות אחר הביעור אצל מי שחשוד שלא קיים מצות ביעור.
פירות שאין ידוע לו זמן ביעורם בדיוק, צריך להוציאם כל יום מביתו ולהפקירם ויחזור לזכות בהם, עד שיצא הספק מלבו.
דין ביעור נוהג בדמי שביעית, וגם במיני אוכל שנתפסו בקדושת שביעית, וזמן ביעורם הוא כזמן אותם פירות שנתפסו על ידם.
תמרים - פורים תשל"ד
זיתים ושמנם - שבועות תשל"ד
ענבים ויינם - עד הפסח תשל"ד
תאנים - חנוכה תשל"ד
תבואה - התחלת תשל"ד

מיני הירקות והקטניות שאינם מתקיימים רק בעונות מסוימות, זמן ביעורם בשביעית עצמה, עם כלות עונת קיומם. והמינים הגדלים בכל העונות - זמן ביעורם כשכלה ממין הגדל בשביעית, אף שיש כבר מאותו מין הגדל בשמינית, שאין הגדל בשמינית מוציא פירות שביעית מחובת ביעור.
פירות שביעית, בין שגדלו ביד גוי, בין שגדלו ביד ישראל, פטורים מתרומות ומעשרות, אבל פירות שביעית שגדלו ביד גוי, ונגמרה מלאכתם ביד ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות, ומעשרים מעשר עני (על כן הלוקח ענבים מגוי, ועשה מהם יין, צריך לעשר אותם, אף שהם פירות שביעית).
בעבודות שדה, גן ופרדס צריכים להבדל בין העבודות הנחוצות לקיום האילנות או הפירות, ובין עבודות הבאות להשביח את העץ או את הפירות.
הכלל בזה הוא שעבודות הבאות להשביח את העץ או את פריו, אסורות, ועבודות שהן נחוצות לקיומו, ושבלעדם ימות העץ, או יפסדו רוב הפירות, הרי הן מותרות.
אותו כלל נוגע גם לפירות אדמה שאין בהם איסור ספיחים, שדיניהם נתבארו לעיל.
חרישה, זריעה וזמירת הגפנים אסורות בשביעית, אף אם הם לקיום האילן ופירותיו.
כל מה שמותר לעשות לבעל השדה, משום הפסד העץ, או הפרי והירק, מותר לעשות אף על ידי פועל יהודי. העבודות האסורות, אסור לעשותם גם על די פועל נכרי.
את כל פירות עציו, שדהו וגנתו צריך להפקיר לכל ישראל, אך יכול לשמור עליהם מפני הגויים שלא יקחום, ומפני הבהמה שלא תאכלם, או שלא תפסידם.
בעציצים שאינם נקובים, הנמצאים בבית, אפשר להקל, אך אסור להוציאם חוץ לבית או לגזוזטרא שאינה מקורה. העוברים מדירה לדירה, צריך לשאול לחכם, איך לנהוג בעברת העציצים. וכן הקונה עציץ בחנות פרחים, צריך שאלת חכם, איך להביאו אל תוך ביתו.
גזוזטרא מקורה, דינה כבית, וגזוזטרא שאינה מקורה, הפירות הגדלים בה, יש בהם כל דיני שביעית.
גם גינות נוי ופרחים המתקיימים משנה לשנה, מותר להשקותם ולעבדם כדי קיומם, כמו שנתבאר כלל יג, אבל חרישה וזריעה אסורות אף בהם (גידולי מים, יש לשאול לחכם).
(ופרחים לנוי, בלי ריח, אף שאין בהם קדושת שביעית, אסור לקנותם, אם נזרעו בשביעית, שמחזק בזה עובר עבירה. ופרחים עם ריח, כמו וורדים וכדומה, יש בהם קדושת שביעית ואיסור ספיחים).