מצוות שנת השבע
יהודה איזנברג
תחומי מצוות שביעית
בשלושה תחומים חלים דיני שביעית:
ב. "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה:ו) - קדושה יש בפירות שביעית, והקדושה מתבטאת בדרכים שונות המגבילות את השימוש בפירות.
ג. "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו:ב) - חובה לשמט את החובות הקיימים בסוף שנת השמיטה.
שביתת הקרקע
חכמים הוסיפו איסורים נוספים, בכל אותן מלאכות שאין חיי הצמח או היבול תלויים בהן.
קדושת הפירות
פירות שביעית הם הפקר, כמו שכתוב "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא).
רמב"ן סבור, שמדברי הכתוב, "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה:ו), למדים שזו מצוות עשה מיוחדת לאכול את פירות השביעית, ולא רק רשות, כפי שפוסקים רמב"ם ואחרים.
נוסף להגבלות באכילת הפירות ובסחר בהם יש חובה לבער מן הבית את הפירות כאשר כלה אותו מין מן השדה. דבר זה נלמד מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה:ז): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה, כלה (ל' צרויה) לבהמתך מן הבית" (פסחים נב:ב).
שמיטת כספים
כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, משום שחששו לשמיטת חובותיהם, ועל ידי כך נמצא העני נפגע והעשיר נכשל ועובר על דברי התורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל וכו' " (דברים טו:ט) - תיקן פרוזבול, המונע את שמיטת החובות בשמיטה.
מקראות
ויקרא כה:א-ז
א. וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור:
ב. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו את הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה':
ג. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה,
ד. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'.
ה. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. שנת שבתון יהיה לארץ.
ו. והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך,
ז. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.
שמות כג:י-יא
י. ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה.
יא. והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה. כך תעשה לכרמך ולזיתך.
טעמי מצוות שמיטה
התורה קבעה: "ושבתה הארץ שבת לה'." במה השמיטה היא שבת לה'?
רש"י בויקרא כה,ב מפרש: "שבת לה': לשם ה'."
וכן כתוב בשבת בראשית:
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך."שתי מצוות אלה, לפי פירושו של רש"י, תכליתן אחת: להודיע כי ה' הוא אדון כל העולם וכי העבודה והשביתה ממנה - ברשותו תיעשינה.
רמב"ם במורה נבוכים ג:לט נתן טעם כלכלי וחברתי למצוות שמיטה:
כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר: "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה וגו' ". ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה. ומהם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות: "והארץ לא תימכר לצמיתות", וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.אברבנאל (ויקרא כה:א) טוען נגד הרמב"ם טענה ניצחת: התורה הבטיחה כי בשנה השישית תעשה האדמה תבואה לשלוש השנים (שישית, שביעית ושמינית). ואם מצוות שמיטה ניתנה כדי שהאדמה תנוח ותחליף כוח - כיצד ייתכן כי דווקא בשנה השישית, אחרי חמש שנות ניצול, תוכל האדמה לתת תבואה פי שלושה מבשנה רגילה?
לפיכך אברבנאל מציע הסבר אחר למצוות השמיטה:
ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מכל הארצות, כמו שעם ישראל נבחר מכל העמים. ומפני זה רצה הקב"ה כמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, ותעיד על בריאת העולם וחידושו, כך הארץ הנבחרת תעיד על בריאת העולם וחידושו בשמיטתה בשנה השביעית. ולכן חתם מצווה זו בפרשת "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". וביאר בזה, כי הארץ אינה נתונה לישראל בהחלט, כי לה' הארץ ומלואה, ולכן לא יוכלו למכרה לצמיתות. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו, וייתנו לה גאולה שאם לא יעשו כן, תבוא עליהם הגלות.בעל "ספר החינוך" רואה במצוות שמיטה מצווה המחנכת את הפרט. ואלה דבריו במצוות פד ו-תעז:
ולכן ציוה הקב"ה להפקיד כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ, הוא מצווה עליו להפקירם.הוגי הדעות של דורנו העלו רעיונות נוספים בקשר למצוות השמיטה. רבי צבי קאלישר, בפירושו לתורה בפרשת "בהר" כותב:
ועוד יש תועלת נמצא בדבר: לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה: שיוסיף האדם ביטחון בד' יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך, הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הביטחון.
ושמיטת כספים - - - ללמד נפשנו במידות מעולות: מידת הנדיבות ועין טובה ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדל בד' ברוך הוא. ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון - הכל כלול בברכה ורחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל, להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נישא קל וחומר בנפשותינו לאמור: אפילו הלוויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד הלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו - - - לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון.
- - - שילמדו לעמוד בניסיון ולהאמין בו, יתברך, כי עיני ה' בנו מראשית השנה עד אחריתה. ובזה נודע, כי ברוך הגבר אשר יבטח בה', שגם אם ישבות מעבודתו יצו ה' יתברך את הברכה לו, ובזה ירגיל עצמו לבטוח בה' ולהאמין בהשגחתו על כל פרט, כי מה' מצעדי גבר כוננו.הרב קוק זצ"ל חיבר ספר שלם על דיני שביעית: "שבת הארץ". בספר זה הוא מבאר את הלכות שמיטה ויובל של הרמב"ם. הקדמת הספר כוללת גם דיון בצד הרעיוני של השמיטה. בין השאר כותב הרב על השמיטה דברים אלה:
וגם ללמוד מזה שלא יתנשא העשיר על העני, אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכול לשבעה.
ועוד טעם: כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת אדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי, וכאשר יפרוק עול עבודה, יעסוק בתורה וחכמה.
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחה להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.
עבודת הקרקע בשביעית
מלאכות אסורות מן התורה
שדך לא תזרע,יש הקבלה בין המלאכות המוזכרות בשדה ובכרם:
וכרמך לא תזמור,
את ספיח קצירך לא תקצור,
ואת ענבי נזירך לא תבצור.
|
בשדה:
בכרם: |
זריעה
זמירה |
קצירה
בצירה |
הזמירה בכרם מקבילה לזריעת השדה, כי יבול הענבים מותנה בזמירת הגפן בכל שנה. הזמירה היא הגורמת לצמיחת יבול הענבים.
מדוע אפוא חוזרת התורה פעמיים על אותה מלאכה? מדוע אין די בהזכרת איסור הקצירה, ויש צורך לחזור ולומר שגם הבצירה אסורה? ומדוע לא די באיסור זריעה, ויש לחזור ולומר שגם זמירה אסורה? את התשובה נותנת הגמרא במסכת מועד קטן ג:א:
לכן יש להבין את האיסורים "לא תקצור" ו"לא תבצור" בדרך אחרת ממשמעותם הרגילה: התורה אסרה קצירה ובצירה כדרכן בכל שנה, אבל היא לא אסרה אותן כשהן נעשות לצורך ביתו של הקוצר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך."
חרישה בשביעית
בשמות לד:כא נאמר: "בחריש ובקציר תשבות". ציווי זה נאמר אחרי הציווי המתייחס לשבת, "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", ולפי פשוטו של מקרא ניתן לפרש את המלים "בחריש ובקציר תשבות" כמשלימות את המשפט "וביום השביעי תשבות" וכמדגימות את המלאכות שיש לשבות מהן בשבת. אולם במשנה (שביעית א:ד) יש מחלוקת למה מתכוונות המלים "בחריש ובקציר תשבות":
לפי דעת רבי ישמעאל הפסוק בא ללמדנו, כי מותר לקצור בשבת את קציר העומר. כי התורה אוסרת חריש וקציר של רשות, אבל לא קציר מצווה כמו קציר העומר, הדוחה שבת.
לפי משנה זו, סבור תנא קמא, כי חרישה בשביעית אסורה מן התורה.
רמב"ם פוסק, (בספר המצוות, עשה קלה) שחרישה אסורה בשביעית, וניתן להבין מדבריו כי האיסור הוא מן התורה:
מלאכות אסורות מדרבנן
בדיני שבת אב המלאכה כולל גם את תולדותיו, ושניהם, האב והתולדה, אסורים מן התורה. בשביעית אסרה התורה את אבות המלאכה, ולא כללה בהם כל תולדה. אבל חכמים הגבילו את המלאכות שבשביעית, כדרכם לעשות סייג לתורה, והמלאכות האסורות מדרבנן הן כל אותן מלאכות שאינן חיוניות לחיי הצמח או היבול.
דוגמה של מלאכות האסורות בשביעית מדרבנן מובאת במסכת מועד קטן ג:א:
תוספת שביעית
המתבונן בזמני כניסת השבת ויציאתה מבחין, כי השבת אין נמשכת 24 שעות, כאורכו של יום רגיל, אלא יותר מ-25 שעות. תוספת זו היא "תוספת שבת", שמצווה להוסיף מן החול על הקודש. כתוספת שבת כן תוספת שביעית: חכמים הוסיפו זמן בערב שביעית, שבו אסרו לחרוש, אם החרישה אינה עוד לצורך פירות שישית, אלא לתקנת הקרקע בשביעית.
שני שלבים בתוספת שביעית:
א. הלכה למשה מסיני כי שלושים יום לפני שביעית אסורה עבודת הארץ (מועד קטן ג:ב, רמב"ם, שמיטה ג:א).
ב. חכמים הוסיפו על זמן זה, וקבעו את הפסקת החרישה בשביעית בפסח או בשבועות, וכן שנינו במשנה (שביעית א:א, ב:א):
כפי שראינו, אסרה התורה זריעה וזמירה באופן מוחלט, וחכמים הוסיפו ואסרו מלאכות שאין חיי הצמח והיבול תלויים בהן. כאשר נמנעים מעבודות אלה, צומחים פירות רבים מעצמם: המטעים מניבים פרי כדרכם בכל שנה, שכן אין הם תלויים בזריעה, וגם השדות נותנים מעט פירות - ספיחין שגדלו מן הזרעים שנשרו בזמן הקציר.
מדין תורה פירות אלה מותרים באכילה, אלא שיש הגבלות מסוימות בדרך השימוש בפירות שביעית אלה. אך חכמים אסרו את הפירות של צמחים שהחלו את גידולם בשנת השמיטה, כדי שעוברי עברה לא יזרעו את שדותיהם בסתר, ויאמרו שהפירות הם מספיחי השנה שעברה. לאיסור זה קראו חכמים "איסור ספיחין".
על איסור ספיחין נעמוד בהמשך, בפרק "איסור ספיחין". בפרק זה נדון בקדושתם של הפירות המותרים באכילה בשביעית: פרי העץ, ירקות שהתחילו לצמוח בשנה השישית ונקטפו בשביעית, או גידולי גרעין (תבואה וקטניות) שהתחילו לצמוח בשישית והגיעו עד שליש גודל הגרעין שלהם לפני ראש השנה של שמיטה - כל אלה מותרים באכילה בשביעית, אלא שיש בהם דינים מיוחדים בקשר לדרך אכילתם.
הדינים המייחדים פירות שביעית הם ארבעה: חובה להפקיר את הפרי, אסור לסחור בו, אסור להשחיתו ולהשתמש בו שימוש שאינו השימוש היעיל ביותר, חובה לבערו מן הבית כאשר הוא כלה מן השדה.
הפקר פירות שביעית
בשמות כג:י-יא נאמר:
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה." וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא). ויש לו [רשות] להביא לתוך ביתו מעט, כדרך מביאין מן ההפקר".
במסכת קידושין כ:א מתאר רבי יוסי את עונשו של הסוחר בפירות שביעית:
וכן פוסק רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ה:יא:
ביעור פירות שביעית
המצווה האחרונה השייכת לקדושת פירות שביעית היא מצוות ביעור. עניינה של המצווה: חובה על הבעלים לבער מביתו את הפירות, כאשר הם כלים מן השדה.
בפרשת בהר, ויקרא כה:ו-ז נאמר:
לכן באה חובת הביעור: כאשר אין עוד פירות בשדה, חובה על כל אדם המחזיק פירות שביעית בביתו להפקירם ולחלקם מחדש. ואלה דברי התוספתא (שביעית ח):
בפרק "עבודת הקרקע בשביעית" הוסבר, כי איסור קצירה בשביעית אינו איסור מוחלט כמו איסור קצירה בשבת, אלא איסור יחסי: אין לקצור את הפירות כדרך שנוהגים לקצור בכל שנה, אלא כל אחד קוטף לצורכי ביתו.
בפרק על ביעור שביעית הוסבר, כי בשעה שכלו הפירות מן השדה חובה לחזור ולהפקירם כדי שכל הצריך להם יוכל לקבל פירות.
שני דינים אלו משיגים מטרה אחת: פירות שביעית שהם הפקר יחולקו באופן שווה לכל הצריכים להם, ולא יהיה מצב שבעלי השדה אוספים פירות רבים ואחרים נשארים בלא פירות.
מסיבה זו האסיף דרך אוצר בית דין מבטל את שני הדינים: מותר לאסוף את הפירות בדרך הרגילה (בקומביין ובמקצרה), ואין צורך להפקיר את הפירות שבמחסן כאשר כלה מין הפירות בשדה.
במבנה הכלכלי היום אין אפשרות שכל אדם יצא לשדה לקטוף מזון לבני ביתו, ולכן הקציר בשנת השמיטה מתנהל בדרך של "אוצר בית דין": בית דין ממנה את בעל הפירות לשליחו, והוא אוסף את הפירות בהרשאת בית הדין, ובית הדין מתיר לו למכור את הפירות כדי לכסות את ההוצאות הקשורות באסיף.
איסור ספיחין
בפרק "קדושת הפירות בשביעית" נרמז, שמדין תורה מותרים כולם באכילה נאסרו על ידי חכמים אם החלו לצמוח בשביעית. רמב"ם (בהלכות שמיטה ויובל ד:א-ב) מסביר את האיסור:
"החזון איש" (רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, מחבר סדרת הספרים "חזון איש", נפטר בשנת תשי"ד), הרחיב דין זה, ובאמצעותו מצא דרך לזרוע שדות לפני ראש השנה, והצמחים שינבטו בגשמים של מרחשוון או של כסלו, לא יהיו אסורים באיסור ספיחין.
הצעתו של ה"חזון איש" הייתה זו: בחקלאות קיים סדר של זריעת השדות. אין זורעים אותו צמח שתי שנים רצופות בשדה אחד, כיוון שהמזיקים, המחלות ועשבי הבר הפוגעים בצמח מתרבים בו בכמות גדולה במשך שנתיים. גם האדמה מידלדלת, כי כל צמח מוציא מן האדמה חומרי מזון אחרים, וזריעת מין אחד שנתיים רצופות מדלדלת את החומרים הדרושים לאותו צמח. לסדר קבוע של זריעת השדות קוראים "מחזור זרעים". בעקבות זאת הורה ה"חזון איש": אם השדות ייזרעו צמחים שבשנה זו לא היו רגילים לזרוע אותם לפי מחזור הזרעים, ייחשבו השדות האלה לשדות שלא נגזרה עליהם גזרת איסור ספיחין.
ואמנם, משקים רבים מקדימים לזרוע לפני ראש השנה של שביעית, ומשנים את סדר מחזור הזרעים, כדי שלא יחול על השדה איסור ספיחין.
הקדמת הזריעה מעוררת בעיה: לעתים קרובות אין הגשמים יורדים ברציפות; ואם יורד גשם בחודש תשרי או בחודש מרחשוון, ואחר כך יש הפסקה בירידת הגשמים, הזרעים נובטים, ואחר כך נובלים מחוסר מים. נעשים ניסיונות לפתור בעיה זו על ידי כיסוי הזרעים במעטה פלסטיק, כדי שלא ינבטו מיד בגשם הראשון, אלא רק כאשר האדמה רוויה מים זמן ממושך. ניסיונות אלה עדיין לא נסתיימו. כמו כן עלולה נביטה מוקדמת להוריד את כמות היבול שלהם.
שביעית בזמן הזה
עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל עלתה בעיית שמירת השביעית. היה קושי להפסיק את העבודות החקלאיות לשנה שלמה, כי המשק בכללו לא נערך להפסקת עבודה זו. כדי להפסיק את עבודת האדמה לשנה יש צורך בתכנון רב שנתי, בדאגה לפועלים המתפנים מעבודות הקרקע, באספקת ירקות בשמיטה, בתכנון דרכים לכיסוי ההפסדים שייגרמו לחקלאים ועוד.
בגלל הקושי לשמור שמיטה חיפשו דרכים לעקוף את חובות שנת השמיטה, על ידי הפקעת קדושת הקרקע. הפקעה זו נעשית על ידי מכירת הקרקע לנכרי.
רש"ז אויערבך זצ"ל סיכם בהקדמה לספרו "מעדני ארץ" את הבעיות ההלכתיות שמכירת הקרקע מעוררת. הוא מצא שמונה בעיות, ששלוש מהן מצאו את פתרונן, וחמש נוספות חלוקות בהן הדעות בין מחייבי המכירה ובין שולליה. להלן שמונה הבעיות:
ספקות שפתרונם ברור
1. אין השביעית נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, בין לעניין דין קדושת הפירות ובין לעניין איסור עבודת הארץ.
2. אף על פי שאין קניין לגוי להפקיע ממעשר, בכל זאת לעניין שביעית נוהגים כדברי רבי יוסף קארו (בספרו "אבקת רוכל" כד), שכתב "כי העיקר הוא כמנהג הקדמונים שלא נהגו דין שביעית בפירות גוי הגדלים בארץ ישראל": וכן הכריעו רוב הגדולים הבאים אחריו, שאין לנו לסמוך אלא על הוראת מרן [רבי יוסף קארו] שפירות הגוי אין להם דיני שביעית... אולם כל זה דווקא לעניין זה שאין לפירות גוי שום קדושת שביעית, מה שאין כן לעניין עבודת הארץ: אף לדעת רבי יוסף קארו הקרקע היא בקדושתה, ואין לישראל לעבוד בה שום עבודה.
3. אף שהמכירה נראית כהערמה - - - אין לחוש לכך - - - וכל שכן בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן. וכתב הרב נפתלי הרץ הלוי במכתבו לאדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים) להשיב על הטענה - - - כי המכירה היא הערמה גלויה: "מה שכתב כי הוא דבר זר מאד והערמה ברורה וכחוכא וטלולא וחילול השם - הנה כבר עשינו בפני הגאון הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, וכבר דיברנו עמו הרבה בעניין הזה יותר מכל הדברים, ולא שמענו ממנו שיחוש לזה.
ספקות שאין פתרונם ברור
4. אם המכירה לזמן לנכרי אסורה מן התורה משום לאו ד"לא תחונם", כמו במכירה לצמיתות, או שמותר אף מדרבנן, וקלה יותר משכירות.
5. אם גם במכירה לזמן מועל קניין נכרי להפקיע את הפירות מקדושתם (וכן לעניין היתר עבודת הארץ לדעת המתירים).
6. אם המכירה מועילה למרות שאין לה שום ערך ותוקף חוקי בדיני המלכות, מפני שאינה רשומה בספרי האחוזה של הממשלה, וגם מפני שבדיניהם אין שום ערך למכירה כזו שנראית בעיני בשר שלהם רק כהערמה בעלמא. (בעיה זו תוקנה בעזרת חוק מיוחד שחוקקה הכנסת ולפיו מכירת קרקע לצורך קיום מצוות שמיטה פטורה מרישום בטאבו, ופטורה מאגרת רישום).
7. כאמור לעיל (בסעיף 2), אף רבי יוסף קארו לא הפקיע כלל שדות נכרים מאיסור עבודה, ואין שום מקום להתיר שום עבודה לישראל לאחר המכירה כי אם לדעת "ספר התרומה", הסובר שלעניין קניין נכרי חשובה ארץ ישראל בזמן הזה כמו סוריא, שמועיל בה קניין נכרי להתיר גם עבודה. ונחלקו בזה אם יש לסמוך בשעת הדחק כמו במקרה שלנו על דעה זו, שהיא רק דעת יחיד. ברם גם המתירים לא סמכו להתיר עבודת הארץ והאילן כי אם לעניים שאין ביכולתם לשכור פועלים נכרים, ואף גם זה דווקא באותן העבודות שגם בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, הן אסורות רק מדרבנן. אבל אותן עבודות שעיקר איסורן הוא מן התורה לא התירו לעשותן אלא על ידי פועלים נכרים, ולא על ידי ישראל בשום אופן ועניין.
אולם לעניין קצירה ובצירה [שאסורות מהתורה], שבכגון זה שקוצר ובוצר באופן הרגיל, שכוונתו רק לצורך הפירות ולא לעבודת האילן והארץ, אין לאסור אלא בפירות שיש להם קדושת שביעית וחייבים בשמיטתם. מה שאין כן בפירות נכרים, דינם כגידולי שנה שישית, שאינם אסורים כלל בקצירה ובצירה.
8. עוד הרבו המתירים והאוסרים לדון אם יש איסור עשה של שביתת שדהו בשביעית כמו בשביתת בהמתו בשבת, שאף אם השכיר בהמתו לגוי, והגוי עובד בה בשבת - עוברים הבעלים באיסור עשה. וכמו כן בשביעית, או לא.
הסבר הדעות השונות
כאמור, המתירים את המכירה סבורים, כי מכירה לזמן איננה בכלל איסור "לא תחונם", ובכל זאת היא מפקיעה מקדושת שביעית; המכירה מתירה מלאכות מדרבנן.
המתנגדים למכירה מערערים על הרשות למכור, כי הם סבורים שאיסור "לא תחונם" חל על מכירה זו; הם טוענים, כי המכירה, גם כשהיא נעשית, איננה תופסת ולכן אין היא מפקיעה את הקרקע מקדושתה.
כדי להבין את המחלוקת יש לזכור, כי מכירת הקרקע לנכרי עומדת בניגוד לאיסור "לא תחונם". לכן צריך למצוא דרך מכירה שיהיה בה כדי לבטל את קדושת הקרקע, אבל לא יחול עליה איסור "לא תחונם". המתירים את המכירה עושים זאת בעזרת מכירה לזמן - שהיא מכירה המפקיעה מקדושה, אבל אינה בכלל מתן חנייה לנכרי בארץ ישראל. המתנגדים אינם מקבלים הבחנה זו.
הגישות למעשה
המסתמכים על המכירה חותמים על הרשאה לרבנות הראשית, וזו מוכרת בשמם את הקרקע. לאחר המכירה מותרות לפי ההוראות של הרבנות הראשית כל המלאכות מדרבנן, בפירות אין קדושה, והאסיף, השיווק והשימוש - כבכל שנה.
הנמנעים מלמכור מבצעים את עבודות הקרקע כפי שתוארו בפרקים הקודמים:
1. האסיף נעשה על פי הרשאת בית דין ולאוצר בית דין.
2. הזריעה נעשית לפני ראש השנה, בשינוי מן הסדר הרגיל.
3. עבודות השדה נעשות רק כשהן לצורך קיום הצמח או הפירות.
4. אין זריעת תבואות קיץ.
פותחו שיטות עבודה שונות כדי לפתור בעיות בשביעית, כמו זמירת הגפנים לפני ראש השנה באופן חלקי והשלמת הזמירה, בדרך שאינה אסורה, בשנת השמיטה עצמה. נעשו ניסיונות לגדל צמחים בגידולי מים על ידי זריעה על חצץ או על קש, בתוך מיכלים ותחת סככה, אבל הוצאות הייצור יקרות מכדי שאפשר יהיה לפתח גידולים אלה למטרות מסחריות. כן מפתחים גידולים רב-שנתיים שלא יצריכו זריעה בשביעית.
סיכום הגישות
שמיטת כספים
המצווה לשמט את החובות בשנת השמיטה אינה מצווה הקשורה לקרקע, אך היא קשורה לשנת השמיטה. אלה דברי התורה על מצווה זו בדברים טו:א-ג:
בימי בית שני ראו שדין שמיטת כספים פועל בכיוון ההפוך, ובמקום לעזור לעני הוא גורם לכך שהעשירים מפסיקים להלוות לעני והוא סובל יותר. יתרה מזו: מצוות שמיטת כספים אחרי חורבן בית ראשון היא מדרבנן, כי המצווה מותנית בכך שרוב ישראל יהיה בארץ ישראל. ההימנעות מהלוואה יצרה מצב שמצווה מדרבנן - שמיטת כספים - גורמת לכך שאנשים עוברים על מצוות הלוואה לעני, שהיא מן התורה.
כדי לפתור מצב זה תיקן הלל את הפרוזבול. תקנת הפרוזבול מסתמכת על המבנה המקורי של דין שמיטת כספים. בתורה נאמר:
תקנת הלל נתנה זכות למלווה להפוך את ההלוואה שלו להלוואה לציבור: הוא מעביר את החוב לבית הדין, ובית הדין, כמוסד ציבורי, גובה בשבילו את החוב. באופן טכני ממנה בית הדין את המלווה למבצע הגבייה, שהיא, כאמור, גביית חוב לבית דין.
תקנת הפרוזבול מועילה, מכיוון שמצוות שמיטת כספים היא מדרבנן, והיא רק זכר לשביעית. וכך כותב רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ט:טז:
בסוכות שאחרי שנת השמיטה מתכנס עם ישראל בבית המקדש למצווה נוספת, והיא מתוארת בדברים לא:י-יג:
מדוע אפוא חוזרת התורה פעמיים על אותה מלאכה? מדוע אין די בהזכרת איסור הקצירה, ויש צורך לחזור ולומר שגם הבצירה אסורה? ומדוע לא די באיסור זריעה, ויש לחזור ולומר שגם זמירה אסורה? את התשובה נותנת הגמרא במסכת מועד קטן ג:א:
רבא אמר: - - - אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור." מכדי זמירה בכלל זריעה (רש"י: שדרכו של זומר להצמיח פירות כזורע), ובצירה בכלל קצירה. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא (מדוע כתבתן התורה)? למימרא, דאהני תולדות מחייב, אאחרנייתא לא מחייב (לומר שעל המלאכות המפורשות חייבים, ולא על אחרות).לפי דברי רבא, התורה מדגישה כי מלאכות אלה - ורק אלה - הן האסורות בשביעית: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. מלאכות המוזכרות בדיני שבת הן דוגמאות מתוך קבוצות של מלאכות אסורות, ולכן זריעה בשבת כוללת גם את השקאת הצמח. לעומת זאת בשביעית מלאכת הזריעה כוללת זריעה בלבד, ולא כל מלאכה אחרת, גם אם היא גורמת לצמיחת הצמח. וכך פוסק רמב"ם, בהלכות שמיטה ויובל א:ב-ג:
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה - - - וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פירטן הכתוב? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה אינו לוקה.
בין איסור קצירה לאיסור זריעה
האיסורים המוזכרים בתורה - לא תזרע, לא תזמור - הם איסורים מוחלטים, כמשמעות המלים: איסור מוחלט לזרוע ולזמור. לעומת זאת, האיסורים "לא תקצור" ו"לא תבצור" אינם מתפרשים כאיסורים מוחלטים, שהרי נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה." כלומר פירות השביעית מיועדים לאכילת בני אדם, וכלום אפשר לאכול פרי אם אין קוטפים אותו? (גם אם יאכל אדם את הפרי כשהוא מחובר לעץ, תיחשב פעולה זו לקצירה, וכן בשבת - האוכל פרי המחובר לעץ ייחשב מעשהו לקצירה.)
לכן יש להבין את האיסורים "לא תקצור" ו"לא תבצור" בדרך אחרת ממשמעותם הרגילה: התורה אסרה קצירה ובצירה כדרכן בכל שנה, אבל היא לא אסרה אותן כשהן נעשות לצורך ביתו של הקוצר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך."
חרישה בשביעית
- - - "בחריש ובקציר תשבת" - - - אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית, שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות, אף קציר רשות. יצא קציר העומר.לדברי תנא קמא, הפסוק מתייחס לשביעית. אבל לדעתו אין צורך לחזור ולומר שצריך לשבות בחריש ובקציר בשביעית, שהרי זה דין ידוע, אלא הפסוק בא להוסיף, ולמדנו ממנו שחריש של ערב שביעית, שתכליתו להועיל לאדמה בשביעית, אסור גם הוא.
לפי דעת רבי ישמעאל הפסוק בא ללמדנו, כי מותר לקצור בשבת את קציר העומר. כי התורה אוסרת חריש וקציר של רשות, אבל לא קציר מצווה כמו קציר העומר, הדוחה שבת.
לפי משנה זו, סבור תנא קמא, כי חרישה בשביעית אסורה מן התורה.
רמב"ם פוסק, (בספר המצוות, עשה קלה) שחרישה אסורה בשביעית, וניתן להבין מדבריו כי האיסור הוא מן התורה:
שנצטוונו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית, והוא אמרו, יתעלה, "בחריש ובקציר תשבות". וכבר נכפל הציווי בעניין זה כמה פעמים, ואמר: "שבת שבתון יהיה לארץ" - - - ואמר יתעלה עוד: "ושבתה הארץ."(עיין בדברי רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל א: א, ד. שם אין הדברים חד-משמעיים בנושא זה.)
מלאכות אסורות מדרבנן
דוגמה של מלאכות האסורות בשביעית מדרבנן מובאת במסכת מועד קטן ג:א:
וקשקוש (=עידור מתחת לזיתים) בשביעית מי שרי (= מותר) [שהרי אינו מ4- המלאכות המפורשות בכתוב] והא כתיב "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג:יא)? "תשמטנה" מלקשקש "ונטשתה" מלסקל?! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו: חד אברויי אילני וחד סתומי פילי. אברויי אילן אסור. סתומי פילי שרי (= שני סוגי "קשקוש" הם: האחד לחזק את האילן, והוא אסור, והאחר לסתום את בקעיו, והוא מותר, כי העץ עלול למות אם לא יטפלו בו, ומלאכות הקשורות בקיום העץ - מותרות).הרמב"ם פוסק כדברי הגמרא האלה, וכותב בהלכות שמיטה ויובל א:ז-י:
והמקשקש בזיתים - אם להברות את האילן, אסור, ואם לסתום את הפצימים, מותר. משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות - - - . ועושין עוגיות לגפנים, ועושין את אמת המים בתחילה, וממלאין את הנקעים מים.לפי הבחנות אלה, תהינה מותרות בשביעית מלאכות כמו השקאה (בשטחים שבהם ההשקאה חיונית לחיי הצמח או היבול), ריסוס (לצמחים שאם לא ירוססו ישמידו המזיקים את הצמח או את היבול) וכדומה.
ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה, תיעשה הארץ מליחה, וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא בהם מדבריהם - לא גזרו על אלו, שאין איסור מן התורה אלא אותם שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו.
תוספת שביעית
שני שלבים בתוספת שביעית:
א. הלכה למשה מסיני כי שלושים יום לפני שביעית אסורה עבודת הארץ (מועד קטן ג:ב, רמב"ם, שמיטה ג:א).
ב. חכמים הוסיפו על זמן זה, וקבעו את הפסקת החרישה בשביעית בפסח או בשבועות, וכן שנינו במשנה (שביעית א:א, ב:א):
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי (של השנה השישית). ובית הלל אומרים: עד העצרת (חג השבועות). וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו (עד העצרת החרישה יפה לפרי).שתי תוספות שביעית אלו התבטלו: התוספת של חכמים בוטלה על ידי רבן גמליאל ובית דינו, והתוספת של הלכה למשה מסיני בוטלה, מכיוון שהיא נקבעה מראש רק לזמן שבית המקדש קיים. ולכן היום מותרת עבודת הקרקע כדין תורה עד ראש השנה:
עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית? - - - אמר רבי שמעון - - - בשדה הלבן (שדה תבואר וקטניות עד הפסח, ובשדה האילן (מטעים) עד עצרת.
רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה (תוספתא, שביעית א).
קדושת הפירות בשביעית
כפי שראינו, אסרה התורה זריעה וזמירה באופן מוחלט, וחכמים הוסיפו ואסרו מלאכות שאין חיי הצמח והיבול תלויים בהן. כאשר נמנעים מעבודות אלה, צומחים פירות רבים מעצמם: המטעים מניבים פרי כדרכם בכל שנה, שכן אין הם תלויים בזריעה, וגם השדות נותנים מעט פירות - ספיחין שגדלו מן הזרעים שנשרו בזמן הקציר.
מדין תורה פירות אלה מותרים באכילה, אלא שיש הגבלות מסוימות בדרך השימוש בפירות שביעית אלה. אך חכמים אסרו את הפירות של צמחים שהחלו את גידולם בשנת השמיטה, כדי שעוברי עברה לא יזרעו את שדותיהם בסתר, ויאמרו שהפירות הם מספיחי השנה שעברה. לאיסור זה קראו חכמים "איסור ספיחין".
על איסור ספיחין נעמוד בהמשך, בפרק "איסור ספיחין". בפרק זה נדון בקדושתם של הפירות המותרים באכילה בשביעית: פרי העץ, ירקות שהתחילו לצמוח בשנה השישית ונקטפו בשביעית, או גידולי גרעין (תבואה וקטניות) שהתחילו לצמוח בשישית והגיעו עד שליש גודל הגרעין שלהם לפני ראש השנה של שמיטה - כל אלה מותרים באכילה בשביעית, אלא שיש בהם דינים מיוחדים בקשר לדרך אכילתם.
הדינים המייחדים פירות שביעית הם ארבעה: חובה להפקיר את הפרי, אסור לסחור בו, אסור להשחיתו ולהשתמש בו שימוש שאינו השימוש היעיל ביותר, חובה לבערו מן הבית כאשר הוא כלה מן השדה.
הפקר פירות שביעית
ושש שנים תזרע את ארצך,החובה להפקיר את פירות השביעית גורמת לכך, שבעל הפירות חדל להיות הבעלים, וזכותו לקטוף מן הפירות שווה לזכותם של כל בני אדם. עניין זה נותן משמעות חדשה לאיסור שקבעה התורה, "לא תקצור" ו"לא תבצור". וכך מפורטים הדברים בספרא, פרשת "בהר":
ואספת את תבואתה.
והשביעית תשמטנה ונטשתה,
ואכלו אביוני עמך,
ויתרם תאכל חית השדה,
כן תעשה לכרמך ולזיתך.
"לא תבצור": לא תבצור כדרך הבוצרים. מכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותן בחורבה. (מוקצה: מקום שיועד לקציעות - ראב"ד. חורבה: בית חרב, מקום שאין דרך לקצות שם.)את דברי ספרא אלה מפרש רמב"ן בביאורו לתורה, פרשת בהר, ויקרא כה:ה:
אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בערבה.
אין עושים זיתים בבד ובקוטב (קורה ואבן שעליה, שאוצרים בהן שמן), אבל כותש (במכתשת) ומכניס לבדידה (מקום קטן - ראב"ד).
ופירושו: מדלא כתוב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתיב "נזירך" - לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר (גפן) שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים. לומר: שלא ישמרם לעצמו, אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגים לדרכן בערבה - - -.בסיכום דברים אלה פוסק רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ד:כד:
וכן העניין שאמרו, שאין קוצצים התאנים במקצע, ולא דורכים הענבים בגת - גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות, ויגזלו אותם מן העניים.
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה." וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא). ויש לו [רשות] להביא לתוך ביתו מעט, כדרך מביאין מן ההפקר".
איסור סחורה
את איסור הסחורה בפירות שביעית תלו חכמים (ע"ז סב:א, בכורות יב:ב) בפסוק:
"והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה":במסכת שביעית ח:ג מפורטים הדברים:
לאכלה ולא לסחורה.
אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין, ולא תאנים במניין ולא ירק במשקל.רבי עובדיה מברטנורא מסביר: "מתוך שאין מוכרים אותם כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם בקדושת שביעית, ולא אתי לזלזולי בהו".
במסכת קידושין כ:א מתאר רבי יוסי את עונשו של הסוחר בפירות שביעית:
רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. (אבקה: איסור קל, סחורה): אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מיטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וסמיך ליה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתיך" - דבר הנקנה מיד ליד (= אם תמכרו מה שאסרתי עליכם, סופכם מוכרים כלי ביתכם).
לא הרגיש [בפורענות מהתקרבת, והמשיך לסחור בפירות שביעית] - לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו."
איסור הפסד הפירות
האיסור להשחית פירות שביעית נובע מאותו פסוק שלומדים ממנו את איסור הסחורה בפירות:
"לאכלה" - ולא להפסד.מהמלה "לאכלה" לומדים, כי פירות שביעית מיועדים לאכילה, ולאכילה בלבד, ולא לשימושים אחרים שערכם פחות מאכילה. שנינו במשנה (שביעית ח:א):
כלל גדול אמרו בשביעית: כל המיוחד למאכל אדם, אין עושים ממנו מלוגמה (= תרופות) לאדם.שימוש בצמחים לייצור תרופות הוא שימוש מועיל, אבל אם הצמחים הם צמחים המיועדים לאכילה, שימושם היעיל הוא לאכילה ולא לייצור תרופות.
וכן פוסק רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ה:יא:
כלל גדול אמרו בפירות שביעית: כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים, תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא (= תרופה) או רטייה וכיוצא בו, ואפילו לאדם, שנאמר: "לכם לאכלה" - כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה ולא לרפואה.האיסור לקלקל פירות שביעית גורם לכמה הגבלות בדרך השימוש בהם: אין לסחוט מן הפירות אלא את הפירות שסוחטים אותם בכל השנים, וכן אין לבשל אלא את הפירות שדרך אכילתם היא כשהם מבושלים (ע"פ הרב קלמן כהנא, הלכות שמיטת קרקעות לו).
ביעור פירות שביעית
בפרשת בהר, ויקרא כה:ו-ז נאמר:
והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.ורש"י מסביר:
"ולבהמתך ולחיה": אם חיה אוכלת, בהמה לא-כל-שכן, שמזונותיה עליך, ולמה תלמוד לומר "ולבהמתך"? מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית.מה תכליתה של מצוות ביעור? כפי שראינו, פירות שביעית הם הפקר לכל. כל אדם רשאי לאסוף פירות כדי אכילת בני ביתו. מצב זה של שוויון קיים כל עוד יש פירות בשדה, וכל הרוצה יכול לצאת ולאסוף לבני ביתו. אך מה יהיה בסוף העונה, כאשר יכלו הפירות מן השדה? האחד אסף כמות גדולה, והאחר לא הספיק, ושוב אין הפירות מחולקים בשווה בין הצריכים להם.
לכן באה חובת הביעור: כאשר אין עוד פירות בשדה, חובה על כל אדם המחזיק פירות שביעית בביתו להפקירם ולחלקם מחדש. ואלה דברי התוספתא (שביעית ח):
מי שיש לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו וקרוביו ולידועיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו, בית ישראל, מי שצריך ליטול, ייטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו.בביאורו לתורה מסביר רמב"ן את עניין הביעור:
כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. הכילו הזה עניינו, שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. - - - אבל אם עיכבם (את הפירות) בביתו אחר הביעור כדי לאכלם, אסורים הם באכילה לגמרי - - - ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם (=דרבנן) הוא.
אוצר בית דין
בפרק "עבודת הקרקע בשביעית" הוסבר, כי איסור קצירה בשביעית אינו איסור מוחלט כמו איסור קצירה בשבת, אלא איסור יחסי: אין לקצור את הפירות כדרך שנוהגים לקצור בכל שנה, אלא כל אחד קוטף לצורכי ביתו.
בפרק על ביעור שביעית הוסבר, כי בשעה שכלו הפירות מן השדה חובה לחזור ולהפקירם כדי שכל הצריך להם יוכל לקבל פירות.
שני דינים אלו משיגים מטרה אחת: פירות שביעית שהם הפקר יחולקו באופן שווה לכל הצריכים להם, ולא יהיה מצב שבעלי השדה אוספים פירות רבים ואחרים נשארים בלא פירות.
והייתה שבת הארץ לכם לאכלה,בימי בית שני נהג בית הדין להתערב בחלוקת הפירות לצריכים להם, וכדי שלא תהא החלוקה תלויה ברצונם הטוב של בעלי הקרקע ושל אוספי הפירות, ארגן בית הדין את הקטיף ואת החלוקה. על כך מסופר בתוספתא שביעית ח:
לך ולעבדך ולאמתך
ולשכירך ולתושבך הגרים עמך.
בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרים על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלים אותם ממנו ונותנים לו מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסים לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ועודרים אותן ועושים אותן דבלה וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסים אותם לאוצר שבעיר - - - ומחלק מהם ערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו. (רמב"ן: כל זו התקנה והטורח של בית דין מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה.)כיוון שבית הדין אוסף את הפירות, אין צורך להגביל את הכמות שרשאים לאסוף, שהרי בית הדין אוסף בשביל כל הנצרכים, ולא לפרנסת משפחה אחת. כמו כן אין צורך לחזור ולהפקיר את הפירות בגמר העונה בשדה, שהרי בית הדין מחזיק את הפירות לצורך חלוקה צודקת של הפירות.
מסיבה זו האסיף דרך אוצר בית דין מבטל את שני הדינים: מותר לאסוף את הפירות בדרך הרגילה (בקומביין ובמקצרה), ואין צורך להפקיר את הפירות שבמחסן כאשר כלה מין הפירות בשדה.
במבנה הכלכלי היום אין אפשרות שכל אדם יצא לשדה לקטוף מזון לבני ביתו, ולכן הקציר בשנת השמיטה מתנהל בדרך של "אוצר בית דין": בית דין ממנה את בעל הפירות לשליחו, והוא אוסף את הפירות בהרשאת בית הדין, ובית הדין מתיר לו למכור את הפירות כדי לכסות את ההוצאות הקשורות באסיף.
איסור ספיחין
בפרק "קדושת הפירות בשביעית" נרמז, שמדין תורה מותרים כולם באכילה נאסרו על ידי חכמים אם החלו לצמוח בשביעית. רמב"ם (בהלכות שמיטה ויובל ד:א-ב) מסביר את האיסור:
כל שתוציא הארץ בשנה שביעית - - - הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר- - - אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה: שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.איסור ספיחין הוטל כדי למנוע מן החקלאים לזרוע בסתר ולומר שהפירות הם ספיחי השנה שעברה. האיסור הוטל רק על שדות שדרכם של החקלאים לזרוע בהם. כדרכם של חכמים, הם גזרו על המצוי ולא על דברים נדירים. לפיכך שדה שאין החקלאים רגילים לזרוע בו לא נכלל באיסור ספיחין. בירושלמי (בבא בתרא ה:א) הובאו דוגמאות לשדות שאין איסור ספיחין חל עליהם:
אמר רבי ינאי: כל הספיחין אסורין, חוץ מן העולים בשדה בור ובשדה ניר, בשדה כרם ובשדה זרע.רמב"ם מסביר דברים אלה בהלכות שמיטה ויובל ד:ד:
ומפני מה לא גזרו עליהם? לפי שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור - אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר - רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם - אינו אוסר כרמו; ושדה זרע - הספיחין מפסידין אותה.מדברים אלה עולה, כי כל השדות שאינם מיועדים לגידול צמחים מסוימים, אין איסור ספיחין בצמחים הצומחים בהם.
"החזון איש" (רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, מחבר סדרת הספרים "חזון איש", נפטר בשנת תשי"ד), הרחיב דין זה, ובאמצעותו מצא דרך לזרוע שדות לפני ראש השנה, והצמחים שינבטו בגשמים של מרחשוון או של כסלו, לא יהיו אסורים באיסור ספיחין.
הצעתו של ה"חזון איש" הייתה זו: בחקלאות קיים סדר של זריעת השדות. אין זורעים אותו צמח שתי שנים רצופות בשדה אחד, כיוון שהמזיקים, המחלות ועשבי הבר הפוגעים בצמח מתרבים בו בכמות גדולה במשך שנתיים. גם האדמה מידלדלת, כי כל צמח מוציא מן האדמה חומרי מזון אחרים, וזריעת מין אחד שנתיים רצופות מדלדלת את החומרים הדרושים לאותו צמח. לסדר קבוע של זריעת השדות קוראים "מחזור זרעים". בעקבות זאת הורה ה"חזון איש": אם השדות ייזרעו צמחים שבשנה זו לא היו רגילים לזרוע אותם לפי מחזור הזרעים, ייחשבו השדות האלה לשדות שלא נגזרה עליהם גזרת איסור ספיחין.
ואמנם, משקים רבים מקדימים לזרוע לפני ראש השנה של שביעית, ומשנים את סדר מחזור הזרעים, כדי שלא יחול על השדה איסור ספיחין.
הקדמת הזריעה מעוררת בעיה: לעתים קרובות אין הגשמים יורדים ברציפות; ואם יורד גשם בחודש תשרי או בחודש מרחשוון, ואחר כך יש הפסקה בירידת הגשמים, הזרעים נובטים, ואחר כך נובלים מחוסר מים. נעשים ניסיונות לפתור בעיה זו על ידי כיסוי הזרעים במעטה פלסטיק, כדי שלא ינבטו מיד בגשם הראשון, אלא רק כאשר האדמה רוויה מים זמן ממושך. ניסיונות אלה עדיין לא נסתיימו. כמו כן עלולה נביטה מוקדמת להוריד את כמות היבול שלהם.
שביעית בזמן הזה
עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל עלתה בעיית שמירת השביעית. היה קושי להפסיק את העבודות החקלאיות לשנה שלמה, כי המשק בכללו לא נערך להפסקת עבודה זו. כדי להפסיק את עבודת האדמה לשנה יש צורך בתכנון רב שנתי, בדאגה לפועלים המתפנים מעבודות הקרקע, באספקת ירקות בשמיטה, בתכנון דרכים לכיסוי ההפסדים שייגרמו לחקלאים ועוד.
בגלל הקושי לשמור שמיטה חיפשו דרכים לעקוף את חובות שנת השמיטה, על ידי הפקעת קדושת הקרקע. הפקעה זו נעשית על ידי מכירת הקרקע לנכרי.
רש"ז אויערבך זצ"ל סיכם בהקדמה לספרו "מעדני ארץ" את הבעיות ההלכתיות שמכירת הקרקע מעוררת. הוא מצא שמונה בעיות, ששלוש מהן מצאו את פתרונן, וחמש נוספות חלוקות בהן הדעות בין מחייבי המכירה ובין שולליה. להלן שמונה הבעיות:
ספקות שפתרונם ברור
2. אף על פי שאין קניין לגוי להפקיע ממעשר, בכל זאת לעניין שביעית נוהגים כדברי רבי יוסף קארו (בספרו "אבקת רוכל" כד), שכתב "כי העיקר הוא כמנהג הקדמונים שלא נהגו דין שביעית בפירות גוי הגדלים בארץ ישראל": וכן הכריעו רוב הגדולים הבאים אחריו, שאין לנו לסמוך אלא על הוראת מרן [רבי יוסף קארו] שפירות הגוי אין להם דיני שביעית... אולם כל זה דווקא לעניין זה שאין לפירות גוי שום קדושת שביעית, מה שאין כן לעניין עבודת הארץ: אף לדעת רבי יוסף קארו הקרקע היא בקדושתה, ואין לישראל לעבוד בה שום עבודה.
3. אף שהמכירה נראית כהערמה - - - אין לחוש לכך - - - וכל שכן בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן. וכתב הרב נפתלי הרץ הלוי במכתבו לאדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים) להשיב על הטענה - - - כי המכירה היא הערמה גלויה: "מה שכתב כי הוא דבר זר מאד והערמה ברורה וכחוכא וטלולא וחילול השם - הנה כבר עשינו בפני הגאון הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, וכבר דיברנו עמו הרבה בעניין הזה יותר מכל הדברים, ולא שמענו ממנו שיחוש לזה.
ספקות שאין פתרונם ברור
5. אם גם במכירה לזמן מועל קניין נכרי להפקיע את הפירות מקדושתם (וכן לעניין היתר עבודת הארץ לדעת המתירים).
6. אם המכירה מועילה למרות שאין לה שום ערך ותוקף חוקי בדיני המלכות, מפני שאינה רשומה בספרי האחוזה של הממשלה, וגם מפני שבדיניהם אין שום ערך למכירה כזו שנראית בעיני בשר שלהם רק כהערמה בעלמא. (בעיה זו תוקנה בעזרת חוק מיוחד שחוקקה הכנסת ולפיו מכירת קרקע לצורך קיום מצוות שמיטה פטורה מרישום בטאבו, ופטורה מאגרת רישום).
7. כאמור לעיל (בסעיף 2), אף רבי יוסף קארו לא הפקיע כלל שדות נכרים מאיסור עבודה, ואין שום מקום להתיר שום עבודה לישראל לאחר המכירה כי אם לדעת "ספר התרומה", הסובר שלעניין קניין נכרי חשובה ארץ ישראל בזמן הזה כמו סוריא, שמועיל בה קניין נכרי להתיר גם עבודה. ונחלקו בזה אם יש לסמוך בשעת הדחק כמו במקרה שלנו על דעה זו, שהיא רק דעת יחיד. ברם גם המתירים לא סמכו להתיר עבודת הארץ והאילן כי אם לעניים שאין ביכולתם לשכור פועלים נכרים, ואף גם זה דווקא באותן העבודות שגם בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, הן אסורות רק מדרבנן. אבל אותן עבודות שעיקר איסורן הוא מן התורה לא התירו לעשותן אלא על ידי פועלים נכרים, ולא על ידי ישראל בשום אופן ועניין.
אולם לעניין קצירה ובצירה [שאסורות מהתורה], שבכגון זה שקוצר ובוצר באופן הרגיל, שכוונתו רק לצורך הפירות ולא לעבודת האילן והארץ, אין לאסור אלא בפירות שיש להם קדושת שביעית וחייבים בשמיטתם. מה שאין כן בפירות נכרים, דינם כגידולי שנה שישית, שאינם אסורים כלל בקצירה ובצירה.
8. עוד הרבו המתירים והאוסרים לדון אם יש איסור עשה של שביתת שדהו בשביעית כמו בשביתת בהמתו בשבת, שאף אם השכיר בהמתו לגוי, והגוי עובד בה בשבת - עוברים הבעלים באיסור עשה. וכמו כן בשביעית, או לא.
הסבר הדעות השונות
המתנגדים למכירה מערערים על הרשות למכור, כי הם סבורים שאיסור "לא תחונם" חל על מכירה זו; הם טוענים, כי המכירה, גם כשהיא נעשית, איננה תופסת ולכן אין היא מפקיעה את הקרקע מקדושתה.
כדי להבין את המחלוקת יש לזכור, כי מכירת הקרקע לנכרי עומדת בניגוד לאיסור "לא תחונם". לכן צריך למצוא דרך מכירה שיהיה בה כדי לבטל את קדושת הקרקע, אבל לא יחול עליה איסור "לא תחונם". המתירים את המכירה עושים זאת בעזרת מכירה לזמן - שהיא מכירה המפקיעה מקדושה, אבל אינה בכלל מתן חנייה לנכרי בארץ ישראל. המתנגדים אינם מקבלים הבחנה זו.
הגישות למעשה
הנמנעים מלמכור מבצעים את עבודות הקרקע כפי שתוארו בפרקים הקודמים:
1. האסיף נעשה על פי הרשאת בית דין ולאוצר בית דין.
2. הזריעה נעשית לפני ראש השנה, בשינוי מן הסדר הרגיל.
3. עבודות השדה נעשות רק כשהן לצורך קיום הצמח או הפירות.
4. אין זריעת תבואות קיץ.
פותחו שיטות עבודה שונות כדי לפתור בעיות בשביעית, כמו זמירת הגפנים לפני ראש השנה באופן חלקי והשלמת הזמירה, בדרך שאינה אסורה, בשנת השמיטה עצמה. נעשו ניסיונות לגדל צמחים בגידולי מים על ידי זריעה על חצץ או על קש, בתוך מיכלים ותחת סככה, אבל הוצאות הייצור יקרות מכדי שאפשר יהיה לפתח גידולים אלה למטרות מסחריות. כן מפתחים גידולים רב-שנתיים שלא יצריכו זריעה בשביעית.
סיכום הגישות
| האוסרים מכירה | המתירים מכירה | |
|---|---|---|
| פירות וירקות שגדלו על אדמת גוי | יש בהם קדושת שביעית. | אין בהם קדושת שביעית. |
| מכירת הקרקע לגוי | אסורה. | בשעת הדחק, לצורך יישוב א"י, כהוראת שעה, מותרת. |
| נמכרה הקרקע לגוי | המכירה אינה מפקיעה מקדושת שביעית. | המכירה מפקיעה מקדושת שביעית. |
| כיצד לנהוג בשדה ערב שביעית? | ירק: לזרוע שלושה ימים לפני ר"ה כדי שייקלט בשישית.
תבואה וקטניות: שיגיעו עד שליש הגרעין בשישית. זריעה אחרי מועד זה, ולפני ראש השנה, בשינוי מחזור זרעים. |
לכתחילה - כמו שיטת האוסרים את המכירה.
אי אפשר - יימכרו את האדמה לנכרי. |
| כיצד לנהוג בשביעית? | מלאכות דרבנן לקיום העץ או הפירות מותרות. | מותרות גם מלאכות דרבנן לחיזוק העץ. |
| שימוש בפירות | הפירות קדושים בקדושת שביעית, ויש לקצרם לאוצר בית דין. | הפירות אינם קדושים בקדושת שביעית. |
שמיטת כספים
המצווה לשמט את החובות בשנת השמיטה אינה מצווה הקשורה לקרקע, אך היא קשורה לשנת השמיטה. אלה דברי התורה על מצווה זו בדברים טו:א-ג:
א. מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.מצוות שמיטת כספים, כמשמעה בתורה, מחייבת את המלווה לוותר על חובו בשמיטה. תכליתה של מצווה זו היא לאפשר ללווה להתחיל את חייו מחדש, ולא לשקוע בחובות שלא יוכל לצאת מהם.
ב. וזה דבר השמיטה:
שמוט כל בעל משה ידו
אשר ישה ברעהו.
לא ייגוש את רעהו ואת אחיו,
כי קרא שמיטה לה'.
ג. את הנכרי תיגוש,
ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך.
בימי בית שני ראו שדין שמיטת כספים פועל בכיוון ההפוך, ובמקום לעזור לעני הוא גורם לכך שהעשירים מפסיקים להלוות לעני והוא סובל יותר. יתרה מזו: מצוות שמיטת כספים אחרי חורבן בית ראשון היא מדרבנן, כי המצווה מותנית בכך שרוב ישראל יהיה בארץ ישראל. ההימנעות מהלוואה יצרה מצב שמצווה מדרבנן - שמיטת כספים - גורמת לכך שאנשים עוברים על מצוות הלוואה לעני, שהיא מן התורה.
כדי לפתור מצב זה תיקן הלל את הפרוזבול. תקנת הפרוזבול מסתמכת על המבנה המקורי של דין שמיטת כספים. בתורה נאמר:
ואשר יהיה לך את אחיך,חובת ההשמטה היא בחובות שיש לך אצל אחיך, ואילו חובות שחייבים לציבור אינם נשמטים בשנת השמיטה.
תשמט ידך.
תקנת הלל נתנה זכות למלווה להפוך את ההלוואה שלו להלוואה לציבור: הוא מעביר את החוב לבית הדין, ובית הדין, כמוסד ציבורי, גובה בשבילו את החוב. באופן טכני ממנה בית הדין את המלווה למבצע הגבייה, שהיא, כאמור, גביית חוב לבית דין.
תקנת הפרוזבול מועילה, מכיוון שמצוות שמיטת כספים היא מדרבנן, והיא רק זכר לשביעית. וכך כותב רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ט:טז:
- - - ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.
מצוות הקהל
בסוכות שאחרי שנת השמיטה מתכנס עם ישראל בבית המקדש למצווה נוספת, והיא מתוארת בדברים לא:י-יג:
ויצו משה אותם לאמר:בעל "ספר החינוך" מבאר (במצווה תריב) את הרעיון המונח בבסיס המצווה:
מקץ שבע שנים,
במועד שנת השמטה,
בחג הסכות,
בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך
במקום אשר יבחר,
תקרא את התורה הזאת
נגד כל ישראל באוזניהם.
הקהל את העם,
האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך,
למען ישמעו ולמען ילמדו,
ויראו את ה' אלוהיכם,
ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
ובניהם אשר לא ידעו
ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוהיכם
כל הימים אשר אתם חיים על האדמה
אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה.
לפי שכל עיקרם של עם ישראל היא התורה, ובה ייפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכים לחיי-עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים: על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שייקהלו הכול יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף, לאמור: מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה, שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו. ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכול בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה', ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו. וכעניין שכתוב בפירוש בזאת המצווה: ולמען ילמדו ויראו את ה'.את מעמד "הקהל" מתאר רמב"ם בהלכות חגיגה ג:ג-ד:
אימתי היו קורין? במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית. והמלך הוא שיקרא באזניהם, ובעזרת הנשים היו קורין. וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד - הרי זה משובח. מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש "אלה הדברים" עד סוף פרשת "שמע" (דברים א:א-ו:ט); ומדלג ל"והיה אם שמוע" וגו' (עקב יא:יג-כא), ומדלג ל"עשר תעשר" (ראה יד:כב), וקורא מ"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (כי תבוא כח:סט), ופוסק.
כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו. וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן לכהן גדול, וכהן גדול למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה - ישב. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת. וקורא הפרשיות שאמרנו, עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות, ומוסיף שבע ברכות.