מתקופת לימודי בביה"ס התיכון, אני זוכרת את "אהבת ציון" ואת "אשמת שומרון" מאת אברהם מאפו. כן זוכרת אני משיריו ומסיפוריו של ח"נ ביאליק. ילדי זוכרים את "במו ידיו" מאת משה שמיר, את "תהילה" מאת שי-עגנון וכן משיריו ומסיפוריו של חיים נחמן ביאליק.

אחדים מנכדי זוכרים גם הם את "תהילה" וכן את "אמת מארץ תצמח" מאת הרב חיים סבתו. מה יזכרו בנים ובנות הלומדים כעת בבתי-הספר התיכוניים? הרי העולם הרוחני (השכלי והרגשי גם יחד) של כל אחד מאתנו, הביוגרפיה הרוחנית שלנו, נבנים -מתהווים מאז התחילו לקרוא בפנינו. אחר כך עברנו לקריאה בכוחות עצמנו לפי המלצות הורים, מורים, ידידים, ספרנים, מדורים לספרות בעיתונים ובכתבי העת.

יש יצירות שקראנו ושכחנו, ויש כאלה שעיצבו את מחשבותינו, את שאיפותינו, את דימיונותינו ואת מעשינו.

מה נעשה בימים אלה כדי לקרב תלמידים למעולות שביצירות הספרות המתפרסמות, ליצירות שנחשבות בעיניינו לספרות מופת, לקלאסיקה?

זכינו. מסתובב בינינו הרב חיים סבתו, אמן הסיפור העברי בעל השפה העברית העשירה והיפה ביותר בין סופרינו. הדמויות שלו חיות לנגד עינינו. נדמה שאטייל ברחוב יפו ואפגוש מי מהם.

מצפה אני שהבנים והבנות מבתי הספר התיכוניים, מהישיבות ומהאולפנות יקחו עמם לחיים את הדמויות המופלאות מתוך "כעפעפי שחר", אני מצפה שיקחו איתם את האהבה הגדולה לירושלים לתושביה היהודים בני כל העדות הממשיכים בימי חול, בשבתות ובחגים את המסורות והמנהגים שהביאו הוריהם לירושלים.

אני גם מצפה שיקחו עמם מראות, ריחות, מנגינות וניגונים מבתי המדרש ומבתי הכנסת השונים.

שעה קודם השקיעה היה מסיים את מלאכתו ונפרד מעל בעל הבית לשלום. שלום ברכה וטובה יחזקאל. בטוב תלין. ותמיד בנוסח זה דווקא. נוסחים רבים לברכה היו בירושלים, וכל עת ועת נוסח המיוחד לה. אינה דומה ברכת הרואה את חברו לברכת מי שנפרד ממנו לשלום. ואינה דומה ברכה של בוקר לברכה של ערב, ונוסחי ברכה של מועדים אינם כנוסחי ברכה של יום חול. והמתברך אף הוא היה משיב מעין מה שנתברך. אם נתברך בטוב תלין, היה משיב ברחמים רבים תקיץ, ואם נתברך במועד תזכו לשנים רבות, היה משיב תזכה ותחיה ותאריך ימים. על ברכת שבת שלום היו משיבים שלום ברכה טובה, ועל צפרא טבא. וכן למר, ברוך רופא חולים, ברוך הוא וברוך שמו, ברוכים הבאים, ברוכים העומדים והיושבים. כללו של דבר, מברכותיו של אדם ניכר אם בן ירושלים הוא.(עמ' - 16-17).

יש אוהבים לטייל בנחלים ובמדבריות, ויש אוהבים לטייל בכרכים גדולים או בערים קדמוניות. עזרא סימן טוב אהב לטייל בשוק מחנה יהודה בין דוכני פירות וירקות, עופות ותבלינים. הדוכנים מכירים אותו והוא מכיר אותם. בני ירושלים הם כמותו. שלום עליכם עזרא, שלום ברכה טובה. השוק הגדול והשוק הקטן, סמטת הבבלים וסמטת הכורדים מוכרים לו היטב......(עמ' 18)

חנויות הקטניות עם שקי הפול השחום, החומוס הצהבהב והעדשים האדומות שלידם גלילי חבלים שאיש אינו יודע למה הם משמשים; הקולות הצרודים של המוכרים המכריזים על סחורתם בניגון של משנה - אחרי כל אלה הלך עזרא שבי. בכל יום ויום היה קונה בשוק, אם צריך ואם אינו צריך. כך מנהגו, מנהג ירושלים.

בירושלים של ימינו ממש - הבנים באים אל האם להציע שההורים יעזבו את ירושלים ויתישבו בקירבתם. מאלפת התגובה של מדאם שרה להצעה זו. ( עמ' 147-148).

אחד הנושאים העולים בסיפור הוא היחס לתלמוד תורה ולהשכלה חילונית - נציגים נאמנים יש בסיפור לזה וגם לזה..

ד"ר יהודה טוויל, מרצה באוניברסיטה, חוקר בלשן, גיסו של עזרא, אחיה של מדאם שרה. ר' משה דוד וחכם פינטו, מן הלומדים והמלמדים בבתי-המדרש באיזור השוק. - תרכובת מיוחדת במינה בין המשותף לעדות השונות לבין האופייני לעדה מסוימת בלבד. פרטים מענינים מן הווי של יוצאי ארם צובא. החריזה במסיבה, הפיוט הקשור לתפילה בשבת ובימים נוראים. חכם פינטו מצליח לעורר התרגשות והזדהות בשעוריו המלהיבים - עזרא הוא אחד מן השלושה שעמדו ליד החכם לפני פטירתו. עזרא סימן טוב הוא כובס ירא שמים המקפיד על קלה כעל חמורה, מדייק בתפילה, קורא יום-יום ב"חוק לישראל", והעיקר בעיניו הם מיזמורי תהילים. הוא יודע תהילים, אוהב תהילים, בימי חול ובמיוחד בשבת והעיקר - המנגינה שהוא רגיל אליה והיא כל כך אהובה עליו.

ללמוד דף גמרא הוא אינו יודע. גם חוקי הדקדוק העברי אינם נהירים לו, אבל הוא יודע לספר סיפורים. כל מי שמכיר אותו אוהב להאזין לסיפורי המעשה שלו, ועזרא אוהב לספר . אפילו גיסו המלומד אוהב את סיפוריו.

פעם אחת לא יכול היה הדוקטור טוויל להתאפק ואמר לעזרא, עזרא וכי אין בליבך איזו תואנה או איזו טרוניה על העולם לספר אותה, וכי לא פגשת מימיך אדם רע או חבר רע או שכן רע או יצר הרע או עין הרע או לשון הרע, מאותם אלה שמספרים עליהם כל אותם מספרי מעשים, הא כיצד כל מעשים שאתה מספר טובים הם? וכי כל העולם כולו טוב הוא בעיניך? והלוא העולם מלא מרמה ושקר וחנופה ורודפי כבוד ואוהבי ממון, וכי מעולם לא ראית אותם?
אמר לו עזרא סימן טוב, איני יודע מה אשיב לך, מה שעיניי רואות ומה שאוזני שומעות ומה שליבי מרגיש, אותו אני מספר. (עמ' 66-67).

בהמשך כתיבת הספר, מענין השינוי שחל אצל ר' משה דוד ביחסו למזמורי התהילים.

מאז אותו יום קיבל עליו ר' משה דוד שיפתח את תלמודו בספר תהילים. תכף שהיה בא לבית-המדרש ויושב על מקומו. קודם שפתח את הגמרא נטל ספר תהילים והיה קורא בקול את הפרקים של אותו היום באותה נעימה מתוקה שקרא באולו לילה והרגיש שלבו נפתח לתורה. וכשהיה צולל אחר כך לעומקה של סוגיה טעם זה טעם חדש, ונתמלא זריזות ואהבה. ואף דומה היה בעיניו שמעינות חוכמה נפתחים לו ופשטה של סוגיה מתבאר וחידושי תורה מתחדשים כאילו מעצמם. חבריו שראו אותו מנעים בפרקי תהילים בבית-המדרש בנעימה של בעלי- בתים לא הבינו מה היה לו, נדו לו בראשם והיו רומזים עליו זה לזה. יש שלחשו שמתפלל הוא על חולה מסוכן, ויש שאמרו לחסידות נתפס..... (עמ' 103).

ואחרון אחרון חביב - אחד השיאים בספר הוא מערכת היחסים שבין עזרא לבין רחמים כליפה (פרק רביעי, פרק שלשה-עשר והפרק האחרון).

ממשחק ילדים שבו נפגעה עינו של רחמים (עזרא היה בטוח שהוא היה אשם בכך).
במשך עשרות שנים עזרא היה סועד בצנעא בימי חמישי בערב את חברו העיוור ואח"כ מאזין לנגינתו הנפלאה. בסוף הטוב מסתבר שעזרא הוא זה שהציל את חייו של רחמים. הניתוח בעין מצליח, רחמים רואה. שני החברים מתחילים ללמוד תורה ביחד. לכל אחד מהם זה חדש. עזרת ה 'מגיעה בדמותו של אברהם.

אותו אברך שהיה שומע אותם טועים לא ניגש אליהם ואמר טועים אתם, אלא היה מגביר את קולו בתלמודו כאילו הוא עוסק במקרה בסוגיה שהם עסוקים, והם שומעים את גירסתו ומתקנים מעצמם, ופעמים הרבה שבכך היתה הסוגיה מתבארת להם. לפעמים כשלא הבינו דבר היו שואלים לו. מחילה, אולי יאיר כבודו עינינו בעניין זה. אחר ששמע את שאלתם והבין במה טעו, היה משיב להם בענווה: יפה גרסתם, יפה עיינתם, אלא שאולי נאמר בדרך זו שקרובה היא לדרככם, ויתבררו הדברים, והיה חוזר על הסוגיה בלשונו המתוקה ומסביר כל קושיה וכל תירוץ, ונתחוורה כל הסוגיה, ואז שנחה דעתם אמר להם, ראיתם שיחד, אתם ואני, פירשנו את הסוגיה ונסתלקו הקושיות. ותכף חוזר לכתיבתו. (עמ' 164)

מטיבי נגן, מבין התלמידים ייהנו מתיאורי המנגינות השונות המיוחדות לרחמים. עולמו של עזרא סימן טוב ראוי הוא להיות חלק מעולמם הרוחני של קוראים צעירים רבים ככל האפשר. יקראו, ייהנו, ילמדו ויפנימו.