חלק ראשון

פרק ה
ניתוח סיפור מדגם ב



א. הסיפור

הה"ק [הרב הקדוש] מ' שמואל מקאריב ז"ל [זכרונו לברכה] הי' [היה] מילידי עיר חדש אצל קראקא וכששמע שם הר"ר [הרבי ר'] אלימלך בא אליו. ואז הי' [היה] חולי רע רמ"ל [רחמנא לצלן] בעולם וכשבא אליו א"ל [אמר לו] יש סרחון נבילה ממך והי' לו תרעומת ע"ז [על זה]. וכשישב שם איזו שבועות ושמע זה הדיבור כ"פ [כל פעם] אז התחיל לפשפש במעשיו שיש לו גיאות ושעל זה כיון, והתחיל הרר"מ [הרבי ר' מנדל] לקרבו ובעש"ק [ובערב שבת קודש] בא איש כפרי שיש לו בת ל"ו שנים ואין לו מה לתת לה להשיאה, וכפי הסגולה להשיא בעת חולי רע יתומים ציווה הרר"א [הרבי ר' אלימלך] להביאה והשיאה עם הוואסר טרעגיר שלו בן שלושים ועשה הנישואין. המגיד מקאזניץ ה' תופס כינור והרבי מלובלין ה' הבדחן ובליל ש"ק [שבת קודש] היו כולם על שמחת חתן וכלה והר' שמואל ה' אצל הרר"א [הרבי ר' אלימלך] וא' [ואמר] הרר"א [הרבי ר' אלימלך] להר' שמואל נלך לשמח חתן וכלה, ועמדו מבחוץ ושמעו כי הר' מלובלין אומר גראהם וכולם מרקדים. א' [אמר] הרר"א [הרבי ר' אלימלך] תראה כי אש מלהטת סביבותם, ולקח מטפחת וקינח עיני הר' שמואל וראה כי האש מלהטת סביבותם, וגם הרר"א [הרבי ר' אלימלך] רקד עמם לערך יותר משעה וא' [ואמר] חסד ואמת בגי' [בגימטריא] חתן וכלה. ואח"ז [ואחר זה] א' [אמר] בשכר הרקידות מצווה שרקדנו נזכה עכ"פ [על כל פנים] לכבות גחלת אחת המוכן בגיהנום עבורינו.

(אוהל אלימלך, סימן קנג, עמ' 66)


ב. הקדמה


הסיפור שנבחר מייצג סדרת סיפורים שעניינם המרכזי הוא 'הכנסת כלה'.1

מצוות הכנסת כלה היא אחת המצוות החשובות שבין אדם לחברו: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... והכנסת כלה...".2

הכנסת כלה היתה מאז ומתמיד נושא מרכזי וטעון הן עבור ההורים והן עבור הקהילה כולה אשר נרתמה לעזור למעוטי יכולת ולהביאם בכבוד לחתונה. לשם כך נועדו קופות מיוחדות וגבאי הקהילות קבעו תקנות שונות כדי לחייב אנשים לתרום למטרה זו. היו נשים מיוחדות, שתפקידן היה לסייע לזוגות ולהורים.3

הוצאות מרובות של עריכת חתונה, בררנות המשפחות לגבי ייחוס החתן והכלה ומשפחותיהם, הצלחתו של החתן בלימוד התורה, מעלתם האישית של החתן והכלה, וכן גזרות קשות של המלכות גרמו לקשיים במציאת בן הזוג. פעמים רבות הדבר גרם להורים מצוקה רבה, ובצר להם פנו אל הצדיקים.

נושא "הכנסת כלה" מופיע בסיפורים חסידיים רבים, והוא מעיד על התערבותם של גדולי החסידות בסיוע למשפחות רבות, שנושא זה הדיר שינה מעיניהם.

אף אל ר' אלימלך מליז'נסק באו הורים, ששטחו בפניו את צרתם זו. התערבותו המידית, כפי שמתוארת בסיפור, מעידה על החשיבות הרבה שייחס ר' אלימלך לקיום מצווה זו.4

הנושא זכה לביטויים ספרותיים במשך הדורות, בשירה, בפרוזה ובעיון כיאה למרכזיותו ולחשיבותו בחיי הפרט ובחיי עם ישראל.5 בקבלה ובחסידות הוא קיבל ממד מיסטי ומטאפיזי אשר בא לידי ביטוי בסיפור שלפנינו.6


ג. מבנה הסיפור: חלוקה למוטיפמות


A. אקספוזיציה (הצגת הגיבור ותקופתו).

B. ר' אלימלך אומר לר' שמואל שסרחון של נבלה נודף ממנו.

C. ר' שמואל מתרעם על כך.

D. במשך שהותו שם הוא שומע משפט זה פעמים רבות.

E. ר' שמואל מתחיל לפשפש במעשיו, ומבין שחטא בגאווה.

F. ר' אלימלך מתחיל לקרבו.

G. איש כפרי מגיע אל ר' אלימלך ומספר על בתו המבוגרת שאין לו במה להשיאה.

H. ר' אלימלך מצווה להביא את נושא המים שלו ומשיאם.

I. המגיד מקאזניץ מנגן בכינור.

J. הרבי מלובלין הוא הבדחן.

K. בליל שבת כולם משתתפים בשמחת חתן וכלה.

L. ר' אלימלך מציע לר' שמואל ללכת לשמח חתן וכלה.

M. בעומדם בחוץ הם שומעים את בדיחות הרבי מלובלין ורואים את כולם רוקדים.

N. ר' אלימלך מפנה את תשומת לבו של ר' שמואל לאש המלהטת סביב הרוקדים.

O. הוא מקנח את עיני ר' שמואל במטפחת.

P. ר' שמואל רואה את האש סביבם.

Q. ר' אלימלך רוקד עמם יותר משעה ואומר שחסד ואמת הם בגימטריא חתן וכלה.

R. ר' אלימלך מתפלל שבזכות ריקוד המצווה שרקדו יוכלו לכבות גחלת אחת של גיהנום.

ניתן לחלק את הסיפור לשלושה חלקים.

חלק ראשון:
ר' אלימלך וקשריו עם ר' שמואל (מוטיפמהA-F ).

חלק שני: ר' אלימלך וקשריו עם היהודי הכפרי (מוטיפמהG-J ).

חלק שלישי: ר' אלימלך וקשריו עם ר' שמואל (מוטיפמהL-R ).

המערך הסיפורי בנוי משני סיפורים, כשהראשון משמש כמסגרת הפותחת והמסיימת את הסיפור ובו מופיעים שתי דמויות ר' שמואל ור' אלימלך. הסיפור השני ממוקם בגוף הסיפור ובו מופיעים ר' אלימלך, האיש הכפרי, בתו, נושא המים, המגיד מקאזניץ, הר' מלובלין ושאר התלמידים. לפנינו טכניקה של שילוב סיפור בתוך סיפור, שלכאורה אין קשר ביניהן. אולם עיון מעמיק מורה על קשר תימטי ומוסרי עמוק וכי הסיפור הפנימי משמש כגורם מזמן לר' אלימלך להעלאת רמתו הרוחנית-מטאפיזית של ר' שמואל.


ד. הדמויות


חלקן של הדמויות בסיפור הן דמויות ידועות בעולם החסידות, הבאות לאשש את היסוד הריאלי של הסיפור החסידי. הן חושפות הווי חיים שהיה קשור ליחסים בין הצדיק לעדתו. כדברי אלשטיין:
כל הוויית התיאור ניזונה מן המציאות שבה מתהווה הסיפור החסידי, ולא רק שמות הצדיקים קובעים... מעשה הסיפור משמש איפוא אמצעי להבעת ההוויה השלימה של החסידות, שהגשמתה לא רק עניין של תפיסה, אלא גם עניין של התנהגות ושל חוויה.7


ר' שמואל מקאריב


פרטים ביוגרפיים
פרטים ביוגרפיים על ר' שמואל מקאריב מביא מנחם מנדל בודק בספרו סדר הדורות החדש. וכן יצחק אלפסי בספרו החסידות מדור לדור: "ר' שמואל מקארוב היה תלמיד ר' אלימלך ור' יעקב יצחק ה'חוזה' מלובלין. מעירו עבר לסוקולוב (גליציה). משנת תקע"ה אדמו"ר בקארוב ובווענגרוב. נפטר בתק"פ."8

הדמות בסיפור
האיפיונים הישירים, בסיפור מציינים את מעמדו החברתי. הוא: "הרב הקדוש" ומילידי עיר חדשה הנמצאת ליד קראקא.9 על ר' אלימלך הוא שמע, ובא אליו, כשעיתוי הביקור קשור "בחולי רע", שהיה בעולם10 (מוטיפמה A). קבלת הפנים, שזכה לה על ידי ר' אלימלך היתה פוגעת ומעליבה. ר' אלימלך אמר לו שסרחון של נבלה נודף ממנו (מוטיפמה B). הביטוי "נבלה" מעלה קונוטציה שלילית כפולה11 ואכן, תגובתו של ר' שמואל למשמע דברים קשים אלו מתבטאת במלים: "והיה לו תרעומת על זה" (מוטיפמה C). יש לציין את כוח הסבל וההתמדה שהיו לר' שמואל, שהמשיך לשבת בבית ר' אלימלך כמה שבועות למרות העלבון, אשר חזר ונשנה מפיו של ר' אלימלך. לא רק שלא עזב אלא שהפנים את הדברים ששמע, פשפש במעשיו, והבין שר' אלימלך מתכוון למידת הגאווה שבו (מוטיפמה E), ושאין אדם יכול לסמוך על ייחוסו ומוצאו.12

ר' שמואל מופיע שוב בחלקו השלישי של הסיפור. בליל שבת הוא הלך עם ר' אלימלך לסעודת המצווה של החתונה, ודווקא שם בשמחת נישואי היהודי הכפרי הפשוט נתגלתה אש מלהטת סביב הרוקדים, אליה הפנה ר' אלימלך את תשומת לבו של ר' שמואל. כדי להיות בטוח שר' שמואל אכן רואה זאת, נטל ר' אלימלך את מטפחתו וקינח-ניגב את עיניו של ר' שמואל.13 רק לאחר הקינוח זכה ר' שמואל להגיע לדרגה רוחנית גבוהה וראה את האש המטאפיזית הסובבת את הרוקדים.

דמות ראשית זו של הסיפור, אף שנראתה בתחילה כעומדת מהצד ואינה שותפה לעלילה הסיפור השני, הפכה לדמות עגולה בגלל המטאמורפוזה הנפשית העמוקה אשר עברה וגרמה לה שינוי מהותי. לכן מובן אפיונה בתואר, 'הרב הקדוש' בראשית הסיפור.

על השינוי באישיותו של ר' שמואל נדון בהמשך.


ר' אלימלך


פרטים ביוגרפיים
ראה סיפור מדגם א.

הדמות בסיפור
בחלק הראשון של הסיפור דמותו של ר' אלימלך מצטיירת מתוך הדברים שאמר לר' שמואל. "יש סרחון נבילה ממך" (מוטיפמה B). הדברים נשמעים עולבים ופוגעים במיוחד, כשמדובר בר' שמואל שהיה רב קדוש כפי שהוצג באקספוזיציה. ר' אלימלך נקט בגישה ישירה, חושפנית, בלתי מתפשרת, הדורשת אומץ רב. והוא מתמיד בשיטה זו כמה שבועות.14 הסרחון החיצוני של המגיפה אנלוגי לסרחון הפנימי של נפשו של ר' שמואל.

בחלק השני של הסיפור, במפגש עם האיש הכפרי, ר' אלימלך נענה מידית לבקשתו הנואשת. היענות זו מדגישה את יחסו של ר' אלימלך לבן הכפר, שאינו מוערך בשל למדנותו, אלא בשל היותו יהודי. ר' אלימלך קרבו וטיפל בבעיתו במסירות יתירה. המספר מציין כי באותה תקופה היתה מגפה, וידועה היתה הסגולה שדווקא בעת חולי יש להתעסק במצוות הכנסת כלה ולהשיא יתומים.

הפועל "ציווה" מבליט את הנחישות הרבה שבה פעל ר' אלימלך. הוא ציווה להשיא את בתו של הכפרי עם נושא המים שלו בן השלושים, והסיפור מוסיף שהוא ערך את החתונה. אימפליקציה מתבקשת שכל ארגון צורכי החתונה, הן החלק הגסטרונומי והן התוכן הרוחני נעשו על ידי ר' אלימלך. הסיפור משקף את דמותו כצדיק הדואג לצרכים היום-יומיים של עמו.

בחלק השלישי של הסיפור (מוטיפמה L) מעוצבת דמותו של ר' אלימלך על רקע שינוי יחסו אל ר' שמואל. הוא מציע לר' שמואל ללכת לשמח חתן וכלה: "נלך לשמחת חתן וכלה." השימוש בפועל "נלך" מרמזת על הפסוק: "נעשה אדם בצלמינו "(בראשית א, כו), שם מביא רש"י את דברי חז"ל (מסנהדרין לח ע"ב) המדגישים את ענוותנותו של הקב"ה. הצעתו של ר' אלימלך חושפת את השינוי ביחסו אל אורחו. בהשוואה ליחסו העוין כלפיו בתחילת הסיפור הוא הציע לו עתה הצעה שיש עמה שותפות ושיויון. אף הפעלים הבאים בלשון רבים ממחישים זאת. שניהם "עמדו" ושניהם "שמעו" מבחוץ את השמחה של הרוקדים בחתונה. השיויון מתעצם בפנייתו של ר' אלימלך אל ר' שמואל: "תראה כי אש מלהטת סביבותם." הארמז המקראי לאברהם ויצחק (בראשית כב, ח) מעצים את תחושת האחדות והשוויון ביניהם. יחד עם זאת מוטיב הראייה הבולט בסיפור העקידה חוזר בסיפור פעמיים (מוטיפמות N, P) מבליט את רצונו של ר' אלימלך להעלות את ר' שמואל לדרגה רוחנית גבוהה. הוא עושה זאת בעזרת המטפחת, שקבלה מעמד מטאפיזי מכוח היותה שייכת לצדיק.15 אימפליקציה מתחום הידע קושרת את המטפחת לתפקיד נוסף. היא מאפשרת לצדיקים לרקוד לפני הכלה ולשמח את החתן והכלה, בעזרתה ניתן להגיע להשגות רוחניות הן על ידי חוש הראייה והן על ידי ריקוד. אפיון עקיף נוסף לדמותו של ר' אלימלך עולה מתיאור הצטרפותו למעגל הרוקדים. הוא רקד יותר משעה.16 כך קיים את המצווה אף בגופו. השתתפות אמיתית של אדם בשמחת חתן מחייבת צמצום האגו שלו ורק כך הוא מסוגל להתייחס לשמחתו ולאושרו של הזולת. גם מצב נפשי זה מקרב את האדם אל הבורא.17

ר' אלימלך 'ראה' את האש המלהטת (ראה להלן על מוטיב האש). בסיום הסיפור הוא מבקש מהקב"ה שהריקוד שסביבו מלהטת האש ייחשב "עבורינו" כהצלה מאש הגיהנום.18 בקשתו מעידה שוב על תחושת ערבות ואחריות לכלל ישראל של הצדיק (מוטיפמהR ).

תפקיד הגימטריות
תוך כדי ריקוד ר' אלימלך אומר 'חסד ואמת' הם בגימטריא 519 כמניין 'חתן וכלה'.

הגימטריא בדברי ר' אלימלך נותנת מעמד מטאפיזי ותוקף מוסרי למצוות הכנסת כלה.19 בנועם אלימלך מובאות גימטריות רבות בשמו של ר' אלימלך. למשל: שנה בגימטריא היא המלה ספירה כשהכוונה היא לספירת מלכות.20 דוגמא נוספת: "דיש בהקליפה הנקרא כלב ויש נקרא בהמה, שהוא גם כן גימטריא כלב",21 ועוד הרבה.22 הגימטריא אינה מקרית אלא משתלבת בדרך של חשיבה ופיתוח של רעיונות פרשניים על דרך הקבלה כפי שהיתה מקובלת בספרות החסידית.23

לביטוי האידיומטי "חסד ואמת" הקשר מקראי, והוא מופיע לראשונה בדברי אליעזר עבד אברהם, שנשלח על ידו בשליחות של הכנסת כלה. שם המשמעות היא מעשה טוב לפנים משורת הדין.24 משמעות נוספת של ביטוי זה מיוחסת למי שמשתתף בשמחת חתן וכלה שמדמה לקב"ה שהוא "רב חסד ואמת". נראה שר' אלימלך התכוון לשתי המשמעויות. האחת קיום מצוות הכנסת כלה בבחינת חסד של אמת לחתן ולכלה, והמשמעות השנייה באה לידי ביטוי בהדמות לקב"ה.25

הכפרי
הסיפור אינו משתף את הקורא בפרטים מזהים על דמותו. לא שם, לא גיל, לא מקום מגוריו, ואף לא משלח ידו, אלא צוין רק תוארו כ"איש כפרי". על מצבו המשפחתי נאמר שיש לו בת בת שלושים ושש ומעמדו הכלכלי כה גרוע שאינו מאפשר לו להשיאה. למרות שהטקסט אינו מספק פרטים נוספים, דמות זו מצליחה להניע את כל שאר הדמויות הראשיות בסיפור. בואו לר' אלימלך דווקא בערב שבת מדגיש את חומרת מצבו. אימפליקציה מתחום הדמיון מאפשרת לקורא להזדהות עם כאבו הנפשי למראה הבת המבוגרת. בקשתו של האב שקפה דאגה וחרדה, שהיתה משותפת למשפחות יהודיות רבות, שגזרת השלטונות בנושא הנישואין הכבידה והקשתה עליהם עוד יותר. לדעת השלטונות, הריבוי הגדול של יהודי פולין היה הגורם לדלותם, ועל כן כל מי שרצה להינשא היה חייב לקבל רישיון, וכן לשלם מס.26 גם כאן כמו ליהודי בסיפור הקודם, יש לכפרי תפקיד של גורם מזמן לפעילותו של הצדיק.


תלמידי ר' אלימלך המוזכרים בסיפור27


ר' מנחם מנדל מרימינוב
התלמיד הראשון הוא ר' מנחם מנדל מרימינוב.28 הוא מקרב את ר' שמואל מקאריב. בסיפור הקירוב נעשה לאחר שר' שמואל התחיל לפשפש במעשיו ומתוך ההקשר עולה האימפליקציה על התנהגותו הידידותית של ר' מנחם מנדל. בהיותו מבחירי תלמידיו של ר' אלימלך הבין במה דברים אמורים. הוא הכיר היטב את שיטותיו החינוכיות של רבו, ונטל על עצמו את המחווה המוסרית של קירוב אדם חדש, שחש דחוי בצורה כל כך מופגנת. בדרך זו הוא הקל עליו והכשיר את לבו לקבל את השינוי הנפשי ואת המהפך המוסרי, אליו חתר ר' אלימלך, של מי שהיתה בו רוח של גאווה. התנהגות זו של ר' מנחם מנדל מעידה על אישיות מוסרית, ומשמשת דוגמא ליכולת ההזדהות, ההבנה וההיחלצות לעזרת האדם השרוי במצוקה.

המגיד מקוזניץ
התלמיד השני הוא המגיד מקוזניץ.29 תפקידו של המגיד מקוזניץ בסיפור היה לנגן בכינור. דמות זו היא דמות ריאלית, מבחירי תלמידיו של ר' אלימלך היה. שמו הוא ר' ישראל בן שבתי מקוזניץ. אזכור שמו נועד לבטא את היחס הרציני, שהעניק ר' אלימלך לנושא הכנסת הכלה והכנת החתונה לבתו של הכפרי עם נושא המים שלו בכך ששיתף במצווה זו את חשובי תלמידיו.30

החוזה מלובלין
התלמיד השלישי הוא החוזה מלובלין.31 בסיפור, הרבי מלובלין היה הבדחן, ואמר שם את 'גראהם', אלה הם דברים בשבח החתן והכלה בחרוזים ובנימת הומור.32 הוא מוזכר שנית באותו הקשר - ובהדגשה, שהצליח לרתק את הקהל שעמד בחוץ והקשיב לבדיחותיו. אף הוא דמות ריאלית, מבחירי תלמידיו של ר' אלימלך, ונקרא "החוזה" על שם כוח הראייה המופלא שנחון בו ואשר ניתן לו על ידי ר' אלימלך, שחילק מסגולותיו לבחירי תלמידיו.

החתן והכלה
בעלי השמחה, החתן והכלה, מאופיינים בגילם ובמעמדם החברתי. הכלה בת שלושים ושש. לאביה אין יכולת כלכלית להשיאה. החתן הוא בן שלושים, ובנוסף לכך הוא מאופיין במקצועו ובקשריו עם ר' אלימלך. הוא נושא המים של ר' אלימלך, עובדה, שמעצימה את אישיותו. עיסוקו של החתן משקף את של תנאי החיים במזרח אירופה לפני כמאתיים שנה, שבה נאלצו לשאת מים מבארות. לתפקיד של נשיאת המים אף משמעות רוחנית. התורה נמשלה למים, ונראה, שהחתן מילא את תפקידו כיאות, והיותו משמש אצל ר' אלימלך הוא בבחינת אישור וגושפנקא להערכת אישיותו על ידי ר' אלימלך. ציון הגיל המבוגר חושף אימפליקציה מתחום הדמיון לגבי מצבם הנפשי של החתן והכלה. אנו מזדהים עם עליבות החיים, הייאוש והדיכאון שהם מנת חלקם של אלו שלא הצליחו למצוא את זיווגם בהיותם צעירים. כל התחושות הללו נעלמות בחתונתם.

קשר אנלוגי בין הדמויות
הסיפור יוצר אנלוגיה בין שלוש דמויות של אנשים פשוטים האיש הכפרי, הבת והחתן לבין שלושת הצדיקים, שלמרות דרגתם הרוחנית הגבוהה לא היתה מחיצה של דרגה בינם לפשוטי העם אלא אדרבא, הם השתתפו בגופם ובדיבורם בשמחתם. הירתמות זו של הצדיקים להעלאת שמחתם ומעלתם הרוחנית של פשוטי עם אינה מפחיתה מרמתם הרוחנית, יתירה מזאת, היא מסייעת להם להתעלות, ועל כך מעיד סיומו של הסיפור.33


ה. ממד הזמן וממד והמרחב בסיפור


ממד הזמן
ציוני הזמן בסיפור מפורשים ולהם מספר פונקציות.

מילת הקישור הראשונה המציינת זמן היא "כששמע". הפועל מתייחס לר' שמואל, ששמעו של ר' אלימלך הגיע לאוזנו והוא בא אליו. זוהי אינפורמציה אקספוזיציונית, שמבהירה מניע של ר' שמואל לבואו אל ר' אלימלך. משקעי המקרא הקדומים מבהירים לקורא, שר' שמואל שמע על גדולת ר' אלימלך, כפי שיתרו שמע על נס יציאת מצרים, ובא לפגוש את משה כדי לבחון בעיניו את הנסים עליהם שמע (רש"י, שמות יח, א). ר' שמואל ישב שם כמה שבועות. ציון הזמן "איזו שבועות" מעצים את דמות ר' אלימלך, שהסכים לארח בביתו אדם, שנדף ממנו ריח של נבלה. ר' אלימלך צפה שיש תקווה לאדם זה, אחרת היה מיד מגרשו מביתו. ציון זמן זה הוא אף לשבחו של ר' שמואל כפי שנאמר לעיל. כוח הסבל וכבישת היצר עמדו אצלו במבחן, ואכן הוא הצליח להכניע את התכונה השלילית שגרמה לסרחון, אותו הריח ר' אלימלך. המלה "ואז" היא מלת זמן נוספת, שמעניקה ממד ריאלי לסיפור, בציינה את הרקע ההיסטורי של התרחשות.34 היתה זו תקופה של מגפה. ציון המגפה בפעם השנייה בסיפור משמש כסיבה לפעילותו המהירה של ר' אלימלך בהכנת החתונה. ציון זמן מפורש הוא ערב שבת קודש, בו הגיע היהודי הכפרי אל בית הרב, ובו ביום ר' אלימלך השיא את בת הכפרי עם שואב המים. בהמשך מופיע ציון זמן מפורש נוסף, ליל שבת קודש, ואז הצטרפו כולם לריקודי מצווה. שני ציוני זמן אלו הם טעוני משמעויות רוחניות, המתקשרים לדברי ר' אלימלך בנועם אלימלך. ליום השישי ממד של קדושה רבה שניזונה באופן ישיר מהשבת העומדת בפתח, כדבריו: "ואם הייתה עשייתו נוח לשמים ונוח לבריות כשבא בוקר יום השישי מרגיש קדושת שבת טרם בואו, וזהו והיה ביום השישי והכינו, פירושו, כשיהיה לכם ביום השישי הכנה דרבה אצליכם בפנימיות. את אשר יביאו פירוש קודם שתכינו צורכי השבת יהיה לכם הכנה עצמיות."35 סיפורים רבים תיעדו את אווירת השבת בביתו של ר' אלימלך את תחושותיו ואת תחושות בני ביתו כולל המשרתים.36

ריקודו של ר' אלימלך עם החתן והכלה גם כן זוכה לציון של זמן. הוא רקד עמם "לערך יותר משעה". הדגשה זו של הזמן מעצימה את דמותו של ר' אלימלך ואת דבקותו בקיום מצוות שבין אדם לחברו. הנכונות לרקוד זמן כל כך ממושך מצריכה לא רק השקעה גופנית אלא גם נכונות נפשית גדולה.37

ממד המרחב
הסיפור נע מהמרחב הגיאוגרפי החיצוני אל המרחב הגיאוגרפי הפנימי, מן העיר, הכפר אל תוך בית הרבי ואל תוך מקום הריקודים. כך, נקודות המרחב בסיפור נעות מהחוץ אל הפנים, והן תורמות לקורא לחשוף את הטלוס של הסיפור. הציון הכללי של מקום מגוריו של ר' שמואל "עיר חדש אצל קראקא" אמור להעיד על יחוסו של ר' שמואל. מאחר שתושבי הערים ראו עצמם מיוחסים יותר מתושבי הכפרים אלא שייחוס זה התברר כפיקציה. ר' שמואל זוכה לתובנה חדשה, שלא מיקומו הגיאוגרפי של האדם הוא שקובע את מעלתו הרוחנית. השיעור הלך והעמיק, כשהגיע היהודי הכפרי. ציון התואר "איש כפרי" אולי העיד על מראהו החיצוני, אולם יחסו של ר' אלימלך אליו, שימש דוגמא חינוכית נוספת לר' שמואל.

הריקודים לכבוד החתן והכלה היו בתוך הבית, ור' אלימלך ור' שמואל עומדים בחוץ ושומעים את בדיחותיו של הרבי מלובלין, שכוונו לחתן ולכלה. עמידה זו של שני גיבורי הסיפור בחוץ היא מעין תחנת ביניים, שלב מעבר והכנה נפשית אל הכניסה פנימה. הכניסה לתוך הבית שימשה נקודת מפנה ביחסו של ר' אלימלך לר' שמואל, ודבר זה מתבטא בקינוח עיניו על ידי ר' אלימלך. זוהי הודאה והכרה בשינוי המוסרי באישיותו של ר' שמואל. בניגוד ליחס המתנכר אליו בתחילת הסיפור העמידה בחוץ העניקה לו כלים רוחניים נוספים שבעזרתם הצליח להתחבר לדרגתו הרוחנית של ר' אלימלך, והיה מסוגל לראות את האש סביב הרוקדים.

המסר החינוכי-מוסרי של החסידות בולט בסיפור. הרבי מוכן לעזור ולהדריך את המחפשים את קרבתו אולם, רק האדם בעצמו ובכוחו מסוגל לשנות את אישיותו ואת רמתו הרוחנית. החסידות האמינה בכוחו של כל אדם לעשות זאת ללא קשר לייחוסו או למעמדו הכלכלי. כדברי בובר:
הבליטה התנועה החסידית בכל היצורים והעצמים הקרנות אלוקיות, ניצוצות אלוקיים עוממים, ולימדה כיצד להתקרב אליהם, לטפל בהם, ואף ל"העלותם", לגאלם, לחברם שוב אל שורשם העליון.38
משמעות נוספת ניתן לראות במגמה של הכיוון מהחוץ אל הפנים, שכן הנושא הוא נישואין, ומוסד הנישואין נתפס ביהדות כדברי דוד המלך "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד) כלומר, כדי להצליח בבניית בית לפי ערכי היהדות יש לחזק את היסודות הפנימיים בתוך הבית.


ו. המבנה הבינרי


על פי המתודה הסטרוקטוראלית ניתן לחשוף בסיפור סטרוקטורות תשתיות סמויות, שערוכות על ציר של ניגודים בינאריים.39 חשיפת התשתיות הללו מסייעות לקורא להבין את הטלוס, שעומד בבסיס התימה.

למשל: ההנגדה בין הכפר והעיר ממנה הגיע ר' שמואל מסמלת ניגוד בין תרבות עירונית לפשטות כפרית, חיי עיר מול החיים בטבע, מרמזת שלא מקומו של האדם וחיצוניותו העירונית הם המעידים על מהותו הפנימית. הקונבנציות החברתיות בטלות מול עינו החדה של הצדיק, שמצליח בארבע מילים, החוזרות על עצמן במשך כמה שבועות לנפץ את גאוות הנציג העירוני, המייצג את הרבנות המסורתית, שדגלה בלמדנות הכרוכה בפלפול יבש ללא רוח חיים. חיי הכפר הם בבחינת מטונימיה לעולם החדש, שהפיצה החסידות, עולם שהעמיד את האמונה הפשוטה והטבעית, שיש עמה כוונת הלב ושמחה במקום המרכזי בעבודת ה'.40 ציון התואר "איש כפרי" גם הוא מדגיש את המבנה הבינרי המעמיד מול האיש הכפרי את דמותם של גדולי החסידות, ששמחו את החתן ואת הכלה, רקדו והקריאו בדיחות בחרוזים על החתן והכלה, כפי שהיה נהוג בחתונות יהודיות. מבנה בינרי מעין זה משמש דוגמא אישית עבור ר' שמואל, שראה במו עיניו את היחס המיוחד לו זכה האיש הכפרי מר' אלימלך ותלמידיו. המלחמה כנגד הגאווה העצמית של האדם באה לידי ביטוי במבנה בינרי נוסף בהצגת המוטיב של חסד ואמת (ראה לעיל), שהוא מדרכי הנהגתו של הבורא בעולם, ומשמש כאלטרנטיבה חינוכית לאדם הגאה בכלל ולר' שמואל בפרט. אף מוטיב האש (ראה להלן: מוטיב האש) חוזר במבנה בינרי של אש חיובית בונה מול אש הרסנית ומענישה. אש נעלה וחיובית נוצרת על ידי מעשה חיובי בריקוד של מצווה, ואש זו יש בכוחה לכבות ולו רק גחלת אחת של אש הגיהנום, שנועדה להעניש את האדם אשר מעל בתפקיד שיועד לו בחיי העולם הזה.41


ז. המפנה בסיפור


הטלוס המוסרי-מטאפיזי, שנחשף בסיפור, תואם את מבנה הסיפור. בסיס הסיפור מוצב על יסודות מוסריים, שבאים לידי ביטוי באופן מעשי ומוחשי במעשיו של ר' אלימלך עם האיש הכפרי ועם ניסיונותיו הבלתי נלאים לתקן את מידותיו של ר' שמואל. כמו כן בהשתתפות הפעילה של התלמידים, כשבראשם המגיד מקאזניץ והר' מלובלין. הסיפור, שחותר לפסגות מגיע לשלב של גילוי פתאומי, והוא שמאפשר את הגעת הדמויות העיקריות להשגה הרוחנית הגבוהה. כלומר, ראיית האש סביב הרוקדים בעיניו של ר' שמואל רק לאחר התיקון המוסרי באישיותו. לכן ברור שהטקסט ממקד את המשפט בחזרה ריתמית: "תראה כי אש מלהטת סביבותם" וכן לאחר שר' אלימלך פקח את עיני ר' שמואל נאמר: "וראה כי האש מלהטת סביבותם". כלומר, ראייתו של ר' שמואל השתנתה, וחלה פריצה בראייה השגרתית האנושית לכיוון ראייה מטאפיזית. ראיית האש המלהטת טעונה ברבדים המעצימים את גודל החוויה הרוחנית אליה הצליח ר' שמואל להגיע בעזרת המאמצים החינוכיים של ר' אלימלך.

על כן תהליך קינוח העיניים הוא בבחינת נקודת המפנה בסיפור, וממנו ניתן להגיע אל שיא הסיפור, ראייתו את האש סביב הרוקדים. הקורא שחש ניכור כלפי דמותו של ר' שמואל בתחילת הסיפור, משנה את יחסו אליו. הקורא נעשה שותף לתהליך הנפשי-מוסרי שעבר ר' שמואל, אשר דרש ממנו מאמץ רב, תוך התגברות על תחושת עוינות ודחיקה חברתית מצד ר' אלימלך.


ח. מוטיבים בסיפור


האש
מוטיב האש מתקשר למקורות קדומים. לתיאור מראה הסנה הבוער באש (שמות ג, ב), לתיאור מראה כבוד ה' במעמד הר סיני, שם נאמר: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (שמות כד, יז).

במסכת חגיגה יד ע"ב מסופר על ר' יוחנן בן זכאי ור' אלעזר בן ערך שהיו מהלכין בדרך. ר' אלעזר ביקש מר' יוחנן ללמדו פרק אחד במעשה מרכבה. כאשר ר' יוחנן סירב -
אין דורשין במעשה מרכבה (אלא) ביחיד" - ביקש ר' אלעזר את רשותו לומר בפניו דבר אחד שלמד ממנו. התיישבו שניהם ור' אלעזר החל לדרוש "וירדה אש מהשמים וסובבה כל אילנות שבשדה, פתחו כולם ואמרו שירה...
הרוקדים הצליחו להגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה ולאו דווקא על ידי לימוד אלא על ידי שמחה של מצווה, שיש לה השלכה בכמה מישורי מציאות (ראה להלן: מוטיב גמילות החסד). העברה זו היא מעמדות היסוד המובהקות של החסידות. דרגתם הרוחנית של הרוקדים באה לידי ביטוי במראה של האש האופפת אותם, שראו ר' אלימלך ור' שמואל.42

לפי אלשטיין, זוכים ר' אלימלך ור' שמואל ל"תיוג קודש", מונח הקשור להתפשטות הקדושה בעולם של חולין - "כבודו מלא עולם": וכן הוא קשור לתפיסת הצדיק כיסוד עולם - Axis Mundi (ראה לעיל פרק ב: הצדיק) האש מסמנת לדברי אלשטיין, את הקשר לעולם העליון.

המילה אש מופיעה בסיפור פעמים. בפעם הראשונה הא היידוע אינה מופיעה, לעומת הפעם השנייה בה נאמר: "האש מלהטת סביבותם. הוספת הא הידיעה למילה "אש" מדגישה את הרעיון, שזוהי אש מיוחדת בעלת עוצמות רוחניות ובעלת יכולת השפעה בעולמות העליונים. בכוח האש הארצית הזו לכבות גחלת אחת שבגיהנום. משמעות 'גחלת' מצומצמת לגבי 'אש', אך גחלת אחת בגיהנום עומדת מול האש המלהטת סביב הרוקדים (וראה להלן). בגיהנום הגחלת מקבלת את מובנה האחר, ביטוי לכעס ולעונש.43 לפנינו דוגמא למעמד הדומיננטי של מציאות אלוקית ולחויות מיסטיות כפי שבאו לביטוי בחסידות.44

מוטיב האש מופיע פעמיים בשיאו של הסיפור בזמן החתונה בשעת השמחה והריקודים (מוטיפמות L, M, O) זו נוצרת הקבלה לתיאור השיא אליו יכול להגיע הצדיק בעבודת ה'.

המוטיב מופיע בגיוונים בסיפורים על ר' אלימלך ובא לידי ביטוי בכתביו.45 מטאפורת האש היא התמונה שצריכה ללוות את היהודי בכל רגע מחייו כפי שאומר ר' אלימלך בהנהגות שכתב ב צעטיל קטן:
וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש ה' יתברך.46
דרישה זו נתקיימה באופן מעשי בחייו של ר' אלימלך כפי שמעיד על כך תלמידו ר' זכריה מענדל מיערוסלב האומר: "ובוער בליבם אהבה גדולה עד שנראה האור בפניהם", שכן שם ההוויה מלווה את מחשבותיהם ועשיותיהם:
והם מקיימין השולחן ערוך מה שכתוב בהתחלתו שיוויתי לנגדי תמיד וממש השם הוויה ברוך השם אינו זז מנגד עיניהם כלל של אש מאיר להם והם תמיד רואים אותו.47
הרצון לעבודת ה' אמיתית דורש מהאדם התלהבות כה גדולה עד שאש תבער בעצמותיו כדבריו:
והצדיק גמור אשר יעלה מחשבתו ורצונו לעשות מצווה הוא גם כן לפי גודל צדקתו כן גודל חושקו והשתוקקותו בחמימות והתלהבות אש ה' תבער בו לעשות המצווה בתוכן השלימות.48
כך גם מסביר ר' אלימלך את הפסוק " כי חג ה' לנו" "רצה לומר כי התלהבות אש בוער בנו לעבודתו יתברך שמו ויתעלה זכרו."49 ובמקום אחר הוא מסכם ואומר:
צריך אתה לעבוד הבורא בלהבות אש ודביקות גדול ברשפה אש ושלהבת ובאמת ובתמים.50
אדם העובד את ה' במסירות נפש מתואר בציור מטאפורי של אש השורפת ומכלה.
דהנה כשאדם מוסר נפשו לה' יתברך בשלימות והוא גומר בדעתו כאילו הוא נשרף.51
מטאפורת האש בכתבי ר' אלימלך מקבלת משמעות אוקסימורונית. מחד זוהי האש האידיאלית אליה האדם המקיים מצוות יכול להגיע, פסגת הדרגה הרוחנית, המסוגלת לכבות גחלת אחת של האש המכלה שבגיהנום. זו האש המיוחדת שר' אלימלך ראה סביב הרוקדים ובחסדו האציל ראייה זו אף לר' שמואל. אולם מאידך אש זו כוחה גם בשריפה ובכיליון. מאש הרסנית זו על האדם להיזהר ביותר כיון שיצר הרע הנשרף בלבת אש מתוך הסנה עלול להפיל את האדם ברשתו, כפי שמסביר ר' אלימלך את דיבור המתחיל "וירא ה' בלבת אש מתוך הסנה":
נראה לפרש דהנה השורש הוא לאדם שישבר את מידותיו כמו השנאה והקנאה והגאווה והתאווה והחמדה וכדומה כל המידות המגונות צריך שיתקנם ומתוך כך יכול האדם לבוא למדריגה גדולה ולמראות גדולות והתלהבות ודביקות גדול בעבודת הבורא יתברך שמו, וזהו וירא וכו' מתוך הסנה פירוש מתוך המידות המגונות שהם כקוצים בא אל מדרגה שהיא לו התלהבות אש... שראה שהיה לו התלהבות גדול ואף על פי כן לא נפרד ממנו כל המידות המגונות לשרוף אותם לגמרי.52
כך מסביר ר' אלימלך את דברי חז"ל שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש: "אם חס וחלילה מתנהג בכספו שלא כהוגן אז שורפתו ואם מתנהג כשורה בצדקה בלב שלם וגמילות חסד אזי המצווה הזאת מגעת עד כסא הכבוד ומחמתו מגיע לעונג רב בזה ובבוא אמן."53 מוטיב האש מתפרש בסיפור גם בקונוטציה שלילית במלים
"גחלת אחת של גיהנום". הגיהנום הוא המקום אליו עוברת נשמתו של האדם, שלא מילא את ייעודו בעולם ולא למד תורה. ר' אלימלך לומד זאת מדיבור המתחיל "על המזבח כל הלילה". התורה היא כמו המזבח, שמכפר על עוונות ישראל, ולאחר חורבן הבית לימוד התורה מכפר על האדם, אולם אם האדם מתכחש לתפקידו הוא ייענש בגיהנום. כדבריו: "התורה שהיה ראוי להיות כפרה כמו המזבח... אבל אם לומד כל חייו שלא לשמה בוודאי ענוש ייענש בגיהנום".54
מידת אהבתו של הצדיק את עמו ומסירותו אליו באה לידי ביטוי בנכונותו להיענש עבורם ולהיכנס במקומם לגיהנום:
שדרך הצדיק תמיד לחזור אחר טובות ישראל ואף שנראה לו איזה דבר קצת עבירה בעשותו הדבר ההוא, אך שיהיה לטובות ישראל עושהו ויקבל עליו אף להיות בגיהנום עבורם כי כל תשוקתו להיטיבם.55
ר' אלימלך רואה את עצמו כמי שיוצא מגן-עדן, כדי לראות את אחיו קלוי באש גיהנום, לכן, על מנת לא להיטלטל ולא לחוש עוגמת נפש בעולם הבא, מוטלת על הצדיק החובה לתקן את מידותיו ומעשיו של הרשע בעולם הזה. על דיבור המתחיל: "ונקלה אחיך לעיניך" מפרש ר' אלימלך,
ותגרום לעצמך לצאת מן הגן-עדן לראות את ייסורי אחיך איך הוא קלוי באש של גיהנום, לכן תראה לכתת את רשעתו לגמרי, שלא ישוב אל רשעתו וישוב בתשובה שלימה ויזכה לנועם עליון.56

גמילות חסדים
גמילות חסדים היא מוטיב ששזור במעשיהם של כל הדמויות העיקריות שבסיפור.57 גמילות חסד של ר' אלימלך בקיום מצוות הכנסת אורחים, גמילות חסד של הכנסת כלה ממנה נהנו האב היהודי הכפרי, נושא המים של ר' אלימלך ובתו של הכפרי. גמילות חסד עושים גם כל החסידים, שמשתתפים באופן פעיל בריקוד, בשירה ובניגון, כשהמניע את כולם הוא ר' אלימלך. בסופו של דבר גם ר' שמואל הושפע מאותה אווירה, והשתתף באופן פעיל בקיום המצווה.

הסיפור מעיד על הסגולה המיוחדת של מצוות גמילות חסדים לבטל חולי ומגפה, וייתכן, שהסגולה נובעת מאותו כוח של אהבת חינם ואחדות, שנוצרים במהלך קיום מצווה זו. עוצמה נוספת ומיוחדת קיימת למצווה, שמסוגלת אף להשפיע על מהלכים בעולמות עליונים. כך בסיום הסיפור בדברי ר' אלימלך,

שאמר: "בשכר הרקידות מצווה שרקדנו נזכה על כל פנים לכבות גחלת אחת המוכן הגיהנום עבורינו". הסיפור מעצים את חשיבותה של המצווה על ידי שילוב בין חושיו השונים של האדם כמו: חוש הריח, חוש השמיעה, כפי שבא לידי ביטוי בפועל: ושמעו" וכן חוש הראייה, שמתבטא בפועל: "וראה".

מצוות הכנסת כלה נחשבת על ידי ר' אלימלך בכלל המצוות של גמילות חסד. ועל כן לא נמצא ציון מיוחד למצווה זו אלא הדגש הוא על גמילות חסדים באופן כללי, כפי שאומרים חז"ל: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים." (פרקי אבות א, ב) מעשיו של הצדיק בעולם נקראים חסד:
מדרגה שלישית גמילות חסדים... שה' יתברך שמו אוהב את הצדיק לפי מעשיו הקדושים אשר בארץ, אך בעולם הזה נקראים חסד דהוא אף למי שאיננו הגון.58
אברהם אבינו הוא התגלמות מידת החסד וממנו לומד ר' אלימלך על הדרך הראויה בה צריך הצדיק לנהוג. מן המלים "ויקח לו העבד עשרה גמלים" בהקשר לגמלי אברהם אליעזר לומד ר' אלימלך על: "כל העשיות ועובדות וגמילות חסדים דכל העובדות נקראים גמילות חסדים, הוא מכניס הכל אל הקדושה המרומז בעשר."59 עדות על דרך התנהגותו המוסרית הנעלה של ר' אלימלך נמצאת באגרת שנכתבה על ידי ר' זכריה מנדל מיערוסלב מתלמידיו הנאמנים של ר' אלימלך הכותב:
וזה כמ' שנים שאני שרוי אצלם ולא ראיתי מהם שום דבר שפלות ומעולם לא לן אצלם ממון בקופסא אפילו לילה אחד ותמיד כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים להשיא יתומים ויתומות ואלמנות ולהתיר אסורים ולפדות השבויים ולרפא החולים ולנחם אבלים ולגמול חסדים עם כל אנשים ולהכניס אורחים ולקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ולרחם על אביונים.60
כדברי ר' אלימלך:
הצדיק תמיד תשוקותיו הגדולים להשפיע רב טוב לבית ישראל ולפעול להם כל צורכיהם בני חיי ומזוני ולהפוך מידת הדין לרחמים ולהמשיך להם חסדים גדולים כדי לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך לפעול תענוג בכל העולמות ולהמשיך השפעות תמיד בלי הפסק.61
על הממד המטאפיזי של גמילות חסדים הקשור בשכינה ובאש המלהטת ראה להלן.

הגאווה והריח
בסיפור מידת הגאווה מתקשרת למוטיב הריח.

מלחמתו של ר' אלימלך כנגד תכונת הגאווה, בולטת בכתביו והיא מעידה על מאבק עיקש ובלתי נלאה בתכונה זו. למשל:
וצריך אתה שתעמיק ותשפיל את גבהותך. מעקה לשון ממעמקים קראתיך וגג רמז לגאות כמו הגג שהוא גבוה וכשישפיל את עצמו אז יבנה ביתו בצדק.62
במקום אחר:
"צריך להיות מוכנע ושפל בעיניו כשה.63
גם סיפורים רבים מעידים על כך.64

הריח מייצג את היחסים שבין האדם לבוראו. כשמעשי האדם ומחשבותיו רצויים כפי שהיה לאחר שיצא נח מן התיבה אז נאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר אל לבורא אוסיף לקלל עוד את האדמה" (בראשית ח, כא), ובשעה שהאדם מקריב קורבן לה' בכוונה אמיתית הופך הקורבן ל"אישה ריח ניחוח לה'." (ויקרא א, י יג) הריח הטוב הוא מתת אלוק ממעל, והוא אחד מגילויו של ה' בעולם. יעקב אבינו הריח את יצחק בנו וחש את ברכת ה': "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'." (בראשית כז, כז) ככל שהאדם בדרגה רוחנית גבוהה יותר חוש הריח שבו מפותח ומעודן, ויתר על כן הוא מסוגל לאתר את משמעותו של הריח.

ר' אלימלך העיד שנשמתו היתה במעמד הר סיני, נספגו בה הריחות הנפלאים שהיו שם ונפוצו לכל העולם וכל הריחות הפגומים אינם יכולים להיות במחיצתו.65 יכולת אלוקית זו הזינה את אישיותו של ר' אלימלך, ובמספר סיפורים אנו לומדים על יכולתו המופלאה של ר' אלימלך להיעזר בחוש הריח לזיהוי פגמים רוחניים.66 לכל אדם ריח מיוחד, שמבטא לא רק תרכובת כימית אלא יש לו גם משמעות רוחנית. הריח הוא גילוי של מעלה רוחנית, ולכן רק צדיקים גדולים נחונו ביכולת הבחנה מיוחדת זו.67

נושא הסרחון והריח הרע, שנודף מאדם בלתי כשר, נמצא גם ב'נועם אלימלך' כציטוט ממורו המגיד ר' דב בער ממזריז'ש: "מי שהוא בשר קדוש שהוא צדיק גמור אינו מסריח מעולם אף כשהוא מעורב עימהם ומדבר עמם."68 הריח הרע הוא ביטוי חיצוני לפנימיותו המקולקלת של האדם, ורק הצדיק מודע לכך ומסוגל לחוש בדבר.

מול הריח הרע מתואר הריח הטוב כקשור לעולם התורה והמצוות כדבריו: "אין צורך לו יתברך עשיית מצוותיו רק שזה ריח ניחוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו."69 האדם מתבקש להעלות את כל מעשיו לדרגה רוחנית גבוהה עד כדי שריח ניחוח ינדוף מהם: "שתעלה ריח ניחוח במעשיך דהיינו אפילו מדבר הגשמי ביותר מכל הגשמיות תעלה ממנו ריח ניחוח."70 שכן "כל המצוות היוצאים בהשדה העליונה הוא שדה תפוחים ששם הוא שורש המצוות וריח הטוב העולה מהמצוות שם הוא",71 כלומר, מקור הריח הטוב של כל המצוות מקורו בספירת המלכות וכשאדם מקיים מצוות ריחן הטוב מגיע לשם.

ר' אלימלך מסכם ואומר, שאם האדם משמר עצמו:
מכל דבר רע כל היום מחניפות ושקרים וליצנות וכעס וגאות... ולזה הוא עוסק בתורה ובגמילות חסד ובעסק המצוות והיה כאשר יבוא אותו האדם להתפלל אזי כל הבחירה מאיזה מצווה שעשה נותנת בו ריח טוב בהתפילה ההיא כמו שהתבלין נותנין ריח טוב בתבשיל וחלילה להיפך נותנת ריח רע בתפילה והמלאכים המקבלים התפילות הם מריחים באותה תפילה ובחינת כל מצווה ומצווה יש לה ריח לעצמו וכן כל חטא ועוון יש לה ריח לעצמה.72
מוטיב הריח, כאמור מתקשר לריח הרע שנדף מר' שמואל. רק צדיק כר' אלימלך מסוגל היה לחוש בו. ריח זה אנלוגי לריח הפיזי של המגפה ששלטה באותה תקופה, כפי שהוזכר לעיל. לרגע ניתן היה לשער שיש לר' שמואל מחלה פיזית, אולם ר' אלימלך מבין אחרת ועורר בו את המודעות לגורם הריח. התנשאות וגאווה זוהי מחלתו, ועל כן הוא חייב לשנות את מידותיו, ולדבוק במידת הענווה. שינוי זה מצריך זמן, וכשהוא מתממש ממילא גם הגוף מבריא ולא נודף ממנו ריח רע. ויתרה מזאת, רק כך האדם מסוגל להעלות את דרגתו הרוחנית.


הראייה והעיניים


הראייה והעיניים של האדם
כפי שראינו לעיל הפועל "ראה" מופיע בסיפור פעמיים כשהוא מורה על ראייה מטאפיזית וקשור בר' שמואל. יכולת ראייה זו קשורה לעבודת האדם במישור המוסרי ובמישור הרוחני-מטאפיזי. רק לאחר שאדם מכיר בשפלותו, מזכך את עצמו מתחבר ודבק בבוראו הוא זוכה לכך.73

פעמים רבות מתקשרת הראייה בכתבי ר' אלימלך עם דמותו של האדם הענוו, הרואה כל הזמן את שפלותו. למשל:
ורואה תמיד בשפלותו ומוכיח עצמו על שהוא מחסר בעבודת הבורא יתברך מחמת שידע ומכיר גדלות ורוממות האל יתברך ובכל איבר שרואה בו שהוא מחוסר על ידי הרהור תשובה הזאת הוא מקדש את האיבר הזה.74
כדי להגיע לראייה רוחנית על הצדיק לזכך את נפשו. על דיבור המתחיל "ויהי לי שור וחמור" אומר ר' אלימלך
דהיינו שבא לי המדרגה הזאת ממילא שנתן לי ה' יתברך. דשור הוא לשון הסתכלות וראייה דאחר שהצדיק מזכך גופו לגמרי אז נותן לו ה' יתברך שרואה ומסתכל תמיד בשמו הגדול והשם הויה, ברוך ה' הולך לפניו תמיד.75
ראייה רוחנית מושגת רק לאחר שהאדם עושה מאמצים עילאיים להתחבר עם בוראו. כדברי ר' אלימלך:
האדם וחי אינם רואים אותי בסגנון אחד כי לא ראייה זה כראייה זה שהאדם יכול להשיג יותר בראייתו השכלית וכל זה הוא על ידי שאדם מדבק עצמו בבורא ברוך הוא בדבקות ולהבות אש הקדושה שבו על ידי מעשיו הטובים ובקבלת עול מלכות שמים שלימה בלב ונפש שהבורא ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד... והיינו כמו שאנו מדבקים עצמינו בבורא ברוך הוא כביכול כמו כן הבורא ברוך הוא מדבק בנו ונעשה הכל אחד באחדות גמור ועל ידי זה באים השפעות גדולות בעולם עד בלי די.76
הצדיק מושווה על ידי ר' אלימלך לכוהן הגדול, הרואה את נגעי העם ויודע לאבחנם. הראייה מתקשרת למוטיב העין בבחינת עין טובה ומשגיחה. הצדיק: "בראייתו הקדושה ושכלו שמשים עינו עליו, והנה נרפא על ידי הצדיק, המשרה עליו קדושה בראייתו."77

יכולת ראייה זו מקנה לצדיקים כוח להשפיע על מהלכי השמים כפי שאמר אברהם "ה' יראה" במשמעות: "הצדיקים שיהיו במקדש ראשון יהיו יכולים לתקן הכל בדבקות שלהם שזה רמז ראייה."78

הראייה והעיניים של הקב"ה
פעולותיו ומעשיו של הצדיק מעוררים את עיני ה' לפקוח עין טובה על עמו:
שעיני ה' הם ביד הצדיקים שעל ידי מעשיהם הקדושים הם מעוררים ועושים כביכול עיניים לקב"ה שיתן עינו פקיחא על עמו הקודש לטובה.79
וכן:
ונמצא ראייתו של השי"ת בהאור היה כדי להשפיע כל טוב לישראל.80
ראייה מיוחדת זו של בורא עולם היא שמאפשרת ומסייעת לצדיקים להעלות את ניצוצות האור שהתפזרו בעולם בשעת הבריאה. כדבריו:
ולכן עשה השי"ת ברוב רחמיו הגדולים ובחכמתו הרמה וראה והביט באור ההיא פירוש באותן הניצוצות בראייתו והשגחתו פעול עוזר לצדיק שיהא יכולת ביד הצדיק להעלותם.81
הראייה הראשונית של ר' שמואל היתה ראייה אנושית. אך ר' שמואל עבר תהליך של חניכה צורב ומשפיל. קשריו עם ר' אלימלך וזיכוך פנימיותו אפשרו לרבו לשנות את ראייתו לראייה רוחנית המושגת אחרי מאמצים רבים. ר' שמואל התעלה לדרגתו של ר' אלימלך וזכה לראייה מטאפיזית.

מכאן, מוטיב הראייה משקף גם הוא את הקשר הפנימי בין שלושת המישורים בסיפור: המטאפיזי, המוסרי והפואטי.


ט. העמימות הפונקציונלית בסיפור והאימפליקציות הנפשיות


לא ברור לקורא כפי שלא ברור לר' שמואל מהו ריח רע זה ומה טיבו. מידע חשוב זה נסתר, והקורא שותף לתחושת הסקרנות והאי-נוחות של הגיבור לגלות מה מסתתר מאחורי האשמה כל כך קשה. האימפליקציה לעמימות מכוונת זו יכולה להתפרש כאיסטרטגיה חינוכית מכוונת של ר' אלימלך, שניסה לזעזע את נפשו של ר' שמואל. הוא בחר בדרך דידקטית מיוחדת, הדורשת אומץ, תקיפות ועקביות, וכך הצליח לעורר מהפך נפשי אצל ר' שמואל. כיום מרבים לדבר כישורי חיים שניתן לרכוש אותם בהתנסות של חוויות יום יומיות. הכוונה היא לפתח באדם את האינטליגנציה הרגשית (Eq - Emotional Qualuty) שלו על ידי הגברת המודעת העצמית, על ידי ניהול יעיל של תחושות מעיקות תוך כדי זיהוין והיכולת לשלוט בדחפים שנוצרו עקב חרדות או מצוקות שונות. קריאה נכונה של רמזים חברתיים ורגשיים של הזולת, האזנה לצורכי האחר - כישורים רגשיים אלו עשויים לסייע לאדם לקבל החלטות רגשיות טובות יותר.82

דבריו העמומים של ר' אלימלך אינם ברורים מבחינה רציונלית לר' שמואל, אולם מבחינה רגשית יש להם עוצמה ורושם חזק על הזולת. לא פלא שתגובתו המידית של ר' שמואל היא תרעומת. אולם הוא הצליח לווסת רגשות עזים אלו של פגיעה קשה בכבודו, הפעיל שיקול דעת ולא ברח מביתו של ר' אלימלך. הוא גילה אף מידה של אחריות בכך שהשלים עם הרגשותיו והלכי רוחו ונצמד למחויבות הקשורה בתהליך ההפנמה של תיקון המידות. ר' אלימלך אינו מרפה משיטתו החינוכית העמומה עד שר' שמואל ערך אנליזה בנפשו, הפעיל את האינטליגנציה הרגשית שלו והגיע למודעות עצמית טובה יותר. הוא זיהה תכונה פגומה תוך שליטה בדחף של הרגשת עליונות והחשבה עצמית.

ר' שמואל עבר תהליך של למידה סמויה.83 בעזרת אינטליגנציה שאפשרה את האיזון בין תגובות רגשיות להבנה קוגניטיבית.

עמימות נוספת בולטת בטקסט בתיאור השידוך בין בתו של הכפרי לנושא המים (מוטיפמה H). הטקסט אינו מפרט כיצד עשה זאת ר' אלימלך, מה אמר ? כיצד שכנע את החתן לא להתייחס לשש השנים המפרידות בינו לבין הכלה? כאן האימפליקציה מנסה להעצים את דמותו של ר' אלימלך, שאינו צריך להרבות בתכסיסים או במניפולציות כדי לבצע תוכניות כה חשובות, ודי לו לבטא את רצונו, ומיד כולם נענים בנפש חפצה.

העמימויות הנוספות קשורות בראיית האש הלוהטת (מוטיפמות L, M) ובדברי ר' אלימלך לר' שמואל, שבזכות הרקידות יזכו לכבות גחלת אחת בגיהנום (מוטיפמה O). העמימות הזו מתקשרת למרכיב המטאפיזי, שרק יחידי סגולה יכולים להגיע אליה כמו ר' אלימלך ור' שמואל. האימפליקציה המוסרית-חינוכית המודגשת בעמימות זו - רק מי שיעבור תהליך חניכה שכזה יהיה מסוגל להשגה מטאפיזית כה גבוהה - משמעה הטלוס של הסיפור.


י. דרכים לעבודת ה' על פי החסידות גלויות או מובלעות בסיפור


דיבוק חברים
לפי הקבלה אחד התנאים להתעסקות ב'תורת הסוד' על כל משמעויותיה הוא "דיבוק חברים". לדעת ר' אלימלך רק התקשרות אמיתית בין הצדיק לבני עדתו היא מאפשרת את זרימת השפע העליון. הצדיק הוא המתווך בין הבורא לבינם אולם כדי להשיג השגות רוחניות יש צורך באחדות הנובעת מאהבה וחיבה בין הצדיק והמקורבים אליו. כדבריו: "שהצדיקים יש להם אהבה וריעות ואחווה זה לזה."84

ר' אלימלך דורש מהצדיק להתקשר נפשית אל האדם כי רק כך יוכל להיטיב לו. כדבריו:
כשהצדיק רוצה להמשיך איזה שפע על אדם פרנסה או השפעה אחרת הצריך לאדם לאיזה דבר רחמים, אזי מקשר נפש אותו אדם בנפשו ומוליך הדברים, שצריך לו אל העולם המיוחד לאותו הדבר.85
כך נוצרת התקשרות מיוחדת בין הצדיק לחסיד:
כשהצדיק מלווה את חבירו הם מתקשרים זה בזה בקדושתם ונעשים כאחד וקדושתו של זה הצדיק העוסק בתורה בביתו הוא משמר את חבירו כאילו הוא עצמו עוסק בתורה מחמת התקשרותם.86
דיבוק זה, קשר נפשי זה, מאפשר ארגון כה מהיר לעריכת חתונה, איסוף תלמידים וחסידים, מנגן, בדחן ורוקדים רבים. תחושת האחווה המורגשת בסיפור יש לה זיקה ישירה להנחותיו ולדרישותיו של ר' אלימלך בכתביו. היא מתבטאת בעצם קיום החתונה ובשמחת הקרואים בליל שבת.

הניגון
החסידות ראתה בניגון אמצעי חשוב ביותר העשוי לקרב את האדם לבוראו על כן הוא תפס מקום נכבד בעבודת ה'.

בדברי ר' אלימלך מוצאים אנו את מישורי המשמעות לשירה, כדבריו:
דהנה כשהצדיק עושה מצוה ומקיים אותה בשורשה מביאה אותה המצווה הזאת לומר שירות ותשבחות לה' יתברך וזהו יהללו ה' בשירות ותשבחות,87
וכן
ובשביל ישראל רמז על דביקות בבורא יתברך ויתעלה, שדבוק בו יתברך על ידי שירות ותשבחות.88
לדברי ר' נחמן מברסלב, אילו ידע לזמר לא היה מניח לקב"ה לדור בעליונים אלא היה מציק לו בזמרתו עד שהיה יורד וגר עמם. לכל רועה ניגון משלו ולכל עשב שירה מיוחדת. הרועה על ידי ידיעת הניגון נותן כוח לעשבים להתחבר אל שורשם, ואף הוא עצמו יוכל לחזור למקורו. על כן שלח יעקב ליוסף מ"זמרת הארץ", שהוא הניגון המיוחד של ארץ ישראל, כדי לרכך את אישיותו של השליט, שדבר אתם קשות.89

ואלו דבריו של ר' אורי מסטרליסק "השרף" על הניגון:
אומרים שבנגינה יש שלוש הבחינות, נפש, רוח, נשמה. מהיכלות השמים הרי היכל הנגינה הוא ההיכל הקטן והתחתון. אבל מי שרוצה להתקרב אל הקב"ה אין לו אלא לדרוך על סף ההיכל הזה. ואילו מורי ר' שלמה מקארלין, לא היה צריך לזה.90
מספר חוקרים עסקו בניגון ובהשפעתו. הניגון והשירה נחשבים ככלי ביטוי לרחשי הנפש ולגעגועיה אל בוראה. השירה בחסידות נועדה להרעיד את נימי הלב של עם ישראל, לטהר את הנשמה ולהעלותה לספירות עליונות. הבעל שם טוב מייסד החסידות עמד על ערך הזמרה, ובגודל נשמתו חש, שכל היקום שר ומזמר לבורא עולם, כל העולם נדמה היה כתווי נגינה שאלוקים ערך, ועל האדם לבוא ולנגנם.91 לדברי גשורי לנוכחות הזמרה בעם ישראל רבדים קדומים המופיעים במקרא, בתלמוד בזוהר ובספרי קבלה, אולם מצוקת הגלות צמצמה ביותר את השירה לתוך חדרי הלב. החסידות קראה דרור לכל עוצמות הנפש והלב היהודי הבוער התפרצו בניגונים, שרוממו את העם מדיכאון ממושך של גלות רומסת. היא מייחסת לכל הניגונים שבעולם קדושה, כי
הם באים ממקור נשגב הנקרא בשם 'עולם הנגינה'. כל ניגון וניגון טהור וקדוש משורשו בבואו מעולם הניגון, ונוצר לכתחילה למטרה קדושה, ואולם יש שהניגון מתרחק לעיתים קרובות משורש הקדושה, והוא נופל לידי ערלים או לידי אנשים רעים וחטאים, המשתמשים בו למטרות אחרות, וכה מתגלגלים הניגונים לבתי מנזר ושעשועים, לקסרקטין של צבא ולמסבאות... מן החובה איפוא לבוא ולהציל את הניגונים מידיים מסואבות ולפדותם, לצרפם ולרוממם ולהשיבם למקורם הקדוש. דעה זו עברה אחרי כן לר' יצחק אייזיק מקאלוב, שטיפל במסירות בגאולת הניגונים השבויים מידי הטומאה וממנו קבלו תלמידיו.92
לדעת משה חלמיש, לניגון נועד תפקיד במיסטיקה החסידית הוא מאפשר הבעה של חוויה מיסטית שאינה בת הבעה. קליטת הניגון שונה מאדם לאדם, כי כל אחד מתרגם במוחו את הצלילים השונים למשמעות שונה.93

משה אידל מדגיש שני היבטים לכוחה של המוסיקה. האחד מבליט את כוחה המאגי ויכולתה להשפיע על הקשר בין האל והעולם או על העולם שמחוץ לאלוקות, והשני כוחה התיאורגי להשפיע על תהליכים בתוך האלוקות. התיאורגיה קשורה בתפיסות קבליות הרואות בפעילות האנושית, היינו המוסיקה, יכולת להשפיע על הכוחות האלוקיים.94

בסיפור, מוטיב הניגון מתקשר לכינור בו ניגן המגיד מקוזניץ. בקבלה הכינור מסמל נר, המרמז לספירת המלכות ולספירת התפארת. דוד המלך הוא סמל לספירת המלכות, ועל ידי נגינתו הוא מסייע לייחוד העליון. זהו ההיבט התיאורגי של המוסיקה. הכינור התחתון הוא סמל לכינור העליון, ועל ידי הנגינה האדם משפיע על ההרמוניה האלוקית וזוכה לשפע הנובע מלמעלה.95

החסידות הפנימה תפיסות קבליות אלו והן השפיעו על יחסה למוסיקה. למשל, הבעש"ט פירש את הפסוק "אז ישיר משה " פרשנות תיאורגית, האומרת שמשה יגרום לשירתו של ה'. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בדומה לקבלת צפת (האר"י וקורדוברו) רואה במוסיקה כוח מאגי מובהק, שבאמצעותו הצדיק כופה רצונו על שרים ועל אומות העולם. לדעת אידל, למרות השפעה קבלית זו ניכר שהמוסיקה בחסידות משמשת בעיקר אמצעי להשגת הדבקות.96

הסיפור שלפנינו כולל את שתי המגמות שסקר אידל במאמרו התיאורגית והמאגית בחסידות אשר שורשם בקבלה, ואף את ההיסט למישור האנושי המתבטא בדבקות.

הריקוד
השורש 'רקד' מופיע בסיפור ארבע פעמים. פעם אחת הוא מתקשר לחסידים הרוקדים: "וכולם רוקדים". ושלוש פעמים מתאר את ר' אלימלך: "וגם ר' אלימלך רקד", " בשכר הרקידות", "מצווה שרקדנו". זהו מוטיב מרכזי בסיפור, והוא מעיד על מרכזיותו בחסידות.

הריקוד בחסידות נתפס כדרך בעבודת ה', בה החסיד מתרומם לשניות מספר מעל הגשמיות הארצית ומגיע להתרוממות נפשית עד כדי אקסטאזה. הריקוד הוא לשון שהיא מעבר למילים, והוא מבטא את נשמת החיים.97 בזמן הריקוד כל גופו של האדם משתתף בו בפועל, וכך משתף האדם את כל רמ"ח איבריו בעבודת ה'. רק על ידי שיתוף מלא של כל האיברים יכול הצדיק להוריד את השפע האלוקי על עמו. כדבריו של ר' אלימלך: "בעשותך המצווה תעשה ברחמים הא כיצד היינו בדבקות גדול במסירות נפש בכל רמ"ח איברים."98 הצדיק אם כן מקדש את איבריו: "והצדיק הזה נעשה כל איבר ואיבר אצלו ככלי זין לעשות פעולה בכל איבר ואיבר."99

הריקוד במעגל האופייני לריקוד החסידי מעיד על אחדות ושיוויון בין החסידים הרוקדים. הוא יוצר חיבור בין הרוקדים ומגביר את השמחה ומבטל רגשות שליליים. הריקוד היה אחד האמצעים הפיזיים דרכו ביטא החסיד את שמחת הלב. המעשה המוסרי של גמילות חסד של הכנסת כלה, אשר התבטא גם בריקוד ובנגינה כדי לשמח את החתן והכלה בכוונת אמת, העלה את הרוקדים לפסגות רוחניות גבוהות של "האש מלהטת סביבותם".

לריקוד יש תפקיד גם בגן עדן. הוא אחת הדרכים בהם מתארים חז"ל את השכר שינתן לצדיקים בעולם הבא: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב לפניהם בגן-עדן." (תענית לא ע"א).

השמחה
השמחה מוזכרת פעמיים בסיפור. בפעם הראשונה מסופר שכולם היו "על שמחת חתן וכלה". בפעם השנייה ר' אלימלך אמר לר' שמואל: "נלך לשמחת חתן וכלה." ההשתתפות בשמחה של הזולת ברגע כל כך חשוב ומשמעותי בחייו היא שמחה של מצווה, היכולה לגרום למפנה בדרגתו הרוחנית של ר' שמואל ואף לפעול בעולמות עליונים.

מוטיב השמחה נדון בספרו של ר' אלימלך פעמים רבות ועובדה זו מאששת את חשיבותו של מוטיב זה בעבודתו היום יומית של החסיד. כל שמחה מתקשרת לעבודת ה'. למשל:
אך הענין הוא דכל מצוות זמניות כגון פסח, סוכה, שופר ולולב צריך האדם לעשות המצווה הזאת בבחינה גדולה בשמחה ובדבקות העליון כדי שעל ידי זה יתקשר בקדושה בלי שום הפסק לכל זמן.100
פעולותיו של הצדיק בעולם הזה נובעות מאמונה והכרה בנסים ובנפלאות של הבורא והכרה זו גורמת לו לשמחה, על ידי כך הוא מעורר את החדווה והשמחה בעולמות עליונים:
על ידי שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו אז באה לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק על ידי זה הוא מעורר שמחה למעלה.101
השמחה היא חלק בלתי נפרד מעבודת הצדיק: "שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה",102 והיא מאפיינת צדיק בדרגה מסוימת:
...ועוד יש שהוא צדיק מעצמו... שלבו מתלהב וחושק לעבודת הבורא בשלמות וזהו ולישרי לב שמחה, פירוש, לאותם הצדיקים שהם ישרי לב מעצמם שמחה שלבם מתלהב ומשמח לעבודתו יתברך.103
השמחה מציינת את אחת משלוש המדרגות שקשורות לתפילתו של הצדיק: "בחינה ג' בעת עשיית המצוות לעשות בשלימות ובכוונה ובשמחה ובתמימות גדול."104 ועוד:
הצדיק הגם שהוא למטה אבל עיקר ישיבתו הוא למעלה בעולמות העליונים דהם נקראים אוהל-מועד מחמת שהם תמיד בחדווה ושמחה כמו י"ט.105
שמחה קשורה בדבקות של הצדיק עם בוראו:
רק אנחנו נהיה דבוקים בך ונרננה ונשמחה בכל ימינו, דהצדיק העובד ה' באמת הוא מתקן בכל יום ויום עולם אחר ואין יום אחד דומה לחבירו.106
שמחה זו היא התנאי "להביא העולמות בחדווה ובשמחה ועל ידי זה יושפע לנו שפע וברכה ורחמים על כל ישראל אמן".107

רק כשמגיע הצדיק למדריגת השמחה יוכל להשפיע על עמו: "על ידי מדריגת שמחה הוא מתקן את מדריגת מה שעל ידה באים ההשפעות."108

כל שמחה גשמית היא בעצם משנית כי עיקר שמחת האדם צריכה להתקשר לשמחה עליונה כדבריו:
וזהו עדותיך שאנחנו שמחים בעדותיך הם השמים וארץ שהם נאמנים מאוד ליתן שכרם אבל אין שמחתינו עיקרית על שנותנים לנו שמחות גשמיות כי אם עיקר שמחתינו שגם הגשמיות שלנו יקושר בעולם העליון ובזה אנחנו שמחים.109
השמחה יוצרת מגע בין ה' ובין עמו. אנו שמחים בתורה שהיא, הכלי שעל ידו ניתן לעורר את הבורא לנהוג עמנו בשמחה ובחדווה:
וה' ברחמיו וחסדיו נתן לנו את תורתו כדי שעל ידי התורה נהיה יכולים לעורר את הבורא ברוך השם בחדווה ושמחה רבה להשפיע לנו כל טוב...110
מושג השמחה לא נתחדש על ידי החסידות, והוא מופיע כבר בספרות המוסר והפרשנות אלא, שהחסידות הדגישה זאת ביתר שאת על ידי מתן משמעות מעשית יום יומית לפסוק "עבדו את ה' בשמחה." (תהילים ק, ב)111 השמחה מציינת את המהפך, שיצרו הבעש"ט וחוגו, שסלקו מהחסידות את הסגפנות והדגישו את התביעה לשמחת חיים בכל רגע בחיי האדם, כי העצבות "הוא מניעה גדולה מעבודת הבורא יתברך לכן הזהירה תורה עליו שיראה להיות תמיד בשמחה כי אין השכינה שורה מתוך עצבות."112

בובר מנסח זאת במשפט:
עוררה התנועה החסידית גם בקרב אנשי הרוח, וגם בקרב 'האנשים הפשוטים' הכרוכים אחריה, שמחה בעולם כמות שהוא, בחיים כמות שהם, בכל שעת-חיים בעולם כמות שהיא.113


יא. עוד על הממד המוסרי בסיפור המבוסס
על דברי ר' אלימלך בספרו 'נועם אלימלך'


המגמה האתית של הסיפור החסידי נדונה בהרחבה על ידי אלשטיין בספרו האקסטאזה והסיפור החסידי. קביעתו היא שהסיפור החסידי בדומה לסיפור הייראי יש בו יסודות אתיים, אולם מגמתו היא אקסטאטית.114 לדעתו, הרובד הראשון בסיפור החסידי הם תכנים מוסריים, שעליהם נבנה תמיד רובד נוסף בעל משמעות מטאפיזית.115

ראינו לעיל כיצד תיאור התנהגותו של ר' אלימלך מעוגנת בתפיסתו המוסרית הבאה לידי ביטוי בספרו נועם אלימלך: האחריות לטובתו הפיזית, אישיותו המוסרית והתעלותו של כל יהודי והאחריות לעדתו ולעם ישראל.116 וכן, תיאור התנהגותם של תלמידי ר' אלימלך, ר' מנחם מנדל מרימינוב, המגיד מקוזניץ והחוזה מלובלין. הדרישה המוסרית מהאדם היא תנאי ראשון ובסיסי בעבודת ה', רק כשהיא מושגת הוא יכול להתקדם שלב נוסף בהתקרבותו אליו. להלן עוד כמה הארות התייחסות לתוקף המוסרי של תוכחת הצדיק והשלכותיו.

ר' אלימלך דורש מעצמו רמה מוסרית גבוהה, כדי לבחון את עצמו באוביקטיביות מירבית אם אכן הוא ראוי והרשות בידו להוכיח את הזולת כדבריו: "שצריך להסתכל על עצמו תמיד בכל מעשיו ותנועותיו בלי הפסק."117 ועוד:
דהנה האדם הרוצה להוכיח בני-אדם צריך להיות קדוש וטהור בכל בחינותיו דהיינו נפש רוח נשמה הוא טהור וגופו טהור ואז הוכח תוכיח את עמיתך.118
הסיגופים הרבים שנטל על עצמו ר' אלימלך נועדו לזכך את מידותיו.119 בהקשר זה ר' אלימלך מדגיש את תכונת הענווה, שהיא הבסיס לעבודת ה' בבחינת המסד עליו ניתן לבנות את הטפחות. הוא לומד זאת מהציווי לבני ישראל בפרשת תצווה:
וזהו שאמרו חז"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות גם בזה הורו לנו חז"ל דרכי מוסר השכל להוכיח בני אדם באופן זה דהיינו שיחזיקו עצמם תמיד בהכנעה גדולה ולא בשום מדרגה רק כמתחיל בעבודת הבורא120
ובמיוחד על תלמיד חכם הפונה בדברי מוסר לאנשים להקפיד "להיות מתון ומדקדק על עצמו בדיבוריו שלא יבוא לו חס וחלילה פניה מזה."121

פנייתו של אדם אל הצדיק, או הפוטנציאל שקיים בו לשמוע את דבריו, מאפשרת את תוכחת הצדיק. לכן רק אדם שמוכן להקשיב לתוכחה אותו מותר להוכיח. ר' אלימלך לומד זאת מדיבור המתחיל "דבר אל אהרון אחיך" כלומר:
דהתורה הקדושה מלמדת לאנשים המוכיחים לבני אדם שלא יוכיחו לאנשים לצים וריקניים אשר בוודאי אין דבריהם נכנסים כלל באוזניהם" אלא "דבר אל אהרון שהוא אחיך ורוצה במעשים טובים ויקבל תוכחה ממך.122
דרישה נוספת המתנה את מידת הצלחתו של הצדיק להשפיע על הזולת היא החיבור הנפשי אל הצדיק אשר כל אדם מישראל יכול לזכות בו. ר' אלימלך לומד זאת מהפסוק "דברו אל כל עדת ישראל" כלומר," ואפשר לכל אדם גם מי שהוא בכלל בשר שאינו צדיק כל כך יכול לבוא לראות את כבוד ה' על ידי התחברות הצדיקים ואחדותם."123 התחברות זו מקשרת את האדם אל מעשיו של הצדיק ואל גדלותו האישי וכך ההשפעה עליו תהיה גדולה יותר: "שיספר תמיד מהצדיקים הגדולים וימנה תמיד את מידתם הישרים."124 התחברות אל הצדיק מסייעת לאדם לתקן את מידת הגאווה. יש אם כן "לאחוז ולהתחבר עם הצדיקים על דרך שאמרו חז"ל הוי זנב לאריות ומחמת זה תזכה למדרגת הכנעה."125

דרישת ההתחברות חלה אף על הצדיק:
הצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורר לטובתם, כי מי שרוצה איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם על ידי שידבק עמו באחדות גמור.126
אינטרקציה זו בין הצדיק לאדם יוצרת פיתוך בין הנשמות והאדם מצליח להתעלות עמו. ו"כשהצדיק מלווה את חבירו הם מתקשרים זה בזה בקדושתם ונעשים כאחד."127

מצוות הוכח תוכיח את עמיתך היא כאש עצור בעצמותיו של הצדיק, והרצון לקיים מצווה זו נובע מיראת ה' אמיתית כפי שהוא אומר:
והאדם הזה אשר יראת ה' תמיד על פניו בלתי אפשרי לו להתאפק מלהוכיח בני אדם והוכח יוכיח את עמיתו ודבריו מעוררים את לב אנשים השומעים את דבריו לשוב לבורא יתברך.128
כך מתקשר הצדיק אל האדם החוטא, כשבלבו אהבה ויראה כלפי הזולת, וכל מטרתו לקרב את החוטא אל שורשו האמיתי בכך שמטה עצמו אליו: "הוא הצדיק המקבל השפעה מלמעלה, והוא משפיע לכל גם לשאינו הגון ומוכשר לקבל אף על פי כן הוא משפיע לו.":129 ועוד: "המשכת השפעה הבאה לעולם חסדו רצה לומר על ידי חסד של הצדיק, שגומל חסד עם כל אדם."130 זו ההתייחסות המיוחדת של הצדיק לעדתו ולכל מי שפנה אליו, גמילות חסדים עם הזולת, הנובע מתוך רגש של אחריות לגילויים השונים של חיי האדם. על הצדיק מוטלת החובה המוסרית לתמוך בזולת אפילו אם הדבר כרוך בירידה רוחנית של הצדיק כדבריו: "שצריך הצדיק לירד מדרגתו ולהטות אליו בדבר הדומה."131

מכאן, רמתו המוסרית הגבוהה של הצדיק היא תנאי ראשוני ובסיסי ליצירת קשר בונה בינו ובין קהילתו בינו ובין כל יהודי. את הדרישה הזו מבטא ר' אלימלך:
שהוא צדיק גמור צריך להיות מוכנע ושפל בעיניו כשה... ואז יכול להשפיע על ישראל את שלוש אלה בני, חיי מזוני.132
דברי ההגות המוסרית על יחס הצדיק לזולת המובאים כאן מתבטאים במלים המעטות בסיפור המתארות את יחסו של הצדיק לתלמידו. התוכחה הגלויה של ר' אלימלך לר' שמואל מקורה ברמתו המוסרית של הצדיק. יחסו אליו נובע מאהבת הרע ומהרצון להשפיע עליו שפע אלוקי בבחינת גמילות חסדים. בסיפור מתבטא גם רצונו של הצדיק לקרבו לשורשו האמיתי ולהעלות את דרגתו המוסרית ואת יכולתו המטאפיזית.

לא רק תוכחת הצדיק אלא גם מעשיו מסוגלים להפנים בנפש תלמידיו מעלות מוסריות כפי שאומר ר' אלימלך:
הצדיק אמיתי אשר כל כוונותיו להעלות השכינה מעשיו נכנסים בליבות בני אדם ונותנים אהבה רבה בלבבם והם מוסרים נפשם על קדושת שמו יתברך.133
תיאור החתונה המשקף את שיתוף הכלל בשמחת הפרט, את הרגשת הערבות ההדדית, גמילות חסד ואהבת הרע, מגלמים את המשפט לעיל.

נראה להלן, כיצד המערך הנארטיבי בסיפור, המורכב מיסודות אתיים מכוון על ידי המספר אל הפן המטאפיזי והאקסטאטי של עבודת ה'.


יב. הממד המאטפיזי של מוטיף הנישואין


הסיפור בנוי על מצע ריאליסטי של תקופת מחלות ומגיפות במזרח אירופה. אולם ייחודו של הסיפור החסידי טמון בכך, שרבדים ריאליסטיים אלו טעונים בהנחות ובמשקעים של פרדיספוזיציה רוחנית.134

מוטיף135 הנישואין המייצג את הכנסת - הכלה וכל התכונה שהיתה מסביב שימשו לר' אלימלך כגורם מוסרי חינוכי כפי שראינו לעיל. אולם ברובד מעמיק נוסף נמצא שמוטיף זה מעצים את הבחינה המטאפיזית בסיפור. בבסיס התימה נמצאת ההנחה האידיאית שלנישואין משמעויות רוחניות עמוקות אליהם יכול האדם להגיע, כשהוא מקיים בפועל את מצוות הכנסת כלה.

כוחה המטאפיזי של מצוות הכנסת כלה מודגש במלים: "וכפי הסגולה להשיא בעת חולי רע יתומים" כלומר, יש במצווה זו עוצמה רוחנית גדולה, שעל ידה מציאות ריאלית של חולי יכולה להשתנות. סגולה זו האיצה את ר' אלימלך, כשהחליט מיד להשיא את הכלה הרווקה עם נושא המים.

הנישואים הם חזרה לרובד המיתי של בריאת העולם, כפי שאומרים חז"ל: "מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון." (ברכות סא ע"א) במדרש מתואר כי הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה עשר חופות לאדם הראשון בגן-עדן, והמלאכים תופפו ורקדו לפניו (פרקי דרבי אליעזר יב), וכן אומרים חז"ל, שהקב"ה עצמו התעסק בגמילות חסדים: "מהן גמילות חסדים, שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה." (אבות דרבי נתן ד) אף האדם בעשיותיו הארציות מדמה לו, ומתחבר להוויה בראשיתית. הוא נעשה שותף ממשי לבורא עולם, ומקרין על עולמו הריאלי מציאות מטאפיזית, שממלאת את ישותו הקיומית. כפי שאומרים חז"ל:
גדול כוחן של גומלי חסדים, שאיו חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים אלא בצילו של הקדוש ברוך הוא. (רות רבה תרב).
הנישואים נתפסים בזוהר כחזרה לדמות האדם הראשון השלם שכל השפע האלוקי חל עליו. הזוהר מעניק למוסד הנישואין ממד מטאפיזי, כפי שמסביר ישעיהו תשבי בספרו משנת הזוהר:
ראיית הזכר והנקבה האנושיים באספקלריה של מערך הכוחות האלוקיים משווה אופי סקראלי מובהק לחיי הנישואין, וביחוד לפעולת הזיווג עצמה, המשקפת ומגלמת את הזיווג האלוקי בעולם הזה, ואף מסייעת להפעלתו ומושכת שפע ממנו לתחתונים.136
מכוח חיבורו עם האשה זוכה האדם להידבק בשכינה. מימוש הנישואין דווקא ביום שישי בליל שבת נתפס בזוהר כזמן מקודש ומכוון להתקשרות עם הבורא:
וזיווגם הוא בשעה שזיווג אחר מצוי, וזה משבת לשבת, לכוון את החפץ להידבק בו בקדוש ברוך הוא ובכנסת ישראל.137
מנהגים רבים, שנהוגים בשעת החתונה מתקשרים לרבדים מיתיים והיסטוריים, וכך הופך מוסד הנישואין לסמל בעל משמעויות מטאפיזיות. למשל: הולכת החתן עם שני שושבינים מרמזת על אדם הראשון, שמיכאל וגבריאל היו שושביניו (בראשית רבה ח, טו).

גם הזמן הריאלי הנוסף המתואר "ערב שבת קודש" ואחר כל "ובליל שבת קודש" מחדיר לסיפור ממד של קודש, ומחזיר את המשתתפים בחתונה ואת קוראי הסיפור לעבר של בריאת העולם המתחדש בחייו של היהודי המאמין מידי שבוע. שמחת הנישואין היא גם שמחת היצירה של אדם הראשון.

אף המנהג של הולכת החתן והכלה לחופה עם נירות דולקים ולפידים מתקשר לרובד מטאפיזי של מתן תורה כפי שנאמר שם: "ויהי קולות וברקים" (שמות יט, טז) וכן "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים" (שמות כ, טו) חז"ל ראו את החתונה כולה כחזרה למעמד הר סיני כדבריהם: "ביום חתונתו זה מתן תורה." (תענית כו ע"ב)138

למוטיב האש זיקה פרמורדיאלית למקורות קדומים במדרש ובזוהר, שם נתפס מוסד הנישואים כמקדש מעט בו שרויה השכינה. חז"ל לומדים זאת מהאות יוד המופיעה במלה איש, ומהאות ה, הנמצאת במלה אשה (סוטה יז ע"א). התנהגות מוסרית בין בני זוג משכינה שלום ביניהם, הם נעשים שותפים למעשי הבריאה, ומקרבים אליהם את השכינה, שהיא כאש רוחנית מאירה. אולם, אם הם מתעלמים מהאותיות יוד והא נדחקות רגלי השכינה, והיא הופכת לאש אוכלת ומכלה.139

אש רוחנית כזו נוצרת בזמן הריקודים, ובכוחה לכבות אש שלילית הקיימת בגיהנום. מוטיב האש כפי, שנאמר לעיל מסמל עוצמה רוחנית כה גדולה, שאדם רגיל כמו ר' שמואל לא היה מסוגל לזהותה, למרות שחל בו כבר מהפך נפשי. כאן חייבת היתה לבוא התערבותו של הצדיק, שבכוח אישיותו ואהבתו את הזולת הוא מעלה את החסיד לדרגותיו הרוחנית, ומביע משאלה שבזכות קיום ריקודי המצווה יזכו לכבות גחלת אחת שמוכנה להם בגיהנום. בקשה זו מבטאת את כוחו של ר' אלימלך להשפיע על מהלכים בעולמות העליונים בבחינת צדיק גוזר וה' מקיים.

הלהט של ר' אלימלך ושל תלמידיו יצר את האש מסביבם. האקסטאטיות שנוצרה כאן היתה תוצאה של שילוב בין כוונת הלב, ואמצעים חיצוניים כמו הניגון והריקוד. בעזרתם הם התנתקו מן הריאליה הרגילה ונכנסו לריאליה חדשה, שפתחה אופק נפשי חדש. הרוקדים עברו שינוי פנימי וכל המערך הפיזיונומי-פסיכולוגי תפקד בדרך חדשה. לדברי אלשטיין, במצב האקסטאטי משתנים יחסי ה'אני' והעולם, וכן יחסי ה'אני ' עם עצמו. מתחולל מהפך בסדר העדיפויות של הדחף הפרגמטי על פני הדחף הפרמורדיאלי.140

לעיל הובהר, שהשתתפות פיזית של אדם בחתונת רעהו מתוך כוונת הלב מדחיקה את תכונת הגאווה שבו, אולם יש לראות בעצם מוסד הנישואין אתגר אף לנישאים עצמם. גם הם בהתקשרותם זה לזה נדרשים לוותר הרבה פעמים על צרכים ורצונות אישיים מתוך התחשבות האחד בשני. כדי להצליח בבניית התא המשפחתי נדרשים בני הזוג להתמודד עם תכונת הגאווה הטבועה בכל אדם באשר הוא. על כן ניתן לראות במוטיף הנישואין קטליזטור ונקודה מרכזית, שמסביבו מתארגנים הפרטים מסביב. הנישואין הופכים לארלבניס, משמע, לחוויה הנחווית מחדש ביצירה האומנותית. בובר כתלמידו של דילתי רואה בסיפור החסידי את הארלבניס, את שימור החיים בהוויתם.141 ביטוי מוחשי לשימור הווית החיים בא לידי ביטוי בתיאור החתונה שם מצטלבים כל המוטיבים העיקריים שבסיפור וכולם חותרים להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. הריקוד, השמחה, הנגינה והאש כולם מגיעים להעצמה בשעת החתונה, כשהמנצח על כל השמחה הגדולה הזו היה הצדיק ר' אלימלך, שבכוח אישיותו יצר עדה בעלת דינאמיקה עצומה, כשהוא "מרכז כוחה, בו מתלכד הלהט של הנשמה העדתית, ובכוחו מתעלה הלהט, כשהוא ממוזג עם להט נשמתו שלו."142

הזכרנו לעיל, שהבית נתפס כמקום מרכזי במישור המרחבי. הכוונה היא לא רק לבית פיזי אלא לבית היהודי על כל משמעויותיו הרוחניות והמטאפיזיות. וכך המוטיף של הנישואין מקבל העצמה והופך לסמל בעל מספר רבדים. הרובד הראשון הוא קיומי-פיזי של האדם הזקוק לקורת בית מעל ראשו. השני, הבית החייב להיבנות על בסיס של אתוס חברתי, הכולל התנהגות מוסרית של התחשבות ואחריות בין אישית. הרובד השלישי האידיאלי הוא שהבית ישמש גשר ישיר לעולמות רוחניים, כמו סולמו של יעקב, שבסיסו הוא בארץ, אך ראשו מגיע השמימה. רובד נוסף הוא הבית היהודי כמגן על ערכי העם היהודי מפני התבוללות. זהו רובד בעל משמעות לאומית, הקשור בהבט ההיסטורי של עם שגלה מארצו, היינו, מביתו.143


סיכום


ראינו, שהטקסט
נושא מטען אילוזיות ומבחינים במשקעי פרידיספוזיציה בהדים מן המקרא, מן המדרש מהזוהר, מספרות המוסר הקבלית ומפרשנות המקרא הקבלית, וכל אלה משוקעים במרקם הנארטיבי-הלשוני של הסיפור.144
ניתן לומר, שקביעותיו של אלשטיין הוכיחו שהרובד הראשון בסיפור החסידי הוא התוכן המוסרי ועליו נבנה הרובד המטאפיזי, שהוא הרכיב הקובע את שיוכו של הטקסט לסוגה הנקראת סיפור חסידי, ואף במערכת הסמלים נבנה רובד נוסף אקטואלי לתקופתו של ר' אלימלך על משקעי המסורת הקדומה.145 משקעים פרידיספוזיציוניים אלו, כפי שבאים לידי ביטוי בסיפור הם חלק אימננטי של עולמו הרוחני של ר' אלימלך, המפותח בהרחבה בספרו הדרשני על פרשיות התורה נועם אלימלך, בליקוטי שושנה, בצעטיל קטן, בהנהגות שונות, בתפילה שחיבר והנאמרת לפני תפילת שחרית ובאגרת שכתב תלמידו ר' זכריה מנדל מירוסלב.146

עקבנו אחר הנחותיו הרוחניות של ר' אלימלך תוך בדיקת התואם בין הנחות אלו למשקעים הרוחניים, שהועלו בעיבוד הספרותי. במלים אחרות הסיפור החסידי הוא אמצעי נוסף להעברת המסר של החסידות, מסר עיוני אידיאי בלבוש סיפורי.147

כמו בסיפור מדגם א הטלוס של הסיפור שלפנינו הוא שתשתית מוסרית בנפש האדם היא המאפשרת את התעלותו הרוחנית והמטאפיזית.

לסיכום, ניתן לראות שעל ידי הפעולה ההרמנויטית, שכללה ניתוח המבנה הסטרוקטורלי של הטקסט החסידי, הבנת הרובד הסמנטי, והבנת העולם הרוחני, עובר הקורא המודרני של המאה העשרים מתהליך של ריחוק לגבי הטקסט לתהליך של ניכוסו.148

על הערכים בסיפור והשלכותיהם החינוכיות הרלוונטיות להוראת הספרות ולמערכת החינוכית בכלל, ראה פרק ח.

ראה תרשימים של מבנה הסיפור ומערכת היחסים בין הדמויות בנספח 3.

הערות:



1. לדברי אלשטיין, "אחת האפשרויות להתמודד עם הכרת מהותו של הסיפור החסידי היא להתמקד בסדרת סיפורים, הסובבים סביב נושא מרכזי או שיש להם תימטיקה משותפת, ולבחון את התכונות הספרותיות והתיאולוגיות המתבטאות בהם." על פי הירש ניתן לראות בסיפורים אלו ז'אנר פנימי של הסיפור החסידי ולכן ראוי לבחון את ייחודו. ראה: אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 170. הסיפור שלפנינו עובד על ידי בן-יחזקאל, ראה: מרדכי בן יחזקאל, 'חתונה בשעת מגפה' ספר המעשיות, דביר, תל-אביב תשכ"ה (להלן: בן יחזקאל, ספר המעשיות), עמ' 73-75. כמה תוספות ושינויים מופיעים בגרסתו. למשל, מצוין שם עירו של ר' שמואל, העיר נישטט המצויה ליד קראקא. הוא מגיע אל ר' אלימלך כדי לתהות על קנקנו. כשהגיע אל הרב נתן לו שלום. ר' אלימלך החזיר לו שלום, אולם כשהושיט לו את ידו אמר לו ר' אלימלך שהוא מריח ריח של נבלה. מודגש כי כבר באותו יום, כשר' שמואל החל לפשפש במעשיו התחיל ר' אלימלך לקרבו, והשתעשע עמו בדברי תורה. נושא החולי הרע שמופיע בסיפור המקורי זוכה אצל בן יחזקאל לפירוט רב. מתברר שמגפה גדולה שלטה בעולם, שהפילה חללים רבים, וצדיקי הדור התפללו לעצירת המגפה. בסיפור המנותח אין דיאלוג בין ר' אלימלך ליהודי הכפרי, ואילו אצל בן יחזקאל הדיאלוג מאפיין את דמותו של היהודי, המאמין בכוחו של ר' אלימלך לסייע לו בצרתו. הוא מבטיח לר' אלימלך שיעשה ככל שיצווה עליו. מקצועו של החתן אף הוא שונה בעיבוד בספרותי. הוא אופה בניגוד לנושא המים באוהל אלימלך. דמותו של ר' אלימלך אצל בן-יחזקאל מועצמת על ידי פירוט עשיותיו והכנותיו לקראת החתונה. כמו: הזמנת חייטים, הכנת הסעודה ודאגה שכל האורחים יבואו להשתתף בהכנסת כלה. סעודת המצווה בחתונה אף היא מפורטת. ישנה תוספת בסיום והיא הבעת תפילה, שבזכות ריקודי המצווה יסיר הקב"ה כל מיני מחלות וכל מיני פורענויות.
2. פאה א, א; ראה: רלה קושלבסקי, דינה לוין, "בן סבר ושפיפון בן ליש", בתוך: יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), סיפור עוקב סיפור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, (בדפוס).
3. על ההתארגנות הקהילתית במתן סיוע להכנסת כלה ראה: שמחה אסף, "החיים הפנימיים של יהודי פולין", מאזניים יא (תש"א), עמ' 184-199.
במצוות הכנסת כלה עסקה החברה היהודית בפולין והתפקוד השוטף של מוסדות ושירותים כלל גם קרנות שונים. פונקציה זו טופלה על ידי חברות מיוחדות שעסקו במתן סיוע חברתי כגון הכנסת כלה, עזרה לעניים, ביקור חולים וצדקה. ראה: רוסמן, פולין, עמ' 102-106.
4. סיפורים על התערבותו של ר' אלימלך בנושא הכנסת כלה ראה: אוהל אלימלך, עמ' 36-37. הסיפור נמצא גם בספרו של שלמה גבריאל רוזנטל, התגלות צדיקים, תפארת צדיקים, גדליה נגאל (מהדיר), כרמל, ירושלים תשנ"ו (להלן: התגלות צדיקים), עמ' 81-83, סימן קכז, עמ' 60-61, רמט, ריח, רעג; ראה: לישרים תהילה, עמ' 91-92, ראה: אליהו כי טוב, חסידות ואנשי שם, כרך ב, בית הוצאת ספרים, ירושלים תשל"ח, עמ' קלה-קמא.
5. על הנישואין במדרשי חז"ל ובזוהר ראה: משה דוד גרוס, אוצר האגדה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ג (להלן: גרוס, אוצר האגדה), "חתן וכלה" עמ' תיט-תכב, "נישואין", עמ' תתיז-תתכא, "חתונה" עמ' תיז-תיח. ביטוי ספרותי לנושא זה מצוי כבר בתקופת ספרד. שירי חתונה נמצאו בשירת ספרד והם כוללים דברי אהבה לכלה מאהובה ולחתן מאהובתו. ראה: בן-ציון נחמיאס, שירת ספרד, ספרית מעריב, תל-אביב תשנ"ב, עמ' 32-37, וכן ראה: משה בן יעקב אבן עזרא, שירי משה בן יעקב אבן עזרא, ספר ראשון, שירי החול, דביר, תל-אביב-ירושלים תרפ"ח, עמ' 117. שירים לכבוד חתנים, שנוסחו בלשון כללית על כל חתן וכלה, הושרו גם בשירת תימן. המאפיין את השירה הזו, הרחבת היחס בין החתן לכלתו לממד לאומי ומטאפיזי. החתן והכלה כשיקוף של כנסת ישראל והקב"ה, וזיווגם בארץ סימל התפייסות ואחדות בין כנסת ישראל - הרעיה לדודה שבשמים. ראה: יהודה רצהבי, שירת תימן העברית, עם עובד, תל-אביב 1988, עמ' 135-141. תודתי נתונה לפרופ' יהודה רצהבי על הערותיו בנושא זה. במאה השבע-עשרה במסגרת מעגל חיי האדם נמצאו שירים לכבוד החתן העולה לתורה. ראה: אפרים חזן, פיוטי ר' משה בוג'נאח איש טריפולי, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ט, עמ' 181-189. תודתי לרויטל יפת על הערותיה.
במאה השמונה-עשרה נמצאים פיוטי חתונה בין פיוטי ר' יעקב אבן-צור. ראה: בנימין בר-תקווה, פיוטי ר' יעקב אבן-צור, מכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח ירושלים תשמ"ח, עמ' 179-182; ראה: יששכר בו-עמי, דב נוי, "פרקים בחקר מנהגי חתונה", מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ד, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ד.
במאה העשרים נמצא עיבוד ספרותי לנושא הכנסת כלה ראה: ש"י עגנון, הכנסת כלה, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשכ"ז. עיבוד ספרותי נוסף כתב שאול טשרניחובסקי באידיליה "חתונתה של אלקה", שנכתבה על יסוד זכרונותיו מימי ילדותו. ראה: שירי שאול טשרניחובסקי, דביר, תל-אביב תשכ"ח (להלן: "חתונתה של אלקה"), עמ' קעח-קצב. על שיחה בין חתן לכלה בערב נישואיהם ראה: יהודה לייב פרץ, 'חתן וכלה', כתבי י' ל' פרץ, דביר, תל-אביב תשכ"ה, עמ' רצח-רצט, וכן על זכרונותיו מיום חתונתו ראה: שם, שם, עמ' תעא-תעו. על נושא הכנסת כלה בסיפורת החסידית, ראה: נגאל, הסיפורת החסידית, עמ' 104-115. על הכנסת כלה וחתונות בחסידות ראה: אלפסי, בשדה החסידות, עמ' 477-488.
6. תודתי לפרופ' אידל, שהעיר את תשומת לבי לאופיו המיסטי של הכנסת כלה.
7. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 196.
8. מנחם מנדל בודק, סדר הדורות החדש, לעמבערג תרכ"ה, עמ' 62. ראה: התגלות צדיקים, עמ' 112, הערה 376; על שושלת קארוב ראה: אלפסי, מדור לדור, עמ' 266. טבלה המציינת התפלגות תלמידי ר' אלימלך ראה: אשכולי, החסידות בפולין, עמ' 43.
9. על מקומה של קרקא כמרכז רוחני, תרבותי וכלכלי ליהודי פולין ראה: משה אריה קורץ, "קרקוב", אנציקלופדיה עברית, כרך ל, ירושלים תשל"ח, טורים 308-313.
10. על מגפות, גורמי התפשטותן והדרכים הרפואיות לטיפול בהן ראה: מאיר יואלי, "אפידמיולוגיה", האנציקלופדיה העברית, כרך ה, ירושלים תשל"ח, טורים 189-192. על מגפת הדבר שהתפשטה באירופה וכונתה "המוות השחור" ראה: שאול אדלר, "דבר", אנציקלופדיה עברית, כרך יא, ירושלים תשי"ז, טורים 866-876.
ה"מוות השחור" בשנת 1345-1350 גרם למותם של שליש האנושות כ-43 מליון נפש. מקור המגפה בסין בשנת 1333 ומשם התפשטה דרך הודו, פרס ורוסיה לאירופה. עד סוף המאה ה-17 דעת הכנסייה היתה שהמגיפה נשלחה מהאל בגלל חטאי האנושות. בפולין פרצה מגפה גדולה ב1572-. המגיפות באירופה היו הרקע להופעת מחול המוות שהיה מעין ריקוד שסימל את ניצחון האדם את המוות. על כך ראה: דוד ש' כץ, מחול המוות - מיסטיקת אמונות אומניות וספרות, הוצאת ספרים על שם י' ל' פרץ, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 54-57, 116-118.
הסיפור משקף אמונה, שיש בכוחה של מצוות הכנסת כלה לעצור את המגפה.
11. הנבלה - פגר של גופת אדם או בעלי חיים. בתנ"ך הנבלה מתקשרת לביטויי שיקוץ וטרפה והיא מטמאת את האדם. ראה: ויקרא יז טז, ויקרא כב, ח, דברים יד, כא. בהקשר לאדם הביטוי "נבלה" מתקשר לאדם חוטא ורשע כמו איזבל. ראה: מלכים ב ט, לג. עם ישראל החוטא מכונה כך על ידי ירמיהו. ראה: ירמיהו ז, לג, וכן ישעיהו ה כה.
12. ברכות ה ע"א. הייסורים הבאים על האדם הם בעלי משמעות בכך שהם מחייבים אותו להתבונן בעצמו ולפשפש במעשיו. המוטיב של פשפוש האדם במעשיו חוזר כמוטו בסיפורים על ר' אלימלך. ר' אלימלך חודר לנשמתם של האנשים בכוח ראייתו, וחושף את הרבדים העמוקים בשורש נשמתם. ללא חשש הוא מצביע על נקודות התורפה, שמהוות חייץ ביניהם לבין בוראם. אנשים רבים החלו להתבונן בעצמם בעקבות חשיפה זו. על כך ראה: סיפור מדגם ג וכן אוהל אלימלך, סימנים קז, קח, קיט (סיפור קיט הועתק מהספר התגלות צדיקים, עמ' 65-73), קכו, קע, קעג.
13. הקינוח מתפרש כניקוי מסך חיצוני המעכב את הראייה הרוחנית. בנועם אלימלך מדבר ר' אלימלך על מסך שמעכב את האדם לעבוד את בוראו כהלכה ויש צורך להסירו כפי שעשה אברהם אבינו. כדבריו: "ויש בני אדם שאינם מסגפים עצמם כ"כ ואעפ"כ זוכים לחסידות ושלימות זה ג"כ על ידי סיבת הצדיק שסיגף עצמו והסיר המסך המבדיל הגדול החרולים והקוצים והברקנים החיצונים המעכבים את האדם לבוא לדרכי ה' ועושים שביל ודרך בעבודתו יתברך אזי בקל לקרב אל הקדושה ולילך בדרכי ה' ", ראה: נו"א, חיי שרה, יא ע"א.
14. ישנם סיפורים נוספים המעידים על גישה חינוכית ישירה זו. ראה: אוהל אלימלך, סימנים קטו, קיט, קכו, קע, בסיפור בעמ' קע נוקט ר' אלימלך באותם מילים: "מי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא ולדרוך על מפתן ביתי וריחו נודף ריח רע." הדברים מיוחסים לר' דוד מלעלוב. מוטיב הסרחון נמצא גם בסיפור נוסף עמ' 60-61. הסיפור מופיע בגרסה מקוצרת בממקור ישראל, ליקט מיכה יוסף בן גוריון, דביר, תל-אביב תרצ"ח (להלן: בן גוריון, ממקור ישראל), עמ' שכג-שכד. אך לא היתה זו הדרך החינוכית היחידה בה השתמש ר' אלימלך. סיפורים רבים מעידים על שיטה חינוכית עקיפה, שבעזרתה ר' אלימלך החזיר אנשים רבים בתשובה. ראה: אהל אלימלך סימן כ, ר' אלימלך מוכיח את עצמו בפני רבים, והשומעים הבינו, שהדברים יוחסו אליהם וחזרו בתשובה. בסימן קלז ר' אלימלך ור' זושא משתמשים בשיטת ההאשמה עצמית כדי שהאחרים יפשפשו במעשיהם, וכן בסיפור קעג, ר' אלימלך פונה אל עצמו ומוכיח את מידת התאווה שיש לו בזמן האכילה, וכן ראה בהמשך העבודה סיפור מדגם ג.
15. על המטפחת המשנה את ראיית האדם וגורמת לו לחזור בתשובה ראה: מנחם, מנדל, בודק, סיפורים חסידיים, מהדיר: גדליה נגאל, ירון גולן, תל-אביב תשנ"א (להלן: בודק, סיפורים חסידיים), עמ' 229-231.
על "החוזה מלובלין" מסופר שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו. הוא לא יכול היה לעמוד בכל הרוע שראה בעולם, על כן בקש שייקחו ממנו סגולה זו. ובמלאת לו שתים-עשרה שנה כרך מטפחת על עיניו, וכך ראה רק את כברת ארץ שלפניו. על כך ראה: בובר, גוג ומגוג, עמ' 9-10; על המטפחת כחפץ אישי של הצדיק ראה: יצחק גנוז, "חפציהם האישיים של צדיקים כאוצרי סגולות", דברי הקונגרס העולמי העשירי, ד 2 (טו-כא אב תשמ"ט), עמ' 29-31; על הבעש"ט מסופר שבמסעו לארץ ישראל התחוללה סערה גדולה בים והוא פשט את המטפחת על הים וכך שטו הוא וחבורתו עד הגיעם לסטאמביל ראה: יעקב סופר, סיפורי יעקב, גדליה נגאל (מהדיר), כרמל, ירושלים תשנ"ד (להלן: סיפורי יעקב), עמ' 107-109. על מוטיב המטפחת ראה: ש"י עגנון, "בלבב ימים", אלו ואלו, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשכ"ז, עמ' תפז. באותו סיפור היא משמשת כחפץ בעל כוחות על טבעיים (עמ' תקמ); הנ"ל, 'המטפחת', אלו ואלו, שוקן, ירושלים תל-אביב תשכ"ז, עמ' רנו-רסז. המטפחת בסיפור זה מקבלת משמעות אסכטולוגית, ומתקשרת אף למוטיב האש. העני מביט בילד בעיניים של אש, וכורך את פצעיו במטפחת שנתן לו הילד. העני מזוהה אצל הילד כדמות המשיח היושב כעני בפתח העיר מתיר ואוסר את פצעיו (על פי סנהדרין צח ע"א). על המטפחת ככלי תחבורה ראה: גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ"ג (להלן: נגאל, עגנון), עמ' 16-18. על המנהג לרקוד עם הכלה במזרח אירופה בהפסק של מטפחת ראה: צבי פרידהבר, "הריקוד בהפסק של מטפחת" (להלן: פרידהבר, "הריקוד"), מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ג (סיון תשמ"ב), עמ' 35-45. ראה: אורי צבי גרינברג, 'עם מטפחת המשי ביד', 'לסעיף סלע עיטם', כל כתבי אצ"ג, כרך יג, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"א, כרך יג, עמ' 119. סיפורים על חפציהם של הצדיקים כמו: משקפיים, תפילין וסגולותיהם ראה: מרדכי בן-יחזקאל, ספר המעשיות, כרך ב, עמ' 635-636, 637-640, 643-644.
דוגמא נוספת לכוחם של חפצי צדיקים ראה: מרטין בובר, גוג ומגוג, עמ' 212, ר' דוד מלילוב ציווה לפני מותו להעביר את גביעו לרבי מלובלין. בנו משה שהיה חתנו של 'היהודי' מילא אחר דבריו, ובשעה שהחוזה אחז בו נזדעזעה ידו. רק בפעם השלישית יכול היה להחזיק בגביע ולשתות ממנו. מעניינת עדותו של ר' מרדכי מנסכיז, שהציע לאשה אחת לבוא אל ר' אלימלך בשעה ששתה תה, כיון שזו שעת רצון לעשיית ישועות. לאחר פטירתו של ר' אלימלך נטל ר' מרדכי את הכוס ולקחה לעצמו, שכן הבין את הסגולה שבה, ואכן הרבה עקרות נפקדו בשעה ששתה בכלי זה. ראה: דברים ערבים יד ע"ב. שני סיפורים, הקשורים בשני חפצי קדושה של ר' אלימלך נתפרסמו בעיתונות. בסיפור אחד ניצלו תפילין של ראש שלו מן השואה והם נמצאים בידי צאצאיו בארץ דור שביעי לר' אלימלך. סופר הסת"ם הידוע ר' משה מפשבורסק כתבם בהידור של מצווה, כשהוא טובל לפני כתיבת כל מילה. מספר ד. ה. שהתפילין היו צמודות לסבו בכל טלטוליו בסיביר. אביו בקש לבדוק אותם מחשש שנפגעו מהתנאים הקשים של לחות וחילופי קור וחום, אך סבו לא הסכים לגעת בהם. רק לאחר מותו ומות סבתו אביו נתן את התפילין לבדיקה, ומה רבה היתה התדהמה לראותם כאילו נכתבו זה עתה. הקלף היה נקי והכתב מבריק. "ר' משה מפשבורסק עשה מלאכתו לא רק בכוונות קדושה, אלא גם בכוונה שישמרו עד בוא המשיח", ראה: משה נפתלי, "ולזכרון בין עיניך", החודש הזה, 12 טבת תשנ"ז (דצמבר 1996). סיפור אחר מתייחס לעטרה מכסף שהיתה תפורה על טליתו של ר' אלימלך, וליוותה את אם המספר (שם הכותב שמור המערכת) בכל אימי השואה. האם, דור שביעי לר' אלימלך, ספרה שהטלית עברה מדור לדור. הסבתא נאלצה לפרום את העטרה מהטלית, כיון שהטלית היתה כבדה והקשתה עליה בבריחותיה ביערות. הסבתא שמרה על העטרה והחביאה אותה על גופה. היא האמינה שבזכות עטרתו של ר' אלימלך היא נצלה ומסרה את העטרה לאמו וזו ביקשה מהמספר לחברה לטליתו. לדברי המספר החייט שנתבקש לתפור את העטרה החזיר לו את הטלית עוד באותו ערב, ואמר לו שהוא חושש להחזיק אותה בלילה בביתו, כי הרגיש שיש בה משהו מיוחד, ראה: 'טלית בעקבות תפילין', החודש הזה, 13 שבט תשנ"ז (ינואר 1996). ראה: הערות 37, 48 בסיפור מדגם א. תודתי לגב' אורית רוטפלד, שהמציאה לי סיפורים אלו.
16. ציון הזמן שעה טעון ומרמז על דברי חז"ל שקבעו שהאדם נידון לפי מעשיו באותה שעה ראה: ראש השנה טז ע"א, וכן הדגישו שאדם יכול לקנות את עולמו בשעה אחת. ראה: עבודה זרה י ע"ב.
17. אחד ההסברים לאמרת חז"ל בברכות ו ע"ב, שכל המשמח חתן וכלה "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", הוא שירושלים אשר נחרבה בגלל שנאת חינם תיבנה שנית על ידי גילוי של אהבת חינם. כשאדם משמח את החתן והכלה בכל לבו הוא מצמצם את נפחו האישי ומגביר את האחווה וזו הדרך בה יכולה ירושלים להיבנות.
18. גיהנום על פי האמונה הוא מקום עינוים של הרשעים בעולם הבא כשמוטיב האש שולט בתיאור מקום זה. ראה: אברהם אבן-שושן, המילון החדש, "גיהנום", וכן ראה: אליעזר בן-יהודה, "גיהנום", מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, לעם, תל-אביב 1948, עמ' 753. על גיהנום בתלמוד, במדרש ובזוהר ראה: גרוס, אוצר האגדה, "גן עדן וגיהנום", עמ' קעט-קפד; על מדרשי חז"ל בנושא הגיהנום ראה: ביאליק, רבניצקי, ספר האגדה, ב, עמ' תמה-תמח. וכן בתיה קידר, "גיהנום", האנציקלופדיה העברית, כרך י, ירושלים תשכ"ט, טורים 647-650; על גיהנום בקבלה ראה: יעקב לוינגר, "גיהנום", האנציקלופדיה העברית, כרך י, ירושלים תשכ"ט, טורים 650-651. על הגיהנום בנצרות ראה: שלמה פינס, "גיהנום", האנציקלופדיה העברית, כרך י, ירושלים תשכ"ט, טורים 652-653. על הגיהנום בפולקלור ראה: שבלייה, גירברנט, מילון סמלים, עמ' 492-490 וכן Stith Thompson, Motif Of Folk - Literature, 1955, A 670. על יחסו של ר' אלימלך לגיהנום ונכונותו לקפוץ לשם, כי ה' ובית דינו ציוו זאת, ראה: אוהל אלימלך, סימן קעח.
19. הגימטריא היא צירוף מלים על יסוד ערכן המספרי של אותיותיהם או על יסוד תמורת אותיות בסדר האלפבית על פי שיטה קבועה. גימטריא היא אחת המידות שהתורה נדרשת בהם. על הגימטריא בספרות התנאים, האמוראים ובספרות המדרש ראה: אפרים אורבך, "גימטריא", האנציקלופדיה העברית, ירושלים תשכ"ט, כרך י, טורים 683-685, ועל הגימטריא בקבלה ראה: גרשום שלום, "גימטריא", האנציקלופדיה העברית, ירושלים תשכ"ט, כרך י, טורים, 685-687.
20. שלום, שם, טור 686.
21. נו"א, מקץ, כג ע"ג-ע"ד.
22. נו"א, חיי שרה, י ע"ב; וכן ראה: נועם אלימלך, מהדורת נגאל, חיי שרה, י ע"ב, חיי שרה, יא ע"ב; והערותיו שם. דוגמאות נוספות של גימטריות ראה: נו"א, וישב, יט ע"א, ע"ב, תזריע, נט ע"א, וראה הערותיו של נגאל, שם, תזריע שטו, קרח, עט ע"ג.
23. הרחבה על כך ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 73-75.
24. "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני" (בראשית כד, מט); וראה פירוש אבן עזרא שם, ד"ה: חסד.
25. "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת"(שמות לד, ו); ראה: "כל אורחות ה' חסד ואמת" (תהילים כה י), ראה: תהילים פו טו. בתלמוד חוזר הביטוי "חותמו אמת" (שבת נה ע"א), ובמדרש נאמר על דרכיו שהם דרכי חסד ואמת וגמילות חסדים (תנחומא וישלח, י).
26. באגרת הראשונה של ר' אלעזר, שנדפסה בספר נועם אלימלך, מופיע המשפט "שמעולם אין מניחים ממון בקופסא, ולא לן אצלם אף לינה אחת הממון, רק מוצאים אותם לצורך עניי ישראל ולצורך בתולה ישראל להשיאם." לדעת ההיסטוריון דובנוב, יש בדברים אלו איזכור של "חוק הסבלנות" של הקיסר יוסף השני משנת 1782, החוק אוסר על נישואין לפני י"ח שנים ועל תלמידים שלא למדו בבית ספר "נורמלי". ראה: דובנוב, תולדות החסידות, עמ' 185, הערה 2. הרחבה בנושא גזירות הנישואין ראה: ישראל הלפרין, 'נישואי בהלה במזרח אירופה', ציון, כז (תשכ"ב), עמ' 289-293. הדים לאירועים היסטוריים אלו נמצאים בסיפור על יהודי שבא אל ר' אלימלך, וביקש שישיא את בתו, שכן גזרת המלכות מונעת זאת ממנו. הוא טען שיש לו דין תורה עם הקב"ה. ר' אלימלך צירף אליו כמה צדיקים ויחד פסקו שהדין הוא עם היהודי. בסיפור מתואר ר' אלימלך שהיה בדבקות נפלאה, עיניו עצומות ופניו כלפיד אש בוערות. ר' אלימלך משלח את היהודי ומבשר לו שהגזרה נתבטלה. באמצע הדרך שמע היהודי את קולות השמחה של בני ביתו שיצאו לקראתו לבשר לו את הבשורה הטובה על ביטול הגזרה. ראה: אוהל אלימלך עמ' 36-37; לישרים תהילה, עמ' 94-95. ראה גרסה זאת גם אצל רוזנטל, התגלות צדיקים, עמ' 81-83.
27. על תלמידי ר' אלימלך מליזנסק ראה לעיל הערה 8.
28. ר' מנחם מנדל מרימינוב היה מבחירי תלמידיו של ר' אלימלך ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 52; על דמותו של ר' מנחם מנדל מרימינוב ראה: בובר, גוג ומגוג, עמ' 167-168, 189-191, 215, 223-224; וכן אוהל אלימלך, סימן קפב, ר' מנחם מנדל בדרכו אל ר' אלימלך עמד בניסיון כיוסף הצדיק ור' אלימלך הכיר בצדיקותו.
29. ר' ישראל בן ר' שבתי נולד בשנת תצ"ו (1736) - ונפטר ביד תשרי תקע"ד (1814). פרטים ביוגרפיים עליו, ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 33-34; על קשריו עם ר' אלימלך ראה: אוהל אלימלך, סימן קסא, ר' אלימלך נתן לפני מותו את כוח הלב לתלמידו ר' ישראל (סימן קפו). היו ביניהם גם קשרי משפחה ברבות הימים כאשר ר' משה אליקים בריעה, בנו של המגיד נשא בזיווג שני את נכדתו של ר' אלימלך בת בנו ר' אלעזר, ונכדו של המגיד ר' חיים מאיר יחיאל ממוגלניצא היה חתנו של ר' אלעזר. ראה: לנדוי, הרבי אלימלך, עמ' רמ, וכן הערה 9 בעמ' רמד-רמה; על דמותו הרוחנית של המגיד ועל יחסו למצוות הכסת כלה, ראה: צבי מאיר רבינוביץ, בין פשיסחה ללובלין, קשרים, ירושלים תשנ"ז (להלן: רבינוביץ, בין פשיסחה ללובלין), עמ' 159-253; וכן ראה: שרה שטינפלד (ניסגרטן), תורתו החסידית של ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ, עבודה לשם תואר דוקטור, J.T.S 1981; ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 39. על הזיקה בין פירושיו של המגיד לנועם אלימלך ראה: זאב גריס, "ר' ישראל מקוזניץ ופירושיו למסכת אבות", בתוך: ר' אליאור, י' ברטל, ח' שרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה - מחקרים ביהדות פולין, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 127-165. על כישוריו המוזיקליים, ראה: גשורי, נגינה וחסידות. ר' ישראל "המגיד מקוזניץ" נודע בניגוניו, שנקראו "ניגונים קדושים" והושרו בדבקות רבה. גם עניינים של חולין היה אומר בניגון. ראה: שם, שם, עמ' תעה; תיאור דמותו של המגיד ועל היכולת להתפלל שקיבל מר' אלימלך ראה: בובר, גוג ומגוג, עמ' 64-65. סיפורים עליו ראה: בובר, שם, עמ' 248-257. שני הסיפורים בעמ' 257 קושרים את דמותו של המגיד לעולם הנגינה. על המגיד שקיים מצוות הכנסת כלה ופעל בזכותה מעידים סיפורים רבים. ראה: יעקב קינדר, סיפורים נוראים (לעמבערג תרל"ה), כרמל, ירושלים תשנ"ב (להלן: סיפורים נוראים), עמ' 77-79; וכן, שמחה רז, עולם הזה עולם הבא, עולם הספר התורני, ספרית מעריב, תל-אביב 1991, עמ' 65-170; עיבוד ספרותי על מעשה הרב מקוזניץ והגנב ראה: שמואל יוסף עגנון, 'והיה העקוב למישור', אלו ואלו, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשכ"ז, עמ' עו; וכן ראה: בובר, גוג ומגוג, שם עמ' 150-156.
30. סיפור על שואבי המים בפראג שנודעו בידיעות רבות בתלמוד ראה: מרדכי בן יחזקאל, ספר המעשיות, ב, עמ' 613. יחס של חיבה אל שואב המים, רווק בן ארבעים, נמצא בסיפור על ר' פנחס מקוריץ תלמידו של הבעל שם טוב. אשתו של ר' פנחס חירפה את שואב המים ור' פנחס הוכיח אותה שאסור להדאיב לב יהודי: "ירא אני מפני הירשלי כל כך יקר הוא." ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 129.
31. ר' יעקב יצחק הורוביץ נולד בשנת תק"ה (1745) ונפטר בשנת תקע"ה (1815) היה חברו של המגיד מקוזניץ ונחשב לתלמידו הקרוב של ר' אלימלך. ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 33-34; ראה: רחל אליאור, "בין ה'יש' ל'אין' - עיון בתורת הצדיק של ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין", בתוך: רחל אליאור ועוד (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה - מחקרים ביהדות פולין, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ד (להלן: אליאור, בין ה'יש' ל'אין'), עמ' 167-239. קשריו של ר' אלימלך והחוזה מוצאים את ביטוים בכמה סיפורים. ראה: אוהל אלימלך, קכו, קמא, קסג, שלא. לפני מותו ר' אלימלך העניק ל ר' יעקב יצחק הורוביץ את מאור עיניו ויכולת הראייה שלו ומאז נקרא "החוזה". ראה: שם, סימן קפו; ראה: סיפורי יעקב, עמ' 97-99.
על דמותו הרוחנית ותורתו של החוזה ראה: רבינוביץ, בין פשיסחא ללובלין, עמ' 103-158. על החוזה ותורת הצדיק ראה: אליאור, שם, עמ' 167-239; וכן ראה: ברכה זק, "עיון בתורתו של החוזה מלובלין", בתוך: רחל אליאור ועוד (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה - מחקרים ביהדות פולין, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 219-239. מרטין בובר הקדיש חלק מעבודתו הספרותית ל"חוזה מלובלין", סיפורים על החוזה, ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 258-271; עיבוד ספרותי לדמותו של החוזה ועל יכולת הראייה שלו ראה: בובר, גוג ומגוג, עמ' 9-16, 29-42 216-227, 258-271; על מערכת היחסים בין ר' אלימלך לחוזה ראה: שם, שם, 99-104.
32. על הפונקציה של הבדחן בחתונות יהודיות ראה: פרידהבר, "הריקוד", עמ' 42-43; וכן טשרניחובסקי, "חתונתה של אלקה", הערה 1. המלה "גראהם" היא ביידיש, ומבטאת את הלשון הדיגלוסית. ראה: סיפור מדגם א הערה 59. הבדחן ערך את בדיחותיו בדרך של חריזה וזו משמעותה של המלה. תודתי לפרופ' בר-אל מהמחלקה לספרות עם-ישראל אוניברסיטה בבר-אילן על הארה זו. גם כיום בחתונות חסידיות קיימת פונקציה זו לבדחן. הרחבה על הפונקציה של הבדחן ועל התפתחות דמותו בזיקה להתפתחויות ולתמורות שחלו בעם ישראל ראה: אריאלה קרסני, הבדחן, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ט; וכן ראה: יצחק גנוז, "חתונה בעיירה - הווי ומנהגים שנגוזו", מהות, טז (תשנ"ו), עמ' 76-93. בתלמוד מתקשר דמותו של הבדחן לדמותם של צדיקים נסתרים שהם בני עולם הבא. ראה: תענית כא ע"א. אליהו הנביא אמר לר' ברוקא: "הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אהר להו: מאי עובדייכו? - אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדיחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא." שני האנשים הללו עוסקים בבדחנות כדי לשמח אנשים עצובים, וכשרואים שניים שיש ביניהם קטטה הם טורחים ועושים שלום ביניהם.
33. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 183.
34. על היסוד הריאליסטי בסיפור החסידי ראה: שם, שם, עמ' 94-97, 196-197.
35. נו"א, בשלח, מ ע"א. על השבת בחסידות ראה: אלפסי, בשדה החסידות, עמ' 335-343.
36. אוהל אלימלך, עמ' 95-96. המשרתות מעידות שלפני שבת הן השלימו זו עם זו והרגישו שפע של אהבה: "ראינו בעליל כי אצבע איש אלוקים הוא", וכן ראה תיאור הקדושה של ר' אלימלך בשבת, שם, עמ' 5.
37. על זמרים ורקדנים בשבת חתונה ראה: צבי פרידהבר, "מנגנים ורקדנים יהודיים בשבת-חתונה בקהילת איזמיר", מקדם ומים, ד (תשנ"א), עמ' 287-291. על קורות הניגון בחסידות ראה: מ' ש' גשורי, לקורות הנגון החסידי, הדפסה מיוחדת מקובץ אזכרה, יהודה לייב הכהן פישמן (עורך), ירושלים תרצ"ו, עמ' ב-מז. אף שר' אלימלך לא נודע בכח זמרה גדול, הוא עודד את תלמידיו לנגן ולזמר, וכך היתה ליז'נסק מרכז לשירת חסידים בשבתות ובמועדים. ר' אלימלך הלחין כמה ניגונים שעברו מדור לדור, זמירות לשבת ולמוצאי שבת. ראה: גשורי, שם, עמ' טו-טז. על מזמורי תהילים, שנהג ר' אלימלך לומר בהקפות בשמחת תורה, ועל תלמידיו שהמשיכו במסורת זו ראה: אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ד, עמ' 470-473; על סדר ההקפות שנאמרו בבית מדרשו של ר' אלימלך שם, שם, עמ' 484, וכן הפיוטים שנהג ר' אלימלך לומר בסדר ההקפות שם, שם, עמ' 405, 368, על מנהג קריאת התורה בשמחת תורה לפי ר' אלימלך שם, שם, עמ' 199.
38. בובר, אור הגנוז, עמ' 14.
39. על סטרוקטורליזם בביקורת הספרות ראה: אלשטיין, סטרוקטורליזם, עמ' 6-23; לוי, הרמנויטיקה, עמ' 177-202.
40. עוד על הדעות השונות בדבר הרקע לצמיחת החסידות ראה: אטקס, פולין, עמ' 97-110.
41. על ר' אלימלך ועל התייחסותו לגיהנום, ראה דבריו: "אקפוץ בשמחה לתוך הלהבות, כדי לקיים מצוות הבורא. איך וועל אריין שפרינגען מיט אלע פיער", ראה: אוהל אלימלך קעח; על הצורך לברוא גיהנום חדש בשבילו, כי הגיהנום הקיים לרשעי עולם אינו מספיק למרק חטאיו ועוונותיו המרובים (על כן סיגף את עצמו), ראה: עשר צחצחות, עמ 18, סימן י. גם בסיפור נוסף, ר' אלימלך מקווה שבזכות מצוות הכנסת כלה תכבה עבורו גחלת אחת של גיהנום. בסיפור זה מופיעה שוב דמותו של ר' שמואל מקארוב, ראה: אוהל אלימלך, סימן קכז. בסיפור נוסף, חברו של ר' אלימלך יושב בפתח היכל בשמים, משם הוא רואה את גן-העדן ואת הגיהנום. בית הדין התכוון שעל ידי ראיית צערם של הרשעים בגיהנום הפגם הקטן שעשה יתכפר לו ויוכל להיכנס לגן-עדן. הוא הכיר אנשים שישבו בגיהנום ולא יכול היה לשאת את הקולות והצעקות שבקעו משם, ומהתענוג של הצדיקים בגן-עדן לא יכול היה ליהנות, כי עדיין לא היה ראוי לכך. מסקנתו של ר' אלימלך מסיפור זה היא, שאם אברך קדוש זה נע ונד בשמים כל כך הרבה שנים מה יעשו איזובי הקיר, ראה: אוהל אלימלך, סימן רמט.
42. מוטיב האש הבוערת בשעת הריקוד כסמל להשגה רוחנית מופיע בסיפור על הבעל שם טוב, כאשר תלמידיו רקדו בשמחת תורה וטבעת של אש הקיפה אותם. ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 77. על מוטיב האש כביטוי של שכינה, ראה: הערה 139 להלן; שבחי הבעש"ט (מהדורת אברהם רובינשטיין), עמ' 281-282. מסופר שם על תלמידיו של הבעש"ט אשר רקדו בחבורה בשמחת תורה. נעלו של אחד מבני החבורה נקרע, וכך נמנע ממנו להשתתף בשמחת הריקודים. ראתה אדל, בתו הצדקנית של הבעש"ט, את צערו של התלמיד, והציעה לו נעליים מחנותה בתנאי שיבטיח לה בן זכר. הוא הבטיח לה ואכן נולד לה ר' ברוך ממעזיבוז. על המגיד ממזריטש מספרים ששאלו אותו היכן נוטלים את ההתלהבות לה'? תשובתו היתה: "מי שצריך לאש יחפש באפר" כלומר, עבודת ה' קשורה לגשמיות, לחיי יום יום ולעמל מתמיד. ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 109. ראה: אלשטיין, "היסוד המיתי"; הנ"ל, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 171-199; על האש בחסידות ראה: ישבעם הלוי סגל, "אש", ערכים בחסידות, י' סגל, כפר חב"ד תשנ"ח, עמ' 375-370; אש מלהטת הקשורה לגמילות חסדים, ראה: הערה 137 להלן.
43. על המלה גחלת ומשמעויותיה ראה: אבן שושן, "גחלת", המילון החדש, עמ' 329.
44. אלשטיין, מעשה חושב, עמ' 44.
45. מוטיב האש מופיע גם בסיפור בו ר' אלימלך ותלמידו ר' קלמן חוזים בחצות הלילה באש גדולה. לדברי ר' אלימלך, היה זה קיום הבטחה שהראו לו מן השמים את כבודו של הבעש"ט, ראה: מושקוביץ, אוצר הסיפורים, סימן יא. מוטיב האש הבוערת מופיע בבחינת מטונימיה לדמותו של ר' אלימלך. כך מתאר אותו ר' שמעלקא בחלום שחלם ר' ליב מסאסוב "יותר הזהר מרבך כי אש בוערת הוא." ראה: אוהל אלימלך, סימן קו.
46. צעטיל קטן (לעמבערג תר"ט), המובאת כהקדמה לנו"א, סימן א. קריאת הצעטיל הקטן היא אחת מהנהגותיו של ר' אלימלך על כך ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"ן (להלן: גריס, ספרות ההנהגות), עמ' 129-130.
47. אגרת הקודש, מכתבו של זכריה מנדל מירוסלב המובאת בסוף הספר נועם אלימלך (להלן: אגרת הקודש של ר' זכריה מנדל), נו"א, קיב ע"ד. על ר' זכריה מנדל ראה: מאיר איידלבוים, ר' אלימלך, עמ' 185.
48. נו"א, וירא, י ע"א.
49. נו"א, בא, לה ע"ד.
50. נו"א, קדושים, סא ע"ד.
51. נו"א, בא, לח ע"ב.
52. נו"א, שמות, לב ע"א.
53. נו"א, כי תישא, נב ע"ג.
54. נו"א, ויקרא, נה ע"ב-ע"ג. ר' אלימלך מצטט את דברי הגמרא (סנהדרין קיא ע"א) ומסביר, שהאדם צריך להיות שפל ולחשוב, שאם החסיר מצווה אחת בלבד דינו לגיהנום כדבריו: "שאפילו אם לא יחסר אלא חוק אחד יוכרח להיות בגיהנום חלילה", ראה: נו"א, קדושים, סא ע"ג.
55. נו"א, בלק, פד ע"ב.
56. נו"א, תצא, צו ע"ג.
57. על גמילות חסדים אצל חז"ל ראה: ביאליק, רבניצקי, ספר האגדה, ב, עמ' תקכח-תקל. הרחבה על מושג גמילות חסד ראה: אליהו ידיד, "לבירור המושג גומל חסד", שמעתין, לא (תשנ"ד), עמ' 136-145. ראה גם הערה 139 להלן על האש המלהטת הקשורה לגמילות חסדים של הכנסת כלה.
58. נו"א, בראשית, א ע"א.
59. נו"א, חיי שרה, יא ע"ד.
60. 'אגרת הקודש', נו"א, קיב.
61. נו"א, דברים, צ ע"א.
62. נו"א, כי תישא, נב ע"ד; נו"א, כי תצא, צה ע"ד.
63. נו"א, בא, לז ע"א.
64. אוהל אלימלך, סימן לח, עמ' 10, סיפור מדגם א' מעלה את נושא גאוות הייחוס אשר בגללה לא רצה לקבל ר' אלימלך את ר' נפתלי מרופשיץ; וכן ראה: אוהל אלימלך, סימן קכו עמ' 51-52 ר' אלימלך התייחס אל הרבי מלובלין רק לאחר שפשפש במידת הגאווה, ראה: שם, סימן קכה עמ' 50, ר' אלימלך ברוב ענוונותו יורד מהעגלה ודוחף אותה יחד עם תלמידיו, שבאו ללוותו. על יחסם של חז"ל לנושא הגאווה ראה: ביאליק רבניצקי, ספר האגדה, כרך ב, עמ' תקנב-תקנה.
65. יעקב אריאל, מאהלי תורה, מכון התורה והארץ, כפר דרום תשנ"ח, עמ' 214. את הפסוק "אלוקים בצאתך לפני עמך, בצעדך בישימון סלה, ארץ רעשה אף שמים נטפו, מפני אלוקים, זה סיני, מפני אלוקים, אלוקי ישראל גשם נדבות תניף אלוקים..." (תהילים סח, ח-י) מסביר הרב אריאל שעל פי מסורת רצופה מדור דור בזמן מתן תורה התמלא כל העולם בירק ובצמחים ריחניים, שהצמיח אותם גשם נדבות, והם מלאו את כל העולם בבשמים, המגרים את החוש העדין הרוחני שהנשמה נהנית ממנו. תודה לבני אריאל ולכלתי חדווה על הפנייה זו.
66. אוהל אלימלך, סימן רצה. ר' אלימלך חש בריח רע מחדרו של החוזה מלובלין. התברר שהספר שהיה על השולחן אף שמחברו היה צדיק אלא שאיש משכיל אפיקורס הסתכל על הספר ובכך קלקלו, וכן ראה: שם סימן, שא, ר' אלימלך הריח שהתפילין פסולים, וכשהם תוקנו הוא הריח בהם יראת ה'.
67. לפנינו פרידיספוזיציות מהתנ"ך, מהגמרא ומהקבלה, כשבכולן הריח מבטא כוח ויכולת רוחניים. בתנ"ך הריח ופעולת ההרחה מתקשרים לקב"ה כפי שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא). כאשר יצחק מריח את בגדיו של יעקב נאמר: "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו חי" (בראשית כז, כז). רש"י במקום מפרש שהריח הטוב שהריח יצחק הוא ריח גן-עדן שנכנס לבגד העיזים שבדרך כלל ריחו רע. כלומר, הריח הוא בראשיתו מגן-עדן והואצל ישירות מהקב"ה.
מוטיב הריח הוא אחד המאפיינים של כישורי מלך המשיח על-פי הפסוק: "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח" (ישעיהו יא, ג). הרד"ק מפרש שם שיהיה לו הכושר להבחין בין בני-אדם טובים ורעים. תודה לבני אריאל לוין על הארה זו.
בגמרא (סנהדרין לז ע"א) מסביר ר' זירא את הפסוק מבראשית "וירח את ריח בגדיו" אל תקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו" אפטלו הבוגדים והפושעים בישראל יש בהם מידות נעלות. ר' זירא הגשים רעיון זה בחייו וקרב את הבריונים כדי שיעשו תשובה. חכמים הקפידו עליו בשל כך. כשנפטר ר' זירא אמרו הבריונים עד עכשיו ר' זירא החרוך קטן השוקיים, כינויו של ר' זירא, היה מתפלל עבורנו ומבקש רחמים עלינו. עכשיו מי יתפלל ויבקש עלינו רחמים. הרהרו בלבם ועשו תשובה. תודה לחתני, אלימלך קורצויל, על הפנייה זו.
בקבלה מתואר הינוקא שעל פי הריח הבחין בחכמים שלא ברכו ברכת המזון בסיום סעודתם. ראה זוהר פרשת בלק; חלמיש, מבוא לקבלה, עמ' 220.
68. נו"א, שלח, עה ע"ב.
69. נו"א, וירא, ט ע"ד.
70. נו"א, כי תשא, נג ע"א.
71. נו"א, ראה, צב ע"ד. ראה הערותיו של נגאל, נועם אלימלך, מהדורת נגאל, חלק ב, עמ' תצח.
72. נו"א, בהעלותך, עב ע"ב.
73. ראה דברי חז"ל על מחלה הבאה בעטיה של גאווה והדרך לרפאותה: ערכין טז ע"א: "על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות עין; וכן ראה: פסיקתא דרב כהנא ד: "אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ושני תולעת ואזוב? על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שהוא משפיל עצמו כאזוב נתרפא על ידי אזוב."
74. נו"א, דברים, פט ע"ד. על הראייה הטוטאלית והמקיפה של הבעש"ט ותלמידיו ראה: חביבה פדיה, "הבעל שם טוב, ר' יעקב מפולנאה והמגיד ממזריטש קווי יסוד לגישה טיפולוגית דתית", דעת, 45 (קיץ תש"ס), עמ' 25-73.
75. נו"א, וישלח, טז ע"ג.
76. נו"א, קרח, עט ע"ג.
77. נו"א, מצורע, נט ע"ד.
78. נו"א, וישלח, יז ע"ב.
79. נו"א, בהעלותך, עא ע"ד.
80. נו"א, כי תצא, צה ע"ג.
81. נו"א, בראשית, ב ע"א.
82. מחקרים חדשים מוכיחים שמקום מושבם של כל הרגשות החזקים מרוכזים ב'שקד' (אמיגדלה) המוצב מעל גזע המוח. "לשקד תפקיד חשוב בחיי הנפש, בהיותו מעין זקיף פסיכולוגי, המתמודד עם כל מצב, כל תפיסה, בעזרת שאלה ממין אחד אחד ויחיד, הפרימיבית ביותר: "האם זה משהו שאני שונא? משהו שמכאיב לי? משהו שמפחיד אותי? אם התשובה היא כן - השקד מגיב מיד, כמו חוט תיל נויאלי, ומבריק שדר של משבר לכל חלקי המוח" ועל כן יתכן שהשקד יגרום לתגובה רגשית עוד לפני שמגיע המידע אל המוח כלומר, תגובות רגשיות חזקות יכולות להיווצר ללא שום הכרה קוגנטיבית. בשקד מאוחסנים זכרונות ומאגרי תגובות, שניתן להפעילם אף אם אין אנו מבינים מדוע אנו עושים זאת. יש אם כן לרגשות שכל, המסוגל להכיל דעות והשקפות ללא תלות בשכל הרציונלי שלנו. אנליזה רציונלית בנפשו, תפעיל את כל האינטליגנציה הרגשית ותגיע למודעות עצמית טובה יותר.
הרחבה על נושא אינטליגנציה זו ראה: דניאל גולמן, אינטליגנציה רגשית, מטר, תל-אביב תשנ"ז (להלן: גולמן, אינטליגנציה רגשית), עמ' 30. נושא האינטליגנציה הרגשית תופש תאוצה במערכת החינוך, וישנם כמה בתי ספר שמפעילים את התכנית "בינת הלב" המנסה ליישם את התיאוריות החינוכיות שהועלו בספרו של גולמן. העקרונות החינוכיים של התכנית הם: אימוץ תפיסה של טיפוח הפרט, טיפול באישיותו והערכת יכולתו, התמקדות בבעיות רגשיות וחברתיות, ופיתוח שיח בין מורים תלמידים והורים. ראה: ערוץ חינוכי, על מורים ותלמידים במערכת החינוך, 40 (סיון-תמוז), 1999.
83. על למידה גלויה וסמויה ראה: ישראל כץ, "על לומדים ומלמדים", בתוך: אסתר אורנשטיין, ניצה קאליש, דליה בנימיני, ישראל כץ (עורכים), בין לומדים ומלמדים מזווית הראייה האחרת, משרד החינוך והתרבות, המנהל הפדגוגי, ירושלים תשנ"א, עמ' 19-24.
84. נו"א, מקץ, כג ע"ג.
85. נו"א, מקץ, כד ע"א.
86. נו"א, בא, לח ע"ג-ע"ד.
87. נו"א, בראשית, ג ע"ב. ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 19; וכן ראה: שם, שם, עמ' 302 סיפור ניגון החתונה של ר' משה ליב מסאסוב. מסופר על הכנסת כלה יתומה ועל הדאגה להביא כליזמרים ונגנים לנגן בחתונה. בקשתו של ר' משה ליב מסאסוב היתה שניגון זה, שנוגן באותה חתונה, ינוגן בשעת הלווייתו. ואכן הנס ארע, הסוסים טלטלו אל עגלת המנגנים, שפניהם היו מיועדות לזמר בחתונה אחרת, אל בית הקברות בו עמד להיטמן ר' משה. כששמעו הנגנים את שמו, נזכרו בבקשתו ונגנו את ניגון החתונה כפי שבקש ר' משה לפני שנים רבות; כן ראה: שם, שם, עמ' 163 הסיפור על הסבא משפולא, שכל מי שראהו רוקד היה חוזר מיד בתשובה בכל נפשו, שם, שם, עמ' 81.
88. נו"א, בראשית, א ע"ד. מספר לחנים מיוחסים לר' אלימלך כמו הלחן לפיוט "צור משלו אכלנו". ראה: יצחק ליב ברוך, ספר השבת, אגודת עונג שבת על ידי דביר, תרצ"ו, ללא ציון עמ'. רוב תודות לידיד המשפחה ר' דוד שפיגל על הפנייה זו.
89. ליקוטי מוהר"ן תנינא (מאהלוב תקע"א), הוצאת ר' דב אודסר, ירושלים, חסר ציון שנת דפוס (להלן: ליקוטי מוהר"ן תנינא), סג, סד.
90. בובר, אור הגנוז, עמ' 192, גם על ר' שמחה מקוריץ מסופר ששיבח את השירה והנגינה, ראה: שם, שם, עמ' 128.
91. ע' שוחט, "על השמחה בחסידות" (להלן: שוחט, "על השמחה בחסידות"), ציון, טז, עמ' 30-43, וכן ראה: גשורי, לקורות הניגון החסידי, עמ' ד.
92. גשורי, שם, עמ' ו. על מוטיב הניגון בחסידות ראה: שם, שם, עמ' ב-ו. על ליז'נסק כמרכז לנגינת החסידים ראה: שם, שם, עמ' טו. על יחסם של מייסדי החסידות וממשיכה אל הניגון ראה: שם, שם, עמ' ח-מט.
93. חלמיש, מבוא לקבלה, עמ' 93, על משל המנגנים של הבעש"ט ראה: דגל מחנה אפרים, יתרו, עמ' קא.
94. משה אידל "הפירוש המאגי והתיאורגי של המוסיקה בטקסטים יהודיים מתקופת הרנסנס ועד החסידות" (להלן: אידל, "הפירוש המאגי"), יובל, ד (תשמ"ב), עמ' לג-סג.
95. שם, שם, עמ' מט.
96. שם, שם, עמ' ס-סב; ראה עוד על הניגון במקורות החסידות ומחקרים עליו, פרק ד, סיפור מדגם א, הערה 24.
97. על המחול בעם היהודי במקרא ובחז"ל ראה: צבי פרידהבר, המחול היהודי, ארכיון המחול היהודי, חיפה תשכ"ח (להלן: פרידהבר, המחול היהודי), עמ' 6-11. על הריקוד בגלגול משמעיו ראה: נפתלי טוקר, "מועדים לשמחה ולריקודים - הריקוד בגלגולי משמעיו", הצופה, תשרי תשנ"ט, עמ' 11, עמ' 6, 8; על תפקיד הריקוד כמזכך ראה: יוסף ינון פנטון, "ריקוד הקודש ברוחניות היהודית - הריקוד החסידי", דעת, 45 (קיץ תש"ס), עמ' 135-145.
סקירה על הריקוד בקרב היהודים מתקופת התנ"ך עד לחסידות ראה: כץ, מחול המוות, עמ' 149-152. על הריקוד בחסידות ראה: צבי פרידהבר, המחול היהודי, עמ' 35-38, על הניגון והריקוד ראה: תשבי, דן, "חסידות", האנציקלופדיה העברית, כרך יז, ירושלים תשכ"ט, טור 810; ריקוד שהביא לתשובה ולבכי הוא ריקודו של "הסבא משפולא" ראה: בובר, אור הגנוז, עמ' 18, 163. שם בעמ' 306 מובא סיפור על ר' חיים מקוסוב מתלמידיו של ר' משה ליב מסאסוב, המאופיין בריקודו ובפניו הלוהטות באש קודש, וכל פסיעה שעשה היו בה כוונות גבוהות; על תפיסת הריקוד כמעשה תיאורגי שמטרתו מלחמה בכוחות הרע החיצוניים ובכוחות הרע שבתוך נפש האדם אצל ר' נחמן ראה: גרין, בעל היסורים, עמ' 137-139.
הריקוד תפס מקום חשוב בתרבויות קדומות פרימיטיביות ומפותחות. לריקוד היתה השפעה מאגית בכל תחומי החיים כמו: ריפוי, פריון, נישואים, טקסי-התבגרות, מלחמה, ציד וקבורה. ראה: גו'אן קס, "ריקוד", האנציקלופדיה העברית, כרך לא, ירושלים תשל"ט, טורים 314-324.
על הרקוד כסמל תרבותי ראה: שבלייה, גירברנט, מילון סמלים, עמ' 272-273, 379-382.
98. נו"א, בלק, פד ע"ג.
99. נו"א, דברים, פט ע"ד.
100. נו"א, בהעלותך, עא ע"ב; נשא, סט ע"א. תיאור ספרותי של השמחה בקרב חסידים, ראה: אליעזר ויזל, שערי היער, תל-אביב, עם עובד, תשכ"ט, עמ' 177-180.
101. נו"א, בהעלותך, עא ע" ד.
102. נו"א, בראשית, א ע"ב.
103. נו"א, נשא, סט ע"א.
104. נו"א, בא, לח ע"ב.
105. נו"א, וירא, ח ע"ב.
106. נו"א, תולדות, יג ע"א.
107. נו"א, כי תשא, נב ע"ב.
108. נו"א, ליקוטי שושנה, ק ע"א.
109. נו"א, בהר, סו ע"ד.
110. נו"א, חוקת, פא ע"א.
111. שוחט, "על השמחה בחסידות"; ראה: צוואת הריב"ש עמ' 30; ראה: תולדות יעקב יוסף, שלח, תק"כ ע"א.
112. נו"א, במדבר, סח ע"ב.
113. בובר, אור הגנוז, עמ' 14.
114. על הגדרת הז'אנר של הסיפור החסידי ראה: אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 32-38.
115. שם, שם, עמ' 185. על המושג אתוס בשיטת בובר ובשיטת ובר ראה: שם, שם, עמ' 106 הערה 42.
116. ראה גם דברי עדותו של ר' זכריה מענדל מיערוסלב על אחריות הצדיקים לעם ישראל: "ומעולם לא לן אצלם ממון בקופסא אפילו לילה אחד ותמיד כל ימי ימיהם עוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים" ובהמשך מתאר את תפילתם של הצדיקים למען צורכי עם ישראל: "ומתפללים עליהם שירחם ה' הטוב על עמו הקודש מהרה ויטה לב המלך ויועציו ושריו עליהם לטובה להצילם מכל צרה ומיני חולאים ויסורים ומשעות רעות.. ושיהיה פרנסתם מזומן להם קודם שיצטרכו להם בלי טרדה," 'אגרת הקודש' נו"א, קיב. הוכחה לדברי ר' זכריה נמצא בסיפור על ר' אלימלך, שלא יכול היה להירדם כי יהודי אחד החזיק בידיו קוויטלעך ופדיונות לר' אלימלך, על כן אותו יהודי נתבקש לבוא אל ר' אלימלך אף שהיה כבר זמן חצות ולמסור את הפדיונות, ראה: אוהל אלימלך סימן קטו.
117. נו"א, וירא, ח ע"ד.
118. נו"א, תצווה, נ ע"א.
119. אוהל אלימלך, סימן קנח. ר' אלימלך בקש ששמשו יקח שבט מוסר ויכה את ר' אלימלך ביער כיון שהוא עבד שמרד באדונו. וכן ראה שם, סימן קנט, ר' אלימלך החמיר עם עצמו וישב בין נמלים כדי לייסר את גופו.
120. נו"א, תצווה, נ ע"ב. על ענווה, שפלות והכנעה בנועם אלימלך ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 146-150. הרחבה על נושא הענווה כפי שנהגתה בספרי מוסר ומחשבה וכן אצל גדולי החסידות ראה: פייקאז', בין אידיאולוגיה למציאות, עמ' 13-103.
121. נו"א, תזריע, נח ע"ד.
122. נו"א, אחרי מות, ס ע"א.
123. נו"א, בא, לו ע"ב.
124. נו"א, בא, לו ע"ד. הסבר מעניין מביא ר' אלימלך על מצב של חברות בין אנשים בעולם הזה, כנראה שנשמותיהם היו שכנות בגן-עדן על כך ראה: נו"א, ויחי, כז ע"א.
125. נו"א, בשלח, לט ע"ג.
126. נו"א, נשא, ע ע"א.
127. נו"א, בשלח, לח ע"ג.
128. נו"א, תצווה, נא ע"א.
129. נו"א, בא, לה ע"א.
130. נו"א, בא, לה ע"ב.
131. נו"א, וארא, לד ע"ד.
132. נו"א, בא, לז ע"א.
133. נו"א, כי תשא, נב ע"ג.
134. על המצע הריאליסטי ראה: אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 94-95.
135. על המושג מוטיף ראה לעיל, פרק ג, תימטולוגיה.
136. פירוט נוסף ראה: תשבי, משנת הזוהר, כרך ב, עמ' תרט.
137. זוהר (מנטובה שי"ח-ש"ן), מהדורת מ' מרגלית, ירושלים תש"ל (להלן: זוהר), חלק ג פב ע"א.
138. על מנהגים חסידיים נוספים בשעת החתונה ראה: אברהם יצחק שפרלינג, ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים, אשכול, ירושלים תשי"ז, עמ' ת-תכ.
139. המוטיב של אש מלהטת כביטוי לשכינה נמצא בסיפור על אשת הבעש"ט, היא ראתה את תלמידי בעלה רוקדים בעיגול והאש ליהטה סביבותם. ראה: שבחי הבעש"ט, סימן לו, עמ' 125, וכן על הסיפור על הבעש"ט, שאנשי חבורתו רקדו בשמחת-תורה והשכינה להטה סביבם ראה: שם, סימן קפו, עמ' 281-282. אש מלהטת הקשורה בגמילות חסד שנעשה לכלות מופיעה בסיפור מדרשי. מסופר על ר' שמואל בר רב יצחק (אמורא דור שלישי) שרוחות וסערות עקרו את האילנות הטובים בארץ ישראל, כיון שלקט זמורות כדי ללכת עמן לפני הכלות. חכמים לא הבינו את עומק מעשיו ורק עם מותו גמלו לו חסד מן השמים, ירדה זמורה של אש שהפכה לזמורה של הדס ועמדה בין מיטתו לבין הציבור שליווהו. ראה: בראשית רבה, נט, ד. על סיפור זה ומקבילותיו ראה: עפרה מאיר, שואלים על החיים - סיפורים נבחרים ממדרש בראשית רבה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2000, עמ' 81-82.
140. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 13.
141. בובר, אור הגנוז, עמ' 13; וכן ראה: לוי, הרמנויטיקה, עמ' 96.
142. בובר, אור הגנוז, עמ' 18; וכן ראה: שם, עמ' 306, את הסיפור על ר' חיים מקוסוב מתלמידיו של ר' משה ליב מסאסוב. הוא מאופיין בסיפור על ידי מוטיב הריקוד והפנים הלוהטות באש קודש, כשכל פסיעה שעשה היו בהן כוונות גבוהות.
143. הבית היהודי והערכים החינוכיים שהעניק לעם ישראל מתבטאים במתן כוח ותעצומות נפש לעמידה כל כך ממושכת בתנאי גלות. הסיפור הידוע 'מעשה בספר בראשית' הוא עיבוד ספרותי לרעיון זה, ראה: לוין, מעשה בספר בראשית, עמ' 122, 130.
144. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 144.
145. שם, שם, עמ' 185.
146. ליקוטי שושנה, בסוף נועם אלימלך, לעמבערג תקמ"ח, עמ' צח-קי; צעטיל קטן בתוך: נועם אלימלך, הקדמה, לעמבערג תקמ"ח; אגרת הקודש, ר' זכריה מנדל מירוסלב, בסוף נועם אלימלך, עמ' קיב ע"ב; על ההנהגות של ר' אלימלך ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן, עמ' 129-130, 280.
יש מקום להזכיר את תפילתו של ר' אלימלך "אדרבא", אשר הולחנה בארה"ב על ידי יוסי גרין, וזכתה לפופולריות רבה בעולם השירה החסידית. מלים אלו הן חלק מתפילה ארוכה שחיבר ר' אלימלך, הנקראת "תפילה נוראה". התפילה הודפסה בסידורים רבים לפני ברכות השחר. בתפילה מבקש ר' אלימלך, שנראה בזולת רק את הטוב שבו ולא את חסרונותיו.
147. על ההבחנה בין דת בעלת זיקה חברתית לדת שאין בה אוריינטציה חברתית כשהחסידות נתפסת כחברה שמגמתה פריצה ואקסטטיות. על כך ראה: יואב אלשטיין, שם עמ' 108-111. דעה שונה הועלתה על ידי יוסף דן, הקובע שהסיפור החסידי אינו כלי להפצת תורת החסידות. ראה: דן, הסיפור החסידי, עמ' 4.
148. על המושג ניכוס ראה: פול ריקר, Paul Ricoeur, Hermeneutics and the human sciences (edited, tranlated and introduced by John B. Thompson), Cambridge University Press,1981, pp. 131-145, 182-193 (להלן: ריקר, הרמנויטיקה). תודה לד"ר רלה קושלבסקי על הפנייה זו.