דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית

חלק ראשון

פרק ג

מבוא לניתוח הסיפורים

בפרק הקודם סקרנו את יחסם המיוחד של גדולי החסידות וצדיקיה לסיפור החסידי. הפרקים הבאים יבחנו את הז'אנר הזה. כפי שראינו לעיל, מספר חוקרים עסקו בהגדרת הז'אנר של הסיפור החסידי. דבריו של אלשטיין מסכמים את ייחודו:

הסיפור החסידי הינו פאזה נוספת בספרות העברית השעונה על העתקות צורות קדומות. עצם הצורך בשלב נוסף בהעתקת הצורה, מעיד על צורך עמוק בתפקוד הפסיכו-אידיאי והחברתי-היסטורי של הצורה החדשה. הצורך לתת ביטוי לרחשי לב ושכל חדשים, לתמונת עולם חדשה (או לפחות לתמונה קדומה בווריאציה מחודשת) - כל זה דורש מדיום ספרותי חדש. וכתגובה לתביעה נפשית זו יצרה החסידות את הסיפור החסידי. וכאופייה של התביעה הנפשית כן אופיו של הסיפור החסידי, שהוא פורקנה: זו וזה אין להם גבולות המסייגים ומבדילים בין דיספלינה אחת (סיפורת) לאחרת (עיון), וזו וזה רבי-מימדים הם ומשקפים מציאות אינטגרטיבית ועשירת פנים.¹

מתוך כמאה סיפורים הקשורים בר' אלימלך מליז'נסק אשר רבים מהם הם עדויות של תלמידיו, בחרתי בשלושה סיפורי מדגם. שלושת הסיפורים מייצגים שלושה ז'אנרים פנימיים. סיפורי ניסים, סיפורי הכנסת כלה, סיפורי חזרה בתשובה.

הסיפורים מדגימים כיצד אנשים הגשימו בחייהם את הערכים הרוחניים והמוסריים של תורת החסידות ואת התהליכים הנפשיים-חינוכיים שחוו. הם מהווים מדגם מייצג לאתוס היהודי המבוסס על נורמות מוסריות, וכפי שהחסידות הדגישה רק מצע זה יוכל להוביל את האדם לדרגות רוחניות גבוהות.

ועוד, הוודאות שערכי הסיפור החסידי מקורם עליון מקנה לאדם את הלגיטימיות להפנמת ערכים אלו. המשמעויות הרבות, המוסריות והמטאפיזיות הגלומות בטקסט הסיפורי הופכות אותו לכלי המכונן תודעה חסידית,² והוא מכוון את האדם להתקרבות לבורא ולדבקות בו.³

הסיפור החסידי בכלל והסיפורים הנדונים בפרט מנסים לעצב דרך חיים לכל אדם בלי לסווג ולהעריך את דרגתו הלימודית, הכלכלית או החברתית וזאת באמצעות דמותו הכאריזמטית של הצדיק. הסיפור החסידי, הטעון בערכי החסידות, משקף ומסמן מהפך חברתי בו ל"איש נחות" שיוויון ערך ל"איש מעלה".⁴

ניתוח הסיפורים יעמוד על התכונות הפרדיספוזיציות של הסיפור החסידי, שהן בבחינת מושגי מפתח לאינטרפרטציה שלו מאחר וכל סיפור משקף את האתוס החסידי.⁵ ייבדקו הבחינה המוסרית, הבחינה המטאפיזית בסיפורים תוך כדי הקשרם להגותו של ר' אלימלך, וכן ההיבטים הפואטיים.

ניתוח ספרותי של סיפורים אלו חושף את העוצמה החינוכית הטמונה בהם ועל כך נדון בפרק נפרד.

האם הסיפור החסידי הוא סיפור עממי?

להלן השוואה קצרה ומסכמת בין הסיפור העממי והסיפור החסידי.

עלי יסיף רואה בסיפור החסידי גילויים של הסיפור העממי. כמו הסיפור העממי אף הסיפור החסידי מועתק תוך שינוי ועיבוד בקובצי סיפורים אחרים. הוא גם נמצא במסורת שבעל-פה, וכשם שבסיפור העממי ישנה שאילה של סיפורי עם אף בסיפור החסידי קיים תהליך של שאילת סיפורים מסורתיים ועממים. כמו כן הוא מוצא בסיפור החסידי אלמנטים של הלגנדה (אגדת קודש עולמית). קביעות אלו מצריכות השוואה בין ז'אנרים אלו בנקודות נוספות.⁶

	הסיפור העממי	הסיפור החסידי
המטרה	לבדר את הקורא ולתת סיפוק למאווים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים של האדם.⁷	להעלות את רמתו המוסרית והרוחנית של השומע.⁸
מקורו	קדום	אינו קדום (מ-1750 עם הופעת הסיפורים על הבעש"ט).⁹
מעמדו של הסיפור	סיפור מעשה	מעמד של קדושה
השפה	שפת עם	המספר משתמש בשפה שבה המספר משתמש בשפה שבה קיימים רבדים תרבותיים עמוקים המתבטאים בהרמזים מקראיים, מדרשיים וקבליים.¹⁰
סמכות	סמכות הקולקטיב, העם	הצדיק מייצג ממד רוחני אלוקי.¹¹
המצע	חילוני	מצע דתי אמוני כפי שהתגבש בספרות העיון החסידית.¹²
במרכז הסיפור	האדם	נוכחות אלוקית במובלע או בגלוי
ריאליות	פיקציה	מצע ריאליסטי של זמן, מקום ודמויות פועלות.¹³
התייחסות השומעים	סיפור בדייהה	סיפור אמיתי

מכאן, למרות כמה נקודות משותפות (קצר, מסורות בעל פה) לא ניתן להימנע מהמסקנה שהסיפור החסידי אף על פי שיש בו כמה אלמנטים של הלגנדה אינו סיפור עממי במובהק.¹⁴

השיטות הפרשניות

כדי להגיע לניתוח מקיף של הסיפורים נעזרתי בכמה דרכי פרשנות. את מושגיהן של שתיים מהן אזכיר להלן, האחת של אלשטיין וליפסקר, תימטולוגיה, השנייה, שיטתו של א.ד. הירש. כמו כן אזכיר את שמותיהם של חוקרים נוספים של הסיפור החסידי ושל חוקרי ספרות בכלל. הקורא ימצא את ההפניות אליהם בטקסט ובמראי המקומות הנילווים.

הסבר מונחים תימטולוגיים

ניתוח הסיפורים נעשה על פי המיתודה התימטולוגית כפי שנוסחו על ידי אלשטיין וליפסקר.¹⁵ ניעזר בארבעה מושגי יסוד של מיתודה זו: המוטיף, המוטיפמה, הקבועה והטלוס. המוטיף הוא היחידה הקטנה ביותר ברמת החומר. לדוגמא, 'המטה' (סיפור מדגם א') או 'הנישואין' (סיפור מדגם ב') הם מוטיפים שמשובצים בקונטקסט טכסטואלי ומקבלים את משמעותם מהמוטיפמה. המוטיפמה היא מושג שמעל למוטיף. היא במעמד של הכללה, ורק מכוחה יש הקשריות ומשמעות למוטיף. לדוגמא, ר' נפתלי לוקח את מטהו בידו ומשעין עליו את ראשו כדרך רבו (מוטיפמה G סיפור מדגם א'). המטה מקבל משמעות בהיותו קשור לטקסט מסוים זה. המוטיפמה היא שמאייכת את המוטיף ומעניקה לו אימפליקציות שונות עליהן נעמוד בהמשך. לכל סיפור סדרת מוטיפמות משלו, ומשום חשיבותה האנליטית היא זוכה לסימון צופן (A,B,C). קבוצה של מוטיפמות יוצרות את הקבועה. הקבועה היא מעין תכנית תפקודים בסיסית בסדרה התימטית. כיון שאין לפנינו מספר גרסאות נבנתה הקבועה על פי גרסה אחת בלבד של הסיפור. המושג הרביעי הוא הטלוס. שם זה הוא בעקבות מושג הטלאולוגיה של אריסטו ומשמעו: התכלית הפנימית של תהליכים גנאולוגיים. הטלוס הוא עיקרון ריכוזי מופשט, הוא האידיאה שמקנה משמעות להיגיון הארגוני של כל רכיבי התימה.

ניתוח הסיפורים על פי השיטה התימטולוגית חושף את האידיאה שמנחה את הסיפורים, וכל המערך הספרותי הוא בבחינת כלי שרת למימוש אידיאה זו. ניתן לומר, שהטלוס בשלושת הסיפורים תואם את הנחת היסוד של עבודת מחקר זו, שהמסר האידיאי של הסיפור החסידי הוא שרק אישיות בעלת ערכים מוסריות והתנהגות מוסרית יכולה להגיע להשגות רוחניות ומטאפיזיות.

בסיפור הראשון הטלוס מציג שתי דרכים להשגת הדרגה האקסטאטית בעבודת ה'. הדרך האחת היא על ידי לימוד תורה ודעת כפי שעושה ר' אלימלך עם תלמידיו, שכבר הגיעו לדרגה מוסרית גבוהה. הדרך השנייה היא על ידי התנהגות מוסרית כמו עזרה לזולת והתחשבות בצרכיו.

בסיפור השני הטלוס מעצים את התשתית המוסרית של תיקון מידת הגאווה כתנאי הכרחי להשגה מטאפיזית, וכן מבליט את הערבות ההדדית של החברה בשעת החתונה. בסיפור השלישי הטלוס מדגיש, שהדרך לעבודת ה' חייבת להיות מבוססת על נורמות מוסריות. זהו תנאי הראשון להבין דרשות שכליות ולהתקרב להשגות רוחניות.

שיטתו ההרמנויטית של א"ד הירש

עיון בתפיסת ההרמנויטיקה של א"ד הירש מעלה שהבחנותיו יכולות לסייע לקורא המודרני לחשוף את הרובד התרבותי העמוק של הסיפור החסידי, ויש בהן כדי להעשיר את פרשנותו.¹⁶

אתייחס לכמה הבחנות:
א. תקפות מעמדו של הטקסט.
ב. הבדל בין 'משמעות' ל'הוראה'.
ג. מערך האימפליקציות.
ד. הז'אנר הספרותי.

א. הירש מבקר את הגישה המקנה משמעות יחסית לטקסט על פי התקבלותו אצל הקורא בלבד. הוא טוען לתקפות הטקסט כשלעצמו. לדעתו בלי לזהות כוונה מוגדרת בטקסט אין לטקסט משמעות ברת תוקף. הוא יוצא מנקודת מבט לינגוויסטית המניחה, שללשון יש תכונה של שיתופיות והיא משמשת ככלי קומוניקטיבי בין בני האדם. אולם הוא גם סובר, כי המבחין באובייקט מסוים מתבונן בו מתוך ההתכוונויות של עולמו הפנימי, וכך יכולים שני אנשים לדבר על אותו דבר אף שאין נקודת התצפית של האחד זהה לחלוטין עם נקודת התצפית של האחר. גישה זו מבטאת עמדה הומנית, המאפשרת לכל אדם להשתתף בעמדה של פרשנות. אף שבמבט ראשון נראה שיש סתירה בין הטיעון לתוקף הטקסט ובין הטיעון לקשת המשמעויות, ניתן לקבל את שני הדברים, שכן לדבריו ישנה משמעות מסוימת לטקסט, אך ישנם גם גווני משמעות שנעות בקשת רחבה יותר.¹⁷

ב. שני מושגים נוספים של הירש מסייעים לקורא להגיע לפירוש תקף של הטקסט. 'משמעות' (meaning) ו'הוראה' (significance). לדבריו, משמעות הטקסט אינה משתנה כי היא מושתת על רצף של סימנים לשוניים אולם ההוראה היא זו שמשתנה מאדם לאדם.¹⁸ 'המשמעות' היא הבנת הטקסט והערכתו על פי אמות מידה של סימנים לשוניים ואמצעים ספרותיים, ואילו 'המובן האישי' קשור לתודעתם של בני-האדם, וכולל את כל מה שאדם מסיק מתוך הטקסט. הירש מדגיש את ההבט האקסיולוגי של האינטרפרטציה, כלומר, לפרשנות יש אופי של הוראה אישית הממלאת את תוכן חייו של הפרט. "המשמעות של הטקסט אינה משתנה אולם ההוראה משתנה בהתאם למקום, לזמן ולגורמים רבים אחרים הנוגעים לקורא, והיא מהווה תולדה של שיפוטי-הערך ההולמים את הנסיבות המשתנות."¹⁹

ג. במונח אימפליקציה הירש מציין את הבנתו של קורא מסוים את מה שמובלע בטקסט, מעבר להבחנתו במישור הגלוי. האימפליקציות הן שונים פרי האספקטים השונים של הכרת האדם. חלקן תלויות בהקשר של אינטונציה בתגובה לכתוב, חלקן נובעות מההקשר הטקסטואלי וחלקן באות מתוך השלמות של מצע המידע והדמיון של הקורא. בסיפור החסידי הקורא מעניק את האימפליקציות השונות על סמך הקשר זה. אלה הן אותן השלמות של הדמיון, שהקוראים מעניקים לטקסט המנותח על סמך מילה או כינוי, שלהם משמעות תרבותית וחברתית, אשר אפיינה את מצע החברה היהודית במאה ה-18.

ד. הירש מתייחס אף לנושא של התאמת הז'אנר, ולדעתו יש להבין לא רק את הז'אנר הספרותי חיצוני אליו שייך טקסט כל שהוא אלא אף את שיוכו לז'אנר פנימי, וכן להבין שיוכים טיפולוגיים פנימיים. על ההרמנויטיקן להבחין גם בז'אנר הפנימי שעליו מושתת הסיפור, עליו להכיר את הרקע שעליו נבנה וממנו יונק ז'אנר זה. רק בדרך זו ניתן יהיה להבין את מלוא המשמעויות והאימפליקציות המרומזות בטקסט.²⁰ הסיפור החסידי שייך לז'אנר הסיפור הקצר, ולכן אין באפשרותו לספר הכל. הוא נבחן לפי היקלטותו בתודעת החסיד. לקהל החסידי היתה לא רק ידיעה במצע היהודי אלא שמכוח השמועה שבעל פה הגיעו אליהם ידיעות מהימנות על אופי התנהגותו וחייו של צדיק מסוים. כך נוצרת תדמית הרבה יותר עשירה של חיי הצדיק, שהוא נושא הסיפור, הרבה מעבר למה שהסיפור מגיש לנו. המסורת שבעל פה היוותה השלמה חשובה למה שניתן לנו בטקסט הסיפורי. דיונו של הירש בשאלת גיווני המשמעות והאימפליקציות מציב גם מצע תיאורטי מתאים לטיפול בנושא השילוב של מסורת ההיגוד ומסורת הכתב.²¹

ניתוח הסיפור החסידי בהמשך העבודה יבחן את הנחותיו ההרמנויטיות של הירש.

כן נעזרתי גם בהבחנותיהם של אלשטיין, נגאל, פייקאז', ובשיטת הניתוח הספרותי של אבן, רמון-קינן, דינגוט, איזר, אינגרדן, ועוד.

הערות: